שם משמואל, כי תשא ז׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 7
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳ואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך אך שבתותי תשמורו, וברש"י כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דאם תדרוש "אך" בדבר המצווה בו כמו בכל מקום שדרשינן אך למעט בדבר המצווה בו יהי' מותר לעשותה בשבת עיי"ש, ונראה לפרש דפירוש תיבת "אך ורק" במקום שיש אחריו מעשה הוא מלשון תנאי, היינו שמה שכתוב לעיל מיני' הוא בתנאי אם תעשה או לא תעשה את המעשה הנזכר אחר זה, והוא פשוטו של מקרא, וכמ"ש בבנות צלפחד לטוב בעיניהם תהיינה לנשים "אך" למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים שהוא תנאי למה שאמר מקודם לטוב בעיניהם וגו', וכן בבלעם קום לך אתם "ואך" את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שהוא תנאי שרק בתנאי זה מרשה לו ההליכה, וכענין שכתוב בלוט הנה נא לי שתי בנות אוציאה נא אתהן וגו' "רק" לאנשים האל אל תעשו דבר, היינו שמטיל תנאי בהבנות שכל זה הוא עושה רק בתנאי שלאנשים האל אל תעשו דבר, וכן הא דכתיב בפרשת געולי מדין, "אך" את הזהב וגו' פירש"י אך לשון מיעוט כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות, נמי הוא לשון תנאי לפרשה שלמעלה הימנה דכתיב תתחטאו דמשמע נמי היתר תשמיש אמר שזהו רק בתנאי שיטהרו מבליעת איסור, וזהו פשוטו של מקרא, ומסיים רש"י ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעלנו, וזהו לשון אך שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהי' כמו שהוא, הרי כי חלק רש"י וכתב זה בשם רבותינו כי זה איננו נכלל בלשון תנאי להיות פשוטו של מקרא כן אלא שצריכין אנו לדרש רבותינו, ועוד שם תעבירו באש וטהר "אך" במי נדה יתחטא "אך" זה הוא לשון תנאי לומר שמותר להשתמש בהם אחר הליבון בתנאי שבמי נדה יתחטא, והוא נמי פשוטו של מקרא בלי צורך הדרש, ויש כמה שלא שייך בהם הענין תנאי, כמו וישאר "אך" נח, שפירושו לבד נח וכו' וזה שכתב רש"י שם אך נח, לבד נח זה פשוטו ומ"א גונח וכוהה דם וכו', הרי שרש"י מחלק שמיעוט של אך הוא רק לפי הדרש ולא לפי הפשט, כי שמה אין אחריו מעשה כלל אין משמעות פשוטו אלא לבד, ומצינו עוד בספר יהושע א' ד' כי אתה תנחיל וכו' "רק" חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו', שהוא תנאי לפי פשוטו, וכן עוד שם ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך "רק" יהי' ה' אלקיך עמך כאשר הי' עם משה שהוא תנאי וכמ"ש המצודות שם לא נשמע אליך רק כשיהי' ה' עמך וכו' אבל לא בזולת זה עכ"ל, אבל במקרא שלאחריו כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ, וכאן דרשו חכז"ל יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק אכין ורקין מיעוטין הם, כי באשר זה איננו תנאי לפי משמעות המקרא הוצרכו רבותינו ז"ל לדרשו, מעתה זכינו לדון שיש שני מיני מיעוטין של "אך ורק" יש שהוא לפי פשוטו של מקרא ואותם לא הוצרכו חכז"ל להביא, ויש שהוא עפ"י קבלתם לדרוש:
2
ג׳ולפי האמור יתפרשו גם דברי רש"י בפתח דברינו, דהנה בפרשה שלמעלה כתיב דברי מלאכת המשכן, וע"ז סמך ענין לו ואתה דבר אל בני ישראל לאמור "אך" את שבתותי תשמורו, היינו שענין המשכן לשכון כבוד ה' בישראל הוא רק בתנאי שישמרו שבת, ובלא"ה אין טרחתם עולה לכלום, והנה זהו פשוטו של מקרא, ונמצינו למדין שאין מלאכת המשכן דוחה שבת שהרי כל המשכן תלוי בשמירת שבת, ובאשר זהו פשוטו של מקרא לא הוצרכו חכז"ל לדרשו, ורש"י ז"ל לא הביא זה בשם חכז"ל אלא פרשהו מעצמו לפי פשוטו, ומעתה סרה קושית הרמב"ן:
3
ד׳ובטעמו של דבר שהמשכן תלוי בשמירת שבת, יש לומר עפ"י מה שכתב האלשיך היות כתיב שבתותי לשון רבים שהם מדת יום ומדת לילה, מדת היום מתיחסת לשם הגדול ומדת לילה מתיחסת לשכינה, ושתי בחינות של שבת הם רוחניות משני שמותיו ית"ש מתעוררות ומתרבות ומשפיעות אל כל מקומות קדושה בפרט אל נפש איש ישראל שהנפש נעשית כהיכל אל השפע ההיא והיא נקראת נפש יתירה שהיא חלק אלוקי ממעל, ובאמצעות נפש יתירה ההיא מתאחזת גם נפשו עם קונו בחוט של חסד משוך ממנו ית"ש אל תוך נפשו, עכת"ד, והנה כבר הגדנו כי להיות השראת השכינה בדברים גשמים כדומם צומח נצרך לאמצעי, והיא תשוקת ישראל ברשפי אש שלהבתי', וכמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים כפירש"י שם, והנה המחקרים תמהו שאהבה יתכן רק בין אנשים הדומים זה לזה בטבעם ואיך יתכן באדם אהבת ה' עם גודל המרחק שבינו לבין קונו, אבל טח מראות עיניהם שישראל הם בנים למקום, ודבריהם יתכן בזולתינו, אבל אנחנו ישראל קול דודי דופק על מיתרי לבם הקשור למעלה בחבל הכוסף, עד כי עזה כמות אהבה, ואף כי האדם נפרד בטרדתו במלאכה ובענין פרנסתו כל ימי המעשה, מתעוררת בשבת ע"י אמצעות נפש היתירה המאחזת נפשו עם קונו כנ"ל, ואף אחר הסתלקותה אחר השבת נשאר עכ"פ רשימו ממנה עד שבת הבאה, ומעתה מובן שכל ענין המשכן הוא רק באמצעות שמירת שבת:
4
ה׳ולפי האמור יובנו פסוקי ירמי' י"ז כ"א שבשמירת שבת תתמיד ישיבת ירושלים, ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתו שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשערי' ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, כי ירושלים היא ליבא דכל עלמא היא השתוקקת ישראל לאביהן שבשמים, ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת, בעולם היא ירושלים, בשנה היא שבת, בנפש היא הלב, ובאמצעות שבת נתרבה התשוקה בלב רשפי' רשפי אש שלהבתי', ובאמצעות תשוקה זו היא השראת השכינה במקומות הקדושים, במשכן, ובירושלים, ובהמ"ק, כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וע"כ בשמירת שבת תלוי הקיום של ירושלים וכנ"ל שהיא תנאי המשכן:
5
ו׳במדרש אמר [משה] להקב"ה יש לי זכות ללמד עליהם אמר לו רבון העולם הזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה וישראל קבלוה שנאמר וכו' נעשה, אמר הקב"ה עברו על העשי' שנא' וכו' עשו להם עגל מסכה, אמר לו הזכר להם וכו' ויאמן העם ויקדו וישתחוו, אמר לו עברו על השתחוי' שנאמר וישתחוו לו, אמר לו הזכר ששלחתום והקריבו לפניך זבחים וכו', אמר לו עברו על הזביחה שנאמר ויזבחו לו, אמר לו הזכר להם מה שאמרת בסיני אנכי ה' אלקיך אמר לו עברו עליו שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל, הוי נשיאים ורוח וגשם אין, בטל משה מיד את הפרענות הוי בערך אפים יפותה קצין:
6
ז׳נראה לפרש דהיות חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים המחבר כל אלה, בקש משרע"ה זכות כנגדם, עשי' מתיחסת לגוף, זביחה מתיחסת לנפש כי בקרבנות כתיב נפש, והעיקר הוא הדם שהוא הנפש, ומקריבין נפש בהמה תמורת נפש האדם, השתחוי' מתיחסת לשכל שהאדם לבדו הולך בקומה זקופה מפאת השכל שיש בו שמשכנו במוח שמשכהו למעלה, והשתחואה שהיא כפיפת קומה היא ביטול השכל להש"י, וזהו שלימות השכל, כי זהו תכלית השכל לידע שאין מציאותו כלום נגד כבוד הש"י, ולעומת שאדם מבטל שכלו ודעתו מפני דעת התורה זוכה לשכל אלקי כמ"ש במרע"ה בזכות מהביט זכה לתמונת ה' יביט, האמירה שאמרו הן על דיבור אנכי ה' אלקיך [כן פירש היפ"ת] מתיחסת לצלם אלקים שכולל גוף ונפש ושכל שבהתכללותם בא הדיבור כמו שהגדנו כמה פעמים בשם מהר"ל, ועל כולם השיבו הש"י שקלקלו את כל הד' חלקי האדם, ויש לומר דבקרא נשיאים ורוח וגשם אין מרומזים כל אלה, והיינו דנשיאים תרתי משמע, והיא רמז להשכל וצלם אלקים ששניהם נקראים נשיאים מלשון נשיאת ראש והתרוממות, שהשכל שבאדם מרוממתו למעלה, מה גם צלם אלקים שמרוממתו על כל הנבראים, ורוח הוא לעומת הנפש שבאדם כמ"ש ויוצר רוח האדם בקרבו, וכן כתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וגשם הוא לעומת הגוף שהוא גשמי, וכן יש לפרש הצעת הכתוב לפי דברי המדרש נשיאים ורוח וגשם היינו כל חלקי האדם, אין, והיינו שנתקלקלו כולם, ולא כפשוטו שיש נשיאים ורוח ואעפי"כ גשם אין, ונסמך תיבת גשם לתיבת אין, אלא שתיבת גשם נסמך לרוח ונשיאים וכולם נתקלקלו, ואין, מחמת איש מתהלל במתת שקר שהיא העגל, ומ"מ בארך אפים יפותה קצין שנצולו בתפילת משה שכאשר ראה שכלה כל זכות שלהם התפלל שלמען כבוד שמו יתברך ישוב מחרון אפו כמ"ש למה יאמרו מצרים לאמר וגו' שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, ואפשר לומר שכלפי קלקול הד' חלקי אדם שבהם, חשב לעומתם ד' דברים כנגדם, זכות שלשת האבות מקביל לגוף ונפש ושכל כמ"ש מהר"ל והזכרתיו כמה פעמים, ולמען כבוד שמו ית"ש מקביל לעומת צלם אלקים:
7
ח׳ואפשר ודע לומר דהנה לדרכנו זה שינה מרע"ה את הסדר כי בהקלקול נחשב קלקול צלם אלקים לבסוף שהוא קלקול הרביעי, ובתפלת משה התחיל למען כבוד שמו יתברך שמקביל לצלם אלקים, דהנה ארך אפים הוא מדה רביעית לפי סדר האריז"ל בי"ג מדות, ע"כ למען ישיג מדה זו שזה הצריך לו בראשונה לבל יכלה אותם כרגע ח"ו באפו, וכמ"ש קומה ה' באפך, וכבמדרש שם הקדים התיקון לעומת קלקול הרביעי, ואח"כ שב להתפלל בזכות אבות לתיקון שלשה קלקולים הקודמים, וזהו שרמז בקרא בארך אפים יפותה קצין, ודו"ק:
8