שם משמואל, כי תשא ח׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 8
א׳תשא שנת תרע"ז
1
ב׳ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו וגו', יש לדקדק למה בציווי השי"ת למשה על מלאכת המשכן אחר הציווי לכל פרטי' הזכיר את השבת לומר שאיננה דוחה את השבת, ובאמירת משה לישראל הקדים את השבת, וכבר דברו בו כל המפרשים, וגם אנחנו ת"ל דברנו בזה הרבה, אך אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונשנה בשביל דבר שנתחדש בה, והנה רש"י דייק מלשון "אך" כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דלעולם אך הוא מיעוט בדבר הנאמר בו, וא"כ אם תדרוש כך תצטרך לומר בהיפוך שבענין מלאכת המשכן נתמעט השבת ומותר בו מלאכת המשכן, ועוד יש לדקדק למה בציווי משה לישראל שהקדים להם שבת למה לא אמר הלשון אך, וכמו שהתחיל בפרשת יוה"כ בלשון אך למעט:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש ריש קהלת ר' יהודה ב"ר סימן אמר ז' הבלים אמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית בראשון בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגולו כספר השמים וכו', בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, אמ"ר ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל לשורר עלי' לקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת אמ"ר לוי אדה"ר אמרו, ואינו מובן איזה הבל מצא בשבת במה שמחללי' מות יומת, אדרבה מזה נראה גודל מעלת השבת שענש מיתה על המחלל שבת, ועוד ידועין דברי הרמב"ם בפירושו לאבות שמענשן של העבירות יובן גודל שכר המקיים שמאחר שענש מיתה על המחלל שבת יובן גודל שכר שומר שבת, ועוד מה חידוש מצא בשבת שבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו עד שנתפעל ונתרגש והתחיל לשורר עלי', הלוא כל מיתת ב"ד שיש בהן כרת דינן הכי שמתכפרין בקרבן על שגגתן, ואמרנו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין המיתה שעל חילול שבת איננו כשאר עונשי עבירות, אלא כעין דברי הזוה"ק (קפ"ז:) מותנא אמאי סליק במניינא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכיל לאנזקא עכ"ל, כן נמי בשבת דהיא ברכה ובחילול שבת נסתלקה הברכה שוב סט"א שריא עלי' ומביא את המיתה, עכת"ד:
3
ד׳ויש להוסיף בה דברים דשבת היא מקור החיים, והוא כמו נשמת חיים בהבריאה ומחמת החילול שבת נסתלק החיים מכלל הבריאה ושורה במקומו סט"א מקור המיתה באמצעות המחלל, וכטעם טומאת מת, ומקלקל את כל הבריאה, וזה היא עצה היעוצה לבער את המחלל מכלל הבריאה למען יסתלק הסט"א שהי' שורה באמצעות המחלל, ולפי האמור מובן שמעלת השבת ותקנתו הוא קללתו שבאם לא היתה מעלתה כ"כ גבוהה עד שהיא מקור החיים, לא הי' באה המיתה לכלל הבריאה בסיבת המחלל, שגודל וכובד הסט"א היא לפי מסת גודל הקדושה שנסתלקה, וא"כ שפיר מצא הבל בענין השבת, ובפשיטות נמי יש לומר שהטוב איננו טוב בהחלט, וכמו כל ענין ההבל שמצא בבריאת כל יום ויום אף שכתיב בו כי טוב מ"מ איננו טוב בהחלט וכן נמי מצא בשבת שגודל הקדושה איננה טוב בהחלט, ולפי האמור יש לפרש הרבותא דבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, דאינו דומה לשאר עבירות דהכרת בא לעונש, וזה העני ששגג אין עליו עונש כרת ודי בקרבן, אבל שבת שמיתה באה מצד סילוק הקדושה והרי בשוגג נמי נסתלקה הקדושה בחילול של זה דאף בשוגג נמי חילול מיקרי, ותדע שאתה מצריכו לקרבן ואינו דומה למתעסק שאינו מיקרי חילול כלל, אבל שוגג חילול מקרי ונסתלקה הקדושה, ושוב הי' נותנת הסברא החיצונה שלא יתכפר בקרבן, הא למה זה דומה לאוכל סם המות שמקפח את חייו ואין נ"מ אם שוגג למזיד, וכיון שראה אדה"ר שאעפ"כ מביא קרבן ומתכפר לו נתפעל ונתרגש מאד, והבין הטעם מה שמתכפר לו אף כי באמת נסתלקה החיות ושרה במקומה הסט"א הממית, מ"מ שבת היא מקור החיים ונובע ממנה חיים חדשים ושוב סט"א ערקית ובורחת מפני חיות זה השופע מקדושת שבת, ואיננו דומה למזיד שלעומת שהוא התנגד לשבת, התנגדת שבת גם לו ואינה משפיעה בו חיים חדשים ונשאר באבודו, אבל שוגג אף שנסתלקה ממנו החיות ושרה במקומה סט"א הממית, מ"מ אחר שעשה תשובה ומביא קרבן שב להיות נרצה, והשבת משפיעה בו חיים חדשים והסט"א בורחת, וזה שהשכיל אדה"ר מענין מעלת השבת ומצא נוחם לנפשו שגם הוא לא אבד תקותו שכמקרה חילול שבת גם הוא קרהו, שאף שהי' שוגג או מוטעה בענין עץ הדטו"ר כמו שאיתא במפרשים, מ"מ מעלתו הגדולה שהי' שם ה' שורה בו נסתלק ממנו, ולעומתה נשתאבו כחות הרעות שהיו תוקפים אותו בכח, ועשאוהו למין ולמושך בערלתו, ואמר אכלתי ואוכל עוד, שהרגיש בעצמו שאיננו עוד שליט ברוחו, ולא דרך התרסה אמר כן אלא ראה א"ע אבד ביד כחות הרעות שנשתאבו בו ותוקפים אותו בכח, וע"כ כאשר ראה שבח השבת שהיא מקור החיים ומשפיעה חיים חדשים לזה שאבד חיותו בשוגג, התחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת שגם עליו תשפיע חיים חדשים וקדושת שבת תבריח ממנו את מרבית כחות הרעות שנשתאבו בו, ובאמת כן הי', וע"כ שוב הי' בכחו לעשות תשובה שלימה וכבש"ס עירובין שאדה"ר חסיד גדול הי', ואף שתחילה הי' למרמס כחות הרעות שתקפו אותו בכח ולא הי' שליט ברוחו, כיון שהופיעה השבת רוח אחרת נעשה עמו:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דאמר אך את שבתותי תשמורו דהוא הטלת תנאי במלאכת המשכן, דענין המשכן הוא שישרה הקב"ה שכינתו עם ישראל הוא רק בתנאי שישמרו את השבת, דבלא"ה עוד מגרע גרע שע"י חילול שבת תסתלק הקדושה של שבת ויבוא וישרה במקומו סט"א כנ"ל, ואין שכינתו של הקב"ה דרה עם נחש בכפיפה אחת, ותסתלק ח"ו הקדושה מהמשכן ושוב יבואו עוד כחות הטומאה וישומו קן למו במקום המשכן, ובכן אם ח"ו יחללו את השבת מוטב שלא יהי' השראת השכינה במשכן מעיקרא כדי שלא יתרבו כחות הטומאה, והרי זה דומה להמקדש את האשה ע"מ שלא תזנה, שאם זנתה בטלי הקידושין למפרע ונידונית כפנוי', ועתה מיושב קו' הרמב"ן דהאי "אך" לאו אשבת קאי אלא על מלאכת המשכן דסליק מיני' כלומר רק באופן זה הוא החפץ במשכן, ובאם לאו אין המשכן משכן, ולא יתרבו כחות הטומאה ע"י חילול שבת
5
ו׳במזיד:
6
ז׳ולפי"ז מיושב הא דלא קאמר בפ' ויקהל לשון "אך" דשם לא הקדים לו ענין המשכן, ותחילת דיבור וציווי המשכן הוא אם הי' כתיב בו לשון "אך" הי' משמעותו מיעוט בשבת כקושית הרמב"ן, וכמו לשון אך הנאמר ביוה"כ שהמיעוט הוא ביוה"כ לומר מכפר הוא לשבים ולא לשאינם שבים:
7
ח׳והנה ישראל במעשה העגל כבר פרשו בו שמוטעין היו, וכמו שהשתמשו בו חכז"ל בלשון זה, טעו בעגל לא טעו בעגל, ולפי דברי הכוזרי הי' כענין הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה שפטור, שהרי לבו לשמים, ומ"מ נחשב לחטא ונסתלק מהם הענין אלקי שהי' חופף עליהם ושרו במקומו כחות חיצונים, וכענין טומאת מת, והוא ממש כענין חטא אדה"ר, ובמדרשים מדמין חטא העגל לחטא אדה"ר, וע"כ כמו אדה"ר שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, מפני שע"י השבת שתשפיע בו חיים חדשים תבריח ממנו את מרבית כחוח הטומאה שנשתאבו בו, כן נמי ישראל למען יבוא הקב"ה וישכון בהמשכן נדרש שהשבת תופיע ותשפיע בהם חיים חדשים שתבריח את כחות הטומאה שנשתאבו בהם מחמת חטא העגל, וע"כ בהציווי של הקב"ה למשה שהי' קודם מעשה העגל כבזוה"ק והרמב"ן וכסדר הפרשיות לא הי' נצרך להשבת שתהי' סיבה להשראת השכינה בהמשכן, שישראל היו נרצין, ולא באה מצות השבת אלא לתנאי שלא יתקלקלו, ואם אולי יצוייר שלא הי' ציווי השבת בעולם לא הי' זה מניעה להמשכן, ע"כ אין בו ענין להקדמת שבת, אלא אחר ציווי המשכן ולתנאי כנ"ל, אבל בפ' ויקהל הנאמר אחר מעשה העגל הוצרך להקדים את השבת שהרי השבת היא סיבה להמשכן, ואם אולי יצוייר שלא יצטוו על השבת כלל לא הי' מקום איך לעשות המשכן:
8
ט׳ענין הקדמת ק"ש לתפלה, וסמיכת גאולה לתפלה, יש לומר דהנה תפלה היא במקום קרבן ותפלות כנגד תמידין תקנו, ויש להבין דקרבן צריך לכהן ואף דתפלת רשות יש להשוות לבמה ואין כיהון בבמה, מ"מ תפלה הקבועה שהיא במקום התמידין שהם קרבן ציבור ואינם קריבין אלא במשכן וצריכין כהן, מא"ל, אך יש לומר דהנה כתיב מלאו ידיכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו פירש"י אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום, והאור החיים הקשה מלואים אלו מה טובם, והרי ב"ד שהרגו אחת לשבע או לי"א אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית, אף שהוא ע"פ הדין, אך י"ל דכאן שהרגו איש את בנו ואחיו שהוא כנפשו הוא מסירת נפש ממש, וכמ"ש מהר"ל שבניו של אדם הם יותר חביבים לאדם מגופו, באשר בניו של אדם הם הפנימיות שלו, ואינו ענין להריגת ב"ד שעשו דין בנהרג לטובתם לבער את הרע מכלל ישראל כמ"ש בעל המאור שהרוגי ב"ד הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא לקיים ובערת הרע מקרבך, אלא היא מסירת נפש לה' שבמקום קידוש ה' אין מציאותו הן בחיצוניות והן בפנימיות נחשבת מציאות כלל ואין כאן תערובת דין כלל, וע"כ מובן שבשביל זה זכו להיות כהנים למקום, וכל כהן פועל עובד הוא שבשביל שמבטל מציאותו נגד קידוש ה' זוכה לעומתו להתקשר בהשי"ת ולהיות אמצעי להמשיך אלקות וכל מיני שפע להעולם, ולפי"ז יש לומר דכן הוא בכל איש דאיתא בזוה"ק שצריך למסור נפשו בקריאת שמע, ואף שאיננו מס"נ בפועל אלא במחשבה ובמלולא, מ"מ לגבי תפלה שהוא רק במקום קרבן ולא קרבן בפועל אלא במחשבה ובמלולא מועילה המסירת נפש שבמחשבה ובמלולא, וע"כ הק"ש שקודם התפלה היא מכשרת את האדם להיות בתפלה ככהן העומד ומשרת:
9
י׳ולפי האמור יובן הענין סמיכת גאולה לתפלה, שגאולה היא ברכת ק"ש לאחרי', והיינו דזה הענין למסור נפשו באמת בק"ש איננו כ"כ דבר נקל, כי הטבע איננה מסכמת לזה, כי מסירת הנפש איננו לפי חק הטבע, וע"כ בן נח אינו מצוה על קידוש ה', כי ב"נ הוא בטבע ואין ענין זה נמצא בטבע, אך השי"ת הוציא את ישראל ממצרים מהיות תחת הטבע והגביה אותם למעלה מהטבע עד שאפשר לישראל למסור נפשו באהבה על קידוש ה', וזהו ענין ברכת גאולה שבק"ש שמברכין על אשר גאלנו והגביה אותנו עד שאנו יכולין לקרות ק"ש, ובזה נעשים ככהן העומד לשרת והוא התפלה:
10
י״אויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו' ויכתוב על הלוחות וגו', יש להתבונן למה הוצרך להתמהמה בהר גם בפעם הזאת מ' יום, שלימוד התורה כבר גמר בארבעים יום הראשונים כבפדר"א שהי' קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה, ובאמצעים היו התפלות עד שנאמר לו פסל לך, ובשלישית לא הי' נצרך אלא כתיבת יד הש"י על הלוחות את עשרת הדברים שלזה בודאי לא הי' נצרך שהיות זמן, כי הוא אמר ויהי, ולמה נשתהה שם עוד ארבעים יום:
11
י״בונראה עפי"מ דאיתא בזוה"ק ח"א (נ"ב:) ח"ב (קצ"ג:) בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא דהא כדין ביטול יצה"ר הוה מעלמא ודחו לי' מינייהו וכו', ואף דמהא דהשיב משרע"ה להמלאכים כלום יצה"ר יש ביניכם משמע לכאורה דבישראל הי' יצה"ר, כבר פרשנו דיצה"ר לא הי' בתוכם ממש אלא הי' עומד מבחוץ, וכמו אדה"ר קודם החטא, דיצה"ר לא הי' בתוך גופו ויושב בין שני מפתחי הלב כמו השתא, אלא הי' רוכב על הנחש ועומד לו מבחוץ, וכן משמע ברש"י בראשית ב' כ"ה לא ניתן "בו" יצה"ר עד אכלו מן העץ ונכנס "בו" יצה"ר, משמע דמקמי הכי לא נכנס "בו" אלא כמו מסית שעומד כנגדו והסית, וכן הי' בישראל קודם חטא העגל, וזהו שבזוה"ק ודחו לי' מנייהו, היינו שדחו לי' מהיות עוד בתוכם ממש, וזהו דקדוק לשון כלום יצה"ר יש ביניכם ולא אמר בתוככם, כי בתוכם גם בישראל לא הי', אלא הי' ברי' בפ"ע ביניהם:
12
י״גוהנה הרמב"ן בראשית ב' ט' וז"ל והיפה בעיני כי האדם הי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה עכ"ל, ובפ' נצבים כתב שכן יהי' לעתיד שישוב האדם בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר שהי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא הי' לו ברצונו דבר והפוכו וכו', וזה ביטול יצה"ר וכו', והנראה בשלשת זמנים האלה, היינו אדה"ר קודם החטא, וישראל בשעתא דקיימו על טורא דסיני, ולימות המשיח, בסגנון אחד, ובזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי' מקדשא דלעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ובליקוטי תורה מהאריז"ל בראשית דף (י"ד:) דפוס ווילנא דאדה"ר קודם שחטא הי' גופו גבוה יותר ממה שהוא עתה מט"ט בעולם היצירה, ומכל הלין מובן מהות ישראל קודם חטא העגל, ועכ"פ לא היו במהות הגשמי כמו עתה, ומובן לפי"ז שלא הי' המצות מעשיות באותו אופן שהם עתה אלא בלבוש דק יותר, כי התורה מתלבשת בכל עולם ועולם כמהות אותו עולם:
13
י״דובאופן זה יובן מה שרצו המלאכים שתנתן להם התורה אף שאין שייך אצלם דיני שור והבור וכדומה, אלא שכל אלה הדברים הם בעולם שלמעלה בלבוש אחר, והלבושים נקראים גופי התורה, ומה שהשיב משרע"ה להמלאכים כלום משא ומתן יש ביניכם כבר פרשנו אותו, שלרגלי רוממות התורה א"א לשום נברא לזכות בה אלא ע"י הבריחה מדבר שכנגד לה, וע"כ באשר אין משא ומתן ביניכם ולא שייך אצליכם רבית וגזל ואונאה ואין לכם ממה לברוח א"א שתזכו בתורה, אבל ישראל אף שהי' להם התורה בלבוש יותר דק, מ"מ עדיין הי' שייך בהם בריחה מדבר שכנגד, וכמו אדה"ר מעץ הדטו"ר אף שלא נכנס בו יצה"ר, וגם העץ הטו"ר לא הי' כ"כ גשם עכור:
14
ט״וולפי האמור מובן אשר הלימוד שלמד משה את התורה בארבעים יום הראשונים לא הי' בלבוש שהיא עתה, אלא בלבוש היותר דק שהיא בעולם שלמעלה, וע"כ אחר החטא שנתלבשה התורה בלבוש כמו שהיא עתה הי' נצרך ללמוד מחדש בלבוש שהיא עתה:
15