שם משמואל, כי תשא ט׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 9

א׳תשא ופרה שנת תרע"ח

ב׳בפסיקתא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' הוא הביא לפני המלאכים מים שנא' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, ובפשיטות נראה שמים חיים אל כלי הוא לעומת יקח נא מעט מים, ואפר הפרה היא לעומת אל הבקר רץ אברהם, אך מ"מ אינו מובן מה ענין זה לזה:

ג׳ונראה דהנה כבר דקדקנו במ"ש יקח נא מעט מים למה קימץ כ"כ לומר מעט מים ולא מים סתם, והי' במשמע די סיפוקם, ועוד הלוא סתם רחיצה היא במים, וא"כ למה לי' להזכיר מים כלל, ומה הי' המקרא חסר אם אמר רחצו רגליכם סתם כמו בלוט שלא כתיב ולא הזכיר מים כלל, אשר ע"כ נראה דרחיצה דהכא היא כענין שכתוב ברות ורחצת וסכת שפירשו ז"ל ורחצת מטנופת ע"ז, וכברש"י הכא כסבור שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, וידוע שמדתו של אאע"ה היא מדת החסד להמשיך את כל העולם באהבה לבוא ולחסות בצל כנפי השכינה, והיינו שפתח להם היכל האהבה והוא אור שנברא ביום הראשון והכניס בלבם אהבת אלקית עד שכל אהבות חיצוניות לא תפסו מקום כלל ומאפס ותוהו נחשבו להם, וא"כ ממילא נדחה ונסתלק מהם כל מחשבת ע"ז שכל ענינם הי' בעבודת האמצעים להמשיך באמצעותם את צרכיהם ותענוגיהם לפי דעתם המשובשת, ואהבת חסד זה מכונה בשם מים כמ"ש הרח"ו כי שורש כל התענוגים הוא מים שהם מצמיחים כל הצמחים וזהו שפירש שהרחיצה תהי' במים, היינו שהרחיצה מטנופת ע"ז לא תהי' מפאת יראת העונש, אלא מחמת האהבה לאלקית יהי' כל עניני ע"ז נבזה בעיניהם נמאס, ואינו תופס מקום כלל, וזהו מחמת גודל כחו של אאע"ה ומדתו מדת החסד, וע"כ קימץ לומר מעט מים שפתיחת היכל האהבה צ"ל במדה מצומצמת לבל יתפשט ממנה לאהבות חיצוניות כידוע, וכבר דברנו מזה באריכות במק"א, וז"ש והשענו תחת העץ, עץ הידוע שהוא עץ החיים אחר שירחצו מטנופת ע"ז אז יבוא העת להסתופף תחת עץ החיים, ועי' בזוה"ק ח"א (ק"ב:):

ד׳ועם זה יובן מ"ש ואל הבקר רץ אברהם וגו', דהנה ידוע מדת השור וכבפייט יוצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו' וקרני השור לעד, והיינו שאחר שהטעימם מהאור כי טוב, וכשיעריכו את מצבם יש לחוש שיפלו ביאוש הנורא, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין דעת הוא שיכיר את מצבו עד כמה הוא רחוק, וכבמדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו, תדע לך שהוא כן שהרי משה רבן של כל הנביאים והוא העמיד את המשכן ולא נכנס עד שקרא לו, והיינו שידוע בחי' משה שהיתה דעת, וע"כ אף שהוא רבן של כל הנביאים ידע והכיר את ערכו לעומת רוממות האלקית ולא הרהיב עוז בנפשו ועמד לו מן הצד, אך לעומתו יש דעת דקליפה והוא עמלק, והיינו שמשתמש בדעת זו לרוע להפילו ביאוש הנורא, וזהו אשר קרך בדרך שהכניס בהם מדת היאוש שהיא התקררות, עכת"ד, וע"כ בשור שיש בו נמי בחי' דעת כמ"ש ידע שור קונהו צריך תיקון שיהי' דעת דקדושה, והיינו עם שטבעו להתגאות ולהתרומם, יש בו בחי' הדעת להכיר קונהו ולהכנע מפניו, אבל ההכנעה לא תהי' מפילו ליאוש אלא אדרבה יעורר בו תשוקה עזה ביתר שאת להתקרב, וזה עצמו שכתוב ופני שור מהשמאל וגו', וזהו ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, וכן כתיב ובן הבקר אשר עשה שפירושו תיקון, והיינו שתקן את מדה זו שתהי' על צד הטוב, ואף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהי' מים בפועל לרחוץ רגליהם, ושלשה לשונות הפרים להאכילם, מ"מ הגשמית היו כלים להרוחניות, והי' מלובש באותן המים מאור שנברא ביום ראשון שהכניס בהם אהבת חסד, ומחמת זה נרחצו מטנופת של ע"ז, וכן בבשר שור שהאכילם הכניס בהם דעת דקדושה להכנע מפני אלקית, ולהשתוקק להקדושה ביתר שאת ולא להתייאש ח"ו אלא להתרומם:

ה׳וי"ל עוד בלשון אחר דהנה ידוע שמים לא נמצא כלל בלשון יחיד כי כל מים הוא לשון רבים וכן מי הוא לשון רבים אלא שהוא סמוך כמו מי הירדן וכדומה, והטעם שאין בו אלא לשון רבים י"ל מפני שהוא כולל, והיינו ששורשו למעלה מכל התחלקות הקווין כידוע למבינים, וע"כ אין בו שום גוון אלא כגווון הכלי שניתן בתוכו, בזכוכית לבנה יתראה לבן ובזכוכית אדומה יתראה אדום, וע"כ המים מצמיחים כל מיני צמחים הן מתוקים והן חריפין והן מרין, כי באשר שורשם גבוה מהכל לכן הם כוללים הכל, וע"כ בכדי להכניס תחת כנפי השכינה אנשים נמוכים מאד שבלתי מוכנים לקבל בפרטות ולהבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מניין השכיל אאע"ה להמשיך ידיעה כללית, וכענין דבזוה"ק ח"ב (כ"ה.) ראשיתא קדמאה דכל פקודין למינדע לי' לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה, דאיהו רבון עלמא וברא עלמא כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון וסופא דכלא בפרט למנדע לי' בפרט וכו', כי ה' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין נסתרין אית בה ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא דא בכלל ודא בפרט, ועיין עוד בזה בדף (קס"א.) אתה הראית לדעת ואוליפת עד הכא לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא ומאי הוא כי ה' הוא האלקים וכו', ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ למדנו מכאן דראשית התקרבות האדם להשי"ת הוא בדרך כלל בעוד אי אפשר להבין הדברים בפרטות כי עדיין אין בו דעת להבדיל דבר מדבר עד שניתן בו דעת, וע"ז נאמר אתה הראית לדעת, וע"כ אאע"ה ראשית דרכו בקודש לקרב רחוקים הי' ע"י מים שהוא כולל, וזהו שבזוה"ק ח"א (ק"ב י) ר"ש אמר בגין לאתקנא ההוא דרגא דאברהם ומאן איהו מים בג"כ אתקין לדכאה בני עלמא במיא ובשעתא דאזמין למלאכים שירותא דמלוי מה כתיב יקח נא מעט מים בגין לאתתקפא בההוא דרגא דמיין שראן בה ובגיני כך הוה מדכי לכל בני נשא מכלא מדכי לון מסטרא דע"ז ומדכי לון מסטרא דמסאבא עכ"ל, ולפי דרכינו הוא דרגא כללית [ואף דפשטות הלשון משמע שהכוונה על מדת החסד, מ"מ יש לפרש נמי על דרגא עלאה ראשיתא דכלא בסוד אלקי אברהם, ועיין במק"מ בשם הרמ"ז]:

ו׳אך אח"כ כתיב ואל הבקר רץ אברהם, וכמ"ש לעיל דשור יש בו דעת להכיר אדונו כמ"ש ידע שור קונהו, ואתיא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בחודש אייר שמזלו שור וע"כ אז הוא התקרבות היחודים והפרטים, והם היחודים שנדחו לפסח שני, ושור שמדתו פני שור מהשמאל ענינו בריבוי והתחלקות ונרמז בש"ס ר"ה דקרן פרה פסול לשופרות משום דקיימו גילדי גילדי עכ"ד, ועי' מהר"ל בספר הנצח בהא דטור מלכא שהי' שם ס' רבוא עיירות עיי"ש היטב והי' בשר שור זה לפועל דמיוני להכניס בהם דעת דקדושה, וכלישנא דהש"ס עד לא אכילנא בשרא דתורא, ואז נעשו כלי להבין באורח פרט, ושני הפירושים בחד מתקלא סלקי:

ז׳ואחר שזכינו לפרש הא דעשה אאע"ה עם המלאכים שבזכותו זכו ישראל לטהרת מי חטאת, עלינו להתבונן בענין טומאת המת והטהרה ממנה, דהנה מהות האדם הוא מורכב מנפש שהוא מהעליונים ומגוף שמתחתונים, וכמו מהותו כן מעשיו אשר נברא עבורם לחבר את העליונים ותחתונים ע"י תורתו ועבודתו בהשכל ודעת וברעותא דלבא יחד, אך ע"י פיתוי הנחש נרגן מפריד אלוף ונסתלקה השכינה מארץ לרקיע, ומדה במדה גרם לעצמו מיתה להתפרד מהרכבתו של גוף ונפש, וי"ל שכמו ענין מיתה שהיא פרוד בין הדבקים כן הוא ענין טומאת מת שגורם מסך מבדיל בין הנפש להגוף, שהנפש תעודתה שהיא משפעת תמיד חיים חדשים ורגשת קודש להגוף להיות בחדוה להיות נוכח ה' דרכו, כי הגוף בעצמו אין בו חיות אלא באמצעית הנפש שהוא מהעליונים, וכתיב עוז וחדוה במקומו, וכתיב כי עמך מקור חיים, וטומאת המת מאטמת את צינורות שפע החיות, וע"כ גורמת רוח עצבת והעדר חיות ורגש קודש, ובאשר אנחנו מעודינו טמאי מתים אין אנו מבינים ההפרש בין אדם טהור לטמא, כמו הנולד בחושך ולא ראה מאורות מימיו אינו מבין יתרון האור מן החושך, כן אנחנו לא נוכל לצייר בנפשינו החיות וחדוה ושמחה ונהירו דאנפין של איש הטהור וע"כ כתב הרח"ו ז"ל שהעדר הנבואה מבינינו ורוה"ק שאינו מצוי בנו כ"כ, בא מפאת העדר אפר הפרה, והטעם כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, וכמ"ש בבני הנביאים ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים, וכן באלישע ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומחמת העדר הטהרה היא העדר השמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש הכתוב תגלנה עצמות דכית, דכי הוא תרגומו של טהור, ודכית פירושו טהרה, וע"כ אין הנבואה שורה בינינו ואין רוה"ק כ"כ מצוי:

ח׳ולפי האמור יתפרשו לנו דברי המדרש כשאמר השי"ת למשה פ' אמור אל הכהנים שאל אם נטמא "זה" במה תהא טהרתו ולא השיבו הקב"ה נתכרכמו פניו של משה וכשהגיע לפ' פרה אדומה א"ל זה טהרתו, וכבר דקדקנו דלמה בטומאת ישראל הנזכר בפ' ויקרא או כי יגע בטומאת אדם שפירושו במת כברש"י שם לא איכפת לי' אלא אם "זה" שהוא כהן, ולהנ"ל י"ל דמצד הסברא כמו אדם שמת שנפרדה הנפש ממנו א"א לשוב ולחיות אלא ע"צ המופת שנעשה ע"י אליהו ואלישע או לעתיד בתחיית המתים, כן נמי טומאת המת שנעדר השפעת החיות ורגש קודש ונהירו דאנפין, הוא דומה לענין מיתה, ולא ישוב עוד לחזור למדריגתו ולאור באור החיים וישאר בטומאתו לעולם, ומ"מ אף הטמא איננו ח"ו נעדר המציאות, וכמו שאנחנו שכולנו טמאי מתים אעפי"כ כמה וכמה חבורות של צדיקים העמידו ישראל בגלותם זה וע"כ לא נתרגש מרע"ה ולא נתפעל כ"כ, אבל כהן איש החסד שמדריגתו להיות תדיר בחיות וחדוה ושמחה ונהירו דאנפין וכבזוה"ק ח"ג (ה.) שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא דהא כתרא דילי' גריס עכ"ל, וא"כ אם נטמא זה ולא יהי' לו ח"ו טהרה, הנה אבד כל מציאותו וע"כ נתפעל ונתרגש מאד:

ט׳וי"ל עוד בלשון אחר דטומאת ישראל הנאמר למשה בפ' ויקרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה, הי' מקום למרע"ה לחשוב שטומאת המת היא ככל שאר עניני טומאה המוזכר בכתוב ההיא ואיננו הוא העדר החיות, עד שמצד הסברא יהי' כמו מת ממש שלא ישוב לחיות עוד כנ"ל, אלא כמו נוגע בזב ומעיינותיו, אבל בפ' אמור שנאמר לו שהכהנים מוזהרין מטומאת מת אף שאינם מוזהרין מנגיעת זב וכדומה, מזה עצמו הבין ענין טומאת מת מהו שמסלק את החיות והחדוה והשמחה ונהירו דאנפין והוא כמו מת ממש, ע"כ כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא, מוזהר עליו, וע"כ נתיירא שמא אין לזה ח"ו טהרה עולמית, וכמו מת ממש עד שנאמר לו אח"כ פרשת פרה אדומה כדבעינן למימר קמן:

י׳והנה במי חטאת יש בו שני ענינים, עפר שריפת החטאת, ומים חיים, והנה פרה ושור דא ודא אחת היא ובמדרש דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה קורא אותו פר וכשהוא רוצה קורא אותה פרה ולעיל אמרנו שמדת השור שיש בו דעת כמ"ש ידע שור קונהו, אלא שיש נמי דעת דקליפה והיא יאוש הנורא כנ"ל, וצריך תיקון שיהי' דעת דקדושה דווקא, וכן נמי בחי' הדעת להבדיל בין דבר לדבר באורח פרט וזה בוודאי צריך תיקון וכבזוה"ק ח"ג (ב.) ואפילו חייבין דבהון בישראל הוו ידעינן גו אתוון חכמתא עלאה וידעין גו אתוון עלאין וגו אתוון תתאין חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא, ובח"א (ק'.) אבל אית לכו לאתרחקא מאינון ספרין בגין דלא יסטי לבייכו לאינון פלחנין ולכל אינון סטרין דקאמר הכא וכו' דהא כל ספרים אלין אטעיין לון לבני נשא בגין דבני קדם חכימין הוו וכו', ונראה דזה ענין פרה אדומה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשייתה מחוץ לשלשה מחנות דהוא רמז לאדם שיהי' רואה א"ע כאילו הוא עומד מחוץ למחנה ישראל, ושורפין אותה עד שנעשית כאפר, וכמו דדריש רבא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה, הרי שרומז להכנעה, והוא בחי' דעת כנ"ל, אבל באשר יש דעת דקליפה לכן נתבקש שיהא נוכח פני אוהל מועד שההכנעה לא תגרום יאוש ח"ו אלא אדרבה תגדל התשיקה אליו ביותר מי שאינו רואה כלל, וגם ההכנעה נוכח פני אוהל מועד זה כתרים בפני פרטות החכמה ודעת שלא יתפשט יותר מדי כבזוה"ק הנ"ל, והוא מקביל לואל הבקר רץ אברהם ותקונו כנ"ל, ומים רומז למקור מים חיים דרגא עלאה ראשיתא דכלא מקביל ליקח נא מעט מים שבאברהם כנ"ל שהוא המשכה מהיכל האהבה ואור שנברא ביום ראשון לפי הפירושים שכתבנו לעיל:

י״אולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דמטהרת טומאת המת וכמו שהמשיך אאע"ה את כל באי עולם לתחת כנפי השכינה אף אותם הרשעים עוע"ז שהם כמת מעיקרא, ע"י מים הכניס בהם אהבה אלקית עד שכל אהבת עולם מאפס ותוהו נחשב להם, והוא רמז נמי לראשיתא קדמאה דכל פקודין, כן נמי זה שנטמא במת שהוא כאלו נסתלק ממנו כל החיות, ישוב לחיות מחדש כקטן שנולד ברגש אהבה כנ"ל, ועפר שריפת החטאת הוא דעת דקדושה דומיא דואל הבקר רץ אברהם, וכמו שם הי' יקח נא מעט מים ברישא כן נמי הכא צריך מים ברישא ואח"כ ליתן בו האפר, וכ"ז זיכה א"א לבניו אחריו שכמו שהוא השתדל להפיח חיים חדשים בכל באי העולם אף שהי' כמתים, כן לעומתו זכו בניו אף שע"י טומאת המת יהיו נעדרי חיות הקודש וכמתים, מ"מ ע"י מים חיים בצירוף האפר ישובו לתחיי':

י״בוי"ל שגם ההכנעה גופא זיכה אאע"ה לבניו שבאמת איננו דבר נקל לאדם לראות א"ע באמת כאלו הוא עומד חוץ לשלשה מחנות ולהשפיל עצמו כאזוב ותולעת כברש"י, אלא זכותו של אאע"ה שאמר אנכי עפר ואפר הכניס טבע זו בזרעו אחריו שיהי' ביכולתם להשפיל א"ע ולהיות באמת כעפר ואפר ואזוב ותולעת:

י״גובמה שכתבנו בענין יקח נא מעט מים ומים חיים של מי חטאת, י"ל דזה עצמו הוא ענין מצוות קידוש ידים ורגלים בבואם אל אוהל מועד אי בגשתם אל המזבח, ממים קדושים שנתקדשו בכלי שרת דווקא, שלפי הפשט שכתב הרמב"ן שהוא דרך כבוד של מעלה כי כל הקרב לשלחן המלכים לשרתו ליגע בפתבג המלך ומיין משתיו, רוחץ ידיו, וכן רחיצת רגלים מפני הכיעור כי הם משרתים יחפים עכ"ד, אינו מובן למה יצטרך לזה מים קדושים מכלי שרת, ולפי דברינו הנ"ל י"ל כי אדם הבא לשרת ולקרב אל הקודש יש לו להתיישב בדעתו אם הוא ראוי לכך וכל עצמותיו ירחפו מפחד ה' ומהדר גאונו, ולחזור בתשובה על העבר ולקבל עליו על להבא וכמ"ש בתרגום יונתן פ' פקודי שמי כיור רומז לשפוך הלב כמים בתשובה, ולפי דרכינו רומז נמי להארה עלאה מראשיתא דכלא אחר התשובה להפיח בו רוח חיים חדשים כענין בני אתה אני היום ילדתיך:

י״דבמדרש פרשה י"ט ד"א יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהם דומין זל"ז וכו' ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, נראה לפרש דענין פרה אדומה באה להעביר הטומאה והוא סור מרע לרחקא סטרין מסאבין, ופסח הוא הנקרא סתם עבודה, כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, והוא עשה טוב לקרבא דרגין קדישין, ובזוה"ק ח"ג (רכ"ד.) אמר רעיא מהימנא לית קרבנין אלא לרחקא סטרון מסאבין ולקרבא דרגין קדישין, וזהו השאלה מאחר ששניהם נקראו קרבנין איזהו גדולה מהם:

ט״ואך הנה כבר אמרנו שיותר יכול האדם לזכות לדרגין גבוהין ע"י סור מרע מע"י עשה טוב, כי ממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, אבל ע"י עשה טוב צריך רעותא דליבא יתירה וכולי האי ואולי, ולא עוד אלא שא"א שימשך רק אותו ענין לבדו, כענין שאמרו ז"ל מי שהקריב עולה שכר עולה בידו, דהיינו אור העולה, אבל כשזוכין ע"י השלילה היינו סור מרע זוכין בכלל הקדושה, וכמו שאמרו ז"ל מי שדעתו שפלה מעעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ולפי מה שהגדנו במאמר הקדום זוכין ע"י מצוות פרה אדומה להארה עליונה מאד ראשיתא דכלא, וכענין יקח נא מעט מים הנאמר באברהם, וזהו שאמר המדרש גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, היינו להיות ראוי לפתורא דמלכא צריכין להיות כברי' חדשה ובהארה מראשיתא דכלא, שזה זוכין רק ע"י בריחה מדרגין מסאבין, וזהו ענין קדימת הפרה לחודש שע"י קריאת פ' פרה זוכין להארה עליונה מאד, עד שיוכלו לקבל את ההזמנה לפתורא דמלכא בקריאת פרשת החודש:

ט״זולפי האמור יש לפרש למה הביא ה' את ישראל בנסיון חטא העגל, כי מה חטאו ישראל שיצטרכו מירוק הנסיון הגדול הזה שלבסוף לא עמדו בנסיון ונעשה מה שנעשה, ולהנ"ל י"ל דהנה ישראל כל מעלתם שזכו הי' הכל באמצעות מרע"ה, כמו שדברנו בזה במק"א, וכמ"ש ויוצא משה את העם לקראת האלקים, ומצד עצמם לא הי' ביכלתם להגיע לדרגין גבוהין כאלו, והביאם השי"ת בנסיון זה שבאם יזכו לנצח את השטן ולברוח מהרשת אשר הכין לרגלם, היו זוכין לבוא לעומתם בקדושה לדרגין גבוהין שלא הי' ביכלתם להגיע ע"י מצות ומעש"ט שלהם, כי כמו שהעגל הי' נעשה תמורת משה, אם היו בורחין ממנו הי' זוכין לעומתו לדרגין גבוהין של משה ע"י עצמם ולא באמצעות משה, כי משה הי' נתעלה מהם באותה שעה, וזה היתה הכוונה שהביאם לידי נסיון, אך באשר הבחירה חפשית לא זכו לזה:

י״זויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וברש"י לא ידעתי שיצא העגל הזה:

י״חויש להבין למה השליכהו באש כל עיקר, וכבר הגדנו בזה טעם לשבח, ונראה עוד לומר דהנה במעשה העגל לא חשבו ח"ו לצאת מתחת רשותו של הקב"ה ח"ו אלא לבם הי' לשמים, כמ"ש הכוזרי שהי' כעין הרואה בית ע"ז וקסבר בהכנ"ס היא והשתחוה לה, וכמו שחכז"ל השתמשו תמיד בלשון זה טעו בעגל, והיינו שהי' להם טעות בו אבל לבם הי' לשמים:

י״טוהנה בעדת קרח אחר שיצאה האש ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת כתיב וירם את המחתות מבין השריפה וגו' ועשו אותם רקיעי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו, וברש"י כי קדשו המחתות ואסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת עכ"ל, ואף שהי' באיסור זרות ועבירה הי' ולא מצוה, כבר אמרנו בטעמו של דבר, שכל הגה ומחשבה טובה שבאדם יהי' מה שיהי' איננה הולכת לאיבוד, ואף שפתוכה בה עבירה אין חלקי עבירה שבה מכבין חלקי המצוה ומחשבה טובה שבה אלא שצריכה מירוק וצירוף אחר צירוף וחלקי העבירה בעשן תכלה והמחשבה טובה שהי' פתוך בה תשארה נקי' ומצוחצחת ותתקבל להקדושה, וכך הי' הענין במחתות האלו שבאשר הי' פתוך בהן מחשבה טובה שתשוקתם היתה לשרת לפני אל עליון וכמ"ש הזוה"ק ח"א (ס"ט.) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון וכו' מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, וכך הי' בחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת אף שהי' בעבירה מ"מ חלק הטוב שבהמחשבה איננה הולכת לאיבוד והשריפה ששלטה בהחמשים ומאתים איש בודאי שלטה גם בהמחתות שבידם, זה הי' כענין הכשר כלים שנכשרו ע"י ליבון באש וחלקי העבירה נכלה באש, והנשאר בהן נשאר נקי' ומצוחצח ראוי להתקבל להקדושה ולעשות ממנו צפוי למזבח שיהי' לאות בבנ"י:

כ׳וכדומה לו י"ל בענין העגל אף שהי' עבירה מ"מ באשר כוונתם היתה לשמים אי אפשר שהכוונה הטובה שהיתה פתוכה בה תלך לאיבוד, וכבר הגדנו שזה הי' הענין במרע"ה שלקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל, וברש"י נתכוין לבודקם כסוטות, ולכאורה אינו מובן הדמיון ששם הי' מים קדושים ומן העפר אשר מקרקע המשכן ושם הקדוש שנמחק על המים לעפר שריפת העגל, אך הוא הדבר שע"י שריפת העגל נכלו חלקי הרע שבו באש, וחלקי הטוב שבו נשארו נקיים ומצוחצחים, והי' כענין מי סוטה, וזהו שברש"י בפרשת פרה כשם שהם נטהרו באפרו וכו' שלכאורה אינו מובן מה טהרה היתה שם, אדרבה זה הביא עליהם מיתת הדרוקן ומגיפה, אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מי סוטה שהשקה אותה הכהן איש החסד, היינו שבאשר הי' מים קדושים, ומהעפר אשר בקרקע המשכן ונמחק לתוכן שם הקדוש העלה אותה למדרגה גבוהה שאם נטמאה לא היתה יכולה לסבול ואירע לה מה שאירע, וע"כ אם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמאחר שטהורה ויכלה לסבול קדושת המים שוב היתה לה תועלת מהם, וע"כ הענין להעלותה למדריגה גבוהה נאות לכהן איש החסד ואם נטמאה ואינה יכולה לסבול זה לא עשה לה הכהן ודפח"ח, ואף אנו אמרנו שכך היתה השקאת מי שריפת העגל שבדקן כסוטות שמי שלא הי' בו התראה או אפי' שבלבו לא הי' יכול לסבול ומת בהדרוקן, וממילא מי שהי' נקי מכל אלה הי' לו עוד לתועלת, וי"ל עפ"י הירושלמי בסוטה שאפי' כשלא נטמא קודם שנבדקה הרי היא טמאה ודאי שהכתוב קורא אותה טמאה, י"ל שתועלת הי' לה נמי להדיח ממנה את כתם זה, כי מ"מ הטומאה לא היתה נבלעת בתוך תוכה אלא כמין לכלוך מבחוץ שהי' נראה כטמאה, ע"כ הועיל לה המים להדיח, ויצאה הטומאה עם פסולת המים יחד אבל כשנטמאת ונבלעת הטומאה בתוך תוכה א"א להפריד ממנה את הטומאה והטומאה והיא יחד קשורים מתבערים והולכים למלך בלהות, וי"ל שכדרך זה הי' בטהרת עפר שריפת העגל שאותם שנשתאבה הטומאה בתוך תוכם נתבערו יחד עם הטומאה אבל אותם שלא הי' עליהם אלא חטא קל שלא מיחו בפושעים, הי' להם המים לתועלת להדיח את החטא הקל הזה:

כ״אולפי האמור י"ל שזה עצמו היתה כוונת אהרן במה שהשליכהו באש, כי בראותו טעות ישראל שלבם לשמים ועם העבירה פתוכה בי' מחשבה טובה היתה כוונתו בהשליכתו באש לכלה פשע ולהתם חטאת והרשעה כולה שנשתאבה אז בישראל והיתה מלובשת בזהב הנזמים בעשן תכלה, ושוב ישאר הזהב נקי ומצוחצח ראוי לקדושה, ואולי עוד יהי' ראוי להמשכן אבל מכשפי ערב רב או מיכה שיהו' בידו הטס שכתוב עליו עלה שור, הם הפריעו בעד האש שלא יכלה את חלקי הרע ויצא העגל הזה, ומעתה מובן התנצלות אהרן:

כ״בויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, וברש"י ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאין אני חפץ בה, ואינו מובן שלשון לא הודעתני את אשר תשלח עמי משמע שהוא מרוצה בשליח, אבל עוד לא הודיעו מי הוא, והרי לא רצה בשליח כלל, ואולי מחמת זה כתב הרמב"ן שאיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו דיבור ההוא שתק ממנו, וכי ביקש משה להרויח בעבור מעשה העגל, וע"כ פירש הרמב"ן לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי אם הוא מלאך הראשון ששייך בקרבו, עכ"ל, והיינו שמלאך הראשון הי' רצוי למשה, וביקש לידע אם זה שנאמר לו ושלחתי לפניך מלאך הכוונה על אותו שנזכר מאז או אחר הוא, אבל עדיין אינו מיושב כל צרכו למה הי' למשה לספק שיהי' חזרה בדיבור הקב"ה שמאז, כל עוד שלא שמע רמז מהשי"ת, וטובה היתה לו השתיקה עד ישמע בפירוש, ועוד מה זה דקאמר שמשה הי' מסופק אם הכוונה על מלאך הראשון ששמך בקרבו, הלוא נאמר לו מפורש כי לא אעלה בקרבך, א"כ הרי ידע שאין הכוונה על המלאך ששמו יתברך בקרבו שהרי זהו עלי' בקרבו כבראשונה, והנה בזוה"ק ח"א (רל"ב.) מפורש שזה שכתיב ושלחתי לפניך מלאך הוא אותו שנאמר עליו הנה אנכי שולח מלאך שלא כדברי הרמב"ן:

כ״גוכשאני לעצמי הנני אומר באימה ליישב כל הפרשה עפ"י דברי זוה"ק הנ"ל, ונאמר דהשליחת לפניהם והעלי' בקרבם שני ענינים הם, דהשליחת לפניהם הוא כענין שכתוב וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וכענין שכתוב מלאכי (ג') על העתיד, הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, וברש"י שם שולח מלאכי לבער את הרשעים ופנה דרך מן הרשעים, וא"כ גם כאן בפ' משפטים שכתיב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, היינו מלאך שלוח לפניהם לגרש את השבע אומות, וכמ"ש מפורש לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, אבל עמהם בקרבם הי' השי"ת בכבודו ובעצמו, וכמו שפירשו בפסוק כי אהי' עמך היינו שיהי' עמו תמיד או מענין ושמי ה' לא נודעתי להם כמ"ש המפרשים ז"ל, וגדולה מזה מצינו במצרים דכתיב והכיתי כל בכור וגו' אני ולא מלאך, ומ"מ כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, והרמב"ן ז"ל הביא ברייתא דמכילתא שם ופירשוה לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך העובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו כענין ובא ה' אלקי כל קדושים עמך, וכן והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להגין משרפים ופמליא של מעלה עכ"ל הרמב"ן שם, וכן נמי י"ל שהיתה הכוונה בשליחת המלאך לפני ישראל הן כאן והן בפ' משפטים לפנות הדרך לפניהם, אבל עם משה ובקרב ישראל יהי' השי"ת שוכן בכבודו ובעצמו כמו שהבטיחו השי"ת עוד במצרים כנ"ל ואחר מ"ת לכל ישראל בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, וא"כ אין זה של שליחות המלאך סתירה להעלי' בקרבם:

כ״דוע"כ כשנאמר למשה בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, לא הרגיש כי אין זה סתירה למה שנאמר לו בתחילה בסוף פ' יתרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, דמשמע שתהי' השראת השכינה בישראל, דזה מיירי בתוך ישראל [ומדקדוק לשון אליך כברש"י ריש ויקרא קול לו קול אליו משה שומע וכל ישראל לא שמעו, ובהגליון בשם הר"ן שאליו הוא מורגשת במבטא יותר מתיבת לו ע"כ בא להורות על יחוד יותר עיי"ש, וכן י"ל כאן מדכתיב אליו ולא לך מורה על יחוד יותר והיינו בקרבם ממש] אבל לפניהם לגרש את שבעה אומות ולפנות המקום עבור ישראל זה די ע"י מלאך, ולא איכפת למשה שגם זה יהי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כמו במצרים שנאמר ואני ולא מלאך, ששם טעמא אחרינא אית בי' כמ"ש בזוה"ק וכו' שנזכיר לפנינו בעזהי"ת, אבל בכאן די שיהי' כמו לעתיד כנ"ל שכתיב הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני:

כ״האבל כאן שנאמר לו ושלחתי לפניך מלאך וגו' דמסיים כי לא אעלה בקרבך התרגש משה, ולאו על רישא דקרא ושלחתי לפניך מלאך התרגש דזה אינו חדשות, דהיינו הך דבפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כמ"ש הזוה"ק ח"א (רל"ב.) הנ"ל, אלא על סיומא דקרא כי לא אעלה בקרבך ולא ישאר לו אלא מלאך שלוח לפניהם, בזה התרגש ואמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, היינו עמי במחיצתי בקרב העם הזה, ונענה ע"ז שנאמר לו פני ילכו והניחותי לך, ובאשר לא נאמר אלא והניחותי לך דמשמע משה לבדו ולא בקרב העם כולו, חזר וביקש אם אין פניך הולכים אל תעלני מזה, ובתרגום אם לית שכינתך מהלכא ביננא כי על הליכת השכינה עמו כבר נענה ומה לו עוד לבקש, אלא שהבקשה היתה ביננא בקרב העם כולו ולאו דווקא עמי לבד, וכמו שסיים בדבריו הלא בלכתך עמנו היינו עם כל העם הזה, וכמו שאמר ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני "ועמך" הלוא בלכתך "עמנו" ונפלינו אני "ועמך" וגו' והבטיחו השי"ת גם ע"ז, וכמ"ש גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני וגו', אך באשר לא היו ישראל עדיין כ"כ נרצים וכאמרם ז"ל דארבעים יום האמצעים הי' בכעס, ועוד שפשע העגל שמור לדורות ע"כ נצרך לזה לי"ג מדות של רחמים, וזה שאז בעת הזכרת י"ג מדות אמר ילך נא ה' "בקרבינו", והנה זה שנשאר לדורות כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י ואפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם, ולא עוד אלא אפי' בגלות גלו לבבל שכינה עמהם וכו' עמהם דייקא:

כ״ואך עדיין פש גבן לפרושי הא דאמרו ז"ל בש"ס סנהדרין (ל"ח:) הימנותא בידן דאפי' בפרוונקא נמי לא קבילני' דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו', ולפי דברינו הנ"ל בשם התרגום קאי על הליכה בקרבם ולא על לפניהם, ולפניהם כבר נתרצה משה בנאמר לו הנה אנכי שולח מלאך, ולכאורה משמע מזה פשיטת הרמב"ן ולא פשיטת הזוה"ק ודו"ק, ויש לפרש נמי פשיטת הזוה"ק וכדברינו הנ"ל, אך דייק לה מדקאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה ובתרגום הוסיף מלת ביננא כנ"ל, ולמה לא נאמר במקרא בפירוש אם אין פניך הולכים "עמנו" ומדבא בכתוב סתום משמע דכולל נמי אפי' בפרוונקא אך באשר עיקר המבוקש שעד כה לא השיגו ה' "ביניהם ובקרבם" הוסיף התרגום מלת ביננא, ובהא דק"ל להרמב"ן וכי יבקש משה להרויח במעשה העגל שיקשה ג"כ לפי דרכינו שהרי בתחילה נתרצה לקבלו בפרוונקא כשנאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לפניך ושתק, י"ל עפי"מ דאיתא בסידור האריז"ל בהא דבמצרים אני ולא מלאך משום שהי' שם מקום טומאה כ"כ שאפי' מלאך הי' נתגשם שמה ונפגם ח"ו, ע"כ הוצרך השי"ת לעשות בכבודו ובעצמו, וכן הוא בזוה"ק וכן משמע במדרש כמו שדברנו מזה במק"א, י"ל דבפ' משפטים תיכף אחר מ"ת שהיו ישראל במדרגה גבוהה מאד וכל הסט"א נכנעו, והיו מוכנים לכנוס תיכף לא"י הי' די במלאך שלוח לפניהם לבער את שארית הרע, אך אחר מעשה העגל שהתפשט מסאבותא בעלמא, וישראל היו נזקקין לעבור את המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לכתתא רישא דההיא דשלט במדברא כבזוה"ק פ' תצוה, שוב הי' כעין מצרים ויש חשש שהמלאך לא יתפגם שמה ויתקלקל ח"ו כל ענין, ע"כ אפי' בפרוונקא נמי לא קבילני', וכ"ז בימי משה שהיו נזקקין לעבור את המדבר אבל בימי יהושע בא"י שלא הי' חשש זה קיבלו בפרוונקא, ומ"מ בקרבם הי' שוכן שם ה' וכמ"ש בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם: