שם משמואל, כי תשא י׳Shem MiShmuel, Ki Tisa 10

א׳שנת תרע"ט.

ב׳ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וגו', יש להבין למה לא נכתבה פרשה זו בין הכלים ונתאחרה עד אחר פרשת שקלים, והספורנו עמד בזה וכתב, כי לא היתה הכוונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכוונה באותן הכלים אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם עכ"ל, והוא על דרך שכתב הרמב"ן בדרך הפשוט שהרחיצה זו היא דרך כבוד של מעלה וכו' בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור עכ"ל, ואינו מובן א"כ למה הוצרך שתהי' הרחיצה מתוך כלי שרת דווקא, ולא סגי מתוך כלי חול כמו טבילה ראשונה של כה"ג ביוהכ"פ, וכן כל הנכנס לעזרה לעבודה שא"צ להיות במקום קדוש, ובעיקר דברי הספורנו שלא היתה הכוונה בו להשראת השכינה כמו שאר הכלים, אינו משמע כן מכיורות והמכונות שעשה שלמה שמאריך מאד בתבניתם, ואם כדבריו מה איכפת בתבניתם יהיו באיזה תבנית שיהיו, ועוד מפורש שם ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה, ובתרגום יונתן ורש"י ורד"ק שהכוונה מרכבת הקודש הנראה במראה הנבואה ליחזקאל עיי"ש, הרי מפורש שהכוונה להשרות השכינה מאחר שמקישו הכתוב למרכבת יחזקאל, והרמב"ן כתב ע"ד האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביה אותם והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לי' הספירות שיהי' כל גופו ביניהם וכמ"ש בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו ובמילת הלשון ובמילת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס עכ"ל, ואם כי אין לנו עסק בנסתרות, יש לפרש עפ"י דרכו ז"ל קרוב לפשוטו, ועם זה יתפרש לנו סדר הפרשה:

ג׳ונראה דהנה במדרש פ' קדושים, העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו הה"ד דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה השתי קדושות, האחת שלא יהי' נמשך אחר תאוות החומר, והשנית שלא יתקרב לפנים ממחיצתו וכענין שכתוב פן יהרסו אל ה' לראות, והנה קדושה הראשונה שלא יהי' נמשך אחר החומר והתאוה זה איננו שייך במלאכים אלא קדושה השני' שלא יתקרב לפנים ממחיצתו זה שייך גם במלאכים עכת"ד:

ד׳ויש להוסיף ולומר עוד עפמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל דמחמת היות האדם מורכב מהעליונים ותחתונים יש בו כחות מושכים לכאן ולכאן מצד הנפש שבו שהוא מהעליונים יש בו כח מושך לכבוד וגאוה, ומצד הגוף שהוא מתחתונים יש בו כח מושך להחומר והתאוה עכ"ד, ולפי"ז א"צ לומר דקדושה השני' שלא יתקרב לפנים ממחיצתו לבד, שזה איננו נוהג בכל עת ובכל אדם, אלא כך י"ל קדושה הראשונה מעניני הגוף שמהתחתונים שלא יתמשך אחר החומר והתאוה וקדושה השני' מעניני הנפש שהיא מהעליונים שלא יתמשך אחר הכבוד והגאוה, וקדושה זו נוהגת גם במלאכים כבמדרש בראשית פרשה ג' ופרשה כ"ח ע"י שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, עיי"ש, ובאמת שבהם שייך בכל עת הקדושה שלא יכנסו לפנים ממחיצתם, וכמו ששאלתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאנו אומרים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זמ"ז, איך שייך עול במלאכים שהרי עבודתם לעולם ערב ומתוק להם ומשתוקקים אלי', והשיב שזהו העול אצלם שלא יכנסו לפנים ממחיצתם למרות תשוקתם הגדולה שא"א לבו"ד לצייר זה, אבל כל זה מחמת מהותם שהם מהעליונים, ומחמת זה עצמו נשתרבב לומר עליהם שנתגאו כנ"ל שהגיאות באדם היא מפאת הנפש שהיא מהעליונים, וע"כ שייך זה גם במלאכים, וע"כ נחשבת קדושה זו שהיא במלאכים ובהאדם למטה יחד לעצור בעד הכח שהוא מהעליונים, וי"ל עוד שבכלל זה כל שאיננו מהלך בתמימות אלא בא לחקור אחר העתידות ולהתחכם אחר מצוות התורה, כמו ששכיח בזמנינו אלה, והוא רחום יכפר עון, וכ"ז נמשך מפגם הנפש, אבל קדושה לעצור בעד כחות הגוף שמהתחתונים אינה שייכת במלאכים אלא באדם לבדו והוא פגם הגוף:

ה׳ולפי האמור יתבאר נמי הא דש"ס חולין ויאבק איש עמו עד עלות השחר חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכת"ח נדמה לו היינו שמטעה את השכל לומר לטוב רע ולרע טוב, ולהראות לו פנים על העבירה שהיא עוד מצוה וכגוי, נדמה לו היינו שתקפהו בכח לעבור העבירה אף שהוא יודע שהיא עבירה אין בו כח לשום מעצור לרוחו, בכל אלו בא להטיל פגם ביעק"א ע"ה אך לא יכול עכ"ד, והנה לפי"ז מה שכתב נדמה לו היא להטיל פגם בשכל אף שהוא מהעליונים מ"מ שייך בו הטעה וסמיות עינים, וזה שכגוי נדמה לו הוא להטיל פגם בהגוף שמתחתונים, אך יש להבין בשלמא להטיל פגם בהגוף שמתחתונים יש בכח יצה"ר משום דאיהו שייך בגוי', וכבזה"ק שע"כ נקרא קץ כל בשר שאין לו שליטה אלא על בשר האדם, ובמק"א אמרנו הטעם משום דבנין גופו של אדם הוא ע"י יצה"ר וכמ"ש בחטא יחמתני אמי וכבזוה"ק ח"א (קל"ז:) במדה"נ אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם וע"כ אין נמצא פרי' ורבי' זולתי בתפלה עיי"ש, אבל בהשכל שהיא מהעליונים מאין בא כח ליצה"ר להיות לו שליטה עליו להטעותו, אך לפי האמור י"ל שמאחר שכחות הנפש שמהעליונים מושכים לגיאות או לחקור אחר עתידות היפוך מצוות תמים תהי' עם ה"א ומזה עצמו נעשה פגם בנפש ומושך עליו יצה"ר להיות לו שליטה גם בהנפש, וכן נמי בשביל שנכנס נמי לפנים ממחיצתו שנצמח מכחות הנפש שהיא מהעליונים, מזה נעשה פגם בנפש שמהעליונים:

ו׳ולפי האמור י"ל שהא דהי' לשטן כח להטעות את ישראל במעשה העגל נמי משום הכי הוא, דבמדרש שאמר הקב"ה למשה ראה ראיתי אתה רואה ראי' אחת שהם באין לסיני ומקבלים את תורתי ואני רואה אותם כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטרמולין שהם מתבוננים בי ושומטין אחד מהן ומכעיסין אותי בו, ומלשון שהם מתבוננים בי משמע שלא הי' ראוי להם להתבונן והי' זה נחשב כניסה לפנים ממחיצתם והי' פגם בנפש שמהעליונים ע"כ מש"ה משכו עליהם את יצה"ר שכת"ח נדמה להם כנ"ל ולחקור אחר עתידות לצייר בנפשם שח"ו הם אבודים במדבר ואין להם תקנה אלא לעשות את העגל כמ"ש הספה"ק, ולו השכילו ללכת עם ה' בתמימות ולא לחקור אחר עתידות לא היו באין לכל הצרה הזאת ועבירה גוררת עבירה ונמשך עליהם יצה"ר שכגוי נדמה לי, וכמ"ש ויקומו לצחק ובאו לע"ז ג"ע ושפ"ד כברש"י שם:

ז׳והנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר חטא העגל הי' פגם בנפש שמהעליונים ופגם הגוף שמתחתונים כנ"ל, בודאי התיקון שע"י המשכן הי' בשתי אלה, ונראה שלעומת שתי אלה הי' שתי סוגי נדבות, הכסף לאדנים הי' יד כולם שוה בו בקע לגולגולת, ונדבת המשכן וכליו איש איש מה שנדבו לבו, והנה כמו בגשמית האדנים הם בסיס להקרשים ומשמרים אותן שלא יטבעו בארץ וישלוט בהם רקבון מלחלוחית הארץ, כן הוא רמז לאדם שמירה בפני יצה"ר שכגוי נדמה לו שלא יטבע בתאוות החומר והוא קדושה הנוהגת בתחתונים לבד שיצה"ר מצוי בהם, אך המשכן עצמו שנקרא אוהל מועד, וברש"י שבת פרק אמר רע"ק שאוהל הוא מלשון בהלו נרו עלי ראשי, הוא אור מתייחס להשכל זה מביא קדושה להנפש שמן העליונים ומציל מן היצה"ר שכת"ח נדמה לו, ויש לו מחיצות מחיצות שלא יקרב איש לפנים ממחיצתו, ובזה נכלל להיות תמים עם ה' כנ"ל, וע"כ המשכן בכלל שהוא תיקון הגוף שמתחתונים ונפש שמהעליונים הוא כפרה על חטא העגל שהי' פגם שתיהן כנ"ל, ולפי"ז יובן ההפרש באיכות הנדבה להמשכן ולהאדנים, שהאדנים שהם לתיקון הגוף יד כולם שוה שכולם צריכין שמירה מתאוות החומר, אך אוהל מועד שהוא לעומת תיקון השכל אין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ באה בנדבה איש איש מה שנדבה לבו:

ח׳ויש לומר שגם השקלים לאדנים והשקלים לקרבנות ציבור הנאמרים בפרשה, יש בהם רמז זה עפ"י דברי מהר"ל בגור ארי' ריש פ' תרומה היות שיש באדם עשרה כחות הגוף ועשרה כחות הנפש לעומתם הוא עשרים גרה השקל, ומחצית השקל שהוא עשר גרה לאדנים הוא לעומת עשרה כחות הגוף, ומחצית השקל לקרבנות הוא לעומת עשר כחות הנפש עיי"ש, ולפי דרכינו הנ"ל זה מביא קדושת הגוף שמתחתונים ומציל מיצה"ר שכגוי נדמה לו, וזה מביא קדושת הנפש שמהעליונים ומציל מיצה"ר שכת"ח נדמה לו:

ט׳והנה הכהנים ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות וצריכין קדושה עוד יותר, וי"ל שלזה בא הרמז של קידוש ידים ורגלים, הידים מתפשטין למעלה מהגוף, והוא רומז לקדושת הנפש שמהעליונים שלא תכנוס לפנים ממחיצתו מקביל לקדושת אוהל מועד והשקלים לקרבנות, וקידוש הרגלים רומז לקדושת הגוף שמתחתונים שלא יטבע בתאוות החומר מקביל לקדושת האדנים והשקלים להם, וי"ל עוד שהכתוב נותן בו רמז שצורך הקידוש הוא בבואם אל אוה"מ רומז לאור השכל קדושת הנפש שמהעליונים, או בגשתם אל המזבח, שמזבח רומז למה שאמרו ז"ל כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, שזה שייך ביצה"ר המושך לתאוות החומר שכגוי נדמה לו, והוא קדושת הגוף שמתחתונים, הגם שהקידוש בשניהם שוה, ששניהם נזקקין לקידוש ידים ורגלים, מ"מ הכתוב נתן רמז שעיקרו של זה לענין זה ועיקרו של זה לענין זה:

י׳ומעתה מבואר שהפרשיות כסדרן נאמרו, כי מעשה המשכן לכפרה על עון העגל ניתנה, ואפי' לדברי הזוה"ק שציווי השי"ת למשה הי' קודם מעשה העגל, מ"מ הי' מחמת שגלוי וידוע לפניו הי' שיעשו את העגל הקדים להם רפואה למכה, וע"כ לעומת שבמעשה העגל נפגמו שתי הקדושות נתקנו בהאדנים והאוהל מועד, וכן בהשקלים להאדנים ובהשקלים לקרבנות, וכהנים שקדושתם יתירה הוסיף להם מצוות קידוש ידים וקידוש הרגלים, ודווקא מכלי שרת שיושפע מהם השפעת קדושה להדיח כתמים ולתקן פגמים, וצורת הכיור וכנו בעצמם מילתא הוא כתבנית המרכבה כמפורש בכיורי שלמה, וע"כ משקין ממנו את הסוטות, שכל ענין זה הוא נס נגלה כמ"ש הרמב"ן במקומו שאין בכל משפטי התורה נס נגלה כמוהו:

י״אוי"ל עוד שסמך ענין לו פרשת שמן המשחה וקטורת הסמים, ששמן הוא בחכמה והוא מקדש את הנפש שמהעליונים ונמשך עמו גם הגוף שמתחתונים, וקטורת היא לשון קישור שמקשר את הגוף שמתחתונים לבל יתמשך אחר תאוות החומר, וע"כ הוא מסלק את המיתה שכרוכה בעקבות החומר ומסלק עמו כל זינין בישין שיש להם אחיזה באמצעות החומר:

י״בוי"ל עוד שזה ענין בצלאל ואהליאב שנקרא בשם לעבוד עבודת מלאכת המשכן, דבזוה"ק דבצלאל הוא רזא דיוסף ויוסף הוא ראש של כל השבטים כבמדרש ממ"ש תבואתה לראש יוסף, ואהליאב משבט דן ירוד של השבטים מאסף לכל המחנות, ובזוה"ק ח"א (רמ"ג.) דן דאיהו ירכא שמאלא נטיל לבתרייתא, ושניהם הם לעומת תיקון שני הפגמים כנ"ל:

י״גוי"ל עוד שזהי ענין מה שהענין סמוך לו אך את שבתותי תשמורו, שבתותי משמע תרי הוא זכור ושמור, בזוה"ק שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום, וי"ל שהם מקבילים לעומת תיקון שני פגמים הנ"ל, מדת לילה היא שבהכנסת שבת שישראל פורשים ממלאכה וטרדת הפרנסה וכאילו כל מלאכתו עשוי' היא קדושת הגוף שמתחתונים, וזכור מדת יום היא קדושת הנפש שמהעליונים, ושניהם בדיבור אחד נאמרו שכלולים הם, ותיקון שבשבת היא לעומת כל תיקוני המשכן כנ"ל, ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן על רש"י בהא דאך חלק למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דהמיעוט הוא בשבת, וא"כ הי' צריך לפי דרש זה שידחה שבת מפני מלאכת המשכן עכ"ד, ולפי דברינו הנ"ל בא המיעוט שתיקון שני פגמים הנ"ל לא יהיו אלא מחמת שבת לבדה, וכעין שדרשו ז"ל אך את הזהב להעביר את החלודה שלא ישאר אלא עצם הזהב לבדו, כך י"ל מיעוט דאך את שבתותי שלא ישאר שום תיקון אלא עצם שבת לבדה, כי יכולה היא שתרחם לתקן כל הפגמים, ואיננה כמו מצות פרטית שמתקנת אבר פרטי ואם חיסר מצוה אחת הוא מחוסר אבר, אבל שבת הוא כללא דאורייתא ומתקן כל סוגי פגמים, וזה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים:

י״דוראית את אחורי ופני לא יראו פירש"י הראהו קשר של תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הוא לשון מחשבה כמ"ש ראות פניך לא פללתי, וקשר של תפילין הוא התקשרות המחשבה בקב"ה, וכידוע מענין תפילין שאסורין בהיסח הדעת, וע"כ מרע"ה שהי' לו דביקות תמידית בהשי"ת קשר של קיימא זכה לראות קשר של תפילין של מעלה עכ"ד:

ט״וובדרכו ז"ל יש לפרש עוד באופן אחר, דהנה בש"ס ברכות (ואו.) הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנא' שמע ישראל ה"א ה' אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' בשאר בתי מא"ל. כי מי גדול, ומי גוי גדול, אשריך ישראל, או הנסה אלקים, ולתתך עליון וגו', הנה מפורש דכמו דתפילין דידן הוא אות וזכרון יחודו ומצוותיו ית"ש, כן לעומתם למעלה למשכיל תפילין דמארי עלמא הם אות וזכרון למעלה את מעלת ואחדות ישראל ושהם עלולים ראשונים מהשי"ת דבקים בו ובתורתו בלי אמצעי ע"כ כתיב בהו ולתתך עליון וגו':

ט״זוענין קשר של תפילין דידן שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיא התקשרות המחשבה בהש"י בלי הסרה וכענין תפילין שאסורים בהיסח הדעת, יש להוסיף בה דברים, כי אותיות קשר להיפוך מאותיות שקר, וידוע שכל דבר שאינו מתקיים נקרא שקר כמ"ש ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, וכתיב הי' תהי' לי כמו אכזב, ונהר הפוסק אפי' אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, והיפוך משקר הוא דבר שיש לו קיום נצח, בלתי משתנה, וכמ"ש בק"ש ואהבת וגו' ובכל מאדך וברש"י בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורעניות, וכן בדוד הוא אומר כוס ישועות וגו' צרה ויגון אמצא וגו' עכ"ל, וכמ"ש בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר בין במדת הרחמים בין במדת הדין שנוהג עמי אהלל דברו, ואדרבה דישראל כשהם ענושים ממנו ית"ש ומדת הדין שולטת עליהם ח"ו הם נדבקים בו עוד יותר, וכמ"ש בישעי' כ"ז ט"ז הוי' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו: כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', ופירש הרד"ק בשם אביו כל כמה שתכם ותיסרם הם בכל עת שבין אליך ויאהבך, כמו הרה תקריב ללדת אעפ"י שיודעת שבעלה גרם לה אינה שונאתו ובאותה שעה שחבלי' חזקים היא תאהבנו, כן היינו מפניך כי בעת שתכנו ותייסרנו אנו אוהבים אותך יותר ושבים אליך בכל לב עכ"ל, ומדה זו אינה אלא בישראל, אבל בזולתינו כתיב והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, וזהו ענין קשר של ישראל באבוהון שבשמים, וע"ז מורה קשר של תפילין דידן:

י״זועל דרך זה יובן למעלה למשכיל ענין קשר של תפילין דמרי עלמא שמורה על קיום דביקות הש"י בעמו ישראל בלי שום הסרה יהי' איך שיהי' וכמ"ש השוכן אתם בתוך טומאתם, ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, כי ההפרש בין עבד לבן שעבד שהוא רע בעיני אדוניו מכרהו או מגרשהו ושוב אינו נקרא שמו עליו, אבל הבן לעולם נקרא שמו עליו, ובישראל כתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וכבש"ס קידושין (ל"ו.) רמ"א בין כך ובין כך אתם קרוים בנים וכו' וכמ"ש והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי פירש"י דהדר ומקרי בני אל חי ע"י תשובה, כי החטא במקרה והמקרה לא יתמיד וסוף כל סוף ישובו כל ישראל אחד מהם לא נעדר לאור באור החיים, כי ישראל הם משורשים בהשי"ת א"כ הם נצחיים דבוקים בעילתם, וזה נקרא קשר של תפילין דמארי עלמא, ובאמת ששורש נכבד זה הוא רחוק מהשגת בו"ד ושכל אנושי כמו שאין השגה במהותו של השי"ת, אך מרע"ה בשביל שהפקיר א"ע ונפשו ורוחו ונשמתו עבור ישראל, ובמדרש פרשה מ"ו ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושיבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר ואתה אם תשא חטאתם כן לחטאתי מחול ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני מספרך אשר כתבת, וע"כ זכה להשיג את שורש נכבד זה, וזהו וראית את אחורי כבתרגום ותחזי ית דבתרי, היינו שורש ישראל שהם עלוליים מהשי"ת בלי אמצעי, וזהו נקרא קשר של תפילין כנ"ל:

י״חונראה דהנה בזוה"ק דבחול היחוד הוא ע"י מט"ט, ובשבת ע"י צדיק חי עלמין בלי אמצעי, וכבר הגדנו שזהו שאנו אומרים קודם קידוש צאתכם לשלום להורות שישראל מתדבקים בשבת בהשי"ת בלי אמצעות המלאכים, והטעם י"ל משום דשבת לישראל היא בזכות משה כמו שאנו אומרים בתפילה ישמח משה במתנת חלקו, ע"כ מאירה אז בחי' זו שהשיג מרע"ה, ובזה יש לפרש דברי רש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, וכבר עמד בזה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלוא סוכה הראוי' לשבעה נקראת דירת ארעי, ולמה נקרא שביתת שבת שהוא יום אחד בלבד מנוחת מרגוע ולא ארעי, והגיד דבשבת נאסרה המלאכה לעולם, כי שבת היא יומא דנשמתא כמו שאין לנשמה לבדה עוד ענין מלאכה כן הוא בשבת, וזהו הפירוש כאילו כל מלאכתך עשוי', אלא שבצאת השבת הוא כאלו בא מעולם אחר לזה העולם ששייכת בו מלאכה וחזרה והותרה המלאכה עכ"ד, ולפי דרכינו מענין קשר של תפילין שהראה למשה ובזכות משה ישראל נוחלין את השבת שהיא בבחי' זו בלתי אמצעי ובלתי הסרה יובנו הדברים ביותר:

י״טפסל לך שני לוחות אבנים, ברש"י הראהו מחצב סנפירונין מתוך אהלו וא"ל הפסולת תהי' שלך משם נתעשר משה הרבה, ויש להבין מה צורך הי' למרע"ה בעשירות, הלוא עשירות בעצמה היא הבל שבהבלים, כי מה יתרון לבעליו כשהוא מונח באוצרותיו, אלא שיש בו צורך לקנות די מחסורו, וא"כ מרע"ה במדבר שכל מאכלם הי' מהמן ובארה של מרים ודירתם הי' בענני הכבוד ולבושם הי' גדל עמהם ולא הי' חסר להם דבר והוא ע"ה לא נכנס לארץ, א"כ שוב לא הי' לו שום תועלת וצורך בהעשירות ולא עביד רחמנא ניסא למגנא:

כ׳ונראה לפרש דהנה במדרש אמר הקב"ה דין הוא שיטול משה אותו פסולת למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים שנא' וה' נתן את חן העם והעשירו ומשה שעסק בעצמות של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר, והנה בש"ס פסחים כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, וידוע בספה"ק שזה היו ניצוצי קדושה שהיו מפוזרים בכל העולם, וכסף וזהב היו לבושים להם, כסף הי' לבוש לניצוצי אהבה, זהב ליראה, וע"ז כתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, וזהו שעשאוהו כמצולה שאין בה דגן היינו ניצוצי קדושה, והנה מה שלא נטל משה מבזת מצרים מפורש מפני שהי' עסוק בעצמות יוסף, מ"מ בודאי לא הי' הדבר במקרה, ואולי הי' צריך לו בודאי הי' בא לידו מאליו ולא הי' צריך לבטל ממצותיו, ועוד התינח בזת מצרים שהי' צריך אז לחפש אחר ארונו של יוסף, בזת הים מה איכא למימר, אבל הדברים יובנו עפ"י דברי הש"ס פסחים יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, א"כ לא הי' לו צורך בניצוצי קדושה אלו המלובש בכסף וזהב של מצרים שבודאי היראה והאהבה שלו היו יתירים מאלו:

כ״אאך הנה ידוע שיראה ואהבה הם תוצאות החכמה והשכל שבאדם, שלעומת גודל החכמה שבאדם כך תגדל אצלו יראת שמים, כי יראה היא אותיות ראי', וכמו שהגיד הרה"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא על הראב"ע שלגודל חכמתו אינו יכול לידע איך חי חמשה מינוטין מגודל יראת ה', והחכמה משכנה במוח, ואהבה משכנה בלב ושניהם הם תוצאות נרו"נ המלובשים בגוף האדם, אבל מרע"ה זכה לבחי' חי' שאינה מלובשת באדם, וכבר דברנו בזה במק"א, וע"כ אף שניצוצי קדושה השייכים לבחי' אהבה ויראה מילתא זוטרתא הי' למשה מ"מ אותן ניצוצי קדושה השייכים לבחי' חי' בודאי גם למרע"ה מילתא היא, אבל י"ל כי אותן ניצוצות בלתי אפשר שיהיו מלובשים בכסף, שהרי באדם אינם מלובשים אלא בחי' מקיף כידוע, ואיך יהיו מלובשים בחומר עב וגם של כסף וזהב, מ"מ י"ל שבסנפורונין שנחצבו מהם הלוחות שהי' גוף נסיי כבמדרש ששל אבן היו והיו נגללין, והכתב שבלוחות נקראים משני עבריהם ומם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים, שוב י"ל שהי' נמי כלים ולבושים לניצוצי קדושה המתייחסים לבחי' חי', ושוב הי' לתועלת למרע"ה שזכה בעשירות כזה שניצוצי קדושה המלובשים בהם גם למשה מילתא היא, וע"כ אחר שאמר מחני נא ומסר נפשו עבור ישראל שבשביל זה זכה לבחי' חי' נעשה בשבילו נס ונברא עבורו עשירות זה: