שם משמואל, מסעי א׳Shem MiShmuel, Masei 1
א׳שנת תר"ע שבת ר"ח
1
ב׳במ"ר הלכה מי שהי' נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת כו' א"ל הקב"ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו משונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם, במה שהייתי עמכם, ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' נחש שרף ועקרב ולא הנחתי אותם להזיק אתכם ע"כ, ולהבין מה הי' שייך במדבר בריחה אדרבה היו הולכין לא"י דרך המדבר ואם היו בורחים לאחריהם לא היו באין לא"י, ועוד לא מצינו שבאו עליהם מלחמות במדבר, חוץ מלחמות העמלקים, שיצטרכו לברוח והענין יבין, דכל המלחמות שהיו לישראל היו בבחי' סור מרע כי לעומת שעקרו את בחינת הרע מקרבם היו מתגברין על שונאיהם שמוצאם מבחינת הרע, והנה בסור מרע יש שתי בחינות, אחת, כאשר יבואו לאדם מחשבות רעות יברח מהם ויסיחם תיכף מדעתו ולא יהרהר בהם כלל אם לעשות או לא וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפי' ולא תתורו אחרי לבבכם מלשון ויתרו את ארץ כנען, שלא להסתכל בהם כלל עכתדה"ק, אך יש עוד בחינה גדולה מזה וכאמרם ז"ל בע"ז (י"ז:) ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפיי' ליצרין וניקבל אגרא, היינו כדי להכניע את צד הרע, וכמו שאיתא התם בש"ס איתכנעו מקמייהו, ובאמת זה בחינה גבוהה מאוד ולא ניתנה לכל אדם ובכל זמן רק לאנשי המעלה שהם מזוככים בתכלית הזיכוך ובזמנים מיוחדים שאין להצד הרע כל כך שליטה בעולם, וזה שרמז במדרש מי שנרדף מן הגוים ומן הלסטים היינו שצד הרע רודף אחריו הן בגשמית והן ברוחנית להכניס בו מחשבות רעות והעצה היעוצה לזה רק לברוח וכנ"ל בבחינה ראשונה שבסור מרע כי לאו כל אדם יכול לסמוך על עצמו בענין בחינה שני' הנ"ל ואפי' לגדולי עולם אין הבחינה השני' עצה תמיד, וז"ש המ"ר וכאלו כל גדולי עולם יראו ויברחו כו', והנה ישראל במדבר איתא בזוה"ק תצוה ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט, והוא בחינה שני' מסור מרע וכעין ש"ס ע"ז הנ"ל, וזה הפי' במדרש שלא הנחתי אתכם לברוח שבכוונה הלכו במדבר כדי לאתכפיא כו' כבזוה"ק הנ"ל, ונראה מלשון הזוה"ק שהיו יכולין ללכת לא"י דרך אחר ולמנוע עצמם מלבוא בגבול הסט"א, אך זה הי' נקרא בריחה, והש"י הוליכם דווקא דרך המדבר הגדול והנורא בכוונה הנ"ל:
2
ג׳ונראה דדווקא דור המדבר היו מסוגלים לזה באשר היו ניזונים ממן ובאר והיו דור דעה וכל עסקם הי' תורה ועבודה לבד, הם היו יכולין לילך בדרך הזה כי היו בתכלית הדיבוק להשי"ת, וזה הי' הכנה על אחר זמן שיבואו לא"י ויעסקו בדברים גשמיים ג"כ לחרוש ולזרוע וכדומה יהי' צד הרע מוכנע, ולא יהי' ביכולת צד הרע לתוקפם ולהסירם מדרך הישר ושעכ"פ יהי' ביכלתם לדחות את צד הרע מהם כמו בבחי' הראשונה מסור מרע:
3
ד׳והנה במדרש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן פי' בארבע אנפין הנוטריקון מנחית ומסיים בכל אנפא ואנפא ביד משה ואהרן, נראה שיש בזה כוונה מיוחדת שדור המדבר עם כל מעלתם לא הי' ביכולתם לעשות את המסעות האלה על דרך הנ"ל רק ע"י אמצעות משה ואהרן, והיינו כי מרע"ה הוא שושבינא דמלכא, היינו שהוריד השכינה לארץ, ואהרן שושבינא דמטרוניתא היינו שקירב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים, כאומרם ז"ל הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והיתה דביקתם בהשי"ת מכל צד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ורק בדביקות הגדולה כזו היו יכולין לעשות המסעות הנ"ל, ובאמת זה נראה מנגינת הטעמים שבמילת לצבאותם מוטעם באתנחתא להורות שמילות משה ואהרן סובבים הולכים על אלה מסעי לא על יציאת מצרים לבד כידוע בדקדוק, וממוצא דברינו נשמע כמו שבכלל ישראל הי' מוכרח בתחלה דביקות גדולה כדי שאח"כ בעוסקם בגשמיות יהי' ביכולתם עכ"פ לעשות בחינה השני' לברוח כמו כן הוא בכל איש פרטי שתיכף בשחרית יקשר עצמו בתורה ותפלה כדי שיכנע הרע שבקרבו וכדי שלא יזיק לו הגשמיות שיעשה כל היום היינו בעוסקם במו"מ ובעניני העולם כי אם לא יעשה מראשית היום קישור חזק ואמץ יכול ליפול ח"ו במלחמה הגדולה שעליו כל היום:
4
ה׳ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, להבין כפל הלשון וההיפוך, הענין דהנה מוצא נקרא מקום החני' שחזרו ויצאו משם מלשון כי יש לכסף מוצא, והנה כל המסעות במדבר היו לאיתכפיא סט"א ע"י מלחמת היצר שהי' להם במקום הזה, שצד הרע הי' מתאמץ להכניס בהם מחשבות רעות ולהחשיך עיניהם, והם בכח קדושתם ותורתם ועבודתם התגברו על צד הרע להכניעם, וזה היו כל המסעות, אך כאשר הכניעו את צד הרע בפרט אחד, מזה נעשה חני' מלשון מנוחה שהיתה להם מנוחה מצד הרע באותה בחינה הרעה שלא טרדה אותם יותר, והיתה להם מנוחה ממחשבות הרעות האלה, אך לא זה הי' תכלית כוונתם, רק בכח הזה שישיגו מחני' זו החליפו כח לעשות עוד מסע ולהכניע את צד הרע בפרט אחר היותר גבוה וכן היו כל המ"ב מסעות, שבכח הקדושה שהשיגו מהחני' הראשונה, חזרו לעשות מסע, וכענין שאחז"ל ת"ח אין להם מנוחה בעוה"ז ובעוה"ב כמ"ש ילכו מחיל אל חיל, כי בכל פעם יחליפו כח חדש להתחיל ולעלות במדריגה הגבוהה ולא להשאר במנוחה שהשיגו, וכן הענין בשבת שאחר ששת ימי המעשה, שבכל הטורח בעבודת השי"ת שהי' בששת ימי המעשה כאשר בא יום השבת באה מנוחה ושורה על כל המעשים שפעל בכל ששת ימי המעשה קדושת שבת ועונג, ובכח הזה כל שתא יומין מינייהו מתברכין, והוא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בכל ימי המעשה עד שבא יום השבת השני ושורה גם ע"ז קדושת שבת וחוזר חלילה, הגם ששבת אינו מכין לחול אך זה הוא ממילא כי אדם שמקבל את השבת ממילא מחליף כח לעבוד עבודת השי"ת בימי החול, וזה הפי' מוצאיהם למסעיהם שכל היציאה היתה רק למען לחזור ולהתחיל בעבודה החדשה כדי שיבואו אח"כ לחני', וזה מסעיהם למוצאיהם וחוזר חלילה:
5
ו׳הנה בזבחים צ"א בבוא הש"ס למפשט דתדיר ומקודש תדיר קודם מדמוספי שבת קדומין למוספי ר"ח ופרש"י מוספי ר"ח מקודשים משל שבת מדאקרי מועד, ויש להבין הלא שבת היא שורש כל המועדות, שהוא מקודש מכולם, והאיך נאמר על מוספי ר"ח שמקודשים משבת, אך נראה שיש בכל אחד מה שאין בחבירו ויש ג"כ בר"ח מעלה שאיננה נמצאת בשבת, דהנה בשבת הוא עליות עולמות, וכמו כן בנשמת האדם ושמה מובהקת מאור קדושת שבת, אך בצאת השבת וכל העולמות חוזרין למקום שהיו בתחילה ממילא נפסק מהם אור קדושת שבת, וזה הטעם שמברכין על בשמים במוצ"ש, ורק ע"י הבדלה ממשיכין מעט הארה לימי החול כמבואר בסה"ק, אך ר"ח שהוא ממועדי הכנעה וכתיב אני את דכא אשכון, וע"כ נשמת האדם מקבלת את הקדושה במקום שהוא בלתי עלי', וע"כ אח"כ כעבור יום ר"ח אין הנשמה יורדת כלל, וע"כ נשארת בה הקדושה שקנתה מר"ח, עוד יש מעלה בר"ח מה שאין בשבת דכל העליות שבשבת הם בפנימיות עולמות כמבואר בכתבי האריז"ל, וע"כ הקדושה שאדם מקבל בשבת היא רק בפנימיות ולא בחיצוניות, אבל בר"ח שהקדושה היא מצד אני את דכא, בכן הבחינות התחתונות שבאדם מה שהיא רק דכא יוכל לקבל הקדושה אפי' חיצוניות האדם אם הוא רק נכנע, הוא מקבל קדושה, וע"כ איתא בפסיקתא שלעתיד ישראל יעלו לרגל בכל שבת ובכל ר"ח, ושבת ר"ח יעלו שני פעמים אחת בשחרית ואחת במנחה ושהעננים יביאם יע"ש, והוא מחמת שיש בכל אחד מה שאין בחבירו:
6
ז׳וכענין הזה מצינו בערי מקלט שהיו שש ערי מקלט ועליהן נתנו ארבעים ושתים עיר וקבלת חכז"ל שכולן קולטות, ואין הפרש ביניהם רק ששש ערי מקלט קולטין בין לדעת בין שלא לדעת, והמ"ב ערי לוים אינן קולטין אלא לדעת, והענין כי שש ערי מקלט הם כנגד שיתא תיבות דיחודא, ומ"ב ערי לוים הם כנגד התיבות מן ואהבת שבק"ש עד סוף הפרשה, והשתא תיבות דיחודא הם אחדות השי"ת ממעלה למטה, והרמז בזה שאמרו חז"ל כדי שתמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות הרי שהוא מלמעלה למטה, ואהבת כו' הם ממטה למעלה שהוא השתוקקות הנבראים להשי"ת והם כעין שבת ור"ח ששבת הוא ממטה למעלה ור"ח הוא ממעלה למטה, נמצא הפסוק שביחוד היא כנגד ר"ח, ומואהבת למטה הוא כנגד שבת, ע"כ שש ערי מקלט שהם כנגד שתא תיבות דיחודא שהם מלמעלה למטה כעין ר"ח קולט בין לדעת בין שלא לדעת, שר"ח הוא הכנעה ודכא, ואיננו בא מצד מעלת הדעת שבאדם רק מחמת שהוא נכנע ועלול לקבל מן העילה יתב', ומ"ב ערי לוים שהם כנגד ואהבת, הם כנגד שבת שהוא מצד הדעת שאהבה באה מצד הדעת, ובשבת נאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם, ע"כ קולטין רק לדעת:
7
ח׳ברש"י כי אתם עוברים את הירדן, והורשתם וגו' כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה ע"מ כן תעברו ואם לאו מים באים ושוטפין אתכם, להבין מדוע דווקא המים שוטפין לא עונש אחר, הנה ישראל נקראו עברים על שם עוברי ים, והטעם י"ל כי מצרים הם חומר העולם וישראל הם צורה, וידוע דברי מהר"ל כי מים הם ממחים את הצורה כמו שנא' בדור המבול וימחו מן הארץ, וע"כ ישראל שיצאו ממצרים השיגו מעלת צורה נבדלת, וידוע כי לכל דבר מעלה צריך להיות מקודם ההעדר כאומרם ז"ל אימת כי גביל לבתר דבלי, ע"כ להשיג מעלת צורה נבדלת היו צריכין שתעדר מהם הצורה ראשונה, וכמ"ש בכתבי האר"י שע"י נפילת אפים יוכל האדם להשיג מעלה מה שלא הי' אפשר להגיע אלי' בלתי ע"י שימות מקודם, ובמה שמוסר נפשו בנפילת אפים כידוע זה במקום מיתה עומדת, וכמו כן ישראל כשירדו לים ומסרו את נפשם, עמד להם זה כמו ממש היו נטבעין בים והיו המים ממחין את הצורה הראשונה שלהם, ע"כ זכו להשיג מעלת צורה נבדלת, ושוב המים שהם חומרים נדחים מפני הצורה הנבדלת, וזהו הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה, שנא' וינס ויצא החוצה, כי מאחר שהי' שומר הברית היתה צורתו בשלימות כידוע מספרים דמי שלא קלקל הברית צלם אלקים בשלימות אצלו, וזה הי' להם לעזר שהמים ידחו מפניהם, ע"כ נקראו עברים על שם עוברי ים כי בזה קנו מעלתם, והנה מבואר במהר"ל שהכנענים הם ג"כ צורה לא כמצרים שהם חומר אך הם צורה פחותה וטמאה, וע"כ למען תתגבר צורת ישראל שהיא צורה נבדלת על צורת מלכי כנענים, הזהיר להם מרע"ה שיקבלו עליהם שיבטלו הצורה הפחותה דאל"כ הצורה הפחותה תקלקל ותעיק את הצורה הנבדלת, וכשלא תהי' הצורה הנבדלת בשלימות שוב לא יהיו מי הירדן נדחים מפני הצורה הזו, והמים באין ושוטפין אותם, וכמו שהי' בים סוף ארונו של יוסף לעזר ולסיוע, כמו כן בירדן ארון הברית עבר לפניהם כמבואר בכתוב, והי' להם לעזר שתהי' הצורה שלהם בשלימות ויוכלו לעבור את הירדן:
8
ט׳בגמ' שלעתיד תהי' הזכירה מגאולת שיעבוד מלכיות עיקר ויצי"מ טפלה לה, נראה דכמו כן היו"ט שיהי' ע"י הגאולה משיעבוד מלכיות יהי' עיקר, והימים טובים שהם זכר ליצי"מ יהיו טפלים, וכנראה שהימים טובים שיהיו זכר לגאולת שיעבוד מלכיו', יהיו הימי' שהם עתה להספד ותענית שיהפכו לששון ולשמחה, וכמו שעתה ראש שבתענית הוא ט"ב, כמו כן לעתיד יהי' הראש שבמועדות, ויובן עפימ"ש בזוה"ק דימי חודש תשרי הם ימי דין, ע"כ אותיותיו הם למפרע התיו קודם לשין, ושין לריש, ממילא החודש אב, שאותיותיו כסדרן אלף בית, זה מורה שהחודש הזה הוא בתכלית החסד והרחמים, וע"כ תמצא שמזלו ארי' שהוא בימין למרכבה, והנה איתא בזוה"ק שמרע"ה נסתלק בשבת במנחה בזמן רעוא דרעוין להורות דלאו בדינא אסתלק ע"כ, והנה מרים ג"כ נסתלקה בניסן שהוא חודש של חסד, ואהרן נסתלק בר"ח אב ע"כ לומר שבאמת הוא ג"כ חודש של חסד ועוד יותר נעלם מניסן, אך באשר החודש הזה הוא תכלית החסדים כנ"ל הי' צריך להתלבש בלבוש של דין, וע"כ נעשה בו החורבן שבחיצוניות הי' נראה דין ובפנימיותו הוא מלא רחמים כאומרם ז"ל כלה חמתו בעצים ואבנים, וע"כ תמצא שהכרובים היו אז כמער איש וליות אף שאמרו חז"ל שבעת הזעם הופכים פניהם וע"כ לומר שבפנימיות הי' הכל חסד ורחמים ורצון, והנה אהרן הוא פנימיות כמבואר במהר"ל שאותיותיו הם אמצעים, נסתלק בחודש זה שבפנימיות הוא רחמים, ולעת"ל יתגלה הפנימיות יהי' הרחמים מגולה ויהי' ט"ב הראש ממועדות, וזה י"ל עפימ"ש היהודי הקדוש זצללה"ה שבשבת בין המצרים הוא כבכל שבת בעת סעודה השלישית שהוא רעוא דרעוין, והיינו לפי שתמיד במנחה הוא זמן דין ובשבת נהפך לרעוא דרעוא, ובבין המצרים שהם ימי דין לכן בשבת נהפך לרעוא דרעוין עכתדה"ק, ולפי דרכינו י"ל שהוא מחמת ששבת הוא פנימיות וע"כ בשבתים האלה מתגלה הפנימיות שהוא אך חסד ורחמים:
9
י׳בפסיקתא דר"כ פיסקא שמעו דבר ה' ד"א שמעו דבר ד' בית ישראל, בטלתם כל הדברות אמרתי אנכי ד' אלקיך כחשו בד' ויאמרו לא הוא אמרתי לא יהי' לך וכו', הרי בטלתם כל הדברות, אפי' דבר אחד אם קיימתם אני סולח לכם ואיזהו הדבר זה יום השבת כו' לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב ואין דבר אלא שבת שנא' ממצוא חפצך ודבר דבר ע"כ, נראה הפירוש דע"י שמירת השבת היו באים לשמור כל התורה, [דבלא"ה אין שמירת שבת כלום דשבת הוא עדות על חידוש העולם, והרשע שהוא מכחיש חידוש עולם מה לו מן השבת], דכל ענין חטאים באים מסמיות עינים שהיצה"ר מסמא את העינים כי באם לא הי' סומא בזה היו עיני האדם רואין את הפגם שפוגם בחטאו עד כמה מגיע וההיפוך תיקונו שמתקן בעשייתו מצוות ומעש"ט, הי' בלתי אפשרי שיבוא לידי חטא כלל. אך היצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב ומסמא את עיני השכל והוא כעין כישוף האוחז העינים, וע"כ בשבת שכל בחינות הרע ערקין לנוקבא דתהומא רבה האיש השומר את השבת בהכרח הרע ואחיזת העינים בורחין ממנו, ומוסף שבת הוא יוסף, וכמו שבשילה חלקו של יוסף, נאכלים קדשים קלים בכל הרואה, שהרע בורח משם, כמו כן בורח הרע מיום השבת מכל איש השומר שבת כהלכתו ששבת ויוסף הם בחינה אחת, וע"כ ארונו של יוסף הי' מהלך במדבר עם הארון, כאומרם ז"ל שני ארונות מהלכין כאחת והיו או"ה אומרים מה ארון של מת אצל ארון חי העולמים וכו', וזה מורה שלא היו לכחות תיצונים שום אחיזה בארונו, ולכן הי' לו שייכות לא"י להיות נקבר שמה, ולא הי' בזה קפידא מה שאמרו במדרש ויחי ותבואו ותטמאו את ארצי וגו', מפני שבאמת לא הי' שום טומאה יכולה ליקרב אליו, וע"כ לא מצינו בכתוב מפורש שיבוא ארון של מת להקבר בא"י רק ארונו של יעקב ויוסף, מפני שיעקב מטתו שלימה ויעקב לא מת ויוסף מפני מעלתו כנ"ל, והי' להם שייכות לא"י [ואף שאחז"ל שגם עצמות של שאר השבטים העלו עמהם, מ"מ אינו מפורש בכתוב, וידוע דברי הש"ס פ' כל התדיר, דדבר שמפורש בכתוב יש לו מעלה על דין שאינו מפורש אעפ"י שהדין דין א', ומה שמפורשת בכתוב קבורתם בא"י מורה שיש להם מעלה מיוחדת שאין בזולתם להיות להם שייכות לא"י] וע"כ אמרו יוסף חיבב את הארץ, לכך בנותיו חיבבו את הארץ, כי כתב המהר"ל בג"א שהתולדות שדומים לאביהם הם בהתדמות הטבע לאביהם לא בהתדמות השכל, וע"כ בחר אברהם אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו, אף שכולם היו עוע"ז, שע"ז הוא מצד השכל, ומצד השכל אין הבן מתדמה לאביו, וע"כ במה שיוסף חיבב את הארץ להקבר שם, שזה מורה שגם גופו יש לו שייכות לא"י, ע"כ תולדותיו כיוצא בו, וחיבבו את הארץ, מפני שיש גם להם שייכות לארץ ישראל:
10