שם משמואל, מסעי ב׳Shem MiShmuel, Masei 2
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, נראה לפרש דהנה ידוע בזוה"ק פ' תצוה דמסעות ישראל במדבר היו לכתתא רישא דס"ם חייבא שמשכנו במדבר והיא בחי' שמאל דוחה את חלקי הרע וכמ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך כו' מפניך, והנה בפרשת ואהבת יש מ"ב תיבות ובסידור האריז"ל שהוא כנגד שם של מ"ב, וידוע דמ"ב מסעות שבמדבר היו נגד שם של מ"ב, ולכאורה בלתי מובן שמ"ב מסעות היו בחי' שמאל דוחה כנ"ל, ופרשת ואהבת היא דביקות בחי' ימין מקרבת, אך יש לומר שלעומת שדוחין את חלקי הרע באין לעומתם למדריגות על מדריגות להתדבק באהבה בהשי"ת במספר מ"ב מקביל לפרשת ואהבת, והיינו שלעומת שהתייגעו ביגיעת נפש לדחות חלקי הרע בכל פרט ופרט מצאו לעומתו נייחא ומנוחה בדביקות הש"י, והוא כעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת עבודה בבירור בין טוב לרע בכל ימי המעשה מוצאין משכנות שאננות ומנוחה שלימה ביום השבת וכענין שאמר הכתוב ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזה הוא ויסעו ויחנו כי המסע היא היגיעה כמו בגשמיות כן ברוחניות, והחני' היא המנוחה שאח"כ, והוא כענין יגעתי ומצאתי, וידועין דברי אדומו"ר זצללה"ה מגור שאחר היגיעה אל יחשוב למה שהרויח אח"כ אלא כמציאה, ומעתה יש לפרש לשון מוצאיהם לשון מציאה וכמו ומוצא אני, שהחני' שאחר המסע היא כמו מציאה אחר היגיעה:
2
ג׳והנה עוה"ז הוא עולם היגיעה והעשי' היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, והמנוחה שבשבת שהיא קבלת שכר היגיעה של ששת ימי המעשה, אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום ששבת הוא מעין עוה"ב, ויוצדק בו לשון למחר לקבל שכרם, אבל עדיין יש להבין החני' אחר המסע שבמדבר איך יתכן זה, אך יש לומר עפ"י דברי הש"ס שבת העומד לכתף היינו להיישר המשא על כתיפו בכדי שיוכל להלוך עם המשא לאו היינו הנחת גופו דכהנחת חפץ במקומו דמי, וכן ישראל במדבר שלא לקחו החני' והמציאה לעצמם להיות להם נייחא וקבלת שכר אלא כדי שיחליפו כח למסע אחרת:
3
ד׳ובזה יובן למה כתיב אלה מסעי ולא אלה החניות, שהרי החני' היתה התכלית האחרון ולא המסע וכבר דקדק בזה בעל אור החיים, אך לדברינו יובן שהחני' אי אפשר לקראותה חני' בהחלט, והכל בכלל מסעי כעומד לכתף כנ"ל:
4
ה׳ובזה יובן לשון הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם היינו החניות שמצאו מנוחה ומבוקשם, למסעיהם היינו צורך מסעיהם להלאה שאין המציאה מציאה בהחלט אלא לצורך מסעיהם, ומ"מ א"א לומר שמסעיהם הוא התכלית אלא אדרבה ואלה מסעיהם למוצאיהם, שתכלית הכללי הוא המציאה שבאחרונה, אבל תכלית הפרטי הוא הנסיעה, שבשביל זה הלכו במדבר לכתתא רישי':
5
ו׳במדרש למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות האלו על שקבלו את ישראל ועתיד הקב"ה ליתן שכרן דכתיב יששום מדבר וצי' ותגל ערבה ותפרח כחבצלת וגו', פירוש דהנה מהות ישראל היא חוץ לדרך הטבע, כי בטבע לא הי' אברהם ראוי להוליד, וע"כ עולם הטבע מתנגד להם, וכל האומות שונאים את ישראל, אבל קיומם הוא בהש"י, וע"כ מקומם הוא בארץ ישראל שהוא ארץ למעלה מהטבע גמדא ופשטא וכדאיתא במדרש לקמן ישראל הם נאים לארץ והארץ נאה להם, ומיום גלינו מארצינו לא נחלו ישראל ארץ מיוחדת לשבת בה אף שרבים השתדלו, להשיג כברת ארץ מיוחדת עבור ישראל וכל ההשתדלות עלו בתוהו [וזה עדות נאמנה על מעלת ישראל שהם למעלה מהטבע, וע"כ אין להתפלא שאף שהם בזה"ז דוים סחופים ומטורפין ויסורים באין עליהם, ופתאום יולד גוי פעם אחת, כי דבר שהוא למעלה מהטבע אינו צריך המשך זמן, וכמו יציאת מצרים שהי' בתכלית השפלות כעובר במעי בהמה מתיאשים מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה וחשבו שעוד יתקפלו איזה דורות ומ"מ מיום ביאת משה לא עבר כי אם י"ב חודש והנה יצא אומה שלימה עם כל חכמי' ממנה פנה ממנה יתד ממנה קשת מלחמה, וכן יהי' לעתיד כי פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר מבקשים וכמו שהמליץ הכוזרי ה' אמר יהי אור ויהי אור] ומ"מ במדבר מצאו מנוח שזה ארבעים ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, והטעם משום שמדבר ג"כ איננו מקום הטבע, ע"כ מצאו בו ישראל מנוח, וזה שאמר במדרש שזכו לכתוב בתורה מפני שקבלו את ישראל, שכל דבר הנכתב בתורה יש לו דבר רוחני קדוש, ומפני טעם זה ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר את שמה, שענין מה שאסור להזכיר שם ע"ז איתא בספרים שבהזכרת שם של דבר מעורר שורשו, אבל הכתובה בתורה ששורשו טוב אלא שלמטה נעשה רע, מ"מ התעוררת השורש אין רע, וע"כ עתיד הקב"ה ליתן שכרן לעתיד שנאמר יששום מדבר וגו' היינו שלעתיד שכל הטבע תתעלה לשורשה והכל יהי' למעלה מהטבע, א"כ שוב גם המדבר ווציא פירות כמו הישוב מאחר ששורשו ג"כ שורש רוחני קדוש שהרי כתיב בתורה כנ"ל:
6
ז׳במדרש לא הנחתי אתכם לברוח, וכבר דקדקנו שלא הי' שייך כלל במדבר לברוח שאם היו חוזרין לאחור לא היו באין לארץ, ונראה דהנה ידוע דמסעות המדבר היו לכתתא רישי' דסט"א שמשכנם במדבר, והוא שמאל דוחה, אך יש בשני אופנים דהנה ביוסף הצדיק כתיב וינס ויצא החוצה, ויש לפרש דבמעשה זו נכללים שני דברים, דבר אחד הוא הבריחה והיינו שהבריח את מחשבתו מלחשב בדבר זה כלל, והוא כענין שאמרו ז"ל יפנה לבו מדברי בטלה אל דברי תורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה והחכמה, וכענין שאמרו ז"ל הצפינו עצמיכם בדברי תורה, כי אחר הבריחה והאויב רודף צריך להיות מוצפן, ותורה בין בעידנא דעסיק בה וכו', אך יש עוד מדריגה גבוהה מזה שהוא מדביק עצמו כ"כ למעלה מהטבע עד שאין לכחות חיצונים שליטה עוד עליו אדרבה כחות חיצונים בורחים ממנו ומהדר קדושתו כי אין לכחות החיצונים שליטה אלא מפאת ההסתר והצמצום, ובכל מקום שיש שם התגלות אלקית הם בטלים ומבוטלין כהמס דונג מפני האש, וכמשל מי שעיניו טרוטות אינו יכול לסבול את אור השמש ובורח ממנו, כן כחות חיצונים אין להם חיות אלא מפאת ההסתר והצמצום, וע"כ נקרא עשו איש שעיר מלשון שערות שכל חיותו אינו אלא כמו שערות מבע"ח שאין להם יניקה מעצם החיות שהחיות בהשערות מצומצם ומוסתר מאד כי אין בהם הרגש כשחותכין אותן, וע"כ איש המדבק עצמו בהש"י כ"כ עד שכמעט בא להתפשטות הגשמיות, לעומתו שורה עליו הדר כבוד הארה אלקית והחיצונים בורחין ממנו, וזהו ענין שכתיב ביוסף ויצא החוצה, היינו חוץ מגבול הטבע, והיינו שבמדרש וישב ויצא החוצה קפץ בזכות אבות שנאמר ויוצא אותו החוצה, והיינו כי שם פירושו למעלה מכפת הרקיע הוא למעלה מן הטבע, וכבש"ס שבת מה דעתך דקאים צדק במערב אנא מהדרנא לי' למזרח, וקפץ יוסף בזכות זה היינו הפתח שפתח אברהם להיות הטבע דייש לרגליו, והנה תחילה כתיב וינס היינו בריחה בלי שום טעם וטענה, וידועין דברי אדומו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בתיבת וימאן שמוטעם בשלשלת שהוא להפרידו מתיבה שלאחריו היינו בלי שום טעם ואח"כ ויאמר בטעם, וכן יש לפרש וינס למעלה מן הטעם אלא רצון פשוט, ואח"כ כשסילק מחשבתו ממנה לגמרי והי' מתיירא ממחשבות רעות שלא ירדפו ויחזרו עליו, השכיל לדבק עצמו למעלה כנ"ל, וזה ויצא החוצה, וזה שאמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בכל הרואה היינו שכחות חיצונים בורחים מכל מקום ראות קדושת שילה: ויש לומר דזה ענין זכור ושמור הנאמר בשבת דבזוה"ק דשמור הוא שבת דליליא וזכור הוא שבת דיממא, והיינו דבהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדת המלאכות והפרנסה ומתמצע לכנוס לקדושת שבת זהו ענין בריחה והצפנה, אך אח"כ באין למדריגה יותר גבוה והוא זכור, ובזה אמרו ז"ל ברכו במאור הפנים שאין דומה אור פניו של אדם בשבת לאור פניו שבחול, ואז החיצונים בורחים מפניו, כי שבת הוא יוסף כידוע, וכמו שביוסף כתיב וינס, ויצא החוצה, כן בשבת, שמור, וזכור:
7
ח׳והנה במסעות המדבר כתיב ובנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאך מפניך שבהתגלות הארון אף שהי' מכוסה בבגדי השרד מ"מ הי' האור בוקע דרך בגדי השרד, מה גם כי כיסוי החיצוני הי' תכלת הי' די לסמא עיני החיצונים ובורחין, והנה שני האופנים הנ"ל אף ששניהם כאחד טובים, מ"מ יש יתרון הכשר על דרך השני מהראשון, שהבריחה והטמנה בדברי תורה אף שהיא הצלה טובה, מ"מ באשר הרע עדיין נשאר במציאות כשיפרד כרגע מאוהלה של תורה אז עדיין בכח היצה"ר להסיתו כאמרם ז"ל בן שמונים מפילו, אבל לדרך השני שהסט"א בורחת וכלשון זוה"ק לכתתא רישא דסט"א, אז נחלש כח הרע לגמרי, וענין זה יגמר לעתיד כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ובאשר ישראל היו אז כבכורה בתאנה בראשיתה הי' לפי דרך הפשוט יותר נכון דרך הראשון לברוח ולהטמין עצמם בתורה, כי עדיין היו רחוקים מתכלית התיקון שיהי' רק לעתיד, אבל הקב"ה התחסד עמהם ולא הזקיק אותם לברוח אלא האיר פני שכינת כבודו עליהם עד שהסט"א היתה בורחת מפניהם כלשון הזוה"ק לכתתא רישי' דסט"א, ועי"ז נחלש כח הרע עד שאפי' נכנסו לארץ ויעסקו בחרישה ובזריעה ובעניני העולם יהי' כח הסט"א חלוש מלתקף עליהם:
8
ט׳ענין שש ערי המקלט ועליהם כל מ"ב ערי לוים שכולם קולטין את הרוצח, דהנה כבר אמרנו שהם מקבילין נגד ששה תיבות דיחודא ומ"ב תיבות שבק"ש מן ואהבת עד סיום פרשה ראשונה, והענין יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין ערי מקלט כי באשר הרוצח חטא בחיים ניטל ממנו החיות דקדושה, ואין לו חיות מצד עצמו אלא ע"י אמצעות הלוים עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם דכמו נר הדולק שהשלהבת עולה למעלה ומחמת זה מבהקת, וכאשר האור שפל ואינו עולה למעלה הוא מחשיך, כן נשמת האדם לעומת שיש לה השתוקקת לאבי' שבשמים היא מבהקת ומאירה לכל כחות הגוף והנפש, וכאשר ח"ו נתמעטה התשוקה לעומתה כל כחות הגוף והנפש הולכים חשכים עד שכתוב ונר רשעים ידעך, ורשעים בחושך ידמו, כי הרשעים בחייהם קרוים מתים, והנה הרוצח שכבה נר נשמתו של זה מגיע עונשו נמי ליטול ממנו השתוקקות נשמתו למעלה ובזה הוא הולך חשכים וכל כחות הגוף והנפש שלו מתדעכים, וע"כ העצה היעוצה לדבק באחדות הש"י, ולחשוב בכל עומק כחות מחשבתו איך שאין שום דבר יוצא מאחדות הש"י כטוב כחוטא ומלוא כל הארץ כבודו אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם, והוא כדמיון נר הנוטה לכבות כשמוסיפין בו מעט שמן נתעורר בו האור כי טוב, ואז ביכולתו לאחוז דרכו באהבה בהש"י שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, ובכל הרחקתו מאור פני מלך חיים עודנה חושב מחשבות לקרבהו בימין צדקו, וזהו פרשת ואהבת, ובדמיון זה הם ערי מקלט ששורש שלהם הוא שש ערי מקלט הוא שית תיבין דיחודא ואח"כ מ"ב ערי הלום שענינם דביקות בשיר מלשון ילוה אישי אלי והוא לעורר את הרוצח על ענינם והמעשה מעורר הכוונה:
9
י׳והנה בזה"ז אף שגלינו מארצינו וערי מקלט נתבטלו מ"מ הענין שלהן עדיין נשאר, כי הנה ידוע שחטא מוז"ל רח"ל הוא מעין חטא רציחה, והתיקון לזה הוא כעין תיקון הרוצח בשוגג שפועל בחלק החומר בלתי חלק הצורה, כן נמי חטא זה רח"ל שהנפעל הוא בלתי חלק הצורה, וע"כ איננו רציחה ממש לחייב עליו כדין רוצח ואין דינו מסור לב"ד ושוב איננו חמור מהורג שוגג ויש לו כפרה כנ"ל, ובזה יש לפרש טעות שר של אדום ומזיד כשוגג במקלט יעצר שחושב שבאשר איננו הוא ההורג ממש רק הכניס כח רציחה באומתו ואיננו פועל אלא בחלק הצורה לבד, ויסבור שיהי' דינו כמו הפועל בחלק החומר לבד, ע"כ אינו חמור משוגג, אבל זה טעות שזה ניחא באדם שבאשר ששייכת אצלו רציחה ממש, בחלק החומר וחלק הצורה יחדיו זה איננו רציחה ממש אלא מחציתה, אבל הוא באשר אין לו רציחה אחרת אלא זה שמכניס באומתו א"כ זה רציחתו, וכעין סברת הש"ס גיטין (מ"ג.) דלא שייר בקנינו ודו"ק:
10