שם משמואל, מטותShem MiShmuel, Matot

א׳שנת תר"ע

ב׳בילקוט בשם ספרי זוטא ישראל בבל יחל ואין או"ה בבל יחל, להבין הטעם י"ל עפי"מ שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם הנדרים שיהי' בכחו של אדם לעשות בדיבורו הדבר קודש שיעשה הוי' וצורה חדשה בהדבר, עפ"י דברי הר' יונה דמי ששומר פיו נעשה פיו כלי שרת, ע"כ כמו שכלי שרת מקדשין את המנחה הניתנה לתוכה, כן הדיבור היוצא מפיו הוא קדוש ובכן יכול לקדש את הדבר עכתדה"ק, והוא כעין דברי המ"ר פ' בא בענין שישראל בכחם לקדש חדשים וז"ל רצונך לידע צא ולמד מכלי שרת וכו' הי' הכהן מקבל בו דבר שהוא קודש והכלי מתקדשת, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש עאכו"כ ישראל שהן קדושים מקדשים את החודש ע"כ, וז"ש לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, מכלל שדבריו הם קדושים:

ג׳וצריך להבין מדוע דווקא כשמקדש פיו נעשה כלי שרת, למה לא שאר אברים למשל כשיקדש ידיו או רגליו יֵעָשו כלי שרת, אך יובן עפ"י מאה"כ עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו הרי כי כל בריאת האדם הי' בשביל זה שיספרו תהלות השי"ת, ודווקא ישראל כמ"ש עם זו וגו', וע"כ או"ה שאינן נעשים כלי שרת ודיבורם אינו נעשה קודש ע"כ לא שייך בהו לומר שלא יעשו דבריהם חולין, ע"כ אינם בבל יחל:

ד׳ובזה יובן למה נאמרה פ' נדרים אחר פ' פינחס, דהנה צריכין להבין דברי ר' יונה במה שאמר שנעשה כ"ש דווקא בששומר את פיו, ולכאורה מאחר שנברא בשביל כן לספר בתהלות ד' הרי בסתם הוא כלי שרת, אך יובנו הדברים במה שאמר רשב"י בירושלמי אלו הויני התם הייתי אומר לברוא את האדם בשתי פיות אחת לקודש לתורה ותפלה ואחת לדברי חול, חזרתי ואמרתי אי מה בפה אחת מקלקל ומדבר לשה"ר עאכו"כ בשתי פיות ע"כ, והפי' הוא לפי דברי רש"י ע"ז (נ"ג:) דכלי שרת שנטמאה צריכה טבילה ומשיחה בשמן המשחה מחדש, הרי דאחר שנטמאה כלתה ממנה הקדושה, וזה הי' טענת רשב"י מאחר שאין לו אלא פה אחת ומטמא את פיו בלשה"ר וכדומה כלתה לקדושתה, וכל הדיבורים שידבר אח"כ בתורה ותפלה הרי הם כמו שמקריב מנחה בכלי חול, ואלו היו לו שתי פיות היתה נשארת אחת קדוש עכ"פ, ע"ז חזר ואמר כו' דאף אם יהיו שנים לא יועיל כלום, דיטמא שניהם, ותועלת לא יהי' והרע יהי' בכפלים, דידבר לשה"ר הרבה, וז"ש הר' יונה, דווקא כששומר פיו, דאל"כ הרי הוא ככלי שרת שנטמא ואזלה לה קדושתה, והנה ידוע, דברית המעור וברית הלשון מכוונים הם, ואם חילל ברית המעור א"א להיות שומר ברית הלשון, ופי' המפרשים שלח ידיו בשלומיו, אז ודאי חילל בריתו, והנה יוסף הצדיק במה ששמר את בריתו הוקבעה הטבע הזו בכל ישראל שיהי' כל אחד יכול להיות שומר הברית, היפוך מה שאמרה מטרונא אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, ואח"כ כשבא פינחס וקינא עוד על הברית הוקבעה טבע זו בכל ישראל שתהי' שמירת הברית בחוזק ואומץ עד שלא יהא אפשר לישראל לסבול החילול, ויקנא ע"ז, וע"כ מכח זה ניתן כח לברית הלשון, ולכך אחר פ' פינחס נאמרה פ' נדרים והבן:

ה׳להבין דברי הילקוט הנ"ל הלא נודרין נדרים ונדבות כישראל, הענין, יש כמה מיני נדרים, נדרי הקדש, ונדרי עצמו, נדרי הקדש הם שמקדיש דבר לגבוה, ונדרי עצמו שאוסר הדבר על עצמו כהקדש ולגבי כל העולם כולו שרי, והנה נדרי הקדש הם מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וכאילו הי' מוסר הדבר בידיו להקדש, ואין ההקדש חל מצד אמרי פיו רק מצד ופאת ההקדש, [ואף שאמרו שנודרין ונדר היינו הרי עלי, י"ל עפ"י דברי הש"ס ר"ה (ו'.) דהיכי דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה נדבה קרי' ה"ה להיפוך באומר ה"ז ע"מ שאחייב באחריותה שיָקרא נדר, ומ"מ באשר חל מצד המסירה לגבוה, שוב גם חיוב האחריות איננו נצמח מפאת דיבורו רק מפאת ההקדש וכמו שיעבד עצמו בקנין להדיוט, ובאמת מנדר בלא"ה לא קשה שהרי לא חל הקדושה בדיבורו על החפץ כלל, והוא רק חיוב אכתפא דגברא, ואין תימא שאעפ"י שחייב להביא אינו עובר על בל יחל, והקושיא לא היתה רק מנדבה שנעשה בדיבורו הקדש], אבל נדרי עצמו שהדבר אינו נעשה הקדש כלל, וחלות האיסור הוא רק מפי דיבורו, לזה אין לאו"ה כח כנ"ל:

ו׳ועוד י"ל טעם הדבר, דהנה יש להבין כל ענין נדרים שעושה את הדבר כהקדש ומ"מ איננו הקדש, והאיך יתכן שלגבי עצמו יהי' הקדש ולאחרים לא דממנ"פ אם הוא הקדש הרי היא הקדש לכל, ואם אינו הקדש לכל גם לעצמו לא יהי', אך י"ל כי כל איש מישראל הוא כעולם קטן כבש"ס סנהדרין כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עה"כ כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ויש חילוק בין אנשים כמו שיש חילוק בין עולמות שונים, וא"כ אין תימה שלגבי זה העולם הוא הקדש ולגבי זה העולם אינו הקדש, אבל או"ה שהשגחה דבוקה בהם מצד המין לא מצד הפרט כמבואר בספרים, ע"כ בלתי אפשר שיהי' לאחד הקדש ולאחרים לא, היינו לגבי עצמו יהי' הקדש ולאחרים לא, וכ"ז בנדרי עצמו, אבל בנדרי הקדש שפיר נודרים נו"נ כישראל:

ז׳במ"ר הה"ד ונשבעת חי ד' באמת וגו' א"ל הקב"ה לישראל כו' אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות וכו' שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף, הענין עפי"מ שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על מאמר הילקוט בפסוק הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד כל זמן שהקב"ה מסתכל ומתהפך במעשיהם של רשעים אין בהם תקומה דור המבול וימח את כל היקום כו' יע"ש, שהפי' מעשיהם של רשעים היינו המע"ט שלהם דהאיך שהוא עומד הנה עושה, אבל אם יתהפך עליו הגלגל הן לשבט והן לחסד או בבוא עליו נסיונות הלא לא יעשה שום טוב, וזה סימן של צדיק דהאיך שהוא אצלו הן לטב הן לביש הוא בצדקו עומד וכמ"ש דהמע"ה כום ישועות אשא ובשם ד' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא, והרשע הוא להיפוך עכתדה"ק, וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה מגור אמר דנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, וכל מי שעבודתו הוא רק במצבו הטוב ואם יתהפך עליו הגלגל יוחזר לסורו סימן הוא שגם עבודתו הטוב היתה ג"כ כוזבת, וז"ש המ"ר עה"כ ונשבעת חי ד' באמת כו' [היינו שיהי' קיים כן היפוך מים מכזבין] עד, זה אברהם כו' דאברהם הי' מדת חסד, והקב"ה מתנהג עמדו בחסד, והחסד וההשפעה לא הורידו אותו מדרכו הטובה ואיוב הי' בעל יסורים ר"ל ולא הורידו אותו מדרכו הטובה, ויוסף הנסיונות לא הורידו אותו מדרכו הטובה, אז יוכל לישבע, דהאיך שיפול דבר לא ירד מדרכו הטובה וא"כ לא ישבע לשקר:

ח׳החייתם כל נקבה הן הנה וגו', הרמב"ן ז"ל כ' שהיו מחוייבות מיתה גם מצד דין התורה כמ"ש ואת הבהמה תהרוגו יע"ש, ולהבין כוונת פקודי החיל איך עברו על דין התורה, י"ל הנה השי"ת אמר למרע"ה נקום נקמת בנ"י ומרע"ה אמר נקמת ה' והנה אם הי' מצד נקמת ישראל בודאי היו צריכין להרוג את הנקיבות כדי שלא יאמרו פלוני נכשל בפלונית ולא יהי' למזכרת עון לבית ישראל, אבל באם הי' רק עבור נקמת ה' יש סברא לומר שאין לענוש את הנקיבות כמו שמצינו בבנות מואב שהזכרים נתרחקו עבור חטא זה והנקיבות לא נתרחקו, כמו שאיתא בספרים הטעם מפני שהיו אנוסים וכדי להורות שהנקמה לא עשו בשביל עצמן היינו בשביל ישראל רק הכל עבור כבוד השי"ת ע"כ החיו את הנקיבות כי באם הרגו אותם הי' מקום לומר שעשו גם בשביל עצמם, וי"ל שהם הבינו זאת מדברי מרע"ה שאמר להם החלצו מאתכם הכוונה שירחקו מלבם את נגיעת עצמם וזהו "מאתכם", ובאמת גם מרע"ה ידע כוונתם הטובה מה היתה אך באשר הוא מצוה מדיני התורה, לא הי' להם להתחכם ולעשות מה שכנגד דין התורה אף שלפי כוונתם הי' נצמח מזה כבוד שמים כי אין לאדם להתחכם על מצוות התורה רק לעשות כמו שנצטוה בתמימות [ואף שאז"ל מוטב שיעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא, אינו דומה קידוש ש"ש בפרהסיא לזה]:

ט׳ולפי האמור יש להבין מה שאמרו פקודי החיל ונקרב את קרבן ד' איש אשר מצא וגו', דהנה הדין הרוגי מלך נכסיהם למלך הרוגי ב"ד נכסיהם ליורשיהם, ולפי"ז אם המלחמה הי' מצד נקמת בנ"י הי' שייך השלל להם, משא"כ אם הי' מצד נקמת ה' הי' שייך השלל לגבוה, מצד שהם הרוגי מלך, ובמלקוח לא הי' שום הוכחה אחר שהי' ציווי מהשי"ת למי לחלקם, וא"כ י"ל דהם ישראל משלחן גבוה קזכו וא"כ לא הי' הוכחה למי שייך, וזה שרצו להורות במטלטלין שלא נצטוו לחלק רצו לתתם לגבוה למען להורות שכוונתם הטובה היתה רק למען כבוד השי"ת והיו הרוגי מלך ונכסיהם למלך והבן:

י׳ומקנה רב וגו' במ"ר נחלה מבוהלת וגו' נראה מלשון המדרש דאם לא היו מבוהלים לא הי' חסרון בזה, ואם היו ממתינים עד אחר כיבוש וחילוק בא"י לא הי' שום קושיא עליהם, וכפי הנראה מלשון הכתוב ביהושע אם טמאה ארץ אחוזתכם, משמע דלא הי' לארץ הזה קדושת ארץ ישראל, וא"כ אפי' היו נוטלים אחר כיבוש וחילוק הי' ג"כ קושיא עליהם שהתרחקו מקדושת א"י, אך נראה דהנה סוריא שנקרא כיבוש דוד מבואר בספרי הטעם שאיננו קדוש בקדושת א"י משום שנכבש קודם כל א"י אמר הקב"ה לדוד סמוך לאפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, והנה בכאן אין שייך לומר שלא יפה עשו במה שכיבשו את עבר הירדן קודם כיבוש א"י, דהיו מוכרחין לעשות כן דאל"כ לא הי' ביכולתם לבוא לא"י שלא נתן סיחון אותם וגו', וא"כ לכאורה יש כאן מקום שאלה למה לא הי' למקום הזה קדושת א"י כמ"ש כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' וכאן אין שייך הטעם שאומרים על סוריא כנ"ל, ומוכרחין לומר שכאן הי' החסרון החילוק והישיבה שנתיישבו שם קודם כיבוש א"י, ואם היו ממתינין עד לאחר כיבוש וחילוק א"י ואז היו מתיישבין שם הי' גם להמקום הזה קדושת ארץ ישראל, וא"כ עיקר החסרון שהיו מבוהלים שרצו כיבוש וישיבת ארץ הזאת קודם כיבוש וישיבת א"י:

י״אולפי האמור יש להבין מה שאמרו אח"כ לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו', מה שלא תבע מרע"ה מהם, כי רצו לתקן בצד מה החסרון שעשו, וכדי שיהי' החילוק והישיבה של א"י קודם ישיבת ארצם לגמרי:

י״בעטרות ודיבון וגו' ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, איתא בס' צרור המור אמרו בסתרי התורה שכמו שיש צד ימין בעשר ספירות קדושות, כן יש לצד שמאל עשר ספירות טמאות, כאומרו זה לעומת זה עשה האלקים, והם רמוזות בהפסוק כאומרו עטרות וגו' שהם תשעה תיבות, ועטרות הם שנים, הרי כאן עשר במקום עשר, ע"כ, והנה אלו הארצות מחמת שנכבשו ע"י מרע"ה וישראל בודאי איתכפיא והתהפכו להקדושה, והנה במ"ר במדבר הובא ברמב"ן בטעם דגל השני ראובן שמעון גד, דראובן בעל תשובה וגד בגבורה יע"ש, והנה בתשובה נתהפך החטא ועון להקדושה כאומרם ז"ל בתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, וכן גד בגבורה ואיזהו גבור הכובש את יצרו, ונכנע גם היצה"ר להקדושה כמבואר בסה"ק א"כ ראובן וגד הי' בהם מדת אתהפכו ואתכפיא, וע"כ טענו שעבר הירדן נאות למהותם, ובספר צרור המור שמאמרם כי באה נחלתינו אלינו עוד מלאה שקראה שמם ורמזה לזה, והיינו כי שם הוא המהות, וע"כ רמזה אז תיכף שינחלו בעבר הירדן, ובאמת זה נקרא עיקר קנין של אדם, וזולת זה לא יוצדק לשון קנין, שכל קנינו של אדם מעניני עוה"ז המה מהבל יחד, ואפי' הקדושה שניתנה לו מן השמים, הלא לא שלו יקרא, אך זאת נותנים לו בשאלה שיהי' ביכלתו להפוך מהרע אל הטוב, וכענין שאז"ל בתחילה כתיב בתורת ד', ואח"כ ובתורתו, והנה כ"ק הרבי זצללה"ה מלובלין אמר מקנה רב, שהי' להם קנין בהרבי, ולפי דרכינו אף אנו נאמר שמקנה הוא לשון קנין, ולפי זה הפי' ומקנה רב וגו' שהם הפכו חשוכא לנהורא כנ"ל, והוא בהתדמות ארץ עבר הירדן שהי' בקליפה כנ"ל ונהפך להקדושה, וז"ש ארץ מקנה ולעבדיך מקנה, והנה מרע"ה מבואר בספרים שמלך אחד שלח צייר למחנה ישראל לצור את צורת מרע"ה והמלך הי' בקי בחכמת הפרצוף והבין שאיש שיש בו צורה כזאת יש בו תכונות רעות ונשאל מרע"ה ע"ז והשיב שאמת שנולד עם כל התכונות רעות אך הוא הפכו לטובה, וא"כ הם הי' להם קנין במרע"ה מחמת התדמות שלהם לו שהפך חשוכא לנהורא עד שהי' גופו קדוש יותר ממלאכי אלקים, וזה וירא ראשית לו ובתרגום שהתאוו שקבורת משה יהי' בחלקם, והיינו שמשה כתיב בו ותרא אותו כי טוב הוא שהי' טוב בלי תערובת רע וכמ"ש בספרים, ולכאורה זה סותר להנ"ל שהתהפך מחשוכא לנהורא, אך יתכן שזה בגוף וזה בנפש, ע"כ התאוו לקבורת משה שהוא הגוף, ודו"ק:

י״גשנת תרע"ג

י״דוידבר משה אל ראשי המטות וגו', וברש"י חלק כבוד לנשיאים כו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק הלא אן עיקר הנדר תלוי בראשי המטות אלא עקירת הנדר, וכשהתחיל בראשי המטות משמע שעיקר הנדר תלוי בראשי המטות, ואמר הוא ז"ל דבר נחמד דלכאורה איך נתנה תורה רשות לאדם לאסור את המותר לו לחייב א"ע בדבר שאינו חייב שהוא כאלו מוסיף על דברי תורה, והכתוב אמר לא תוסיפו וגו', אך באמת אין זה נחשב הוספה על המצות שהרי אינן בסגנון אחד שמצות התורה הם נצחיות בלי שינוי, וזה ישנו בשאלה ואם רצה לפטור ממנו הולך אצל חכם ומתיר לו, ולפי"ז מה שהחכם יכול להתיר הנדר זה עצמו הוא סיבה שיכול לנדור, א"כ עיקר מציאת הנדר תלוי שפיר בראשי המטות ודפח"ח:

ט״וולדידי יש עוד לומר דהנה כל ענין נדרים ושבועות הוא משום שדיבורו של אדם יש לו כח לעשות הקדש, והוא משום שפיו של אדם המשומר מכל רע הוא כלי שרת כמ"ש הר' יונה בשע"ת, וכמו כלי שרת שמקדשין מה שבתוכן, וע"כ כתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, ומכלל שדיבורו הוא קודש, וע"כ גוים אף שנודרים נדרים ונדבות כישראל דאתרבו מאיש איש, מ"מ אינן בבל יחל, שהרי דיבורם בלא"ה איננו קודש וטעם שנודרים לאו משום קדושת פיהם אלא שההקדש זכה בהן מאיליו אחר שהוא מזמינו, וע"כ קסבור ר"מ דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור, ואף ר' יוסי דמחייב, משום דאתרבי מלה', והיינו דסוף סוף הרי הוא לה', שההקדש זכה בהן ונעשה מאליו של הקדש, וכבר דברנו מזה:

ט״זאך עדיין צריכין למודעי התינח קדושי ישראל ששומרים את פיהם מלטמאות בדיבור רע שפיהם נעשה כלי שרת, אבל מי שאיננו בגדר זה איך יכול להקדיש, מה גם לדברי רש"י ע"ז (נ"ג:) כלי שרת שנטמאו צריכין משיחה מחדש א"כ ח"ו אזלא לה קדושתי', אבל באשר כל ישראל הם כגוף אחד וכל ישראל אחודין זה בזה כל איש דבק במי שגדול ממנו, עד גדולי וקדושי ישראל כאמרם ז"ל יבואו אלו ויכפרו על אלו ובאמצעות הגדולים וקדושים כל ישראל דבקים במקום ואפי' חלבנה נמנה בסמני הקטורת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נקראו הנשיאים מטות שהם מטין את העליונים לפנות לתחתונים, ולדידי יש להוסיף בה דברים שלעומת שהם מניחין דרגין שלהם ומשפילין ומטין את עצמן לפשוטי ישראל, לעומת זה הקב"ה נמי מניח את העליונים ומרכין שכינתו ושוכן בתוך ישראל ואפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם, ויש לומר עוד שלשון מטות הוא לשון רבים שיש שני מיני הטיות, יש שמטין את העליונים לתחתונים ויש שמטין את התחתונים לעליונים וכלשון להטות לבבינו אליו, והנה בזוה"ק שמרע"ה נקרא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרנותא, והיינו שמרע"ה קירב את הש"י לישראל, ואהרן קירב את ישראל להש"י, וזה מטה משה, ומטה אהרן, כי שניהם הניחו דרגין שלהם בשביל ישראל, ובמדרש שמות פרשה א' בפסוק וירא בסבלותם ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן והי' מניח דרגין שלו והולך ומיישב להם סבלותם ועושה כאלו מסייע לפרעה אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים אני מניח את העליונים ותחתונים ואדבר עמך, ע"כ במדרש, והנה ידוע שהדיבור למשה הי' בשביל ישראל וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין מעון המרגלים לא נתיחד הדיבור למשה, א"כ זה נקרא מטה משה, ואהרן הניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה ועסק בפשוטי הדברים לעשות שלום בין ישראל, ע"כ נבחר לכ"ג לעשות שלום בין העליונים ותחתונים ולקשר את ישראל באביהן שבשמים, וזה נקרא מטה אהרן, ודבר זה הוא נוהג בכל גדולי וצדיקי ישראל יש שמדתו מדת משה ויש מדת אהרן, ואולי היו תמיד זוגות מלך וכ"ג, נשיא ואב"ד, לענין זה, ומ"מ זהו ענין מטות לשון רבים שמטין את העליונים לתחתונים ותחתנים לעליונים, וע"כ נקראו מטות, וכבר אמרנו שלכן נקראו נשיאים ולא נשואים, היינו שנשואים משמע שהם מוגבהים ונשיאים משמע שהם מגביהים את האחרים כמו שדקדק הש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש שנאמר כן ישיש ולא כן ישוש, וע"כ באמצעות הנשיאים כל אחד ואחד שבישראל עודנו נקשר בחבל הכוסף לאביו שבשמים וע"כ יש לכל איש ישראל כח באמרי פיו יהי' מי שיהי':

י״זובזה יש ליתן טעם על מה שיחיד מומחה מתיר הנדר מאחר שכל חלות הנדר הוא מחמת גדוליהם וקדושיהם, ע"כ הרשות בידם להתירו, והוא כענין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיני' וכמו שפירש"י, שהפירוש נמי כענין הנ"ל, דהנה קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש נמי יש להבין איך יש כח ביד איש לקדש את האשה, ולשון זה מצינו בהש"י מקדש את ישראל אבל איך מקדש את האשה, אבל הטעם כנ"ל שהוא באמצעות גדולי ישראל וזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכאשר אינם רוצים שוב אין לו הכח לקדש, וקידושיו בטלין, וכן נמי הוא ענין התרת חכם, אך לפי"ז יש להבין שמצינו במדרש פ' מ"ג שמשה התיר להקב"ה השבועה במעשה העגל, ובש"ס ב"ב ברבב"ח שהי' לו לומר מותר לך, אבל לפי מה שאמרנו מענין מטה משה יש לומר נמי דכל הכעס שהי' על ישראל הוא מחמת שהקב"ה שוכן אתם וכמ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עוניתיכם, ע"כ יש לומר נמי שזהו ענין התרה להש"י היינו שבאופן זה שיצמח ח"ו קילקול לישראל איננו רוצה להיות ממוצע ונפסק החיבור ושוב אין כאן כ"כ קושיא ושוב חזר החיבור, ודו"ק:

י״חומעתה מזה שחלות הנדר הוא רק באמצעות ראשי המטות נלמד שהחכם מתיר הנדר, ע"כ שפיר הקדים הכתוב ראשי המטות וזה שפרש"י למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה:

י״טיש להבין מדוע איחר בהודעת מצות שבועות ונדרים עד כאן ועיין אבן עזרא, ונראה דהנה במדרש הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה אמר לי' הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא א"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה' אלקיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף וכו' אותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת וכו' ובו תדבק וכו' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע וכו':

כ׳ויש לדקדק שפתח באמת ומשפט וצדקה ומסיים באת ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה והכל אחד ומצד שלימת ההרכבה יש בו נמי כח הדיבור, והוא חותם האדם כמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא, וכמ"ש מהר"ל לפרש מאמרם ז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו כידוע, וע"כ כמו בגשמיות כן ברוחניות שיהי' דיבורו עושה רושם ופועל בעליונים לטובה הוא מצד הזדככות ושלימת גוף נפש ושכל שבו, והנה השבועה בשם ה' שהוא מצד מעלת כח הדיבור שבאדם שיהי' מחויב לקיים כמו מצות ה' לא הותר אלא שיוקדם לו שלימות גוף נפש ושכל כנ"ל, והיינו שלשה דברים הללו שהביא המדרש את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, יראה היא התפעלות הנפש וכשלא יהי' לו יראה אחרת כי אם יראת ה' זהו שלימת הנפש, אותו תעבוד הוא שלימת הגוף כי העבודה מתיחסת לגוף, ובאמת מצד הנפש והשכל לא יתכן לומר על עשיית המצות לשון עבודה שהרי הנפש והשכל מרגישים עריבות המצות ומשתוקקים להם, אלא מצד הגוף שעשיית המצות היא היפוך טבעו שייך להקרא בשם עבודה, ובו תדבק הוא שלימות השכל כמובן שהוא חלק הרוחני ביותר שבאדם ולו יאות ליחס דביקות בהש"י יותר משאר חלקי האדם, ובאמצעותו יש גם לכל חלקי האדם דביקות בהש"י בצד מה:

כ״אוכן יש לפרש דברי המדרש לקמן, הלכה ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, כי החכמה היא שלימות השכל, גבורה היא שלימות הנפש, כי הגבורה לעולם מתיחסת לנפש גבורת הנפש, וכענין שכתוב מושל ברוחו מלוכד עיר, עושר מתיחס לגוף שהוא דבר יש ונרגש, ומה שאמר זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם שבאמצעות שלימות האחד נקל להשתלם בכולם, שבאמצעות שהשכל דבק בהש"י יש גם לכל חלקי האדם דביקות בצד מה ונעשו מושלמים ג"כ וכן כולם, שכל אחד גורר אחריו כל שאר חלקי האדם:

כ״בולעומת שלשה חלקי האדם אלו יש לומר שמקבילות מדת אמת ומשפט וצדקה, מדת אמת הוא מצד השכל הדבוק בהש"י שחותמו אמת והתורה נקראת תורת אמת, והתורה היא שלימות נפש השכליות בראשונה המשכיל את התורה, משפט הוא הכרעת כף מאזנים זה מתיחס לנפש שיש בה דבר והיפכו, וכענין שכתוב לרוח משפט כבש"ס מגילה (ט"ו:) זה הדן את יצרו פירש"י כופהו לשוב בתשובה שזה מכחות הנפש, צדקה היא מעשה מורגש מתיחס לגוף המרחם על זולתו, וע"כ מתחיל המדרש באמת ומשפט וצדקה הנאמר בנביאים ומסיים בפסוק של תורה, תירא, תעבוד, תדבק, ששורש אחד להם שהנשבע צריך שיהי' שלם בגוף ונפש ושכל, ואז רק אז נשלם בו כח הדיבור שיהי' רשאי לשבע:

כ״גכשנדקדק במועדי ישראל נמצא אותם מקבילים לענין זה, פסח שהוציאנו ממצרים שהתעלו אף הגופים להיות מקודש להש"י וע"כ מצות פסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ומאז זכו ישראל להמשך אחר הש"י למעלה משכל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר ולא אמרו היאך נצא למדבר למות ברעב והוא מקביל למ"ש אותו תעבוד, וכן כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שבועות מתן תורה שהיא שלימות השכל כנ"ל והיא מקבילה למ"ש ובו תדבק וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו שהדברות נקראין נשיקות שהוא התדבקות רוחא ברוחא, כן נעשו ישראל אז במ"ת דבקים במקום והוא מדת האמת כנ"ל, ר"ה ויוה"כ ימים נוראים מקבילים למ"ש את ה' אלקיך תירא, והוא זמן מעותד למשפט כמו שאומרים המלך המשפט ומשפיע גם באדם רוח משפט כנ"ל בש"ס מגילה, ואחר שנשלם האדם בג' שלימיות אלו נשלם נמי כח הדיבור והוא חג הסוכות להודות ולהלל בד' מינים וערבה ביחוד רומז לשפתים שהוא כח הדיבור, ושלשה מינים האחרים רומזים לשלימות גוף ונפש ושכל שמחמתם נשלם כח הדיבור, ואתרוג הוא שלימות הגוף כולך יפה רעיתי ומום אין בך, לולב הוא דעת כידוע שהוא השכל, הדס באמצע הוא נגד הנפש המחבר את הגוף ושכל ע"כ יש בו שלשה עלין וגם שלשה בדין ואסתר הנקראת הדסה ירקרקת היתה, ודבר זה ידוע למבינים, וכן יש לומר שלעומת ג' אלה הם ג' מצות סוכה ולולב וניסוך המים, סוכה בשכל, לולב בנפש, ניסוך המים בגוף, ומצד שנקבצו באו בו כל שלימיות ע"כ אז עיקר שלימיות הדיבור להודות ולהלל:

כ״דויש לומר עוד שסוכות ושמ"ע הם מקבילים לשבועות ונדרים, כי שבעת ימי החג ובמדרש שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע אלו שבע מצות שבחג והוא שלימות כל המדות שמספרם שבע, וזה עצמו הוא ענין שבועה מלשון שבעה ובתרגום קים, כי ההסכם מכל שבעה מדות הוא קיומו של דבר כי השינוי בא מצד התהפכות המדות וכאשר ההסכם מכל המדות הרי עוד אין כאן שינוי, ומצד שלימות ישראל יש בדיבורם כח מכל השבעה מדות, ושמיני עצרת יש לומר שמקביל לנדרים נ' דר שער הנון ונון שערי בינה נברא בעולם ולעתיד יזכו בהם כל ישראל ומלאה הארץ דיעה את ה', ולזה רומז שמ"ע כנור שלעתיד של שמונה נימין כידוע למבינים:

כ״הומעתה יובן שייכות פרשה זו אחר פרשת קרבן המועדים ופרשת פינחס אחר פרשת בלק, עפ"י מה שהגדנו בשבתות האלו בשם הזוה"ק שבלק נתיעץ לקרוא לבלעם באשר יש בו כח הדיבור את אשר תברך מבורך ואמרנו שהי' רצונם לפגום את כח הכללי שיש בישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום, והנה כח הכללי הוא בכלל ובפרט שיהי' בכל פרט ופרט התכללות גוף ונפש ושכל לאביהן שבשמים ומזה עצמו הוא כח הדיבור הבא מצירוף כל חלקי האדם, וברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכוונת רשעים האלו הי' לפגום את ברית המעור וברית הלשון בשליחת הנשים במחנה ישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום, וכאשר פינחס תיקן את כל אלה שבו ישראל למעלתם עוד ביתר שאת בבחי' בעל תשובה שמושכין לי' בחילא יתיר, וע"כ נשלם בהם כח הדיבור ביתר שאת וזכו לפרשת מועדות ואח"ז לפרשת שבועות ונדרים והכל בסדר נפלא:

כ״ווהנה איתא במהר"ל שכל מועדי ישראל יחד הם כמו שבת, עכת"ד, וע"כ כמו שבצירוף מועדי ישראל נשלם שלימות גוף ונפש ושכל וכח הדיבור הבא משלשתן כן הוא נמי בשבת, וע"כ בשבת צריך ביותר לשמור את פיו, כי כל דבר שיש בו מעלה יתירה צריך שמירה יתירה, וזהו שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ובמדרש ויקרא סוף פרשה ל"ד אימי' דרשב"י כד הות משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא היא והוית שתקא, ושבת יעשה כולו תורה, וכתיב טוב להודות לה', ובש"ס מגילה (י"ב:) יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, ודברי חול הוא בכלל לא יחל דברו, ודי בזה אזהרה למבין:

כ״זבענין הפרת נדרים שבעל מפר נדרי אשתו ואב נדרי בתו בנעורי', רמז יש בדבר, דהנה קודם יוה"כ מתירין נדרים ושבועות, ובתקה"ז מאמר שאומרים קודם כל נדרי, הוא רמז על כלל ישראל בגלות שנדר ושבועה יש עליהם, ובהתרת הנדרים מעוררים היתר נדר ושבועה זו למעלה, ובודאי כמו שבכלל כן בפרט שכל ענינים המעיקים ומצירים לכל איש ישראל הן ברוחניות הן בגשמיות בבני חיי ומזוני מפני רוע מעלליהם הוא כאלו נדר ושבועה יש עליהם, אך איש המבטל את כל דעתו ורצונו להש"י עילת כל העילות סיבת כל הסיבות, כאשה תחת בעלה, כתיב אשה הפרם, ומתנתקים כל החבלים וכל השלשלאות הן מגילגול זה הן מגילגול אחר, ועכ"פ שבת שיש בו חידוש הבריאה כמ"ש האור החיים, ואיש הנלבב רואה א"ע כאלו היום מתחיל מחדש לחיות והוא מוסיף כח וחיזוק וכמו שאמרו אין חוזק כחסידות בתחילתו, והוא כאילו עומד בימי הנעורים שמתחיל מחדש, שוב ע"ז נאמר בנעורי' בית אבי', וכתיב כי הניא אבי' אותה, ואין אבי' אלא הקב"ה, וע"כ אף שאנו יכול כ"כ לבטל דעתו ורצונו כאשה לבעלה, יש לו עכ"פ עצה ביום השבת:

כ״חאותם ואת פינחס ברש"י ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו וכו', ואינו מובן מה חטא הי' להמדנים בזה שהרי הם לא גנבו אותו אלא קנו אותו, ולמה לא הי' להם למכרוהו, ועוד האם הי' יותר טוב כשלא מכרוהו והי' נשאר בידם אתמהה:

כ״טונראה דהנה בב"ר פ' פ"ד י"ח, ויעברו אנשים מדינים סוחרים עברו אותן הדיינים פירש"י המחלוקת שביניהן ליוסף, ויש לדקדק שהרי עדיין לא עברו המחלוקת שהמכירה אח"כ היתה, ונראה דהנה לכאורה יש להבין למה נחשבה המכירה חטא להשבטים הלוא לא מהם היתה אלא מן השמים כבמדרש שם בסמוך למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ולמה במעשה יהודה ותמר לא נחשב חטא וזלזול ליהודה כי לא ממנו הי' הדבר אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש שם ויט אלי' אל הדרך בע"כ שלא בטובתו, ובמכירת יוסף נחשב לחטא אף שהיו מוכרחים בדבר, גם יש להבין היתכן שמשמים יכריחו לאנשים צדיקים לעבירה, ועוד סוף סוף מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולמה הי' להם עונש ע"ז כידוע מענין עשרה הרוגי מלכות, ויש לומר שהי' להם עליו קנאה ושנאה שלא הי' יאות לפני אנשים גדולים כמותם, ובשביל זה משכו על עצמם כחות רעות והם הכריחם לעשות מה שעשו, ומ"מ הכחות רעות האלו לא עשו רק מה שניתן להם רשות מן השמים, כי הצדיקים האלו לא הניחם ה' למקרה, וכמ"ש אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים, וזה שאמר המדרש כשרצית נתת בלבם לאהוב כשרצית נתת בלבם לשנוא היינו שניתן רשות לכחות הרעות האלו לשלוט בהם להכריחם לזה:

ל׳ויש בכאן עוד שאלה מאחר שכל הענין הי' מן השמים מדוע הי' הצורך שתחילה יחפצו להרגו והשליכו אותו לבור, שבזה לא הי' תועלת לגלות מצרים, הי' להם תיכף לחפוץ למכרו ושיזדמנו להם תיכף הישמעאלים, ולמה נסבב שתחילה יחפצו להרגו ואח"כ נתרצו להשליכו לבור, ואח"כ למוכרו:

ל״אונראה דהנה שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, וכבר אמרנו במק"א שכל אלו הם התאחדות ישראל, ותכלית שבכולם הוא בנין בית הבחירה שהוא תכלית התאחדות ישראל שכולם מתקבצין בבית אחד, והוא התאחדות העליונים והתחתונים, וזה תכלית המבוקש בעוה"ז, והנה בזוה"ק פ' פינחס (רכ"א.) דהכוונה היתה שיהי' המקדש ראשון והמקדש שני שניהם יחדיו, ועוד לא הי' עד לעתיד:

ל״בוהנה השבטים שפגמו בקנאתם ושנאתם את יוסף שהוא הי' צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין המאחד את כלל ישראל שורש שתי המקדשות, ומשכו עליהם כחות רעות כנ"ל, היו כחות הרעות האלו להיפוך מענין שני המקדשות:

ל״גונראה דכחות רעות שהם להיפוך שני המקדשות הם קליפת מואב ומדין, ומצאתי רמז בש"ס שמואב הוא היפוך מקדש ראשון בש"ס ברכות (י"ח:) והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני ובמדרש [אינני זוכר כעת מקומו] מסיים בה מואב זה מקדש ראשון שבנאו שלמה שבא מרות המואבי', וכן הביא הרד"ק שמואל ב' כ"ג כ' וממה שלא מצאו לשלמה בכאן שם אחר אלא מואב, משמע שמואב היו הפכים למקדש ושלמה באשר בא ממואב הי' בכחו לבטל קליפה זו שלא ימנעהו מלבנות, ומדין נראה שהוא היפוך בית שני שהי' בזכות כנסת ישראל ומדין הוא מלשון ריב ומדון שזה היפוך כנסת ישראל, וכן הוא בליקוטי תורה מהרב ז"ל שחטא שהי' בבית שני שנאת חנם הוא קליפת מדין, וע"כ שני אומות האלה מואב ומדין עשו שלום ביניהם בשביל ישראל שלא להניחם לכנוס לארץ כמו שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ שתכלית הכוונה היו השני מקדשות:

ל״דויש לומר דזהו הענין דמקדש ראשון חרב בשביל שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ומקדש שני בשביל שנאת חנם, דהנה מואב שורשם מג"ע וכמ"ש במכילתא שלכן לא רצו לקבל התורה מפני שכתוב בה לא תנאף, וגם בע"ז היו משוקעים מאד כמ"ש הרמב"ן פ' חקת כ"א פסוק כ"ט, ובודאי גם בשפיכת דמים היו מורגלים כמ"ש בירמי' איך תאמרו גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, וכן מצינו בבנות מואב שהסיתו לישראל בג"ע וע"ז, והכוונה היתה לשפ"ד שנהרגו מישראל כ"ד אלף, וע"כ כאשר התגברה קליפת מואב הכניסה בישראל יצה"ר של שלש עבירות אלו עד שנחרב הבית וחרבן בית שני הי' מפאת שהתגברה קליפת מדין והכניסה בלבם שנאת חנם:

ל״הובזו"ח פ' וישב בס"ת דגלות מצרים הי' בחטא מכירת יוסף, וכשיצאו ממצרים עמדה מדת הדין לקטרג דעדיין לא נפרע מהם שבע על חוביהון, אמר הקב"ה ששמירת שבת יגן עליהם, וכד גרמו חובין וחללו את השבת בבית ראשון נתעורר שוב הקטרוג ונחרב בגלל חטא מכירת יוסף וחילול שבת ופגם ברית, ונגזר עלייהו שבעין שנין ונבנה בית שני ובזכות התורה אתקיימו בה ת"כ שנה, ואח"כ גרם חובה דשנאת חנם ואיתער ההוא שנאת חנם דקדמיתא הה"ד וישנאו אותו ונחרב הבית וכאשר ישלים החשבון שבע על חוביהון יהי' הגאולה, היוצא לנו מדברי זו"ח דשני החורבנות היו בשביל חטא מכירת יוסף, ולכאורה זה סותר למה שאמרו ז"ל מקדש ראשון חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד:

ל״ואך לפי דרכנו הדברים מכוונים שבשביל חטא הקנאה ושנאה על יוסף משכו עליהם שני מיני כחות רעות האלו מואב ומדין, ומקדש ראשון חרב מצד שקליפת מואב התגברה אז בעון חילול שבת ופגם ברית ומשכה אותם לשלש עבירות כנ"ל, ומקדש שני מצד קליפת מדין שמשכה אותם לשנאת חנם:

ל״זולפי"ז יש ליתן טעם שחורבן בית ראשון לא נמשך הגלות אלא שבעים שנה ומבית שני נתארך כ"כ הגלות, דהנה יש לומר דהשנאה שהיתה להשבטים על יוסף להרגו זה נמשך מקליפת מואב ששורשו ע"ז ג"ע שפ"ד שהחריבה בית ראשון, אך נתיעצו שלא להרגו אלא למכרו היינו שנסתלקה קליפת מואב, אך שלטה קליפת מדין שהיא החריבה את בית שני והכניסה בם שנאה למוכרו, וכנראה מזו"ח הנ"ל שכל הגליות הוא בעבור הכ"ב שנה שפירש יוסף מאביו, ואם היו ח"ו הורגים אותו לא הי' עוד ח"ו תרופה לשונאי ישראל, וע"כ מה' היתה שלא הי' לקליפת מואב עליהם שליטה כ"כ לבצע את אשר חשבו, וע"כ נמי חרבן בית ראשון שהי' פרי קליפת מואב ובחטא מה שעשו ליוסף לא הי' לו כ"כ שליטה רק עד ע' שנה, אבל קליפת מדין ששלטה עליהם עד שעשו מה שעשו ע"כ כח החרבן שמבית שני נמשך כ"כ זמן ארוך לכלא פשע ולהתם חטאת:

ל״חומעתה יובנו דברי המדרש ויעברו אנשים מדינים עברו אותם הדיינים היינו שהשנאה שהיתה נצמחת מפאת קליפת מואב להרגהו זה נסתלק באשר לא ניתן לה רשות יותר, ונשארה רק קליפת מדין לבדה, וזה שגרם המכירה וכל גלות האחרון:

ל״טומעתה יובן שפינחס זה אליהו שהוא גואל האחרון הלך למדין לנקום נקמת אבי אמו שמכרוהו היינו שקליפת מדין גרמה כל זה, ופתח פתח בזה לגאולה העתידה שישבות ריב ומדון מישראל והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן יש לפרש הנאמר למשה נקום וגו' אחר תאסף אל עמיך שגואל הראשון הוא יהי' גואל האחרון ונרמז בר"ת מה שהי' הוא שיהי', ובודאי הפירוש בעיבור, ומ"מ כמו שנצרך פינחס זה אליהו למלחמה זו כן נצרך משה:

מ׳שנת תרע"ד

מ״אבמדרש הלכה שלשה מתנות טובות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה, וכו', ביאור הדברים דהנה שלשה מתנות טובות אלו בישראל הם ירושה מג' אבות, אברהם הי' מופלג בחכמה ובמדרש שהיו שתי כליותיו כשני רבנים והיו נובעות חכמה והוא קו ימין, יצחק הי' בגבורה כמדתו קו השמאל, יעקב בעושר ולא מצינו לשון עושר אלא ביעקב אף שכולם היו כמו מלכים כמ"ש הרמב"ן, מ"מ לשון עושר מפורש רק ביעקב בפ' ויצא כי כל העושר אשר הציל ה' מאבינו, ובמדרש ששים רבוא עדרים היו ליעקב אבינו, ובזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא, וידוע דעמודא דאמצעיתא הוא מדתו של יעקב, ובאשר הורישו מדתם לישראל ע"כ בכח ישראל לעמוד בכל אלו, ולא ימשיכו להם המתנות האלו לחיצוניות, והיינו כי חכמה מושכת לכבוד כמ"ש כבוד חכמים ינחלו, וגבורה לקנאה שרוצה להתגבר על זולתו, ועושר לתאוה, והם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, אך באשר שהאבות היתה מדתם בטהרה אברהם נטל קו ימין בטהרה וכו' ע"כ אינו נמשך מירושתם לחיצוניות, וזהו אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה, ואז יש לישראל אחיזה בשורשם שהוא האבות:

מ״בשנת תרע"ה

מ״גברש"י ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בנ"י ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל וכו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק שאין חלות הנדר תלוי בראשי המטות אלא עקירת הנדר, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, דהנה כבר אמרנו דהא דיש כח בדיבור פה לעשות מחולין קודש או לאסור על עצמו כהקדש, זה נצמח מחמת שישראל עצמם הם קודש כמ"ש קודש ישראל לה', וכבמדרש פ' בא ט"ו כ"ד שישראל מקדשין חדשים משום שישראל מקודשים לשמים וכמו כלי שרת שהכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש עכ"ל עיי"ש, כן יש לומר נמי בענין נדרים ושבועות, אך הנה קדושה היא הבדלה וזה יתכן באנשים המובדלים מעניני החומר, וכלשון המדרש שישראל הם מקודשים לשמים היינו שהם מובדלים מעניני החומר ואין להם עסק אלא עניני צורך גבוה, וכענין אשה המתקדשת לבעלה שאסורה אכ"ע כהקדש, ובאמת כן הוא במדרש דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלקיך תירא וגו' ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת וכו', עכ"ל, ומ"מ הרי נדרים ושבועות ישנן בכל אדם ואף מי שאינו מגיע למדה זו, ואיך יתכן זה:

מ״דאך יש לומר עפ"י דברי מהר"ל שלכן אינו נאמר קודם מאמר הש"י לאברהם לך לך שהי' אברהם צדיק וירא אלקים דאי הכי הי' במשמע שבחירת הש"י באברהם ובזרעו היתה מחמת טעם זה, ואם ח"ו יארע בזמן מן הזמנים שישראל בלתי זכאים יהי' ח"ו בטלה הבחירה כענין אמרם ז"ל אהבה התלוי' בדבר בטל הדבר בטלה האהבה, ע"כ לא סיפר הכתוב מצדקת אאע"ה קודם לכן מאומה להורות שהבחירה היא למעלה מן הטעם, והוא כענין אמרם ז"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, וע"כ לעולם א"א שתתבטל הבחירה ולעולם ישראל מקודשים לשמים ואעפ"י שחטא ישראל הוא:

מ״האך הנה ידוע שהמדות של מעלה מתעוררין רק ע"י מעשה התחתונים, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק פ' פינחס וכן הוא בתקה"ז שחושב עשרה כתות בישראל נגד עשר ספירות ראשי אלפי ישראל הם בכתר, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, ויש לפרש הא דראשי אלפי ישראל בכתר היינו דכתר הוא למעלה מן החכמה והוא למעלה מן הטעם ולעומתו איש אשר דבקה נפשו בה' למעלה מן הטעם ואינו עושה לשום תשלום גמול לא בעוה"ז ולא בעוה"ב איש כזה הוא נאחז בכתר, והם הם ראשי אלפי ישראל המנהיגים את הדור לא לשם שררה ותועלת עצמיי אלא צורך גבוה ועמו ישראל, הם נקראים ראשי אלפי ישראל בהחלט, ולפי האמור מובן שאנשים כאלה הם מעוררים את המדה הנ"ל שבחירת ישראל היא למעלה מן הטעם כנ"ל, ושוב באמצעותם כל ישראל יש להם כח לעשות בדבורם הקדש ולאסור אסר על נפשם בשבועה, ומעתה מובן שכל עניני נדרים ושבועות תלויין בראשי המטות, וע"כ יכולים הם להפר הנדר אחר שכל חלות הנדר הוא באמצעותם:

מ״וובדוגמא זו יכולין לומר ענין קידוש היום והבדלה בשבת שאמרו ז"ל קדשהו בכניסתו קדשהו ביציאתו דמשמע שישראל מקדשין את השבת והוא מצוה על כל ישראל כטוב כחוטא ח"ו כי בשבת מתעוררת מעצמה הבחירה של ישראל שהיא למעלה מן הטעם, כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו וידוע שרצון הוא למעלה מן הטעם, ע"כ אז בכח כל איש ואיש כקטון כגדול לקדש את השבת, וע"כ נמי יש לומר הטעם דמפירין נדרים ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת, כעין יחיד מומחה, שמתיר הנדר מפני שהוא באמצעותו כן נמי לצורך השבת ודו"ק:

מ״זנקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, וברש"י בשם ספרי ובמדרש שמיתת משרע"ה תלוי' בנקמת מדין ואלו רצה לעכב נקמת מדין אפי' כמה שנים הי' עיכוב למיתתו, ויש להבין מה ענין זה לזה, דמשמע דלאו משום כדי שיראה משרע"ה הנקמה לקיים ישמח צדיק כי חזה נקם הדברים אמורים, דזה איננו שייך אם הוא בבחירתו מעכב כדי שיחי' עוד שנים רבות, ובמדרש מבואר שאפי' באופן זה הי' עיכוב למיתתו, גם יש להבין הענין שבלעם נזדמן שמה אז ליטול שכר הכ"ד אלף שנפלו בעצתו ונהרג שבודאי לא הי' הדבר במקרה:

מ״חונראה דהנה אמרו ז"ל מדין ומואב היו מעולם שונאין זה לזה ומפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והלשון שמעולם שונאין זא"ז משמע שלאו מחמת שום סיבה נתהוה שנאה ביניהם, אלא שכך הוא מעולם מחמת שטבעיהם משונות זו מזו, ונראה דהנה במכילתא שמואב לא רצו לקבל את התורה משום דכתיב בה לא תנאף וכל עצמן באו מניאוף, ולכאורה אינו מובן דגם ממזר מצווה על לא תנאף, ובודאי הפירוש שהם בחנו את טבעם שנמשך אחר הניאוף והתאוה כטבע אביהם דכתיב בי' לתאוה יבקש נפרד וחשבו שאינן יכולין לעמוד עצמם בזה, דלוט הוא בכלל חסד דקליפה פסולת אברהם דהוא חסד דקדושה, ובמדרש שהיו קלסתר פניהם דומין זה לזה, והוא כעין ישמעאל שהוא פסולת של אברהם, וע"כ יש לפרש הא דכתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, שבפסוק זה מזכיר אדום וישמעאל אלא שמואב הוא במקום ישמעאל ועיין רד"ק תהלים פ"ג ז', ולפי דברינו מובנים הדברים אל נכון ששניהם כח חיצוני אחד מיצר קו הימין כנודע ובליקוטי התורה מהאריז"ל סוף דברים בענין קני קניזי וקדמוני וז"ל והם שעיר ועמון ומואב שעיר רמז לראשונה כד"א משעיר מלכם מואב אב חכמה עמון נועם בינה עכ"ל הצריך לענינינו, וממוצא הדברים שמואב הוא בקו הימין וע"כ הוא פסולת מדת חסד ומושך לתאוה, וסופם של בנות מואב הוכיח על מהותם וטבעם, אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה כהוראת שמם מדין ששורשו מדנים, וכמו שמצינו שכתוב והמדנים מכרו אותו, הרי ששמם העצם הוא נגזר מלשון מדון, וידוע דשם הוא המהות, והוא פסולת מדתו של יצחק גבורות הקדושות, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שענין בני קטורה הי' כדי להוליד הדינים תקיפין אשר הי' ראוי יצחק שהי' דין להוציאם, ומפני כי יצחק הי' תקופא דדינא והי' נחרב העולם לכן הוציאם מאברהם שלא יהיו כ"כ קשות, עכ"ל, וממוצא הדברים שמדין ומואב הם שני מיני כחות רעות מתחלפין, מואב מושך לתאוה לעומת מדת אברהם חסד דקדושה, ומדין מושך לריב ומדון קנאה ושנאה לעומת מדתו של יצחק גבורות קדושות, ובאשר טבע של זה מושך לימין וזה מושך לשמאל והם ענפין מתפרדין היפוך אברהם ויצחק שהיו כלולין אשא במיא ומיא באשא, וע"כ מדין ומואב מעולם שונאין זה את זה:

מ״טאך מפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והיינו דכמו בקדושה מהתכללות אברהם ויצחק יצא יעק"א ע"ה שהי' כלול בתרין ונקרא במדרש מובחר שבאבות, כמו שידוע בטבע שמהרכבת שני מינים נולד מין וכח שלישי שלא הי' נמצא בשני מינים הקודמים, כן הי' יעקב כח עליון ביותר, ומפני כח זה היו מתייראין ע"כ עשו שלום ביניהם כדי שישיגו גם הם כח יותר גבוה משניהם, וכידוע בזוה"ק שמקליפת שור וחמור יחדו יוצא כח רע מזיק מאד, ולפי דברינו הנ"ל מואב שהם פסולת קו הימין מושך לתאוה הוא קליפת חמור שהוא חומרי ביותר, ומדין שהם פסולת קו השמאל מושך לריב ומדון הוא קליפת שור המזיק והם תרין גזרין בישין, ע"כ נועצו לב יחדו ועשו שלום ביניהם למען ישיגו את כח הרע למעלה ממהותם, ומזה באו לקרוא לבלעם להתחבר עמהם, כי ידוע מאמרם ז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באוה"ע קם ומנו בלעם, והיינו דכמו משה בקדושה הי' כלול ולמעלה מכל החלוקות שהי' מלך וכהן משורר ושוער, כן לעומתו הי' בלעם בטומאה כח רע עליון למעלה מכל התחלפות, ובזה חשבו לעמוד נגד כח ישראל שהיו מתייראין ממנו:

נ׳אך בעוד משה קיים הכניע את כולם, כי מדרגת משה היתה גבוהה עוד יותר, ובזוה"ק יעקב מלבר ומשה מלגאו, וע"כ באם הי' משה עוד בעולם אף שנים רבות לא הי' הצורך כ"כ לנקום מאת המדינים, אבל באשר הי' צריך משה להסתלק מן העולם, והי' ח"ו הם בכוחם העליון כנ"ל והי' ביכולתם ח"ו להתגבר על ישראל, ע"כ בלתי אפשר הי' שיסתלק משה מהעולם עד אחר איבודן של מדין שנכנעה קליפה זו כנ"ל ונתפרדו כל פועלי און, ולפי"ז מובן אשר לא במקרה הי' שנזדמן אז בלעם שמה במדין שיהרג עמהם, אלא כמו שמחיבור שני כחות רעות אלה צץ המטה פרח הזדון הוא בלעם הרשע עמהם, ממילא באיבוד אחד מהם ונתפרדה החבילה נתמעדו רגלי בלעם ונהרג ונדחה לבאר שחת, ולא קם עוד כמותו, ולא שבו התרין גזרין להתאחד עוד לעולם, ונשארו ענפין מתפרדין קו הימין מואב וישמעאל קליפת חמור, קו השמאלי מדין ואדום קליפת שור בלתי צירוף ביניהם:

נ״אוהנה כבר אמרנו שחרבן שני בתי מקדשות מנייהו הוא, ויש לומר עוד בתוספת באור, דהנה אמרו ז"ל מקדש ראשון מפני מה חרוב מפני שהי' בהם ע"ז ג"ע ושפ"ד, מקדש שני מפני שנאת חנם, ונראה דהנה איתא במגלה עמוקות כי שר של ישמעאל יש לו תחתיו ל"ה שרים מימין, ושר של עשו תחתיו ל"ה שרים מהשמאל והם שבעים שרי האומות, עכת"ד, ולפי דרכנו הנ"ל הם מקבילים לקליפת מואב וקליפת מדין, והם החריבו שתי המקדשות, והיינו כי בבית ראשון היתה האהבה יתירה בין ישראל לאבינו שבשמים כברש"י שיר השירים ואו ה' בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני, בבית ראשון להראותכם חיבה יתירה עד שמעלתם בי, עכ"ל, ממילא כאשר חטאו נלקחה האהבה לאהבות חיצוניות וע"כ התגבר בהם אז כח התאוה כמפורש בכתוב ובש"ס שבת והוא קליפת מואב, והנה כבר אמרנו כמה פעמים שכמו דבמדרש ג' מתנות טובות בעולם זכה באחת מהם זכה בכולם, חכמה גבורה ועושר אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאים בכח התורה, ופירשנו כי מטבע החכמה להיות האדם נמשך אחר דעתו, וזה הביא את דור אנוש לידי ע"ז, וגבורה יתירה מביאה לידי שפ"ד, ועושר מופלג מביא להיות נמשך אחר תענוגים ומביא לידי ג"ע, וכל זה מצד טבע העולם, אבל ישראל הם להיפוך שהחכמה הבאה בכח התורה מביאה לידי יראת שמים, וכברש"י יומא (ע"ב:) שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, עכ"ל, וכן גבורה שבאה בכח התורה שהיא להתגבר על יצרו ועל שונאי ה' הפושטין ידיהן במה שאינו שלהם ומחריבי העולם, נמצא הוא היפוך משפ"ד, וכן עושר הבא בכח התורה מביא לגמ"ח ולהיות מתמכי דאורייתא, והוא כח השפעה לזולתו היפוך כח התאוה שהוא למלאות חומרו לבד, וזכה באחת מהם זכה בכולם, היינו שאחת מושכת האחרת עמה, וידיעת ההפכים אחד דכמו דבדברים שהם היפוך ע"ז ג"ע שפ"ד האחת מושכת לאחרת, כן בג' עבירות הנכשל ר"ל באחת מושכתו להאחרת, וע"כ בבית ראשון שהיו בהם ג' עבירות אלו, שורש הרע הי' קליפת מואב כח התאוה והיא מושכתם להאחרות, וע"כ נזכר בכתוב בחרבן ראשון כחו של מואב וכחו של ישמעאל כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צוית לא יבואו בקהל לך, הוא קליפת מואב, וכן קראתי למאהבי המה רמוני הוא ישמעאל כברש"י שם, ושניהם הם מקו ימין פסולת של אאע"ה, ובש"ס פסחים (פ"ז:) טעם גלות בבל מפני ששיגרן לבית אמן פירש"י אברהם מאור כשדים יצא, ומקדש שני שנחרב מפני שנאת חנם, היינו קליפת מדין שהיא מושכת לריב ומדון קנאה ושנאה פסולת של יצחק:

נ״בולפי האמור יתפרש לנו ש"ס פסחים (פ"ח.) מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר וכו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר וכו' אלא כיעקב שקראו בית ופירש"י דבית הוא מיושב וכו', דהנה בזוה"ק (רכ"א.) מכון לשבתך פעלת ה' בית ראשון מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני ותרוייהו אמנותא דקב"ה אינון ומדארגיזו קמי' במדברא מיתו וכו' וביתא אתבני על ידא דבר נש וכו' ועד כאן בנינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא וכו' בית ראשון ובית שני יחות לון קב"ה כחדא מלעילא בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא וכו', ולפי"ז יש לומר דהא דאברהם קראו הר בלתי מיושב משום מקדש ראשון העתיד ליחרב ע"י קליפת מואב וישמעאל פסולת דאברהם כנ"ל, וכן יצחק שקראו שדה משום בית שני דעתיד ליחרב ע"י קליפת מדין ועשו פסולת של יצחק, אבל יעקב קראו בית ע"ש בית השלישי, והיינו משום דמהתכללות אאע"ה ויצחק יצא מהם כח הכולל הוא יעקב כנ"ל, וע"כ בית השלישי שהוא כולל שני המקדשות כאחד כדברי הזוה"ק מתיחס ליעקב, ולכח הכולל אין לכחות הרעות שום אחיזה אחר נקמת מדין כנ"ל:

נ״גולפי דרכנו יש לפרש נמי ענין דבין המצרים שבעה עשר בתמוז ות"ב דנראה דבשני זמנים אלו הי' התגברות שני מיני כחות רעות הנ"ל שבעה עשר בתמוז הי' התגברות כח מדין ועשו, והם הי' אז העיקר, ובת"ב הי' עיקר הצרה מחמת התגברות כח מואב וישמעאל, עפי"מ שהגדנו כבר שלשון תמוז הוא מלשון חימום והיסק והוא התגברות דינין תקיפין כאשא, ולפי דרכנו הוא כח מדין ועשו, וע"כ הוי' השולטת בחודש הזה היא לגמרי מהופכת המורה על תוקף הדין כידוע, וחודש אב הוי' השולטת בו חצי' הראשון מהופכת והשני' כסדרן מורה שרק בחצי הראשון, של החודש שולט הדינין, אבל לא בחצי חודש השני, וכמו קליפת מואב שעדיין הי' טמון בקרבה דוד המע"ה, והיינו שבפנימית חודש זה הוא רחמים כי חצי השני לעולם מורה על הנעלם והנסתר שבו, וע"כ מזלו ארי' שהוא מימין להמרכבה וגם אותיותיו כסדרן אלף בית, כבזוה"ק ח"ב (קפ"ו.) בהפרש שבין חודש תשרי לחודש אביב עיי"ש:

נ״דולפי האמור יש לפרש הא דאנו עושין הצום בשבעה עשר בתמוז יום חרבן בית שני ולא בשבעה בחודש שבו נחרב בית הראשון משום דחרבן שני עדיפא לי', ולכאורה אינו מובן דחרבן הראשון שהיו שם החמשה דברים ארון וכפורת וכו' הצרה גדולה ביותר, אך לפי דרכנו יש לומר דבחודש תמוז הי' עיקר התגברות קליפת מדין ועשו, שאליהם מתיחס חרבן בית שני כנ"ל ע"כ עדיפא לי' בענין צום הרביעי את חרבן השני:

נ״הועפ"י דרכנו הנ"ל יש ליתן טעם על הרחקת הצומות זה מזה ג' שבועות, עפ"י דברי מהר"ל בספר התפארת בטעם ריחוק מ"ת מיצ"מ עד חודש השלישי שבמדרש כמו גיורת שצריכה להמתין ג' חדשים, ופירש מהר"ל דבשלשה נעשה ההפרש בתכלית, כי הראשון מתיחס עוד לדבר שיצא ממנו והשלישי מתיחס לדבר שבא אליו והאמצעי הוא עיקר המפריש באשר אין לו שום התיחסות לא לזה ולא לזה, כן נמי יש לומר הרחקת הצומות דצום הרביעי מתיחס למדין ועשו, וצום החמישי למואב וישמעאל, ע"כ צדקה עשה הש"י שהרחיק זה מזה למען לא יהי' להם צירוף שבאם ח"ו הי' להם צירוף הי' להם כח יותר גדול כנ"ל, ע"כ ההרחק הוא מספר שלשה שבועות:

נ״וונראה שלעומת כחות רעות של מואב ומדין יש בשבת מצות זכור ושמור, ובזוה"ק שמור הוא מדת לילה כנס"י התאחדות כלל ישראל רזא דאחד היפוך קליפת מדין, ובתנדב"א שאדם מתרצה עם בניו וב"ב, זכור הוא במוח החכמה היפוך קליפת מואב שמחשבת התאוה אינה מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה, והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש לפרש שלעומת כח מדין ומואב שעשו שלום ביניהם והתאחדו באו לכח גבוה הכולל שניהם, מדה טובה המרובה עאכו"כ שזוכין לכח הכולל והוא עונג שבת שאין למעלה מעונג, וזה שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, וכמו שכחו של משה אז התגבר על כח שנתהוה מחיבור מדין ומואב כן הוא כחו של שבת שהוא מעין משרע"ה כמו שאיתא בספרים שע"ז נאמר ישמח משה במתנת חלקו, והוא המחזק בידינו בגליות שישראל מסתבכין למלכיות מן בבל למדי ומן מדי ליון ומן יון לאדום, והם כחות רעות שונות זו מזו, אבל ישראל בכח השבת שהוא כח כולל בקדושה דוחה מהם כח הכולל ושוב ידינו רמה ודידן נצח, וזה שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, אבל ישראל ותרם כראם קרני כמו קרן שהוא מתרומם ועולה למעלה, עד שזוכין לגאולה שלימה, אכי"ר ב"ב:

נ״זשנת תרע"ו

נ״חוידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו', ויש להבין למה איחר בפרשה זו עד כאן בשנת הארבעים אחר כיבוש סיחון ועוג, וברשב"ם ובבעלי תוס' משום דכתיב לעיל מיני' לבד מנדריכם, ואינו מובן שבכאן מדבר מנדרי עצמו ולא מנדרי הקדש, ונראה בהקדם מה שאנו אומרים בקבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' על יד בן ישי בית הלחמי, וכן ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי וכו', ויש להבין דזה קאי על שבת דזה"ז ועדיין בן דוד לא בא:

נ״טונראה דהנה ידוע דנשמת משיח במרום משלחת זהרורין ללב בני ישראל לחזקם ולעודדם אף בעודם בגלות, אלא שתוקף הגלות וקליפת עמלק סותמים בעד הפתח למעלה ולמטה, ומ"מ בשבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ונסתלקה הסתימה, וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, אז שוב מאיר ללב בני ישראל שלהובין דרחימתא וזהרורין דנשמת משיח, ומי שרוצה להרגיש מרגיש, ועיין במאמר שאחר זה בסמוך:

ס׳והנה שבת קבוע וקיימא ואינו תלוי בקידוש ב"ד, ובהכרח מצד עצמו של שבת ערקין כנ"ל אך מצד זה עצמו שאין בו תפיסת יד האדם והוא רחוק מאוד מהאדם העומד בעוה"ז ושבת הוא מעין עוה"ב, אין כח ביד האדם לקבלו כ"כ בשלימות, ולעומתו המועדים הם תלוים בקידוש ב"ד ומשפט כתיב בהו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא משפט עד כמה יש רשות לכחות חיצונים, ויצא כאור משפט שבהאיר אור ר"ח והיו"ט אין להם עוד שליטה, ושוב מאירה ללבות בני ישראל קדושת יו"ט מאור שנברא ביום הראשון כמו שכבר דברנו בזה הרבה, ובמדרש ויאמר אלקים יהי אור, זה אורו של משיח, ונראה שיו"ט הוא אמצעי בין שבת לימי החול ובאמצעות יו"ט שיש תפיסת יד האדם ישראל זוכין לשבת, וימתקו הדברים עפ"י מה דאיתא במהר"ל שיו"ט הוא מעין ימות המשיח כמו שבת שהוא מעין עוה"ב, וכבר אמרנו שימות המשיח הם ממוצעים בין עוה"ז לעוה"ב, ע"כ מובן שכן נמי יו"ט הוא ממוצע בין שבת לימי החול, ובאמצעות יו"ט שב"ד מקדשין לי' שיש בישראל, יכולין לקבל אור קדושת שבת:

ס״אוהנה זה שכתוב לא יחל דברו ופירש"י לא יעשה דברו חולין ומכלל שדיבור איש ישראל הוא קודש, וע"כ אומה"ע אינם בבל יחל, וע"כ הטעם משום דישראל זמינין מקודש עלאה, וכמ"ש קודש ישראל לה', ועיין בזוה"ק ח"ג (צ"ג צ"ד.) וכפי שכתבנו לעיל מה שישראל קריבין ליו"ט הוא משום דכל עצמו של יו"ט הוא מכח קידוש ב"ד, מובן דכל ענין בל יחל שיש בישראל הוא משום שישראל נוחלין שבת ובאמצעות המועדים התלוים בב"ד ובראשי המטות, ע"כ סמיך ענין לו פרשת נדרים ושבועות לפרשת מועדות, והתחיל בפרשה אל ראשי המטות להורות על ענינו:

ס״בוהיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה, נראה דהנה בעוה"ז הגשמי ומלא רוחות רעות האדם הוא כאבידה כמ"ש תעיתי כשה אובד, והש"י הוא בעל האבידה שמחזיר על אבידתו, אך בימי החול וישראל נתונים בידי שוסים, חשובים כמו בלועים, וכמו שטהרה בלועה אינה מיטמא, כ"כ הוא להיפוך שאין מגיעה אלי' הארת קדושה מלמעלה, וכביכול כאילו ח"ו בעל אבידה אינו מוצא את אבידתו מחמת היותה בלועה ואינה נראית, ואף שאין זה שייך לומר בהש"י כי אין נסתר מנגד עיניו וכמ"ש עיניו בגוים תצפנה, מ"מ מאחר שהוא כן מצדנו שוב הקב"ה עושה א"ע כאילו ח"ו אינו רואה וכמ"ש והסתרתי פני וגו', וכמ"ש במצרים כשהגיע זמן הגאולה וידע אלקים פרש"י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, מכלל שמעיקרא הי' כמסתיר פניו וכמעלים עין מהם, אך כשהגיע יום השבת וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ע"ז אנו אומרים והיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך ונסתלק הבולע ונתגלו ישראל, אז כביכול בעל אבידה מוצא את אבידתו, ואז ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה, שהשמחה היא מחמת שנסתלק הפירוד, כי הנשמות של זכר ונקיבה כלולים בשרשם, ואח"כ כשירדו לעוה"ז נתפרדה החבילה זה לצפון וזה לדרום, וכשהש"י מזווגם יחד וחזרו ונתאחדו מתהוה ביניהם שמחה וכמשל שני אחים אהובים שהיו מפורדים זמן ארוך שלא ידע זה מזה ונזדמנו לפונדק אחד והכירו זה את זה שנתעוררה השמחה ביניהם בלי גבול, וכדוגמא זו כביכול בעל אבידה שמוצא את אבידתו ביום ש"ק, ואיש הנלבב שמרגיש וכמים פנים אל פנים מעיו מתחתכין מגודל אהבה והוא בחי' כלה מלשון כלתה נפשי אל השם, ודי בזה אזהרה למבין שלא יהי' כשוטה המאבד מה שנותנין לו:

ס״גויקצוף משה על פקודי החיל וגו', החייתם כל נקבה הן הנה היו וגו', למסר מעל בה' על דבר פעור, והמפרשים יצאו ללקוט אורות וטעמים של פקודי החיל, וכבר דברנו ג"כ בזה, ונראה עוד לומר בפשיטות עפ"י דברי הש"ס ב"ק (מ"ז:) הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומסיק שם דאפי' פירות דעבידא דאכלה נמי פטור משום הוה לה שלא תאכל, ועיין בתוס' שם ד"ה הוה, וא"כ אלו שהזמינו עצמן לפני ישראל כדי שיכשלו בהם אין עליהם דין בדיני אדם, אך משרע"ה חידש להם דהתינח בחטא הזנות, אבל הן היו המסיתים אותם לפעור וכבש"ס סנהדרין ובמדרש, ושוב אין טוענין למסית, אף שכל מסית יש לו טענה הו"ל שלא ישמע לו ולא עוד אלא דברי הרב ודברי התלמיד וכו':

ס״דשנת תרע"ז

ס״הנקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, ובמדרש אלו הי' רוצה משה לחיות כמה שנים הי' חי שהרי תלה הכתוב מיתתו בנקמת מדין, ומשמע שלאו לטובתו של משה כדי שיראה בעיניו נקמתו מהם תלה הכתוב, דא"כ לא הי' בדין להחיותו עוד כדי שיראה אחר שהוא בבחירתו עיכב הדבר, וכמו יהושע שאיתא במדרש לקמן יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד, מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו, מה עשה התחיל מעכב במלחמתם וכו' אמר הקב"ה וכך עשית הריני מקצר שנותיך עשר שנים עכ"ל, ואף שנאמר עוד למשה על יהושע שהוא יעביר את העם הזה והוא ינחיל אותם, מ"מ מאחר שהוא לרצונו איחר הדבר לא הועיל לו ולא הספיק לכבוש את כל הארץ ונתקצרו משנותיו עשרה שנים כמפורש בכתוב יהושע ושופטים וברש"י שם, ומאחר שנאמר במשה אלו הי' רוצה לחיות כמה שנים הי' חי, משמע שבעצם תלוי זה בזה, ויש להתבונן מה ענין לתלות זה בזה:

ס״וונראה עפי"מ שהגדנו כבר שכח מדין הוא כח חיצוני רע מאד המשלח מדנים בין אחים, והוא שלט מאז במכירת יוסף אחרי שכתוב וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו, משכו עליהם את כח הרע הזה עד שיצא לפועל דבר המכירה, וז"ש והמדנים מכרו אותו אל מצרים, ואף שבמדרש שמאת ה' היתה זאת כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלבם לאהוב, היינו ששליטת כח רע זה הי' ברשות ורצון השי"ת וכמ"ש קהלת ט' אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים וגו', כי זולת שכך הי' רצון השי"ת לא הי' אפשר לכח הרע זה לשלוט בהם כ"כ, כי השנאה והקנאה שבינם לבינו מצד עצמם לא היתה עולה כ"כ מדריגות עד למכירה, וכח רע זה שלט בנשואי ישראל בחרבן בית ראשון וכמ"ש מגורי אל חרב הי' עמי ואמרו ז"ל בש"ס יומא אלו בנ"א שאוכלין ושותין זע"ז ודוקרין זא"ז בחרבות שבשפתותיהם ומסיק שם האי בנשואי ישראל הוא דהוה, והיינו שהחריבה את בית שני שאמרו ז"ל שנחרב בשביל שנאת חנם, ועדיין מרקד בינינו עד שנזכה לאליהו ז"ל כמ"ש והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומכלל שמקמי הכי הי' פירוד לבבות ביניהם אף שמטבע הבנים להיות נגררין אחר האבות ואהבה ביניהם, מ"מ כח מדין עדיין שורר בינינו והוא המביא לכל זה כאשר אנו רואים בעוה"ר זה בעינינו, ופינחס זה אליהו שנצחום בראשונה הוא יעשה לכח רע זה כלי' באחרונה והשיב לב אבות וגו':

ס״זוהנה למלחמה עם כח רע זה היו צריכין להיות ישראל להיפוך מזה אלא להיות כולם כאיש אחד בלב אחד, אבל לא מצינו זה זולת במ"ת, אבל שאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקת, הגם כי כבר אמרנו בשם מהר"ל שזה למעלת ישראל שהם שכליים והיו דור דיעה ואין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ אין נוח להם כ"כ להתאחד זולת בביטול גמור להשי"ת בבחי' שהיו בשעת מ"ת, מ"מ דור באי הארץ הי' יותר נוח להם להתאחד כידוע למבינים ומ"מ היו כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, ונראה שזה הי' בא מכח רע של מדין, וזה הי' עיכוב למלחמת מדין:

ס״חאך הנה אמרו ז"ל שקול משה ככל ישראל, א"כ מרע"ה בפני עצמו הי' נחשב כלל ישראל, והוא הי' המשלח אותם לצבא, וכח המשלח בהשליח, א"כ נחשב כאילו הוא בעצמו הנלחם עמהם, וא"כ כח מרע"ה שהוא כח כולל כל נשמות ישראל כאחד, הוא רק הוא הי' ביכולתו לנצח את כחו של מדין, אבל זולתי לא הי' באפשר, ע"כ תלה הכתוב מיתתו במלחמת מדין, ואם הי' מאחר את המלחמה, בהכרת שהי' חי עוד, כי זולתו לא הי' ביכולתו לנצחם, והי' קיומם של מדין עיכוב בביאתם של ישראל לארץ, שהי' נצרך התאחדות ישראל כאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, וע"כ נצרך להחליש מקודם את כח מדין, ובאמת כי שלימת ירושת הארץ תהי' לעתיד אחרי שתכלה קליפת מדין לגמרי כנ"ל אז ירשו כל העשר עממים, ואם לא היו מנצחים כלל לא הי' אפשר לירש אף השבעה אומות, כי הי' הפירוד לבבות גדול מאד, הלא תראה גם אחר שנצחום בפועל ונהרגו כולם, מ"מ כח מדין הנשאר כמה הוא גדול שהחריבה את ביתינו ועדיין מרקד בינינו כנ"ל, עאכו"כ אם לא נלחמו עמם כלל:

ס״טבמדרש להודיעך ענותנותו של מרע"ה ושבחו שהיו כולן תלמידי תלמידיו, ופירש המת"כ דקאי על אנשי המלחמה שיצאו לקראתם, ויש לפרש עוד, דקאי על אלעזר הכהן ונשיאי העדה שיצאו אתו, שאף שבידוע שיצאו אתו, כי מי ראה את מרע"ה יוצא ולא יצא עמו כמ"ש רז"ל בהא דכתיב ויצא משה לקראת חותנו שכבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה כי כשיצא משה יצא עמו אהרן כו' ומי ראה את אלו יוצאין ולא יצא עמהם, כן נמי כאן בידוע שיצאו אתו, ומ"מ כתב זה בפירוש כאלו יציאתם היתה מצד עצמם, ומילתא היא כמו יציאתו, וזהו ענותנותו של משה ושבחו שהשוה אותם אליו אף שהיו תלמידי תלמידיו, וכמו שמצינו לו שאמר ליהושע בחר ננו אנשים שהשוהו לו שמכאן מוכח שכבוד תלמידך כו':

ע׳שנת תרע"ח

ע״אויקצוף משה על פקודי החיל וגו' החייתם כל נקבה, ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וברמב"ן שקצף על הנשים הגדולות בעבור שהן הנה היו לבנ"י וגו' והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה, ויש להבין מה הי' דעת פנחס ויתר פקודי החיל שהחיו הנקבות שזהו מדין תורה כמ"ש והרגת את האשה ואת הבהמה, משום שבא לאדם תקלה על ידה, אף דאם אדם חטא בהמה מה חטאת, והנ' אף דהיו אנוסין ע"י אביהן כמ"ש המפרשים ז"ל, מ"מ יהרגו משום שבאה תקלה לישראל ע"י, וגם קשה על טף שבזכרים, למה לא הרגום לנקמה כמו שעשה מרע"ה אח"כ, והרי נאמר להם לשון נקמה לתת נקמת ה' במדין, ולא עוד אלא שמרע"ה לא קצף כלל על הטף שבזכרים, והרי היו צריכין להרגם לנקמה:

ע״בונראה דהנה בודאי שניא הוא הרוגי נקמה, מהרוגי ב"ד מדין התורה, דהרוגי ב"ד מדין התורה צריך להיות עדה שופטת ועדה מצלת, והדין צריך להיות בקר רוח ובישוב הדעת יתירה ובמתינות, אבל הרוגי נקמה הוא מחמת כי יחם לבבו על גודל העולה שעשה, אין כאן מקום למתינות וישוב הדעת, שזה היפוך חמימות הלב, וכענין פינחס שכתוב בקנאו את קנאתי פירש"י בנקמו את נקמתי כי הבא לימלך אין מורין לו כן אלא כי יחם לבבו על גודל העולה מותר לנקום ולהרגו, ועוד דבהרוגים מן הדין צריכין להרגו דווקא במיתה הכתובה בו, אם יכולין לקיים בו מיתה הכתובה, אבל הרוגי נקמה מסתברא דמותר לברור להם מיתה היותר מצערת, ולא עוד אלא אפי' להחיותם כדי להגדיל צערם, שפעמים הריגתם נח להם מלחיות חיי צער כזה, בודאי אז מותר להחיותם כדי לצערם לנקום מהם עוד יותר, אבל בהרוגים מדין התורה אסור להניחם לחיות בחיי צער ונצטוינו להמיתם דווקא וכמ"ש ובערת הרע מקרבך:

ע״געוד יש להקדים הקדמה כי מצד הסברא י"ל דזה שנתחייבו נשי מדין מחמת שבא לישראל תקלה על ידן, הוא דווקא באם עיקר הציווי של הריגת מדין הוא מחמת דיקו ועלבון של ישראל, א"כ גם נשי מדין אף שהיו אנוסין בדבר ואין עליהם עונש עצמיי כמ"ש המפרשים כנ"ל מ"מ לא עדיפי מבהמה שבא לאדם תקלה ע"י, אבל אי אמרת דהריגת מדין הוא מחמת דיקו ועלבון של הקב"ה שוב אין לנו לחייב את הנשים משום תקלה, דלא משום דיקו דישראל נעשית המלחמה ולא חמירי מן האנשים שהם היו המחטיאים מדעתם ואעפי"כ לא בשביל כך נתחייבו וכ"ש הנשים שהיו אנוסים בדבר, וכבר דברנו בזה:

ע״דומעתה י"ל דהנה משה שינה ממה שנאמר לו נקום נקמת בנ"י והוא אמר להם לתת נקמת ה' במדין, וע"כ פקודי החיל שלא שמעו מאמר ה' שהמלחמה הוא לנקום נקמת ישראל אלא נקמת ה', הי' דעתם שמדין תורה אין לחייב את הנשים, אלא מ"מ יש לחייבם מצד נקמה, שענין נקמה הוא למעלה משורת הדין כי יחם לבבו כנ"ל, אבל אם באנו לחייבם מצד נקמה, שוב יש סברא שיותר יהי' נקמה להחיותם לשפחות מכודנות ביד ישראל שטוב מותם מחיים, וכענין שכתוב תהלים נ"ט י"ב אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו וכפירש"י שם, כן בנ"ד נשי מדין שהיו אמונים עלי תולע כבתרגום יונתן, ישובו להיות שפחות מכודנות ביד ישראל שנואי נפשם, והנה מד"ת במלחמת ישראל ביתר העמים מקיימים את הטף, וע"כ פקודי החיל נמי קיימו את הטף כד"ת, ואף שכאשר עושין מצד נקמה הוא למעלה משורת הדין, מ"מ הם כאשר קיימו את הנקמה בהנשים שעשאום שפחות מכודנות שוב לא היו צריכין לקיים הנקמה בהטף, מה גם שיש סברא לומר טף מה חטאו:

ע״האך מרע"ה בידעו שהנקמה ודיקו של ישראל הוא, שוב הנשים מחוייבים מן הדין משום שבא לישראל תקלה ע"י, וכל המחויב מן הדין אי אתה רשאי להחיותו לחיות חיי צער אף שגרוע מן המיתה כנ"ל, וממילא הא דהוצרך לנקום בהם נקמה איננו הא דהריגת הנשים, דהרי הריגת הנשים היא מן הדין ואין שייך לקרותו נקמה, ובהכרח שנקמה אחרת יש לעשות בהם, והיינו הריגת הטף שבזכרים, ובהם אין שייך לומר דלהחיותם חיי צער גרע להם ממיתה, שזה דווקא שייך בגדולים שהושלכו מבית תענוגיהם להיות בזויי עם, אבל הטף שעוד לא ידעו מחיי תענוג אינם מרגישין כ"כ בחיי צער כמובן, וע"כ הריגה היא יותר נקמה בהם:

ע״וומעתה מובן מה שמרע"ה לא קצף אלא על הנקיבות, שמ"מ באשר גם לפי סברת פקודי החיל דמם הי' מזור בידם להרגם לנקמה שוב הי' להם לחוש לכבוד ישראל שלא יאמרו זהו שנכשל פלוני על ידה והי' להם לברור להם הנקמה ע"י הריגה מהנקמה ע"י הקיום, אבל על הטף שבזכרים לא הי' לו לקצוף עליהם, שהרי לפי מה שאמר להם לתת נקמת ה' במדין, היו יוצאין מצוות הנקמה בקיום הנשים ולא הי' להם לידע שצריכין להרוג את הטף:

ע״זולפי האמור מובן כפל לשון הרוגו בנשים לבד ובטף לבד, להורות ששני מיני הריגות הם, זה מדינא וזה לנקמה:

ע״חויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה, ובספורנו צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ, כמ"ש ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם, ולא קודם לכן, והם לא קיבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתינו שתהי' ברשותינו בעת שנעבור את הירדן, ויתן להם משה כדי שלא להכנם במחלוקת הסכים משה לדבריהם עכ"ל ודפח"ח, אך יש להבין טעמו של דבר מה נ"מ להם אם ינתן להם תיכף על תנאי או יזכו בהארץ אחר קיום התנאי, כי אין כאן חשש חזרה ח"ו, ובבנינות הערים והגדרות להצאן הסכים מרע"ה אפי' כשרצה מתחילה שיזכו אחר קיום התנאי כמפורש בכתוב, ואם הי' להם טעם מספיק מדוע לא פירשו הדברים לפני משה, ולמה העלימו דבריהם, עד שהי' נראה כהתרסה ח"ו בדברי משה, ושהוצרך משה להסכים לדבריהם שלא להחזיק במחלוקת:

ע״טונראה לפרש דהנה בפ' הברכה וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, ובתרגום וברש"י שבנחלתו שם הוא קבורת משה, ואף שבפשוט מפורש בכתוב שהטעם משום שהיא ארץ מקנה, בהכרח לומר שטעם קבורת משה לא יכלו לומר מפורש למרע"ה, כי הסתלקותו מהעולם הי' בשביל חטא מי מריבה, והזכרת מיתתו הוא הזכרת חטאו ולא יתכן להזכיר למשה חטאתו, גם בפשיטות לאו אורח ארעא להזכיר למשה מיתתו כמובן, ע"כ העלימו דבריהם ותלו במקניהם הרב, ובפנימית דבריהם הי' רמז על תוכן הכוונה, וכמו שהגיד הרבי הקדוש מלובלין ז"ל בפסוק ומקנה רב, היינו שהי' להם קנין בהרב ולא יכלו להפרד ממנו עכת"ד, וכן יש לפרש ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, היינו ארץ שיש בה קנין היינו קבורת משה שהוריד התורה שנקראת קנין כאמרם ז"ל שהתורה נקראת קנין, ובאשר מרע"ה לא כהתה עינו ולא נס ליחה שפירושו שהתורה נשארה דבוקה בו ולא נפרדה ממנו, וע"כ באמצעות קבורת משה התורה דבוקה בארצם, וזהו ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, היינו שיש בהם התשוקה להקנין הזה והם מוכנים להקנין:

פ׳והנה בש"ס תמורה ולד טריפה בנתעברה ולבסוף נטרפה אסור דהיא וולדה נטרפה אבל נטרפה ולבסוף נתעברה מותר, ודייק מזה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דה"ה בדבר קדושה שחל על האדם, וע"כ העלה בדין טבילת כלים מפני שנכנס לקדושת ישראל, בגר שנתגייר וכליו עמו אין הכלים צריכין טבילה שחלות הקדושה שעליו חל נמי על הכלים שלו, אף כשקנה כלים לאחר מכאן צריכים טבילה, למען יכנסו בטבילה זו לקדושת ישראל:

פ״אולפי"ז י"ל דה"ה בנ"ד שבקבורת משה חלה באמצעותו קדושה וענין אלקי על הארץ הזאת, אם בעת חלות הקדושה היא ברשות בעלים מסתמא חלה גם על בעליו באמצעותה, אבל כשנעשה לה בעלים לאחר מכאן שלא בעת חלות הקדושה, אין הקדושה חלה גם על הבעלים, וע"כ הי' רצון בני גד ובנ"ר שהארץ תכנוס תיכף לרשותם, ואז בעת קבורת משה כשתחול הקדושה תחול גם עליהם, אבל אם יזכו בהארץ לאחר מכאן לא תחול עליהם הקדושה, אבל לא היו יכולין לפרש כוונתם, שלא יתכן לפניהם להזכיר ענין קבורת משה כלל כנ"ל:

פ״בשנת תרפ"א

פ״גיש להבין איחור הפרשה עד כאן סוף שנת הארבעים:

פ״דונראה דהנה במדרש הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהי' בך כל המדות האלו, את ה"א תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף וכו' ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכו' אלא לומר לך כל המשיא בתו לת"ח וכו' אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע, מעשה בינאי המלך וכו' מה הנשבע באמת כך הנשבע על שקר עאכו"כ, ע"כ, משמע דלשבועת אמת עצמה נזקק שיהיו בו כל המדות הללו, ולאו משום שמא יבא לשקר, והטעם י"ל שהוא כמשתמש בתגא שהרי כשהוא רוצה לאמת את דבריו הוא נשבע בה' כמו שה' אמת כן יאמת דבריו, והרי הוא כמשתמש בשם הקודש, וכל ההיתר הוא מפני שקודש ישראל לה', וזה לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מכלל שהוא קודש, והיינו דקדושה היא הבדלה כולו לשם ה', ושוב הכל חוזר לכבוד השי"ת, ואף אדם שעדיין לא הגיע לידי מדה זו, מ"מ עצם ישראל ירושה הוא להם מאבותיהם להיות נמשכים אחרי השי"ת [כענין טעם הרמב"ם בגט מעושה דכשר משום שעצם ישראל רוצה כידוע] וכ"ז כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם אז נחשב להם כאלו הם בפועל כך ואז מותר להם להשבע וזה שכתוב ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה הזכיר שלשה דברים הללו כנגד שלשת האבות, אמת הוא דרגא דיעקב כמ"ש תתן אמת ליעקב, משפט הוא הדן את יצרו ומתגבר על ינרו כבש"ס מגילה והוא דרגא דיצחק גבורות הקדושים, וצדקה זה דרגא דאברהם כבמדרש בראשית פ' מ"ח הולך צדקות זה אברהם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, א"כ זה האוחז מעשה האבות בידיו זוכה בירושת האבות להיות קודש לה', וזה שמסיים את ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק, שלשה מדות הללו הם מתייחסים נמי לשלשת האבות, את ה"א תירא לאברהם כמו שהביא דכתיב כי עתה ידעתי כי יר"א אתה, אותו תעבד ליצחק שהקריב א"ע לקרבן, וידוע שעבודת הקרבנות נקרא עבודה סתם, וזה שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת אז הוא נעשה כולו קרבן לה', ובו תדבק מתיחס ליעקב שהי' כולו דבוק בלי שום פסולת שמתהוה מזה דבר החוצץ, וכבזוה"ק שהי' כולו לשמא דה', ואיש המשיא בתו לת"ח וכו' נקרא אוחז מעשה אבותיו בידיו:

פ״הוהנה זה עצמו שיהי' ביכולת ישראל לאחוז מעשה אבותיו בידיו נמי מכח ירושת האבות שיהי' זרעם נטע נעמן כולו זרע אמת, ונראה שזהו ענין ג' מועדים שבמדרש שהם בזכות ג' אבות, פסח לאברהם שבועות ליצחק מ"ת אילו של יצחק הי', סוכות ליעקב כמ"ש ויעקב נסע סכותה, ובאמצעות ג' מועדים נטעו בישראל כח מעשיהם להיות יכולים לאחוז מעשה אבותיהם בידיהם:

פ״וומעתה י"ל שזהו ענין איחור הפרשה אחר פרשת מועדים שענין מועדים הוא סיבה לפרשת נדרים ושבועות לבל יחל דברו שלא יעשה דבריו חולין, ובמ"ש יתבאר מה דאיתא דאין הגוים עוברים בבל יחל:

פ״זומקנה רב הי' לבני ראובן וגו', הספורנו דייק שמרע"ה צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ כאמרו ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם ולא קודם לכן והם לא קבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתינו שתהי' ברשותינו בעת שנעבור את הירדן, ויתן להם משה וגו' כדי שלא להכנס למחלוקת הסכים משה לדבריהם עכ"ל ודפח"ח:

פ״חויש להבין מה הי' טעמו של מרע"ה מעיקרא שלא יתן להם עד אחר שישובו ולא מקודם לכן כי אין סברא לומר שחשש שמא לא יקיימו תנאם ואעפי"כ יחז קו בהארץ, שהרי הי' ביד ישראל להכריחם כמ"ש ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען, ועוד יש לדקדק מה תועלת הי' במה שהמתינו גם שבע שחלקו דבשלמא שבע שכבשו היו מסייעים בירושת הארץ אבל שבע שחלקו למה, ועיין בש"ס קידושין (ס"א:):

פ״טונראה דהנה עבר הירדן אינה כשירה לבית שכינה כבספרי ואיננה קדושה לגמרי כמו ארץ ישראל ובספר יהושע אם טמאה ארץ אחוזתכם, ואף דכתיב סוף פרשת עקב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהי', ובספרי דכל מקומות מחו"ל שירשו ישראל יהיו קדושים בקדושת ארץ ישראל, וכן ברמב"ם וברמב"ן במקומו שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער ובארץ אשור וזולתם יהי' שלהם והמצוות כולן נוהגת בהם כי הכל א"י, וא"כ יש לשאול למה נופל מזה עבר הירדן, וי"ל משום דנכבשה קודם א"י והיינו טעמא דסוריא כבספרי שאמר הקב"ה לדוד סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, ומ"מ עדיין יש לשאול התינח סוריא שהי' יכול לכבוש ארץ ישראל מקודם והקדים את סוריא אבל עבר הירדן שהי' מוכרח לכבוש מקודם שהרי לא נתן אותם סיחון לעבור בגבולו למה לא תקדש כמו עבר המערבי, וי"ל דאף דהכיבוש הי' מוכרח להיות קודם א"י מ"מ בהחלוקה ובישיבה הי' צריך להמתין עד שיתחלק ויתכשר עבר המערבי מקודם:

צ׳ומעתה יובן טעמו של משה רבינו עה"ש שלא רצה ליתן להם את הארץ עד שיתקיים התנאי מקודם כדי שתתקדש בקדושת א"י לגמרי מאחר שתהי' החלוקה והישיבה אחר חילוק וישוב עבר המערבי, אך בני גד ובני ראובן לא חששו לזה באשר היו צריכין ערים לטפם וגדרות לצאנם, לא רצו לבנות בעוד הארץ איננה שלהם, ומשה רבינו עה"ש כדי שלא לכנוס במחלוקות הי' מוכרח להסכים לדבריהם:

צ״אובזה יובן נמי התועלת שלא ישובו לביתם עד אחר החילוק כדי לתקן בצד מה שתהי' ישיבת עבר המערבי מקודם, ואף שהחילוק מוקדם עבר המזרחי, בישוב יוקדם עכ"פ עבר המערבי, דכל מה שהי' אפשר להם לתקן תקנו: