שם משמואל, מטות א׳Shem MiShmuel, Matot 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳בילקוט בשם ספרי זוטא ישראל בבל יחל ואין או"ה בבל יחל, להבין הטעם י"ל עפי"מ שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם הנדרים שיהי' בכחו של אדם לעשות בדיבורו הדבר קודש שיעשה הוי' וצורה חדשה בהדבר, עפ"י דברי הר' יונה דמי ששומר פיו נעשה פיו כלי שרת, ע"כ כמו שכלי שרת מקדשין את המנחה הניתנה לתוכה, כן הדיבור היוצא מפיו הוא קדוש ובכן יכול לקדש את הדבר עכתדה"ק, והוא כעין דברי המ"ר פ' בא בענין שישראל בכחם לקדש חדשים וז"ל רצונך לידע צא ולמד מכלי שרת וכו' הי' הכהן מקבל בו דבר שהוא קודש והכלי מתקדשת, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש עאכו"כ ישראל שהן קדושים מקדשים את החודש ע"כ, וז"ש לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, מכלל שדבריו הם קדושים:
2
ג׳וצריך להבין מדוע דווקא כשמקדש פיו נעשה כלי שרת, למה לא שאר אברים למשל כשיקדש ידיו או רגליו יֵעָשו כלי שרת, אך יובן עפ"י מאה"כ עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו הרי כי כל בריאת האדם הי' בשביל זה שיספרו תהלות השי"ת, ודווקא ישראל כמ"ש עם זו וגו', וע"כ או"ה שאינן נעשים כלי שרת ודיבורם אינו נעשה קודש ע"כ לא שייך בהו לומר שלא יעשו דבריהם חולין, ע"כ אינם בבל יחל:
3
ד׳ובזה יובן למה נאמרה פ' נדרים אחר פ' פינחס, דהנה צריכין להבין דברי ר' יונה במה שאמר שנעשה כ"ש דווקא בששומר את פיו, ולכאורה מאחר שנברא בשביל כן לספר בתהלות ד' הרי בסתם הוא כלי שרת, אך יובנו הדברים במה שאמר רשב"י בירושלמי אלו הויני התם הייתי אומר לברוא את האדם בשתי פיות אחת לקודש לתורה ותפלה ואחת לדברי חול, חזרתי ואמרתי אי מה בפה אחת מקלקל ומדבר לשה"ר עאכו"כ בשתי פיות ע"כ, והפי' הוא לפי דברי רש"י ע"ז (נ"ג:) דכלי שרת שנטמאה צריכה טבילה ומשיחה בשמן המשחה מחדש, הרי דאחר שנטמאה כלתה ממנה הקדושה, וזה הי' טענת רשב"י מאחר שאין לו אלא פה אחת ומטמא את פיו בלשה"ר וכדומה כלתה לקדושתה, וכל הדיבורים שידבר אח"כ בתורה ותפלה הרי הם כמו שמקריב מנחה בכלי חול, ואלו היו לו שתי פיות היתה נשארת אחת קדוש עכ"פ, ע"ז חזר ואמר כו' דאף אם יהיו שנים לא יועיל כלום, דיטמא שניהם, ותועלת לא יהי' והרע יהי' בכפלים, דידבר לשה"ר הרבה, וז"ש הר' יונה, דווקא כששומר פיו, דאל"כ הרי הוא ככלי שרת שנטמא ואזלה לה קדושתה, והנה ידוע, דברית המעור וברית הלשון מכוונים הם, ואם חילל ברית המעור א"א להיות שומר ברית הלשון, ופי' המפרשים שלח ידיו בשלומיו, אז ודאי חילל בריתו, והנה יוסף הצדיק במה ששמר את בריתו הוקבעה הטבע הזו בכל ישראל שיהי' כל אחד יכול להיות שומר הברית, היפוך מה שאמרה מטרונא אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, ואח"כ כשבא פינחס וקינא עוד על הברית הוקבעה טבע זו בכל ישראל שתהי' שמירת הברית בחוזק ואומץ עד שלא יהא אפשר לישראל לסבול החילול, ויקנא ע"ז, וע"כ מכח זה ניתן כח לברית הלשון, ולכך אחר פ' פינחס נאמרה פ' נדרים והבן:
4
ה׳להבין דברי הילקוט הנ"ל הלא נודרין נדרים ונדבות כישראל, הענין, יש כמה מיני נדרים, נדרי הקדש, ונדרי עצמו, נדרי הקדש הם שמקדיש דבר לגבוה, ונדרי עצמו שאוסר הדבר על עצמו כהקדש ולגבי כל העולם כולו שרי, והנה נדרי הקדש הם מטעם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומשום דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וכאילו הי' מוסר הדבר בידיו להקדש, ואין ההקדש חל מצד אמרי פיו רק מצד ופאת ההקדש, [ואף שאמרו שנודרין ונדר היינו הרי עלי, י"ל עפ"י דברי הש"ס ר"ה (ו'.) דהיכי דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה נדבה קרי' ה"ה להיפוך באומר ה"ז ע"מ שאחייב באחריותה שיָקרא נדר, ומ"מ באשר חל מצד המסירה לגבוה, שוב גם חיוב האחריות איננו נצמח מפאת דיבורו רק מפאת ההקדש וכמו שיעבד עצמו בקנין להדיוט, ובאמת מנדר בלא"ה לא קשה שהרי לא חל הקדושה בדיבורו על החפץ כלל, והוא רק חיוב אכתפא דגברא, ואין תימא שאעפ"י שחייב להביא אינו עובר על בל יחל, והקושיא לא היתה רק מנדבה שנעשה בדיבורו הקדש], אבל נדרי עצמו שהדבר אינו נעשה הקדש כלל, וחלות האיסור הוא רק מפי דיבורו, לזה אין לאו"ה כח כנ"ל:
5
ו׳ועוד י"ל טעם הדבר, דהנה יש להבין כל ענין נדרים שעושה את הדבר כהקדש ומ"מ איננו הקדש, והאיך יתכן שלגבי עצמו יהי' הקדש ולאחרים לא דממנ"פ אם הוא הקדש הרי היא הקדש לכל, ואם אינו הקדש לכל גם לעצמו לא יהי', אך י"ל כי כל איש מישראל הוא כעולם קטן כבש"ס סנהדרין כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עה"כ כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ויש חילוק בין אנשים כמו שיש חילוק בין עולמות שונים, וא"כ אין תימה שלגבי זה העולם הוא הקדש ולגבי זה העולם אינו הקדש, אבל או"ה שהשגחה דבוקה בהם מצד המין לא מצד הפרט כמבואר בספרים, ע"כ בלתי אפשר שיהי' לאחד הקדש ולאחרים לא, היינו לגבי עצמו יהי' הקדש ולאחרים לא, וכ"ז בנדרי עצמו, אבל בנדרי הקדש שפיר נודרים נו"נ כישראל:
6
ז׳במ"ר הה"ד ונשבעת חי ד' באמת וגו' א"ל הקב"ה לישראל כו' אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות וכו' שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף, הענין עפי"מ שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על מאמר הילקוט בפסוק הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד כל זמן שהקב"ה מסתכל ומתהפך במעשיהם של רשעים אין בהם תקומה דור המבול וימח את כל היקום כו' יע"ש, שהפי' מעשיהם של רשעים היינו המע"ט שלהם דהאיך שהוא עומד הנה עושה, אבל אם יתהפך עליו הגלגל הן לשבט והן לחסד או בבוא עליו נסיונות הלא לא יעשה שום טוב, וזה סימן של צדיק דהאיך שהוא אצלו הן לטב הן לביש הוא בצדקו עומד וכמ"ש דהמע"ה כום ישועות אשא ובשם ד' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ד' אקרא, והרשע הוא להיפוך עכתדה"ק, וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה מגור אמר דנהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, וכל מי שעבודתו הוא רק במצבו הטוב ואם יתהפך עליו הגלגל יוחזר לסורו סימן הוא שגם עבודתו הטוב היתה ג"כ כוזבת, וז"ש המ"ר עה"כ ונשבעת חי ד' באמת כו' [היינו שיהי' קיים כן היפוך מים מכזבין] עד, זה אברהם כו' דאברהם הי' מדת חסד, והקב"ה מתנהג עמדו בחסד, והחסד וההשפעה לא הורידו אותו מדרכו הטובה ואיוב הי' בעל יסורים ר"ל ולא הורידו אותו מדרכו הטובה, ויוסף הנסיונות לא הורידו אותו מדרכו הטובה, אז יוכל לישבע, דהאיך שיפול דבר לא ירד מדרכו הטובה וא"כ לא ישבע לשקר:
7
ח׳החייתם כל נקבה הן הנה וגו', הרמב"ן ז"ל כ' שהיו מחוייבות מיתה גם מצד דין התורה כמ"ש ואת הבהמה תהרוגו יע"ש, ולהבין כוונת פקודי החיל איך עברו על דין התורה, י"ל הנה השי"ת אמר למרע"ה נקום נקמת בנ"י ומרע"ה אמר נקמת ה' והנה אם הי' מצד נקמת ישראל בודאי היו צריכין להרוג את הנקיבות כדי שלא יאמרו פלוני נכשל בפלונית ולא יהי' למזכרת עון לבית ישראל, אבל באם הי' רק עבור נקמת ה' יש סברא לומר שאין לענוש את הנקיבות כמו שמצינו בבנות מואב שהזכרים נתרחקו עבור חטא זה והנקיבות לא נתרחקו, כמו שאיתא בספרים הטעם מפני שהיו אנוסים וכדי להורות שהנקמה לא עשו בשביל עצמן היינו בשביל ישראל רק הכל עבור כבוד השי"ת ע"כ החיו את הנקיבות כי באם הרגו אותם הי' מקום לומר שעשו גם בשביל עצמם, וי"ל שהם הבינו זאת מדברי מרע"ה שאמר להם החלצו מאתכם הכוונה שירחקו מלבם את נגיעת עצמם וזהו "מאתכם", ובאמת גם מרע"ה ידע כוונתם הטובה מה היתה אך באשר הוא מצוה מדיני התורה, לא הי' להם להתחכם ולעשות מה שכנגד דין התורה אף שלפי כוונתם הי' נצמח מזה כבוד שמים כי אין לאדם להתחכם על מצוות התורה רק לעשות כמו שנצטוה בתמימות [ואף שאז"ל מוטב שיעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא, אינו דומה קידוש ש"ש בפרהסיא לזה]:
8
ט׳ולפי האמור יש להבין מה שאמרו פקודי החיל ונקרב את קרבן ד' איש אשר מצא וגו', דהנה הדין הרוגי מלך נכסיהם למלך הרוגי ב"ד נכסיהם ליורשיהם, ולפי"ז אם המלחמה הי' מצד נקמת בנ"י הי' שייך השלל להם, משא"כ אם הי' מצד נקמת ה' הי' שייך השלל לגבוה, מצד שהם הרוגי מלך, ובמלקוח לא הי' שום הוכחה אחר שהי' ציווי מהשי"ת למי לחלקם, וא"כ י"ל דהם ישראל משלחן גבוה קזכו וא"כ לא הי' הוכחה למי שייך, וזה שרצו להורות במטלטלין שלא נצטוו לחלק רצו לתתם לגבוה למען להורות שכוונתם הטובה היתה רק למען כבוד השי"ת והיו הרוגי מלך ונכסיהם למלך והבן:
9
י׳ומקנה רב וגו' במ"ר נחלה מבוהלת וגו' נראה מלשון המדרש דאם לא היו מבוהלים לא הי' חסרון בזה, ואם היו ממתינים עד אחר כיבוש וחילוק בא"י לא הי' שום קושיא עליהם, וכפי הנראה מלשון הכתוב ביהושע אם טמאה ארץ אחוזתכם, משמע דלא הי' לארץ הזה קדושת ארץ ישראל, וא"כ אפי' היו נוטלים אחר כיבוש וחילוק הי' ג"כ קושיא עליהם שהתרחקו מקדושת א"י, אך נראה דהנה סוריא שנקרא כיבוש דוד מבואר בספרי הטעם שאיננו קדוש בקדושת א"י משום שנכבש קודם כל א"י אמר הקב"ה לדוד סמוך לאפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, והנה בכאן אין שייך לומר שלא יפה עשו במה שכיבשו את עבר הירדן קודם כיבוש א"י, דהיו מוכרחין לעשות כן דאל"כ לא הי' ביכולתם לבוא לא"י שלא נתן סיחון אותם וגו', וא"כ לכאורה יש כאן מקום שאלה למה לא הי' למקום הזה קדושת א"י כמ"ש כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' וכאן אין שייך הטעם שאומרים על סוריא כנ"ל, ומוכרחין לומר שכאן הי' החסרון החילוק והישיבה שנתיישבו שם קודם כיבוש א"י, ואם היו ממתינין עד לאחר כיבוש וחילוק א"י ואז היו מתיישבין שם הי' גם להמקום הזה קדושת ארץ ישראל, וא"כ עיקר החסרון שהיו מבוהלים שרצו כיבוש וישיבת ארץ הזאת קודם כיבוש וישיבת א"י:
10
י״אולפי האמור יש להבין מה שאמרו אח"כ לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו', מה שלא תבע מרע"ה מהם, כי רצו לתקן בצד מה החסרון שעשו, וכדי שיהי' החילוק והישיבה של א"י קודם ישיבת ארצם לגמרי:
11
י״בעטרות ודיבון וגו' ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, איתא בס' צרור המור אמרו בסתרי התורה שכמו שיש צד ימין בעשר ספירות קדושות, כן יש לצד שמאל עשר ספירות טמאות, כאומרו זה לעומת זה עשה האלקים, והם רמוזות בהפסוק כאומרו עטרות וגו' שהם תשעה תיבות, ועטרות הם שנים, הרי כאן עשר במקום עשר, ע"כ, והנה אלו הארצות מחמת שנכבשו ע"י מרע"ה וישראל בודאי איתכפיא והתהפכו להקדושה, והנה במ"ר במדבר הובא ברמב"ן בטעם דגל השני ראובן שמעון גד, דראובן בעל תשובה וגד בגבורה יע"ש, והנה בתשובה נתהפך החטא ועון להקדושה כאומרם ז"ל בתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, וכן גד בגבורה ואיזהו גבור הכובש את יצרו, ונכנע גם היצה"ר להקדושה כמבואר בסה"ק א"כ ראובן וגד הי' בהם מדת אתהפכו ואתכפיא, וע"כ טענו שעבר הירדן נאות למהותם, ובספר צרור המור שמאמרם כי באה נחלתינו אלינו עוד מלאה שקראה שמם ורמזה לזה, והיינו כי שם הוא המהות, וע"כ רמזה אז תיכף שינחלו בעבר הירדן, ובאמת זה נקרא עיקר קנין של אדם, וזולת זה לא יוצדק לשון קנין, שכל קנינו של אדם מעניני עוה"ז המה מהבל יחד, ואפי' הקדושה שניתנה לו מן השמים, הלא לא שלו יקרא, אך זאת נותנים לו בשאלה שיהי' ביכלתו להפוך מהרע אל הטוב, וכענין שאז"ל בתחילה כתיב בתורת ד', ואח"כ ובתורתו, והנה כ"ק הרבי זצללה"ה מלובלין אמר מקנה רב, שהי' להם קנין בהרבי, ולפי דרכינו אף אנו נאמר שמקנה הוא לשון קנין, ולפי זה הפי' ומקנה רב וגו' שהם הפכו חשוכא לנהורא כנ"ל, והוא בהתדמות ארץ עבר הירדן שהי' בקליפה כנ"ל ונהפך להקדושה, וז"ש ארץ מקנה ולעבדיך מקנה, והנה מרע"ה מבואר בספרים שמלך אחד שלח צייר למחנה ישראל לצור את צורת מרע"ה והמלך הי' בקי בחכמת הפרצוף והבין שאיש שיש בו צורה כזאת יש בו תכונות רעות ונשאל מרע"ה ע"ז והשיב שאמת שנולד עם כל התכונות רעות אך הוא הפכו לטובה, וא"כ הם הי' להם קנין במרע"ה מחמת התדמות שלהם לו שהפך חשוכא לנהורא עד שהי' גופו קדוש יותר ממלאכי אלקים, וזה וירא ראשית לו ובתרגום שהתאוו שקבורת משה יהי' בחלקם, והיינו שמשה כתיב בו ותרא אותו כי טוב הוא שהי' טוב בלי תערובת רע וכמ"ש בספרים, ולכאורה זה סותר להנ"ל שהתהפך מחשוכא לנהורא, אך יתכן שזה בגוף וזה בנפש, ע"כ התאוו לקבורת משה שהוא הגוף, ודו"ק:
12