שם משמואל, מטות ב׳Shem MiShmuel, Matot 2

א׳שנת תרע"ג

ב׳וידבר משה אל ראשי המטות וגו', וברש"י חלק כבוד לנשיאים כו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק הלא אן עיקר הנדר תלוי בראשי המטות אלא עקירת הנדר, וכשהתחיל בראשי המטות משמע שעיקר הנדר תלוי בראשי המטות, ואמר הוא ז"ל דבר נחמד דלכאורה איך נתנה תורה רשות לאדם לאסור את המותר לו לחייב א"ע בדבר שאינו חייב שהוא כאלו מוסיף על דברי תורה, והכתוב אמר לא תוסיפו וגו', אך באמת אין זה נחשב הוספה על המצות שהרי אינן בסגנון אחד שמצות התורה הם נצחיות בלי שינוי, וזה ישנו בשאלה ואם רצה לפטור ממנו הולך אצל חכם ומתיר לו, ולפי"ז מה שהחכם יכול להתיר הנדר זה עצמו הוא סיבה שיכול לנדור, א"כ עיקר מציאת הנדר תלוי שפיר בראשי המטות ודפח"ח:

ג׳ולדידי יש עוד לומר דהנה כל ענין נדרים ושבועות הוא משום שדיבורו של אדם יש לו כח לעשות הקדש, והוא משום שפיו של אדם המשומר מכל רע הוא כלי שרת כמ"ש הר' יונה בשע"ת, וכמו כלי שרת שמקדשין מה שבתוכן, וע"כ כתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, ומכלל שדיבורו הוא קודש, וע"כ גוים אף שנודרים נדרים ונדבות כישראל דאתרבו מאיש איש, מ"מ אינן בבל יחל, שהרי דיבורם בלא"ה איננו קודש וטעם שנודרים לאו משום קדושת פיהם אלא שההקדש זכה בהן מאיליו אחר שהוא מזמינו, וע"כ קסבור ר"מ דאין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור, ואף ר' יוסי דמחייב, משום דאתרבי מלה', והיינו דסוף סוף הרי הוא לה', שההקדש זכה בהן ונעשה מאליו של הקדש, וכבר דברנו מזה:

ד׳אך עדיין צריכין למודעי התינח קדושי ישראל ששומרים את פיהם מלטמאות בדיבור רע שפיהם נעשה כלי שרת, אבל מי שאיננו בגדר זה איך יכול להקדיש, מה גם לדברי רש"י ע"ז (נ"ג:) כלי שרת שנטמאו צריכין משיחה מחדש א"כ ח"ו אזלא לה קדושתי', אבל באשר כל ישראל הם כגוף אחד וכל ישראל אחודין זה בזה כל איש דבק במי שגדול ממנו, עד גדולי וקדושי ישראל כאמרם ז"ל יבואו אלו ויכפרו על אלו ובאמצעות הגדולים וקדושים כל ישראל דבקים במקום ואפי' חלבנה נמנה בסמני הקטורת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נקראו הנשיאים מטות שהם מטין את העליונים לפנות לתחתונים, ולדידי יש להוסיף בה דברים שלעומת שהם מניחין דרגין שלהם ומשפילין ומטין את עצמן לפשוטי ישראל, לעומת זה הקב"ה נמי מניח את העליונים ומרכין שכינתו ושוכן בתוך ישראל ואפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם, ויש לומר עוד שלשון מטות הוא לשון רבים שיש שני מיני הטיות, יש שמטין את העליונים לתחתונים ויש שמטין את התחתונים לעליונים וכלשון להטות לבבינו אליו, והנה בזוה"ק שמרע"ה נקרא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרנותא, והיינו שמרע"ה קירב את הש"י לישראל, ואהרן קירב את ישראל להש"י, וזה מטה משה, ומטה אהרן, כי שניהם הניחו דרגין שלהם בשביל ישראל, ובמדרש שמות פרשה א' בפסוק וירא בסבלותם ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש ומשוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן והי' מניח דרגין שלו והולך ומיישב להם סבלותם ועושה כאלו מסייע לפרעה אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים אני מניח את העליונים ותחתונים ואדבר עמך, ע"כ במדרש, והנה ידוע שהדיבור למשה הי' בשביל ישראל וכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופין מעון המרגלים לא נתיחד הדיבור למשה, א"כ זה נקרא מטה משה, ואהרן הניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה ועסק בפשוטי הדברים לעשות שלום בין ישראל, ע"כ נבחר לכ"ג לעשות שלום בין העליונים ותחתונים ולקשר את ישראל באביהן שבשמים, וזה נקרא מטה אהרן, ודבר זה הוא נוהג בכל גדולי וצדיקי ישראל יש שמדתו מדת משה ויש מדת אהרן, ואולי היו תמיד זוגות מלך וכ"ג, נשיא ואב"ד, לענין זה, ומ"מ זהו ענין מטות לשון רבים שמטין את העליונים לתחתונים ותחתנים לעליונים, וע"כ נקראו מטות, וכבר אמרנו שלכן נקראו נשיאים ולא נשואים, היינו שנשואים משמע שהם מוגבהים ונשיאים משמע שהם מגביהים את האחרים כמו שדקדק הש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש שנאמר כן ישיש ולא כן ישוש, וע"כ באמצעות הנשיאים כל אחד ואחד שבישראל עודנו נקשר בחבל הכוסף לאביו שבשמים וע"כ יש לכל איש ישראל כח באמרי פיו יהי' מי שיהי':

ה׳ובזה יש ליתן טעם על מה שיחיד מומחה מתיר הנדר מאחר שכל חלות הנדר הוא מחמת גדוליהם וקדושיהם, ע"כ הרשות בידם להתירו, והוא כענין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיני' וכמו שפירש"י, שהפירוש נמי כענין הנ"ל, דהנה קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש נמי יש להבין איך יש כח ביד איש לקדש את האשה, ולשון זה מצינו בהש"י מקדש את ישראל אבל איך מקדש את האשה, אבל הטעם כנ"ל שהוא באמצעות גדולי ישראל וזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכאשר אינם רוצים שוב אין לו הכח לקדש, וקידושיו בטלין, וכן נמי הוא ענין התרת חכם, אך לפי"ז יש להבין שמצינו במדרש פ' מ"ג שמשה התיר להקב"ה השבועה במעשה העגל, ובש"ס ב"ב ברבב"ח שהי' לו לומר מותר לך, אבל לפי מה שאמרנו מענין מטה משה יש לומר נמי דכל הכעס שהי' על ישראל הוא מחמת שהקב"ה שוכן אתם וכמ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עוניתיכם, ע"כ יש לומר נמי שזהו ענין התרה להש"י היינו שבאופן זה שיצמח ח"ו קילקול לישראל איננו רוצה להיות ממוצע ונפסק החיבור ושוב אין כאן כ"כ קושיא ושוב חזר החיבור, ודו"ק:

ו׳ומעתה מזה שחלות הנדר הוא רק באמצעות ראשי המטות נלמד שהחכם מתיר הנדר, ע"כ שפיר הקדים הכתוב ראשי המטות וזה שפרש"י למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה:

ז׳יש להבין מדוע איחר בהודעת מצות שבועות ונדרים עד כאן ועיין אבן עזרא, ונראה דהנה במדרש הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה אמר לי' הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא א"כ יהיו בך כל המדות האלו את ה' אלקיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם איוב ויוסף וכו' אותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת וכו' ובו תדבק וכו' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע וכו':

ח׳ויש לדקדק שפתח באמת ומשפט וצדקה ומסיים באת ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, ונראה דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה והכל אחד ומצד שלימת ההרכבה יש בו נמי כח הדיבור, והוא חותם האדם כמו שתרגם אונקלוס ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא, וכמ"ש מהר"ל לפרש מאמרם ז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו כידוע, וע"כ כמו בגשמיות כן ברוחניות שיהי' דיבורו עושה רושם ופועל בעליונים לטובה הוא מצד הזדככות ושלימת גוף נפש ושכל שבו, והנה השבועה בשם ה' שהוא מצד מעלת כח הדיבור שבאדם שיהי' מחויב לקיים כמו מצות ה' לא הותר אלא שיוקדם לו שלימות גוף נפש ושכל כנ"ל, והיינו שלשה דברים הללו שהביא המדרש את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, יראה היא התפעלות הנפש וכשלא יהי' לו יראה אחרת כי אם יראת ה' זהו שלימת הנפש, אותו תעבוד הוא שלימת הגוף כי העבודה מתיחסת לגוף, ובאמת מצד הנפש והשכל לא יתכן לומר על עשיית המצות לשון עבודה שהרי הנפש והשכל מרגישים עריבות המצות ומשתוקקים להם, אלא מצד הגוף שעשיית המצות היא היפוך טבעו שייך להקרא בשם עבודה, ובו תדבק הוא שלימות השכל כמובן שהוא חלק הרוחני ביותר שבאדם ולו יאות ליחס דביקות בהש"י יותר משאר חלקי האדם, ובאמצעותו יש גם לכל חלקי האדם דביקות בהש"י בצד מה:

ט׳וכן יש לפרש דברי המדרש לקמן, הלכה ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, כי החכמה היא שלימות השכל, גבורה היא שלימות הנפש, כי הגבורה לעולם מתיחסת לנפש גבורת הנפש, וכענין שכתוב מושל ברוחו מלוכד עיר, עושר מתיחס לגוף שהוא דבר יש ונרגש, ומה שאמר זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם שבאמצעות שלימות האחד נקל להשתלם בכולם, שבאמצעות שהשכל דבק בהש"י יש גם לכל חלקי האדם דביקות בצד מה ונעשו מושלמים ג"כ וכן כולם, שכל אחד גורר אחריו כל שאר חלקי האדם:

י׳ולעומת שלשה חלקי האדם אלו יש לומר שמקבילות מדת אמת ומשפט וצדקה, מדת אמת הוא מצד השכל הדבוק בהש"י שחותמו אמת והתורה נקראת תורת אמת, והתורה היא שלימות נפש השכליות בראשונה המשכיל את התורה, משפט הוא הכרעת כף מאזנים זה מתיחס לנפש שיש בה דבר והיפכו, וכענין שכתוב לרוח משפט כבש"ס מגילה (ט"ו:) זה הדן את יצרו פירש"י כופהו לשוב בתשובה שזה מכחות הנפש, צדקה היא מעשה מורגש מתיחס לגוף המרחם על זולתו, וע"כ מתחיל המדרש באמת ומשפט וצדקה הנאמר בנביאים ומסיים בפסוק של תורה, תירא, תעבוד, תדבק, ששורש אחד להם שהנשבע צריך שיהי' שלם בגוף ונפש ושכל, ואז רק אז נשלם בו כח הדיבור שיהי' רשאי לשבע:

י״אכשנדקדק במועדי ישראל נמצא אותם מקבילים לענין זה, פסח שהוציאנו ממצרים שהתעלו אף הגופים להיות מקודש להש"י וע"כ מצות פסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ומאז זכו ישראל להמשך אחר הש"י למעלה משכל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר ולא אמרו היאך נצא למדבר למות ברעב והוא מקביל למ"ש אותו תעבוד, וכן כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שבועות מתן תורה שהיא שלימות השכל כנ"ל והיא מקבילה למ"ש ובו תדבק וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו שהדברות נקראין נשיקות שהוא התדבקות רוחא ברוחא, כן נעשו ישראל אז במ"ת דבקים במקום והוא מדת האמת כנ"ל, ר"ה ויוה"כ ימים נוראים מקבילים למ"ש את ה' אלקיך תירא, והוא זמן מעותד למשפט כמו שאומרים המלך המשפט ומשפיע גם באדם רוח משפט כנ"ל בש"ס מגילה, ואחר שנשלם האדם בג' שלימיות אלו נשלם נמי כח הדיבור והוא חג הסוכות להודות ולהלל בד' מינים וערבה ביחוד רומז לשפתים שהוא כח הדיבור, ושלשה מינים האחרים רומזים לשלימות גוף ונפש ושכל שמחמתם נשלם כח הדיבור, ואתרוג הוא שלימות הגוף כולך יפה רעיתי ומום אין בך, לולב הוא דעת כידוע שהוא השכל, הדס באמצע הוא נגד הנפש המחבר את הגוף ושכל ע"כ יש בו שלשה עלין וגם שלשה בדין ואסתר הנקראת הדסה ירקרקת היתה, ודבר זה ידוע למבינים, וכן יש לומר שלעומת ג' אלה הם ג' מצות סוכה ולולב וניסוך המים, סוכה בשכל, לולב בנפש, ניסוך המים בגוף, ומצד שנקבצו באו בו כל שלימיות ע"כ אז עיקר שלימיות הדיבור להודות ולהלל:

י״בויש לומר עוד שסוכות ושמ"ע הם מקבילים לשבועות ונדרים, כי שבעת ימי החג ובמדרש שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע אלו שבע מצות שבחג והוא שלימות כל המדות שמספרם שבע, וזה עצמו הוא ענין שבועה מלשון שבעה ובתרגום קים, כי ההסכם מכל שבעה מדות הוא קיומו של דבר כי השינוי בא מצד התהפכות המדות וכאשר ההסכם מכל המדות הרי עוד אין כאן שינוי, ומצד שלימות ישראל יש בדיבורם כח מכל השבעה מדות, ושמיני עצרת יש לומר שמקביל לנדרים נ' דר שער הנון ונון שערי בינה נברא בעולם ולעתיד יזכו בהם כל ישראל ומלאה הארץ דיעה את ה', ולזה רומז שמ"ע כנור שלעתיד של שמונה נימין כידוע למבינים:

י״גומעתה יובן שייכות פרשה זו אחר פרשת קרבן המועדים ופרשת פינחס אחר פרשת בלק, עפ"י מה שהגדנו בשבתות האלו בשם הזוה"ק שבלק נתיעץ לקרוא לבלעם באשר יש בו כח הדיבור את אשר תברך מבורך ואמרנו שהי' רצונם לפגום את כח הכללי שיש בישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום, והנה כח הכללי הוא בכלל ובפרט שיהי' בכל פרט ופרט התכללות גוף ונפש ושכל לאביהן שבשמים ומזה עצמו הוא כח הדיבור הבא מצירוף כל חלקי האדם, וברית המעור וברית הלשון מכוונים, וכוונת רשעים האלו הי' לפגום את ברית המעור וברית הלשון בשליחת הנשים במחנה ישראל כמו שהארכנו בשבת הקדום, וכאשר פינחס תיקן את כל אלה שבו ישראל למעלתם עוד ביתר שאת בבחי' בעל תשובה שמושכין לי' בחילא יתיר, וע"כ נשלם בהם כח הדיבור ביתר שאת וזכו לפרשת מועדות ואח"ז לפרשת שבועות ונדרים והכל בסדר נפלא:

י״דוהנה איתא במהר"ל שכל מועדי ישראל יחד הם כמו שבת, עכת"ד, וע"כ כמו שבצירוף מועדי ישראל נשלם שלימות גוף ונפש ושכל וכח הדיבור הבא משלשתן כן הוא נמי בשבת, וע"כ בשבת צריך ביותר לשמור את פיו, כי כל דבר שיש בו מעלה יתירה צריך שמירה יתירה, וזהו שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, ובמדרש ויקרא סוף פרשה ל"ד אימי' דרשב"י כד הות משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא היא והוית שתקא, ושבת יעשה כולו תורה, וכתיב טוב להודות לה', ובש"ס מגילה (י"ב:) יום השביעי שבת הי' שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, ודברי חול הוא בכלל לא יחל דברו, ודי בזה אזהרה למבין:

ט״ובענין הפרת נדרים שבעל מפר נדרי אשתו ואב נדרי בתו בנעורי', רמז יש בדבר, דהנה קודם יוה"כ מתירין נדרים ושבועות, ובתקה"ז מאמר שאומרים קודם כל נדרי, הוא רמז על כלל ישראל בגלות שנדר ושבועה יש עליהם, ובהתרת הנדרים מעוררים היתר נדר ושבועה זו למעלה, ובודאי כמו שבכלל כן בפרט שכל ענינים המעיקים ומצירים לכל איש ישראל הן ברוחניות הן בגשמיות בבני חיי ומזוני מפני רוע מעלליהם הוא כאלו נדר ושבועה יש עליהם, אך איש המבטל את כל דעתו ורצונו להש"י עילת כל העילות סיבת כל הסיבות, כאשה תחת בעלה, כתיב אשה הפרם, ומתנתקים כל החבלים וכל השלשלאות הן מגילגול זה הן מגילגול אחר, ועכ"פ שבת שיש בו חידוש הבריאה כמ"ש האור החיים, ואיש הנלבב רואה א"ע כאלו היום מתחיל מחדש לחיות והוא מוסיף כח וחיזוק וכמו שאמרו אין חוזק כחסידות בתחילתו, והוא כאילו עומד בימי הנעורים שמתחיל מחדש, שוב ע"ז נאמר בנעורי' בית אבי', וכתיב כי הניא אבי' אותה, ואין אבי' אלא הקב"ה, וע"כ אף שאנו יכול כ"כ לבטל דעתו ורצונו כאשה לבעלה, יש לו עכ"פ עצה ביום השבת:

ט״זאותם ואת פינחס ברש"י ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו וכו', ואינו מובן מה חטא הי' להמדנים בזה שהרי הם לא גנבו אותו אלא קנו אותו, ולמה לא הי' להם למכרוהו, ועוד האם הי' יותר טוב כשלא מכרוהו והי' נשאר בידם אתמהה:

י״זונראה דהנה בב"ר פ' פ"ד י"ח, ויעברו אנשים מדינים סוחרים עברו אותן הדיינים פירש"י המחלוקת שביניהן ליוסף, ויש לדקדק שהרי עדיין לא עברו המחלוקת שהמכירה אח"כ היתה, ונראה דהנה לכאורה יש להבין למה נחשבה המכירה חטא להשבטים הלוא לא מהם היתה אלא מן השמים כבמדרש שם בסמוך למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ולמה במעשה יהודה ותמר לא נחשב חטא וזלזול ליהודה כי לא ממנו הי' הדבר אלא רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה כבמדרש שם ויט אלי' אל הדרך בע"כ שלא בטובתו, ובמכירת יוסף נחשב לחטא אף שהיו מוכרחים בדבר, גם יש להבין היתכן שמשמים יכריחו לאנשים צדיקים לעבירה, ועוד סוף סוף מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולמה הי' להם עונש ע"ז כידוע מענין עשרה הרוגי מלכות, ויש לומר שהי' להם עליו קנאה ושנאה שלא הי' יאות לפני אנשים גדולים כמותם, ובשביל זה משכו על עצמם כחות רעות והם הכריחם לעשות מה שעשו, ומ"מ הכחות רעות האלו לא עשו רק מה שניתן להם רשות מן השמים, כי הצדיקים האלו לא הניחם ה' למקרה, וכמ"ש אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלקים, וזה שאמר המדרש כשרצית נתת בלבם לאהוב כשרצית נתת בלבם לשנוא היינו שניתן רשות לכחות הרעות האלו לשלוט בהם להכריחם לזה:

י״חויש בכאן עוד שאלה מאחר שכל הענין הי' מן השמים מדוע הי' הצורך שתחילה יחפצו להרגו והשליכו אותו לבור, שבזה לא הי' תועלת לגלות מצרים, הי' להם תיכף לחפוץ למכרו ושיזדמנו להם תיכף הישמעאלים, ולמה נסבב שתחילה יחפצו להרגו ואח"כ נתרצו להשליכו לבור, ואח"כ למוכרו:

י״טונראה דהנה שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, וכבר אמרנו במק"א שכל אלו הם התאחדות ישראל, ותכלית שבכולם הוא בנין בית הבחירה שהוא תכלית התאחדות ישראל שכולם מתקבצין בבית אחד, והוא התאחדות העליונים והתחתונים, וזה תכלית המבוקש בעוה"ז, והנה בזוה"ק פ' פינחס (רכ"א.) דהכוונה היתה שיהי' המקדש ראשון והמקדש שני שניהם יחדיו, ועוד לא הי' עד לעתיד:

כ׳והנה השבטים שפגמו בקנאתם ושנאתם את יוסף שהוא הי' צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין המאחד את כלל ישראל שורש שתי המקדשות, ומשכו עליהם כחות רעות כנ"ל, היו כחות הרעות האלו להיפוך מענין שני המקדשות:

כ״אונראה דכחות רעות שהם להיפוך שני המקדשות הם קליפת מואב ומדין, ומצאתי רמז בש"ס שמואב הוא היפוך מקדש ראשון בש"ס ברכות (י"ח:) והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני ובמדרש [אינני זוכר כעת מקומו] מסיים בה מואב זה מקדש ראשון שבנאו שלמה שבא מרות המואבי', וכן הביא הרד"ק שמואל ב' כ"ג כ' וממה שלא מצאו לשלמה בכאן שם אחר אלא מואב, משמע שמואב היו הפכים למקדש ושלמה באשר בא ממואב הי' בכחו לבטל קליפה זו שלא ימנעהו מלבנות, ומדין נראה שהוא היפוך בית שני שהי' בזכות כנסת ישראל ומדין הוא מלשון ריב ומדון שזה היפוך כנסת ישראל, וכן הוא בליקוטי תורה מהרב ז"ל שחטא שהי' בבית שני שנאת חנם הוא קליפת מדין, וע"כ שני אומות האלה מואב ומדין עשו שלום ביניהם בשביל ישראל שלא להניחם לכנוס לארץ כמו שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ שתכלית הכוונה היו השני מקדשות:

כ״בויש לומר דזהו הענין דמקדש ראשון חרב בשביל שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ומקדש שני בשביל שנאת חנם, דהנה מואב שורשם מג"ע וכמ"ש במכילתא שלכן לא רצו לקבל התורה מפני שכתוב בה לא תנאף, וגם בע"ז היו משוקעים מאד כמ"ש הרמב"ן פ' חקת כ"א פסוק כ"ט, ובודאי גם בשפיכת דמים היו מורגלים כמ"ש בירמי' איך תאמרו גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, וכן מצינו בבנות מואב שהסיתו לישראל בג"ע וע"ז, והכוונה היתה לשפ"ד שנהרגו מישראל כ"ד אלף, וע"כ כאשר התגברה קליפת מואב הכניסה בישראל יצה"ר של שלש עבירות אלו עד שנחרב הבית וחרבן בית שני הי' מפאת שהתגברה קליפת מדין והכניסה בלבם שנאת חנם:

כ״גובזו"ח פ' וישב בס"ת דגלות מצרים הי' בחטא מכירת יוסף, וכשיצאו ממצרים עמדה מדת הדין לקטרג דעדיין לא נפרע מהם שבע על חוביהון, אמר הקב"ה ששמירת שבת יגן עליהם, וכד גרמו חובין וחללו את השבת בבית ראשון נתעורר שוב הקטרוג ונחרב בגלל חטא מכירת יוסף וחילול שבת ופגם ברית, ונגזר עלייהו שבעין שנין ונבנה בית שני ובזכות התורה אתקיימו בה ת"כ שנה, ואח"כ גרם חובה דשנאת חנם ואיתער ההוא שנאת חנם דקדמיתא הה"ד וישנאו אותו ונחרב הבית וכאשר ישלים החשבון שבע על חוביהון יהי' הגאולה, היוצא לנו מדברי זו"ח דשני החורבנות היו בשביל חטא מכירת יוסף, ולכאורה זה סותר למה שאמרו ז"ל מקדש ראשון חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד:

כ״דאך לפי דרכנו הדברים מכוונים שבשביל חטא הקנאה ושנאה על יוסף משכו עליהם שני מיני כחות רעות האלו מואב ומדין, ומקדש ראשון חרב מצד שקליפת מואב התגברה אז בעון חילול שבת ופגם ברית ומשכה אותם לשלש עבירות כנ"ל, ומקדש שני מצד קליפת מדין שמשכה אותם לשנאת חנם:

כ״הולפי"ז יש ליתן טעם שחורבן בית ראשון לא נמשך הגלות אלא שבעים שנה ומבית שני נתארך כ"כ הגלות, דהנה יש לומר דהשנאה שהיתה להשבטים על יוסף להרגו זה נמשך מקליפת מואב ששורשו ע"ז ג"ע שפ"ד שהחריבה בית ראשון, אך נתיעצו שלא להרגו אלא למכרו היינו שנסתלקה קליפת מואב, אך שלטה קליפת מדין שהיא החריבה את בית שני והכניסה בם שנאה למוכרו, וכנראה מזו"ח הנ"ל שכל הגליות הוא בעבור הכ"ב שנה שפירש יוסף מאביו, ואם היו ח"ו הורגים אותו לא הי' עוד ח"ו תרופה לשונאי ישראל, וע"כ מה' היתה שלא הי' לקליפת מואב עליהם שליטה כ"כ לבצע את אשר חשבו, וע"כ נמי חרבן בית ראשון שהי' פרי קליפת מואב ובחטא מה שעשו ליוסף לא הי' לו כ"כ שליטה רק עד ע' שנה, אבל קליפת מדין ששלטה עליהם עד שעשו מה שעשו ע"כ כח החרבן שמבית שני נמשך כ"כ זמן ארוך לכלא פשע ולהתם חטאת:

כ״וומעתה יובנו דברי המדרש ויעברו אנשים מדינים עברו אותם הדיינים היינו שהשנאה שהיתה נצמחת מפאת קליפת מואב להרגהו זה נסתלק באשר לא ניתן לה רשות יותר, ונשארה רק קליפת מדין לבדה, וזה שגרם המכירה וכל גלות האחרון:

כ״זומעתה יובן שפינחס זה אליהו שהוא גואל האחרון הלך למדין לנקום נקמת אבי אמו שמכרוהו היינו שקליפת מדין גרמה כל זה, ופתח פתח בזה לגאולה העתידה שישבות ריב ומדון מישראל והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן יש לפרש הנאמר למשה נקום וגו' אחר תאסף אל עמיך שגואל הראשון הוא יהי' גואל האחרון ונרמז בר"ת מה שהי' הוא שיהי', ובודאי הפירוש בעיבור, ומ"מ כמו שנצרך פינחס זה אליהו למלחמה זו כן נצרך משה: