שם משמואל, מטות ה׳Shem MiShmuel, Matot 5
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידור נדר וגו', ויש להבין למה איחר בפרשה זו עד כאן בשנת הארבעים אחר כיבוש סיחון ועוג, וברשב"ם ובבעלי תוס' משום דכתיב לעיל מיני' לבד מנדריכם, ואינו מובן שבכאן מדבר מנדרי עצמו ולא מנדרי הקדש, ונראה בהקדם מה שאנו אומרים בקבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו' על יד בן ישי בית הלחמי, וכן ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי וכו', ויש להבין דזה קאי על שבת דזה"ז ועדיין בן דוד לא בא:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע דנשמת משיח במרום משלחת זהרורין ללב בני ישראל לחזקם ולעודדם אף בעודם בגלות, אלא שתוקף הגלות וקליפת עמלק סותמים בעד הפתח למעלה ולמטה, ומ"מ בשבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ונסתלקה הסתימה, וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, אז שוב מאיר ללב בני ישראל שלהובין דרחימתא וזהרורין דנשמת משיח, ומי שרוצה להרגיש מרגיש, ועיין במאמר שאחר זה בסמוך:
3
ד׳והנה שבת קבוע וקיימא ואינו תלוי בקידוש ב"ד, ובהכרח מצד עצמו של שבת ערקין כנ"ל אך מצד זה עצמו שאין בו תפיסת יד האדם והוא רחוק מאוד מהאדם העומד בעוה"ז ושבת הוא מעין עוה"ב, אין כח ביד האדם לקבלו כ"כ בשלימות, ולעומתו המועדים הם תלוים בקידוש ב"ד ומשפט כתיב בהו וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא משפט עד כמה יש רשות לכחות חיצונים, ויצא כאור משפט שבהאיר אור ר"ח והיו"ט אין להם עוד שליטה, ושוב מאירה ללבות בני ישראל קדושת יו"ט מאור שנברא ביום הראשון כמו שכבר דברנו בזה הרבה, ובמדרש ויאמר אלקים יהי אור, זה אורו של משיח, ונראה שיו"ט הוא אמצעי בין שבת לימי החול ובאמצעות יו"ט שיש תפיסת יד האדם ישראל זוכין לשבת, וימתקו הדברים עפ"י מה דאיתא במהר"ל שיו"ט הוא מעין ימות המשיח כמו שבת שהוא מעין עוה"ב, וכבר אמרנו שימות המשיח הם ממוצעים בין עוה"ז לעוה"ב, ע"כ מובן שכן נמי יו"ט הוא ממוצע בין שבת לימי החול, ובאמצעות יו"ט שב"ד מקדשין לי' שיש בישראל, יכולין לקבל אור קדושת שבת:
4
ה׳והנה זה שכתוב לא יחל דברו ופירש"י לא יעשה דברו חולין ומכלל שדיבור איש ישראל הוא קודש, וע"כ אומה"ע אינם בבל יחל, וע"כ הטעם משום דישראל זמינין מקודש עלאה, וכמ"ש קודש ישראל לה', ועיין בזוה"ק ח"ג (צ"ג צ"ד.) וכפי שכתבנו לעיל מה שישראל קריבין ליו"ט הוא משום דכל עצמו של יו"ט הוא מכח קידוש ב"ד, מובן דכל ענין בל יחל שיש בישראל הוא משום שישראל נוחלין שבת ובאמצעות המועדים התלוים בב"ד ובראשי המטות, ע"כ סמיך ענין לו פרשת נדרים ושבועות לפרשת מועדות, והתחיל בפרשה אל ראשי המטות להורות על ענינו:
5
ו׳והיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה, נראה דהנה בעוה"ז הגשמי ומלא רוחות רעות האדם הוא כאבידה כמ"ש תעיתי כשה אובד, והש"י הוא בעל האבידה שמחזיר על אבידתו, אך בימי החול וישראל נתונים בידי שוסים, חשובים כמו בלועים, וכמו שטהרה בלועה אינה מיטמא, כ"כ הוא להיפוך שאין מגיעה אלי' הארת קדושה מלמעלה, וכביכול כאילו ח"ו בעל אבידה אינו מוצא את אבידתו מחמת היותה בלועה ואינה נראית, ואף שאין זה שייך לומר בהש"י כי אין נסתר מנגד עיניו וכמ"ש עיניו בגוים תצפנה, מ"מ מאחר שהוא כן מצדנו שוב הקב"ה עושה א"ע כאילו ח"ו אינו רואה וכמ"ש והסתרתי פני וגו', וכמ"ש במצרים כשהגיע זמן הגאולה וידע אלקים פרש"י נתן עליהם לב ולא העלים עיניו, מכלל שמעיקרא הי' כמסתיר פניו וכמעלים עין מהם, אך כשהגיע יום השבת וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ע"ז אנו אומרים והיו למשיסה שאסיך ורחקו כל מבלעיך ונסתלק הבולע ונתגלו ישראל, אז כביכול בעל אבידה מוצא את אבידתו, ואז ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה, שהשמחה היא מחמת שנסתלק הפירוד, כי הנשמות של זכר ונקיבה כלולים בשרשם, ואח"כ כשירדו לעוה"ז נתפרדה החבילה זה לצפון וזה לדרום, וכשהש"י מזווגם יחד וחזרו ונתאחדו מתהוה ביניהם שמחה וכמשל שני אחים אהובים שהיו מפורדים זמן ארוך שלא ידע זה מזה ונזדמנו לפונדק אחד והכירו זה את זה שנתעוררה השמחה ביניהם בלי גבול, וכדוגמא זו כביכול בעל אבידה שמוצא את אבידתו ביום ש"ק, ואיש הנלבב שמרגיש וכמים פנים אל פנים מעיו מתחתכין מגודל אהבה והוא בחי' כלה מלשון כלתה נפשי אל השם, ודי בזה אזהרה למבין שלא יהי' כשוטה המאבד מה שנותנין לו:
6
ז׳ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', החייתם כל נקבה הן הנה היו וגו', למסר מעל בה' על דבר פעור, והמפרשים יצאו ללקוט אורות וטעמים של פקודי החיל, וכבר דברנו ג"כ בזה, ונראה עוד לומר בפשיטות עפ"י דברי הש"ס ב"ק (מ"ז:) הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומסיק שם דאפי' פירות דעבידא דאכלה נמי פטור משום הוה לה שלא תאכל, ועיין בתוס' שם ד"ה הוה, וא"כ אלו שהזמינו עצמן לפני ישראל כדי שיכשלו בהם אין עליהם דין בדיני אדם, אך משרע"ה חידש להם דהתינח בחטא הזנות, אבל הן היו המסיתים אותם לפעור וכבש"ס סנהדרין ובמדרש, ושוב אין טוענין למסית, אף שכל מסית יש לו טענה הו"ל שלא ישמע לו ולא עוד אלא דברי הרב ודברי התלמיד וכו':
7