שם משמואל, מטות ד׳Shem MiShmuel, Matot 4
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳ברש"י ראשי המטות חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה ואח"כ לכל בנ"י ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל וכו' ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק שאין חלות הנדר תלוי בראשי המטות אלא עקירת הנדר, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, דהנה כבר אמרנו דהא דיש כח בדיבור פה לעשות מחולין קודש או לאסור על עצמו כהקדש, זה נצמח מחמת שישראל עצמם הם קודש כמ"ש קודש ישראל לה', וכבמדרש פ' בא ט"ו כ"ד שישראל מקדשין חדשים משום שישראל מקודשים לשמים וכמו כלי שרת שהכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדש עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש עכ"ל עיי"ש, כן יש לומר נמי בענין נדרים ושבועות, אך הנה קדושה היא הבדלה וזה יתכן באנשים המובדלים מעניני החומר, וכלשון המדרש שישראל הם מקודשים לשמים היינו שהם מובדלים מעניני החומר ואין להם עסק אלא עניני צורך גבוה, וכענין אשה המתקדשת לבעלה שאסורה אכ"ע כהקדש, ובאמת כן הוא במדרש דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה אמר הקב"ה לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלקיך תירא וגו' ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת וכו', עכ"ל, ומ"מ הרי נדרים ושבועות ישנן בכל אדם ואף מי שאינו מגיע למדה זו, ואיך יתכן זה:
2
ג׳אך יש לומר עפ"י דברי מהר"ל שלכן אינו נאמר קודם מאמר הש"י לאברהם לך לך שהי' אברהם צדיק וירא אלקים דאי הכי הי' במשמע שבחירת הש"י באברהם ובזרעו היתה מחמת טעם זה, ואם ח"ו יארע בזמן מן הזמנים שישראל בלתי זכאים יהי' ח"ו בטלה הבחירה כענין אמרם ז"ל אהבה התלוי' בדבר בטל הדבר בטלה האהבה, ע"כ לא סיפר הכתוב מצדקת אאע"ה קודם לכן מאומה להורות שהבחירה היא למעלה מן הטעם, והוא כענין אמרם ז"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, וע"כ לעולם א"א שתתבטל הבחירה ולעולם ישראל מקודשים לשמים ואעפ"י שחטא ישראל הוא:
3
ד׳אך הנה ידוע שהמדות של מעלה מתעוררין רק ע"י מעשה התחתונים, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק פ' פינחס וכן הוא בתקה"ז שחושב עשרה כתות בישראל נגד עשר ספירות ראשי אלפי ישראל הם בכתר, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, ויש לפרש הא דראשי אלפי ישראל בכתר היינו דכתר הוא למעלה מן החכמה והוא למעלה מן הטעם ולעומתו איש אשר דבקה נפשו בה' למעלה מן הטעם ואינו עושה לשום תשלום גמול לא בעוה"ז ולא בעוה"ב איש כזה הוא נאחז בכתר, והם הם ראשי אלפי ישראל המנהיגים את הדור לא לשם שררה ותועלת עצמיי אלא צורך גבוה ועמו ישראל, הם נקראים ראשי אלפי ישראל בהחלט, ולפי האמור מובן שאנשים כאלה הם מעוררים את המדה הנ"ל שבחירת ישראל היא למעלה מן הטעם כנ"ל, ושוב באמצעותם כל ישראל יש להם כח לעשות בדבורם הקדש ולאסור אסר על נפשם בשבועה, ומעתה מובן שכל עניני נדרים ושבועות תלויין בראשי המטות, וע"כ יכולים הם להפר הנדר אחר שכל חלות הנדר הוא באמצעותם:
4
ה׳ובדוגמא זו יכולין לומר ענין קידוש היום והבדלה בשבת שאמרו ז"ל קדשהו בכניסתו קדשהו ביציאתו דמשמע שישראל מקדשין את השבת והוא מצוה על כל ישראל כטוב כחוטא ח"ו כי בשבת מתעוררת מעצמה הבחירה של ישראל שהיא למעלה מן הטעם, כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו וידוע שרצון הוא למעלה מן הטעם, ע"כ אז בכח כל איש ואיש כקטון כגדול לקדש את השבת, וע"כ נמי יש לומר הטעם דמפירין נדרים ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת, כעין יחיד מומחה, שמתיר הנדר מפני שהוא באמצעותו כן נמי לצורך השבת ודו"ק:
5
ו׳נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, וברש"י בשם ספרי ובמדרש שמיתת משרע"ה תלוי' בנקמת מדין ואלו רצה לעכב נקמת מדין אפי' כמה שנים הי' עיכוב למיתתו, ויש להבין מה ענין זה לזה, דמשמע דלאו משום כדי שיראה משרע"ה הנקמה לקיים ישמח צדיק כי חזה נקם הדברים אמורים, דזה איננו שייך אם הוא בבחירתו מעכב כדי שיחי' עוד שנים רבות, ובמדרש מבואר שאפי' באופן זה הי' עיכוב למיתתו, גם יש להבין הענין שבלעם נזדמן שמה אז ליטול שכר הכ"ד אלף שנפלו בעצתו ונהרג שבודאי לא הי' הדבר במקרה:
6
ז׳ונראה דהנה אמרו ז"ל מדין ומואב היו מעולם שונאין זה לזה ומפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והלשון שמעולם שונאין זא"ז משמע שלאו מחמת שום סיבה נתהוה שנאה ביניהם, אלא שכך הוא מעולם מחמת שטבעיהם משונות זו מזו, ונראה דהנה במכילתא שמואב לא רצו לקבל את התורה משום דכתיב בה לא תנאף וכל עצמן באו מניאוף, ולכאורה אינו מובן דגם ממזר מצווה על לא תנאף, ובודאי הפירוש שהם בחנו את טבעם שנמשך אחר הניאוף והתאוה כטבע אביהם דכתיב בי' לתאוה יבקש נפרד וחשבו שאינן יכולין לעמוד עצמם בזה, דלוט הוא בכלל חסד דקליפה פסולת אברהם דהוא חסד דקדושה, ובמדרש שהיו קלסתר פניהם דומין זה לזה, והוא כעין ישמעאל שהוא פסולת של אברהם, וע"כ יש לפרש הא דכתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, שבפסוק זה מזכיר אדום וישמעאל אלא שמואב הוא במקום ישמעאל ועיין רד"ק תהלים פ"ג ז', ולפי דברינו מובנים הדברים אל נכון ששניהם כח חיצוני אחד מיצר קו הימין כנודע ובליקוטי התורה מהאריז"ל סוף דברים בענין קני קניזי וקדמוני וז"ל והם שעיר ועמון ומואב שעיר רמז לראשונה כד"א משעיר מלכם מואב אב חכמה עמון נועם בינה עכ"ל הצריך לענינינו, וממוצא הדברים שמואב הוא בקו הימין וע"כ הוא פסולת מדת חסד ומושך לתאוה, וסופם של בנות מואב הוכיח על מהותם וטבעם, אך מדין נראה שטבעם נמשך לריב ומדון קנאה ושנאה כהוראת שמם מדין ששורשו מדנים, וכמו שמצינו שכתוב והמדנים מכרו אותו, הרי ששמם העצם הוא נגזר מלשון מדון, וידוע דשם הוא המהות, והוא פסולת מדתו של יצחק גבורות הקדושות, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שענין בני קטורה הי' כדי להוליד הדינים תקיפין אשר הי' ראוי יצחק שהי' דין להוציאם, ומפני כי יצחק הי' תקופא דדינא והי' נחרב העולם לכן הוציאם מאברהם שלא יהיו כ"כ קשות, עכ"ל, וממוצא הדברים שמדין ומואב הם שני מיני כחות רעות מתחלפין, מואב מושך לתאוה לעומת מדת אברהם חסד דקדושה, ומדין מושך לריב ומדון קנאה ושנאה לעומת מדתו של יצחק גבורות קדושות, ובאשר טבע של זה מושך לימין וזה מושך לשמאל והם ענפין מתפרדין היפוך אברהם ויצחק שהיו כלולין אשא במיא ומיא באשא, וע"כ מדין ומואב מעולם שונאין זה את זה:
7
ח׳אך מפני יראתן של ישראל עשו שלום ביניהם, והיינו דכמו בקדושה מהתכללות אברהם ויצחק יצא יעק"א ע"ה שהי' כלול בתרין ונקרא במדרש מובחר שבאבות, כמו שידוע בטבע שמהרכבת שני מינים נולד מין וכח שלישי שלא הי' נמצא בשני מינים הקודמים, כן הי' יעקב כח עליון ביותר, ומפני כח זה היו מתייראין ע"כ עשו שלום ביניהם כדי שישיגו גם הם כח יותר גבוה משניהם, וכידוע בזוה"ק שמקליפת שור וחמור יחדו יוצא כח רע מזיק מאד, ולפי דברינו הנ"ל מואב שהם פסולת קו הימין מושך לתאוה הוא קליפת חמור שהוא חומרי ביותר, ומדין שהם פסולת קו השמאל מושך לריב ומדון הוא קליפת שור המזיק והם תרין גזרין בישין, ע"כ נועצו לב יחדו ועשו שלום ביניהם למען ישיגו את כח הרע למעלה ממהותם, ומזה באו לקרוא לבלעם להתחבר עמהם, כי ידוע מאמרם ז"ל ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באוה"ע קם ומנו בלעם, והיינו דכמו משה בקדושה הי' כלול ולמעלה מכל החלוקות שהי' מלך וכהן משורר ושוער, כן לעומתו הי' בלעם בטומאה כח רע עליון למעלה מכל התחלפות, ובזה חשבו לעמוד נגד כח ישראל שהיו מתייראין ממנו:
8
ט׳אך בעוד משה קיים הכניע את כולם, כי מדרגת משה היתה גבוהה עוד יותר, ובזוה"ק יעקב מלבר ומשה מלגאו, וע"כ באם הי' משה עוד בעולם אף שנים רבות לא הי' הצורך כ"כ לנקום מאת המדינים, אבל באשר הי' צריך משה להסתלק מן העולם, והי' ח"ו הם בכוחם העליון כנ"ל והי' ביכולתם ח"ו להתגבר על ישראל, ע"כ בלתי אפשר הי' שיסתלק משה מהעולם עד אחר איבודן של מדין שנכנעה קליפה זו כנ"ל ונתפרדו כל פועלי און, ולפי"ז מובן אשר לא במקרה הי' שנזדמן אז בלעם שמה במדין שיהרג עמהם, אלא כמו שמחיבור שני כחות רעות אלה צץ המטה פרח הזדון הוא בלעם הרשע עמהם, ממילא באיבוד אחד מהם ונתפרדה החבילה נתמעדו רגלי בלעם ונהרג ונדחה לבאר שחת, ולא קם עוד כמותו, ולא שבו התרין גזרין להתאחד עוד לעולם, ונשארו ענפין מתפרדין קו הימין מואב וישמעאל קליפת חמור, קו השמאלי מדין ואדום קליפת שור בלתי צירוף ביניהם:
9
י׳והנה כבר אמרנו שחרבן שני בתי מקדשות מנייהו הוא, ויש לומר עוד בתוספת באור, דהנה אמרו ז"ל מקדש ראשון מפני מה חרוב מפני שהי' בהם ע"ז ג"ע ושפ"ד, מקדש שני מפני שנאת חנם, ונראה דהנה איתא במגלה עמוקות כי שר של ישמעאל יש לו תחתיו ל"ה שרים מימין, ושר של עשו תחתיו ל"ה שרים מהשמאל והם שבעים שרי האומות, עכת"ד, ולפי דרכנו הנ"ל הם מקבילים לקליפת מואב וקליפת מדין, והם החריבו שתי המקדשות, והיינו כי בבית ראשון היתה האהבה יתירה בין ישראל לאבינו שבשמים כברש"י שיר השירים ואו ה' בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני, בבית ראשון להראותכם חיבה יתירה עד שמעלתם בי, עכ"ל, ממילא כאשר חטאו נלקחה האהבה לאהבות חיצוניות וע"כ התגבר בהם אז כח התאוה כמפורש בכתוב ובש"ס שבת והוא קליפת מואב, והנה כבר אמרנו כמה פעמים שכמו דבמדרש ג' מתנות טובות בעולם זכה באחת מהם זכה בכולם, חכמה גבורה ועושר אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאים בכח התורה, ופירשנו כי מטבע החכמה להיות האדם נמשך אחר דעתו, וזה הביא את דור אנוש לידי ע"ז, וגבורה יתירה מביאה לידי שפ"ד, ועושר מופלג מביא להיות נמשך אחר תענוגים ומביא לידי ג"ע, וכל זה מצד טבע העולם, אבל ישראל הם להיפוך שהחכמה הבאה בכח התורה מביאה לידי יראת שמים, וכברש"י יומא (ע"ב:) שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, עכ"ל, וכן גבורה שבאה בכח התורה שהיא להתגבר על יצרו ועל שונאי ה' הפושטין ידיהן במה שאינו שלהם ומחריבי העולם, נמצא הוא היפוך משפ"ד, וכן עושר הבא בכח התורה מביא לגמ"ח ולהיות מתמכי דאורייתא, והוא כח השפעה לזולתו היפוך כח התאוה שהוא למלאות חומרו לבד, וזכה באחת מהם זכה בכולם, היינו שאחת מושכת האחרת עמה, וידיעת ההפכים אחד דכמו דבדברים שהם היפוך ע"ז ג"ע שפ"ד האחת מושכת לאחרת, כן בג' עבירות הנכשל ר"ל באחת מושכתו להאחרת, וע"כ בבית ראשון שהיו בהם ג' עבירות אלו, שורש הרע הי' קליפת מואב כח התאוה והיא מושכתם להאחרות, וע"כ נזכר בכתוב בחרבן ראשון כחו של מואב וכחו של ישמעאל כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צוית לא יבואו בקהל לך, הוא קליפת מואב, וכן קראתי למאהבי המה רמוני הוא ישמעאל כברש"י שם, ושניהם הם מקו ימין פסולת של אאע"ה, ובש"ס פסחים (פ"ז:) טעם גלות בבל מפני ששיגרן לבית אמן פירש"י אברהם מאור כשדים יצא, ומקדש שני שנחרב מפני שנאת חנם, היינו קליפת מדין שהיא מושכת לריב ומדון קנאה ושנאה פסולת של יצחק:
10
י״אולפי האמור יתפרש לנו ש"ס פסחים (פ"ח.) מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו' אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר וכו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר וכו' אלא כיעקב שקראו בית ופירש"י דבית הוא מיושב וכו', דהנה בזוה"ק (רכ"א.) מכון לשבתך פעלת ה' בית ראשון מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני ותרוייהו אמנותא דקב"ה אינון ומדארגיזו קמי' במדברא מיתו וכו' וביתא אתבני על ידא דבר נש וכו' ועד כאן בנינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא וכו' בית ראשון ובית שני יחות לון קב"ה כחדא מלעילא בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא וכו', ולפי"ז יש לומר דהא דאברהם קראו הר בלתי מיושב משום מקדש ראשון העתיד ליחרב ע"י קליפת מואב וישמעאל פסולת דאברהם כנ"ל, וכן יצחק שקראו שדה משום בית שני דעתיד ליחרב ע"י קליפת מדין ועשו פסולת של יצחק, אבל יעקב קראו בית ע"ש בית השלישי, והיינו משום דמהתכללות אאע"ה ויצחק יצא מהם כח הכולל הוא יעקב כנ"ל, וע"כ בית השלישי שהוא כולל שני המקדשות כאחד כדברי הזוה"ק מתיחס ליעקב, ולכח הכולל אין לכחות הרעות שום אחיזה אחר נקמת מדין כנ"ל:
11
י״בולפי דרכנו יש לפרש נמי ענין דבין המצרים שבעה עשר בתמוז ות"ב דנראה דבשני זמנים אלו הי' התגברות שני מיני כחות רעות הנ"ל שבעה עשר בתמוז הי' התגברות כח מדין ועשו, והם הי' אז העיקר, ובת"ב הי' עיקר הצרה מחמת התגברות כח מואב וישמעאל, עפי"מ שהגדנו כבר שלשון תמוז הוא מלשון חימום והיסק והוא התגברות דינין תקיפין כאשא, ולפי דרכנו הוא כח מדין ועשו, וע"כ הוי' השולטת בחודש הזה היא לגמרי מהופכת המורה על תוקף הדין כידוע, וחודש אב הוי' השולטת בו חצי' הראשון מהופכת והשני' כסדרן מורה שרק בחצי הראשון, של החודש שולט הדינין, אבל לא בחצי חודש השני, וכמו קליפת מואב שעדיין הי' טמון בקרבה דוד המע"ה, והיינו שבפנימית חודש זה הוא רחמים כי חצי השני לעולם מורה על הנעלם והנסתר שבו, וע"כ מזלו ארי' שהוא מימין להמרכבה וגם אותיותיו כסדרן אלף בית, כבזוה"ק ח"ב (קפ"ו.) בהפרש שבין חודש תשרי לחודש אביב עיי"ש:
12
י״גולפי האמור יש לפרש הא דאנו עושין הצום בשבעה עשר בתמוז יום חרבן בית שני ולא בשבעה בחודש שבו נחרב בית הראשון משום דחרבן שני עדיפא לי', ולכאורה אינו מובן דחרבן הראשון שהיו שם החמשה דברים ארון וכפורת וכו' הצרה גדולה ביותר, אך לפי דרכנו יש לומר דבחודש תמוז הי' עיקר התגברות קליפת מדין ועשו, שאליהם מתיחס חרבן בית שני כנ"ל ע"כ עדיפא לי' בענין צום הרביעי את חרבן השני:
13
י״דועפ"י דרכנו הנ"ל יש ליתן טעם על הרחקת הצומות זה מזה ג' שבועות, עפ"י דברי מהר"ל בספר התפארת בטעם ריחוק מ"ת מיצ"מ עד חודש השלישי שבמדרש כמו גיורת שצריכה להמתין ג' חדשים, ופירש מהר"ל דבשלשה נעשה ההפרש בתכלית, כי הראשון מתיחס עוד לדבר שיצא ממנו והשלישי מתיחס לדבר שבא אליו והאמצעי הוא עיקר המפריש באשר אין לו שום התיחסות לא לזה ולא לזה, כן נמי יש לומר הרחקת הצומות דצום הרביעי מתיחס למדין ועשו, וצום החמישי למואב וישמעאל, ע"כ צדקה עשה הש"י שהרחיק זה מזה למען לא יהי' להם צירוף שבאם ח"ו הי' להם צירוף הי' להם כח יותר גדול כנ"ל, ע"כ ההרחק הוא מספר שלשה שבועות:
14
ט״וונראה שלעומת כחות רעות של מואב ומדין יש בשבת מצות זכור ושמור, ובזוה"ק שמור הוא מדת לילה כנס"י התאחדות כלל ישראל רזא דאחד היפוך קליפת מדין, ובתנדב"א שאדם מתרצה עם בניו וב"ב, זכור הוא במוח החכמה היפוך קליפת מואב שמחשבת התאוה אינה מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה, והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש לפרש שלעומת כח מדין ומואב שעשו שלום ביניהם והתאחדו באו לכח גבוה הכולל שניהם, מדה טובה המרובה עאכו"כ שזוכין לכח הכולל והוא עונג שבת שאין למעלה מעונג, וזה שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, וכמו שכחו של משה אז התגבר על כח שנתהוה מחיבור מדין ומואב כן הוא כחו של שבת שהוא מעין משרע"ה כמו שאיתא בספרים שע"ז נאמר ישמח משה במתנת חלקו, והוא המחזק בידינו בגליות שישראל מסתבכין למלכיות מן בבל למדי ומן מדי ליון ומן יון לאדום, והם כחות רעות שונות זו מזו, אבל ישראל בכח השבת שהוא כח כולל בקדושה דוחה מהם כח הכולל ושוב ידינו רמה ודידן נצח, וזה שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, אבל ישראל ותרם כראם קרני כמו קרן שהוא מתרומם ועולה למעלה, עד שזוכין לגאולה שלימה, אכי"ר ב"ב:
15