שם משמואל, מצורע ג׳Shem MiShmuel, Metzora 3
א׳תזו"מ שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות וכו' והי' מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים וכו' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וכו' אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו וכו', וכבר כתבו בזה כל המפרשים איש לפי דרכו מה חידש הרוכל, ומה לא הי' ר' ינאי יודע מקודם שהודיעו הרוכל, ואענה אף אני חלקי בעזה"י, דהנה אמרו ז"ל שאלו לחכמה ואמרה נפש החוטאת היא תמות, התורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, והיינו בעשות אדם חטאים הנה נשתאבו בקרבו חלקי הרע שאין אופן להפריד ממנו אלא ע"י מיתה שחלקי הרע נתעכלים בקבר, וכמו שהמיתה היא תיקון על חטא הכללי מאדה"ר כן היא תיקון על חטא הפרטי, וזה שאמרה החכמה נפש החוטאת היא תמות וזה תקונה התורה אמרה יביא קרבן שעל המוקד תמורת גוף האדם בזה נמי תפרד הרע ממנו, אבל מצות אחרות אין בכוחם לגרש את חלקי הרע שנשתאבו בקרבו, אלא או מיתה ממש, או קרבן תמורת המיתה, והקב"ה אמר יעשה תשובה היינו כי תשובה קדמה לעולם, וחלקי הרע נבראו בתוך בריאת העולם, א"כ התשובה גדולה במעלה בקדושה, מהחטא בטומאה, ע"כ נדחה החטא מפני אור התשובה:
2
ג׳והנה כבר פירשנו דברי הש"ס ערכין סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש אף דאפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו, ומה נשתנה חטא לשון הרע, ואמרנו עפ"י דברי האר"י ז"ל דענין מיתה היא שבאין באדם כחות הטומאה עד שהנשמה אינה יכולה לסבול ובורחת, עכ"ד, ואף שתמיד הטומאה בורחת מפני הקדושה כדכתיב מפני שרי גברתי אנכי בורחת, מ"מ מפאת הגזירה שנגזרה על אדה"ר כי עפר אתה ואל עפר תשוב ניתן רשות לכחות הטומאה לשלוט בו בעוד הנשמה בו, ושוב הנשמה בורחת, וע"כ בעל לשון הרע שתפוס אומנתו של נחש שהביא המיתה לעולם, נסתאבה בקרבו טומאה כזו שהקדושה בורחת מלפני', וע"כ אינו דומה לשאר החוטאים שיש להם תקנה שע"י שישאף בקרבו קדושה תברח הטומאה, וזה הוא להיפוך, ולפי דברינו הנ"ל שזה שמועילה תשובה להחוטאים מפני שתשובה היא קודמת לעולם, והיא בקדושה יותר במעלה מהחטא בטומאה, ע"כ החטא נדחה מפני', מ"מ טומאה כזו שאפי' נשמה קדושה שהיא מבינה למעלה משבעת ימי בראשית בורחת מפני', כ"כ אור התשובה שהיא מבינה נמי נדחה מפני טומאה זו, וע"כ אין לו תקנה:
3
ד׳ולפי האמור יובן דקדוק עצום בפסוק מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וגו', הנה סור מרע ועשה טוב הוא כלל התורה כולה, ומה השמיענו דוד המלך ע"ה שהאיש החפץ חיים ינצור לשינו מרע ויסור מרע ויעשה טוב, הלוא כבר הכתיב לנו משה בתורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים, שבשמירת התורה יהי' לנו חיים, ועוד מה הוסיף לאמור נצור לשונך מרע שמאחר שאמר סור מרע ועשה טוב הרי הכל בכלל, אך לפי הנ"ל, דבר גדול השמיענו שלמען יקנה אדם חיים ע"י סור מרע ועשה טוב צריך שיקדים שמירת לשונו מרע, דאל"ה לא יועיל לו הסור מרע ועשה טוב, כי הרע שנשתאב בקרבו ע"י לה"ר הוא יבריח את אור כל מצות כולם וכנ"ל, ובזה יובן הדקדוק סם חיים ולמה הוסיף תיבת סם, ולהנ"ל יובן דהנה ידוע שאין בסמים המרפאין חלקי הזן להחיות את המסתפק מהם, אלא שמבריאין את החולה שיהי' ביכולתו לאכול ולשאוב חיים מהמאכל, וכן ברוחניות שמסור מרע ועשה טוב שואב האדם חיים, אך כשאינו שומר לשונו מרע הוא כדמיון החולה שאינו יכול לאכול ולשאוב חיים מהמאכל מטעם הנ"ל ע"כ יוצדק בו לאמור סם חיים וזהו שהראה הרוכל שכתוב בס' תהלים נצור לשונך מרע נוסף על סור מרע ועשה טוב, וזה שהתרגיש ר' ינאי שכל ימיו הי' קורא הפסוק ולא נתן לב לדקדוק זה:
4
ה׳ענין נגעים שקודם מ"ת שאינם מטמאין, דהנה בש"ס שבת דבמרה לא איפקדו אתחומין, וביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה בשבת זכור ושמור, שמור הוא ממלאכה ובזה כולם שוים דבעשיי' יד כולם שוה, אבל זכור הוא בפנימית, ואין זה דומה לזה, והנה אז באשר עדיין לא נטהרו מזהמתן, עדיין לא ניתן להם זכור שבפנימית אלא שמור לבד ממלאכה, והנה תחומין כל אחד יש לו תחום ממקום שעומד בו, [זולת כאשר הם בעיר אחת העיר מצרפן וכאלו כל העיר כד' אמות] וע"כ אז שלא הי' להם עדיין זכור שבפנימית שהוא לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, ע"כ לא איפקדו אתחומין שבדוגמתם, ודפח"ח:
5
ו׳והנה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, והיינו דבמצורע במקום ששורה קדושה על כל איש ישראל שמזה בא העונג ביום השבת, שורה על המצורע דבר שהוא לעומתו בטומאה והוא נגע, כי מחמת החטא מסתלקת הקדושה, והטומאה להוטה לשרות במקום שהי' בו קדושה כענין טומאת המת שמבואר בזוה"ק שלעומת הקדושה שורה הטומאה, וכמו שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דטומאת המת בוקעת ועולה עד לרקיע אף שרה"ר שהוא מקום החיצונים אינה תופסת אלא עד עשרה, משום דשורה טומאה לעומת נשמה הקדושה שהיא מעולם היחוד ועולה עד לרקיע, כעין זה היא בנגע במקום עונג, וע"כ כמו שגוים אינם מטמאין באוהל שכתב הזוה"ק הטעם משום שאין בהם קדושה בחייהם, כ"כ גוים אינם מטמאין בנגעים, והדברים אחדים:
6
ז׳ומעתה יובן דקודם הדיבור שלא הי' להם לישראל אלא שמור לבד כנ"ל ולא זכור שהיא הפנימית, ומובן שעונג שבת שהיא פנימית עדיין לא זכו בו אז, ע"כ אינם מטמאין בנגעים ג"כ, שהרי טומאת נגעים לא היתה להוטה להתדבק אז בהם באשר לא הי' להם דוגמתה בקדושה:
7