שם משמואל, מצורע ד׳Shem MiShmuel, Metzora 4
א׳מצורע שנת תרע"ג
1
ב׳ענין טהרת מצורע בשתי צפרים, הנה בש"ס יומא שמצותן שיהיו שוות, ובת"כ הובא ברמב"ן וכן הוא ברמב"ם שצריך שיהיו שוות במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחת, כלשון ששנינו בשני שעירי יוה"כ, וכן מת המשתלח ישפך הדם נשפך הדם ימות המשתלח הכל כמו שני שעירי יוה"כ, ומשמע שענין אחד לשניהם, וברמב"ן שהמשולחת כסוד שעיר המשתלח, ויש להבין מה ענין זה לזה, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הענין שהי' סימן יפה כשהגורל עלה בימין משום דשעיר לעזאזל הוא להדחות את הפסולת ולנקות את ישראל מהעבירות כמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו', והשעיר לה' הוא לקשר את נשמת ישראל בשורשן, א"כ זה הוא שמאל דוחה הפסולת וזה ימין מקרבת מה שראוי לקרב, עכת"ד, ובודאי הפי' דכשהקירוב הוא בימין מעורר כן למעלה שימינו של הקב"ה שהוא מדת חסד הוא המקרב, ובכן יכול להתקרב אפי' מי שעדיין איננו כ"כ ראוי, אבל כשהקירוב הוא בשמאל שהוא מדת הדין איננו יכול להתקרב רק הזוכה גם במדת הדין, ובודאי כן הוא הענין בצפורי מצורע, אלא שאין כאן הגרלה שאין לו ענין אלא ביוה"כ כמבואר אצלנו שם, והיינו דהנה אמרו ז"ל סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק, ואף דיש תיקון לכל עבירות שבתורה ואפי' עבד ע"ז כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו, ולמה לא יהי' תיקון לחטא לשון הרע, ע"כ צריך לומר הטעם משום דכתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, א"כ הדיבור של האדם זהו צורת כל האדם בכללו וקישור הנשמה וגוף, א"כ זה שפגם בדיבור הוא שדא תכלא בכלל צורת האדם ואינו דומה לכל שאר עבירות שהחטא הוא בפרטות ולא בכלל האדם כידוע שרמ"ח מצ"ע כנגד רמ"ח איברים ושס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידין, ולמשל מי שעלה בו מכה באחד מאבריו עדיין יש לו תקנה שיתפשט בו חיות משאר האיברים הבריאים אבל מי שנשכו נחש שהטיל ארם בכולו מאין יבוא עזרו, וא"כ זה שפגם בדיבור לה"ר הרי נפסק ממנו כל צורת החיות דקדושה דהוא הנפש חי' והרי הוא כמת בכללו, ומאין יתפשט בו חיות, והנה כמו שבגוף המת נדבקו כחות הטומאה לעומת נשמה הקדושה שיצא ממנו, כן זה שיצא ממנו כל חיות דקדושה ואבד את הנפש חי', ממילא שורים עליו לעומתו כחות הטומאה המושכים לכל רע, והוא ממש כענין טומאת מת לפי טעם הזוה"ק, ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל שלה"ר מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, אף שאין ענשו מיתה כמו אלו, מ"מ נשתאבו בו כחות רעות המושכים אותו לכל רע וגם לדברים אלו, ומ"מ אין עליו עדיין עונש מיתה שהרי עדיין לא עבר בפועל, ועוד לא ניטלה ממנו הבחירה, וזהו ענין טומאת צרעת שסמני טומאה מעידין על כחות הרעות שנשתאבו בו:
2
ג׳והנה בהא דסיפר אין לו תקנה כבר פרשנו היינו כמו תיקון כלי הנשבר, אבל עכ"פ יכול להתחיל מחדש וכמו קטן שנולד והימים הראשונים יפלו, וכן הוא הענין בפגם ברית מושז"ל דמשמע מהזוה"ק דאין לו תקנה בתשובה אלא בחילא סגיא, נמי יש לפרש כה"ג עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הא דיוסף הצדיק שהושלך לבור והבור ריק אין בו מים דמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו משום דהנה כתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, ע"כ מי שצלם אלקים שלו בשלימות הם מתייראים ממנו וכמ"ש הזוה"ק ח"א (קצ"א.) דהא דכתיב בדניאל אלקי שלח מלאכי' וסגר פום אריותא ולא חבלוני, ההוא דיוקני' דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לון לנטרא לי' דלא יחבלון לי' עיי"ש באריכות, והנה עיקר צלם אלקים תלוי בשמירת הברית וע"כ יוסף הצדיק שהי' צלם אלקים שלו בשלימות ע"כ לא היו יכולין לקרב אליו מפני שאימתו מוטלת עליהם, עכת"ד, וממוצא דברים נשמע להיפוך שמחמת פגם הברית נסתלק צלם אלקים, וצלם אלקים זה הוא עיקר חיות האדם כמ"ש אך בצלם יתהלך איש, וידוע מזוה"ק פ' ויחי (ר"כ.) ענין צלם אלקים בשעתא דקריבו יומוי מתעברין מיני', וע"כ מחמת פגם ברית נסתלק ממנו כל חיות דקדושה, והוא ממש כעין מצורע ובזוה"ק פתח פתחא לפרשת מצורע מפסוק גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב, ואותה פתיחה עצמה פתח בחלק ב' (כ"ו.) בענין פגם ברית עיי"ש, כי שניהם בסגנון אחד, וע"כ אין לו תקנה אלא בחידוש חיות כקטן שנולד וכמו ענין מצורע, להמשיך לו חיות חדש, אחרי שאבד את הנפש חי' שבו מצד הקדושה, אך באשר קלקולו הי' בכפלים שנסתלק ממנו חיות הקדושה, ולא עוד אלא שנשתאב בתוכו חיות מצד הטומאה, נצרך שגם טהרתו יהי' בכפלים, להדחות ממנו את כחות הרעות, ועוד נצרך להמשיך עליו חיות מצד הקדושה אחרי שכבר נפסק ממנו כנ"ל:
3
ד׳ויש לפרש שזהו הענין השתי צפרים דהנה ברש"י לפי שהנגעים באין על לה"ר שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול, והנה אמרו ז"ל כל פטפטיא בישין ופטפוטי דאורייתא טבין, והנה כבר אמרנו במק"א שלשאוף חיים חדשים אחרי שכבר נפסק ממנו אין דרך אלא ע"י עסק התורה, כי אין כל חדש תחת השמש אבל למעלה מהשמש יש, ובכח התורה יכול להעשות ברי' חדשה שהרי כל חידוש הבריאה הי' ע"י התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ובזוה"ק ח"א (י"ב:) וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישא דרחיש בה זכי לההוא נפש חי', וע"כ לזכות לנפש חי' חדשה אחרי שהראשונה נפגמת עד לאין מרפא, אין עצה כי אם ע"י עסק התורה ביגיעת בשר בההוא ריחשא דרחיש בה, ולזה בא הרמז בשני צפרים, אחת לדחות את כחות הרעות שנשתאבו בו מחמת פטפוט דברים של איסור לה"ר, ואחת לזכות בכח פטפוט של תורה לההוא נפש חי':
4
ה׳וזהו הרמז שבעה הזאות של דם ציפור השחוטה בצירוף מים החיים, כי דם הוא הנפש והוא החיות של הבעל חי והוא חיות חדש דקדושה, אך זהו רק בצירוף מים החיים כענין מים חיים של אפר פרה שרומז לתורה וכמ"ש בפרשת פרה ע"ש תורת חכם מקור חיים וחכם גמטריא חיים ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, ובתורה ממשיך חיים חדשים ממקור החיים, והוא ממש כענין שני שעירי יוה"כ ששעיר המשתלח מכפר נמי על הפשעים שהוא מרד, ומובן שהמורד הוא יוצא מכלל הקדושה ואין לו חלק בחיים, ולעומתו נשתאבו בו כחות רעות, ע"כ באין השני שעירים שעיר המשתלח להדחות את כחות הרעות, ושעיר הנעשה בפנים להתקרב נשמת ישראל לשורשן, וידוע ששורש נשמת ישראל הוא לעילא לעילא והוא ממקום הנקרא קה"ק, וע"כ מזין מדמו בקה"ק, וע"כ מזין נמי מדם ציפור השחוטה ובמים החיים שבע פעמים נגד כל שבעת ימי הבנין להמשיך חיים חדשים כמו בריאת עולם הנברא בשבעת ימי בראשית כי האדם הוא עולם קטן, והשחוטה אסורה בהנאה כאמרם ז"ל וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות השחוטה כמו שעיר הנעשה בפנים שנשרף בחוץ למחנה ואין בו שום הנאה לכהנים, אך המשולחת היא דוגמת שעיר המשתלח שכתוב ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, כמ"ש הרמב"ן ששם משתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה שתשא הצפור את כל עונותיו אל מחוץ לעיר על פני השדה ומותרת בהנאה כאמרם ז"ל וזה אשר תאכלו מהם לרבות המשולחת כמו אברי שעיר המשתלח דאפסוק הלכתא דמותרין בהנאה:
5
ו׳ובמה שכתבנו מענין מים חיים יובן הטעם דזב צריך מים חיים לטבילתו, כי ידוע דברית המעור וברית הלשון הם בגוונא חדא, ומחמת פגם ברית הלשון נמשך צרעת, ומחמת פגם ברית המעור נמשך זיבה, וכתבנו דכמו בפגם ברית הלשון נסתלקה ממנו הנפש חי', כן בפגם ברית המעור, נסתלק ממנו הצלם אלקים, וצריך התחלה מחדש כקטן שנולד, ע"כ נצרך נמי לטהרתו מים חיים ואינו דומה לשאר הטומאות, אלא בכח התורה כנ"ל:
6
ז׳ויש לומר דגם שבת מסוגל לזה, דשבת הוא התחדשות הבריאה כמ"ש האור החיים פ' בראשית שכל הבריאה היתה רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחיל מחדש ויכול לזכות לנפש חי' מחדש, וזה זכור ושמור, שמור הוא השמירה ממלאכה ומכל טרדת ששת ימי המעשה ובזה מדחין הפסולת שנשתאב בו בימי החול, וזכור הוא שפע חיות חדש נשמה יתירה, וכן יש לפרש צווחין אף עקתין בטלין ושביתין היינו הפסולת שנשתאב בכל ששת ימי המעשה, וזהו שמור, ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו הנשמה יתירה וזה זכור, וזה מקביל לעומת טהרת המצורע, להדחות ממנו כחות הרעות שנשתאבו בגוי', ולהפריח בו נפש חי' מחדש, אך מי הוא הזוכה ששבת יקלטנו, ובודאי מי שהשבת קולטתו הוא נושע לעולמים, וכמו עוה"ב שאין בו עוד שינוי, כן נמי שבת שהוא מעין עוה"ב, אבל כמו שעוה"ב אין זוכין לו אלא הראוין לו כן נמי בשבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו מי שהוא נשלם בימי החול ונעשה תמים בלי מום כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, וזה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים, שמחמת שאדם זוכה להיות תמים ע"י עבודתו בימי החול לתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים ולפשט את העקמימיות שבלב, זוכה אח"כ בשבת להוושע תשועת עולמים, אך ע"י התורה יכול כל איש אפי' הרחוק בתכלית להתקרב כי דברי תורה אינם מקבלין טומאה, ובהכרת כאשר יגע בתורה נכנס בו חיות מתדש, ויכולין לזכות הנפש חי' מחדש, ואינו דומה לשבת שהיא מעין עוה"ב, ויש להעמיס זה בדברי חכז"ל שאמרו לא כירושלים של עוה"ז ירושלים של עוה"ב ירושלים של עוה"ז כל הרוצה לעלות לה עולה וירושלים של עוה"ב אין עולין אלא הראוין לה, ירושלים של עוה"ז הוא תורה שבע"פ שע"י יכול כל איש לזכות כנ"ל, אך ירושלים של עוה"ב הוא שבת מעין עוה"ב אין ביכולת כל אדם לזכות אלא הראוין לה, ומ"מ כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, וכ"כ יכול כל איש לזכות בחלק עכ"פ משבת בצד מה, והוא בכלל טועמי' חיים זכו, אעפ"י שאין לו אלא טעימה בעלמא נמי זוכה לחיים, אבל עכ"פ צריכין לטעום וכענין שכתוב טעמו וראו כי טוב, אבל באם הוא עצל נלאה להשיב ידו אל פיהו איך יטעם, ודי בזה למבין:
7
ח׳במדרש מעשה ברוכל אחד שהי' מחזיר בעיירות הסמוכות לצפורי והי' מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עלי' רבי ינאי הוה יתיב ופשט בטורקליני' וכו' אמר לי' תא סליק להכא זבין לי וכו' הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וכו' אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשיט עד שבא רוכל זה והודיעו, והכל תמהו מה חידש הרוכל שר' ינאי לא הי' יודע, וכבר דברנו בזה:
8
ט׳ונראה עוד לומר דהנה אמרנו לעיל דצפורי מצורע ושני שעירי יוה"כ הם בסגנון אחד, אחד להדחות את כחות הרעות, ואחד להמשיך חיים מחדש, ויש להתבונן בשניהם שההתקשרות בקדושה והמשכת חיים חדשים הוא עוד טרם דחיית והסתלקות כחות הרעות כאמרם ז"ל שם עד מתי הוא זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, וכמ"ש וכלה מכפר את הקודש וגו' והקריב את השעיר החי והתודה עליו וגו', וכן כאן שילוח המשולחת הוא אחרון שבמעשים, מה שלכאורה צריך להיות תחילה דיחוי כתות הרעות הוא סור מרע ואח"כ ועשה טוב להמשיך חיים חדשים, וכענין החטאת שקודם לעולה בכל מקום כאמרם ז"ל ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, שהחטאת היא לנקות מהחטא, באה בראשונה ואח"כ העולה לקרבהו אל הקדושה, וכאן הוא להיפוך:
9
י׳ונראה דהיינו טעמא דבמצורע בשביל שפגם בכח הדיבור שהיא הנפש חי' נסתלקה ממנו הנפש חי' שהוא כל רגש חיות דקדושה, א"כ אי אפשר להתחיל בסור מרע תחילה, כי עיקר סור מרע הוא כשנודע ומכיר ומבין עד היכן הדברים מגיעים מה שפגם וקילקל, כי באם לאו הכי אף שנותן אל לבו להטיב מעשיו ואיננו עושה עוד רע עדיין אינו נקרא סור מרע, כי לשון סור הוא כענין הסרת הבגדים הצואים מעליו, וכמ"ש סר צלם מעליהם, שלא נשאר לו דביקות אל הרע כלל, וזה א"א רק כשיודע ומכיר היטב מהו הרע ונעשה נבזה ונמאס בעיניו מאד אז נקרא בלשון סור מרע, וזה שכלה ממנו כל רגש וחיות דקדושה, והוא כמת בחייו אין בשר המת מרגיש באיזמל, ואי אפשר להיות לו חרטה אמתית להיות סור מרע לגמרי, ע"כ אין עצה אלא שישאב בתוכו חיים חדשים תחילה ואח"כ יכול להיות סר מרע, ובודאי שאח"כ אחר שיהי' סור מרע לגמרי ישאב חיים חדשים ביתר שאת, וזה עצמו הוא הענין ששעיר הפנימי קרב קודם שעיר המשתלח, עפ"י מה שאמרנו לעיל שבאשר שעיר המשתלח מכפר על המרד, ומורד יוצא מכלל הקדושה ואין לו עוד חלק בחיים, א"א להיות סור מרע מקודם, באשר אי אפשר שירגיש כ"כ בהפגם שעשה טרם יערה עליו רוח קדושה מחדש, ואינו דומה לכל חטאות הקודמות לעולות הבאין עמהן שהחטאת היא על השוגג שלא נאבד ונסתלק ממנו כל רגש חיים, וזה כלל גדול לכל הבא לטהר מעבירות שבידו הנעשו בזדון, מה גם בפגם ברית שהוא פגם בצלם אלקים עיקר חיות האדם, אי אפשר לעשות כסדר סור מרע ועשה טוב, שזה לא נאמר אלא באיש שלא נתקלקל בכללו וכמשל איש שיש לו מכה באבר אחד ומועיל לו רפואה, זה יכול להיות סור מרע מקודם, אבל לא האיש שנתקלקל בכללו והוא נצרך לחיים חדשים:
10
י״אולפי האמור יובן חידוש הרוכל דהנה כבר דקדקנו במאמר הכתיב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב, דמאחר שאמר סור מרע ועשה טוב הרי נכלל בו כל מצ"ע ומצות ל"ת, ולמה פרט מקודם נצור לשונך מרע וגו' שהרי גם זה בכלל סור מרע, עוד יש לדקדק דבכתוב כתיב מי האיש החפץ חיים, והרוכל מכריז מאן בעי למזבן סם חיים, למה הוסיף תיבת סם, אך לפי הדברים הנ"ל יבואו הדברים אל נכון, דהסדר סור מרע ואח"כ ועשה טוב לא נאמר אלא במי שלא נתקלקל בכללו, וכדמיון מי שעלה בו מכה באחד מאבריו וצריך סמים לרפאותו, והיינו זה ששמר עצמו מלשון הרע שעדיין לא נאבדה ממנו הנפש חי', ומובן שבכלל זה כל השוגגין כנ"ל, ולזה מועיל סם לרפאותו, והיינו סור מרע ועשה טוב, ומכלל הן אתה שומע לאו, שמי שלא שמר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, [ואולי כפל הלשון מורה על פגם הברית שהוא כיוצא בו] לא יספיק סם לרפואה שזה אינו בגדר הרפואה אלא שצריך לחיים חדשים ממש ולא לסם חיים אלא חיים ממש, לזה איננו נכון זה הסדר של סור מרע תחילה, אלא שצריך לשאוב חיים חדשים שהיא עשה טוב תחילה, וכנ"ל, וזה שהתרגש ר' ינאי שכל ימיו הי' קורא פסוק הזה ולא הי' יודע לדקדק למה נקט נצור לשונך מרע בפרט ולא הספיק סור מרע שהוא כלל כל הל"ת עד שבא רוכל זה והודיעו במה שהוסיף על המקרא תיבת סם שהכתוב מיירי רק במי שיש לו עדיין רפואה וזה נצור לשונך מרע וגו':
11
י״בולפי האמור יש להבין בפסח מצרים דפסול בו ערלות דכתיב כל ערל לא יאכל בו, ובמדרש שבאו אצל משה ואמרו האכילנו מפסחך ואמר להם כך אמר הש"י כל ערל לא יאכל בו מיד נתנו עצמם ומלו ומשמע שמלו בלילה בעת אכילת הפסח, וכן הוא להדיא ברש"י ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, הרי שבלילה קודם אכילה מלו ושחיטת הפסח הי' כשהם ערלים, ואין זה בפסח דורות המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כתיב, ואין שוחטין וזורקין על ערל שלא מל אף למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ כמבואר בפסחים, ויש להבין מה נשתנה בזה פסח מצרים מפסח דורות:
12
י״גונראה דהנה כבר אמרנו ענין שתי מצות אלו שניתן להם במצרים, כי מילה היא סור מרע להדחות הערלה שהיא טומאה חמורה מכל הטומאות, ופסח הוא שהוזמנו לאכול על פתורא דמלכא והוא התקשרות ישראל בשורשן, והוא שאיבת חיים חדשים ממקור החיים והוא עשה טוב, ובכלל שתי מצות אלו הם סור מרע ועשה טוב, אך באשר היו במצרים במ"ט שערי הטומאה איש שקוצי עיניו לא השליכו וגו' לא הי' אפשר להם להיות על סדר סור מרע קודם כנ"ל ואינו דומה לפסח דורות שישראל מקושרין בקב"ה, אבל אז הי' חסר להם החיות דקדושה, ע"כ היתה העצה בראשונה עשיית הפסח ואח"כ היו יכולין למול ערלת הגוף וערלת הנפש, ואינו נאסר ערלות אלא באכילה ולא בעשי':
13
י״דואולי יש בזה רמז שאוכלין המצה ואח"כ המרור וכזית מצה באחרונה, כי מצה הוא השגה נבדלת נקי מפסולת ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דון, והוא רומז לתורה דכתיב בה לכו לחמו בלחמי, ואח"כ המרור להרגיש המרירות כי רע ומרי עזבך את ה', כי בלתי שיאכל בראשונה המצה איננו מרגיש כנ"ל, והוא רמז על פסח מצרים, וגם עתה מי שיש בידו זדונות ופשעים כנ"ל מה גם פגם ברית, אך עדיין אין זה התכלית אלא שעי"ז יכול לאכול כזית מצה באחרונה, וכמו שבמצרים שאחר המילה אכלו הפסח:
14
ט״וולקח עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ובא"ע שהמצורע ובית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים, ויש להבין למה בפסח מצרים הי' די באגודת אזוב, וכן בטהרה מטומאת המת, ובטהרת המצורע והבית המנוגע צריך גם עץ ארז ושני התולעת, וברש"י שהחוטא שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב ותולעת, ומ"מ מדוע נצרך הרמז למה שנתגאה מקודם ולמה לא די במה שנדרש ממנו עתה, ונראה דהנה הלוא כבר נרפא הנגע, ובודאי בעוד שלא שב מגסות הרוח שהי' בו לא הי' נתרפא, ומה זה שנדרש ממנו שעוד ישפיל עצמו הלוא כבר השפיל עצמו, עוד זה יש להבין דקדוק מדוע בפרה אדומה כתיב עץ ארז אזוב ושני התולעת, ובמצורע עץ ארז שני תולעת ואזוב למה שינה הסדר:
15
ט״זונראה דהנה ענין המתגאה לא נוכל לומר שזה רע בהחלט, שמצינו חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וכתיב ויגבה לבו בדרכי ה', ויהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר גבור כארי רץ כצבי וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים, שכל אלה הם היפוך מדת השפלות והכנעה, וכ"כ מובן אשר הכנעה ושפלות אין זה מדה טובה בהחלט שהרי מצינו כנ"ל שהזהרנו להיות תקיף בדעתו עז כנמר וגבור כארי, וידוע שממדת הכנעה ושפלות יכול לבוא לידי יאוש הנורא ח"ו והוא גרוע מהכל, וע"כ שכל אלה המדות הן הגבהת הלב והן הכניעה והשפלות כשהם בטהרתן כל אחד במקומו הראוי והצריך הוא טוב, ושלא במקומו הוא רע, והנה מצורע זה שהי' בו מתחילה גסות הרוח ונתנגע, ובשביל היסורין והבדלתו חוץ למחנה נשפל נפשו, ודכא לארץ חיתו, וכלשון אבות דר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה הי' שפלה מהם, הרי שטבע מוכי שחין להיות נפשם שפלה עליהם, והנה כמו שאין שבח בגסות הרוח שמקודם כן נמי אין שבח בהשפלות של עכשיו, ולא זה הדרך ישכון אור אלקי ואדרבה אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ואין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה וכתיב עבדו את ה' בשמחה, והכניעה הנרצית הוא כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' יסוה"ת בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ וכו' וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' שפלה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות וכו', וע"כ הן הגסות הרוח שמקודם והן הכניעה והשפלות של עכשיו צריכין טהרה, וכשיטהרו היינו הגסות הרוח להגביה לבו בדרכי ה' ולהיות עז כנמר גבור כארי, והכניעה להיות נכנע להש"י, לא מחמת דכאותו ויסוריו והבדלתו מחוץ למחנה, שכניעה זו הוא רק מחמת זולתו שהוא רואה כל העולם בריוח והוא בצער, אין זה נחשב לכלום, שאלמלא הי' כל העולם כמותו לא הי' נכנע כלל, אבל הכניעה להש"י מצד גדלות ה' שהוא רואה א"ע עם כל העולם יחד כאפס ואין, הוא כניעה בעצם ולא מפאת זולתו, והוא כניעה הנרצית, וכניעה זו אינה סותרת את הגבהת לבו בדרכי ה', ויכול להיות לו שניהם יחד, לעומת אשר גסות רוח הקודמת וכניעתו ע"י הנגע היו סותרים זה את זה, וכניעה זו יוצדק לומר עלי' כאזוב ות לעת שהתולעת הוא כניעה עצמית ולא מפאת זולתו שהרי כן הוא כל המין, אבל כניעה מצד דכאותו ויסוריו והבדלתו מחוץ למחנה אין לו ענין עם כניעת אזוב ותולעת:
16
י״זוהנה כבר אמרנו במאמרים הקודמים שדם ציפור השחוטה הוא דוגמת שעיר הנעשה בפנים שהוא חיות דקדושה מצורף למים החיים רומז לתורה, וע"כ טבילת עץ הארז ושני תולעת ואזוב בדם הצפור ובמים החיים הוא טהרתם, לרמוז את מהות המטהר שגבהות לבו והכנעתו הכל יהי' בטהרה ובחיות הנפש בדרכי התורה, ובזה יש לפרש ג"כ ענין טבילת צפור החי' בדם צפור השחוטה ובמים החיים, עפ"י מה שאמרנו דצפור החי' הוא מעין שעיר המשתלח, דהנה בזוה"ק דיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא, ויש לומר דכן הוא לכל שמחה של מצוה, וע"כ לטהרת עץ הארז שהוא גבהות לבו בדרכי ה', לזה יכול להיות סיוע מיצה"ר היינו בטהרתו, וע"כ צריך נמי טבילה כנ"ל ואז עוד הייא מסייע כנ"ל ורק אח"כ נשתלח כנ"ל:
17
י״חויש עוד לומר דענין עץ ארז ושני תולעת ואזוב רומזים לגוף נפש ושכל, עץ ארז גבוה מכולם הוא השכל, שני תולעת מראהו אדום כדם ודם הוא הנפש, ע"כ הוא כנגד הנפש, אזוב הוא כנגד הגוף, ועיין ברקאנטי פ' חקת והבן, והוא רמז לטהרת גוף ונפש ושכל שמהם הוא מדת הגבהת והתרוממת האדם, ורצון ותאוות הנפש, וכניעת הגוף, ע"כ נשתנה הסדר מפרה אדומה ששם הסדר כפי הגבוה והשפל ותולעת הוא יותר שפל מאזוב אשר בקיר, אבל במצורע הסדר הוא לפי סדר שכל נפש וגוף:
18
י״טולפי האמור יש לפרש הא דבמצרים לא הוצרך רק אזוב לבד וכן בטהרה מטומאת מת, שהרי במצרים לא הי' בהם הענין גסות הרוח כלל אדרבה היו נכנעים ושפלים עד מאד, ובמדרש מה סנה שפל וירוד מכל אילנות כך ישראל במצרים היו שפלים וירודים, וכן ענין טומאת מת שהוא ענין מרה שחורה וטמטום הלב להיפוך מגסות הרוח, אין לנו ענין לעץ ארז ותולעת שני הרומז לשכל ולנפש, אלא ההכנעה יתירה המתיחסת לגוף זה צריך טהרה ונקיון שיהי' כניעה הנרצית היינו כניעה להש"י ולא הכנעה מפאת יסורי הגלות ולא מפאת אימת המות, א"כ אין נצרך לה אלא אזוב בלבד, לרמוז שענין הכנעה יתירה יהי' לו טהרה כאזוב היינו כניעה הנרצית כנ"ל.
19
כ׳ובמה שאמרנו יתיישב לנו פירש"י תהלים תחטאני באזוב ואטהר כדרך שמטהרים את המצורע, ואינו מובן שמצורע נצרך נמי לעץ הארז ותולעת שני ומעכבים זא"ז, ולהנ"ל יש לפרש דהנה דוד המע"ה שאמר לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' לא הי' ראוי לאותה מעשה כאמרם ז"ל כל המתגאה וכו' לבסוף נכשל וכו' וידיעת הפכים אחד, ואמר צמאה לך נפשי וגו' א"כ לא הי' צריך טהרת עץ ארז ותולעת שני, אלא עיקר פחדתו הי' מפני שנפל בעיני עצמו והי' מתירא מיאוש ח"ו, א"כ אין לו צורך אלא בחלק טהרת אזוב שבמצורע:
20
כ״אובזה יש לפרש דברי המדרש כשראה אהרן חנוכת הנשיאים שלא הי' עמהם חלשה דעתו ואמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומדליק את הנרות, והרמב"ן הקשה מדוע לא נחמו בקטורת ובכל קרבנות כולם, והנה כבר אמרנו מדוע באמת לא הקריב, שהי' מפני ענותנותו של אהרן שאפי' במה שנצטוה הי' בוש, ואיך יבוא להקריב מה שלא נצטוה, אך הנשיאים נראה שבאשר היו ישראל שפלים מאד בעיני עצמם עוד ממעשה העגל התחזקו בעצמם ורצו להכניס מדה זו בכל ישראל הוא ענין הגבהת הנפש כנ"ל, ואהרן חלשה דעתו אולי הכנעתו אינה נרצית, וזה שנחמו בנרות המנורה שרומז לחכמה כח מה שהוא עצם הביטול לא מפאת זולתו כנ"ל א"כ הכנעתו היא הכנעה הנרצית, ולא הי' לו נחמה בשאר הדברים כי אם בזה:
21
כ״בוהזרתם את בני ישראל מטומאתם וכו' בטמאם את משכני אשר בתוכם, כי הטומאה בעצמה אם רצה לישאר בטומאתו רשאי אבל עיקר רע הוא בגשתו אל הקודש, וכן הוא הענין שלשים יום קודם לחג שצריך כל איש לבדוק את מורשי לבבו אף שבכל השנה אין זה נחשב לרע ח"ו מ"מ כשהגיע יו"ט ובא הארה אלקית לכל איש ישראל לא יחשב כאכילת קדשים בטומאה או כמכניס טומאה למקדש, ובש"ס ע"ז אנן דפסול בן מומין בדוקין שבעין צריך שלשים יום, דוק שבעין וניב שפתים איתא בש"ס גיטין דהוא דוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוה מומא, וזה רמז לאחרי לבבכם ואחרי עיניכם דוק שבעין הוא אחרי עיניכם וניב שפתים הוא אחרי לבבכם, כי לישנא קולמוסא דליבא, ודי אזהרה בזה למבין:
22
כ״גבהפטורה וארבעה אנשים מצורעים היו יושבים פתח השער, ובש"ס סנהדרין (ק"ז:) אמר ר' יוחנן גחזי ושלשת בניו, ויש לתמוה מאחר שנעשה נס לישראל על ידם, ובא קידוש ה' על ידיהם למה לא נשתנו לטובה, עד שאמרו ז"ל גחזי אין לו חלק לעוה"ב, ומצינו מצוה גוררת מצוה ולמה לא נגרר להם מצות ומעש"ט שיתעורר לבם לתשובה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה הביט בתורה וברא את העולם וא"כ סדר הטבע הוא מסודר עפ"י התורה, ולעשות מופת בשינוי טבע העולם שהוא שינוי סדר התורה, הו"ל כעקירת דבר מן התורה והי' אסור [ואף שגם לנסים יש סדר כמ"ש המהר"ל, יש לומר שזה כמו חלק הנסתר שבתורה, ולמעשה אין לעשות אלא לפי פסק חלק הנגלה, ועוד שיש לומר שיש שינוי בין נסי רבים שלזה בודאי יש סדר כי התנהגות ישראל בכלל לא הי' דרך מקרה ח"ו, אבל נסים של יחיד כמו רפואת צרעת נעמן אין דומה לזה, כן נראה לי לפרש דבריו הקדושים] אלא שאמרו ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, וע"כ הי' מותר להנביאים לעשות מופת ולשנות סדרו של עולם, אך גחזי במעשיו עם נעמן שהראה כאלו הי' ח"ו עסק ממון ולא הי' עוד קידוש ש"ש בעיני נעמן, א"כ שוב הוי עקירת דבר מה"ת בלי שיתקדש ש"ש, וזה שהיטב חרה לו לאלישע, עכת"ד ודפח"ח, ולפי"ז יש לומר דהפגם הי' באלישע היינו שאלישע עקר אות אחת מן התורה, והנה ידוע קושיית הזוה"ק פ' נשא (קכ"ב.) איך מועיל תשובה שהרי קלקל את כל העולם בחטאו, ותירץ דבתשובה אתקין כלא, והנה מובן דלאו כל הפגמים שוים ולא כל התיקונים שוים, דאיש גבוה במעלה אם הוא פוגם ח"ו הפגם יותר גדול מפגם איש פשוט, ומ"מ התשובה מועלת לכל איש אפי' לאדם גדול המעלה שפגם, מפני שלעומתו התיקון נמי יותר גדול, ואינו דומה תיקון אדם גדול לתיקון אדם פשוט, ומעתה חטא גחזי שעל ידו עשה אלישע ח"ו פגם א"כ הפגם גדול מאוד, והתיקון אם הי' גחזי חוזר בתשובה הי' קטן, ושוב לא הי' בכח תיקון הקטן לתקן את פגם הגדול, אך הנה אמרו ז"ל שהלך אלישע להחזיר את גחזי בתשובה, וא"כ אם הי' חוזר בתשובה ע"י אלישע הי' נחשב שאלישע תיקן הפגם והי' התיקון נמי תיקון גדול והיתה מועלת תשובת גחזי, אבל מעצמו לא הי' יכול להתתקן בתשובה:
23