שם משמואל, מצורע ה׳Shem MiShmuel, Metzora 5
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳ולקח למטהר וגו' ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, וברש"י ועץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח ושני תולעת ואזוב מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב, עכ"ל, ויש להבין עץ ארז שמורה על גסות הרוח למה הוא בא, דמה דהוה הוה ומכאן ולהלן חושבנא שישפיל עצמו וכו', ומצד הסברא הי' נראה לכאורה כי הם שלא להזכיר עץ ארז שלא יהי' לו למזכיר עין להתפס, ולמה צוה הכתוב בעץ ארז כלל.
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק עוד במה שאמר מה תקנתו ויתרפא, הלוא כבר כתיב והנה נרפא וגו', ועוד שאמר ישפיל עצמו, ומשמע דעד כה עוד לא השפיל עצמו ואיך יתכן שנרפא בלי תשובה על העון שהביא את הנגע, ואם בכח העון להביא את הנגע, כ"ש שבכחו למנוע את הרפואה, ובש"ס שבועות מנגעו הוא דאכפר לי', וידוע מברייתא דארבעה חלוקי כפרה בשלהי ש"ס יומא דתשובה עם כל אחד, וא"כ בהכרח שנסתלק ממנו גסות הרוח ועשה תשובה על העבר, ומה נתבקש עוד ממנו שישפיל עצמו מגאותו:
3
ד׳וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כמה מיני הכנעות יש, יש שהוא נכנע מחמת שהוא מתבונן בגדלות הש"י ולעומתו שפלות מין אנושי בכלל מאין הוא בא מטפה סרוחה ולאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה וכמ"ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ויש הכנעה שהיא מחמת שהוא מדוכא בעניות ויסורין רח"ל, והכנעה כזו אף שמסלקת את גסות הרוח מ"מ אין בה שבת, כי אחר שיסתלקו ממנו היסורין יכול לחזור לגסות רוחו, והמצורע זה מרמת הסורין והבזיון דכא לארץ חיתו ונסתלק ממנו גסות רוחו ע"כ נרפא הנגע, ומ"מ הכנעתו זאת אינה מספקת, ומתבקש ממנו הכנעה ממין הראשון, עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי המדרש למה שוחט אחת ומניח אחת לומר לך כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור, משמע שזה ענין טהרת המצורע שלא יחזור עוד עליו הנגעים, ובאשר הכנעתו שע"י יסורין רח"ל עלול להסתלק אחר סילוק היסורין, הוא מעותד להחזרת הנגעים, ע"כ נתבקש ממנו הכנעה ממין הראשון שיהי' דבר של קיימא:
4
ה׳ובזה יתיישב דקדוק האלשיך בפסוק זאת תהי' תורת המצורע דתיבת תהי' מיותר, כמ"ש זאת תורת הזב ולא כתיב תהי', ולפי האמור מיושב שלשון תהי' רומז שיהי' רפואה של קיימא כאמרם ז"ל שמעכב משום דהוי' כתיב בה היינו שלא יהי' שינוי מהאמור, ולפי דרכנו נמי נכלל בלשון זה שטהרתו תהי' עולמית בלי שישתנה:
5
ו׳ויש לומר עוד בלשון אחר ועם זה יתיישב לנו הענין שבאין כולם באגודה אחת כברש"י שעץ הארז והאזוב כרוכין יחד בלשין הזהירות כענין שנאמר ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן, שלכאורה אינו מובן לפי הטעם ישפיל עצמו מגאותו, ואדרבה מצד הסברא הי' ראוי שלא יהי' עץ הארז עמם באגודה לרמוז על התרחקות החטא, אך יתבאר עפ"י מה שהגדנו כבר במק"א בענין קין והבל ששניהם נדחו מהעולם שקין נקרא ע"ש קניתי איש את ה', היינו להיות קנין בעיני עצמו כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ובאמת זו מדה טובה אי טב לית טב מני', שהאדם צריך להיות גבור כארי וכו' וכל העולם כולו אם עומדין לשטן עלי דרכו בעבודת ה' יהיו בעיניו כאפס וכאין ויבטלם בלבו, אך לעומתו אי ביש לית ביש מני', וע"כ צריך מדה זו שמירה יתירה לבל יסתעף מזה גסות הרוח להיות יש בפני עצמו, וזה שורש פורה ראש ולענה כמו שהי' ענין קין שעבר על ע"ז ג"ע ושפ"ד, אבל חוה אמרה קניתי איש את ה' היינו לעבודת ה', וקין ברוע בחירתו לקח מדה זו לרע ומזה בא לתכלית הקלקול, וכן הבל היתה מהותו להביל את כל מחמדי תבל וא"ע עד שדכא לארץ חיתו, וגם במדה זו אין שבח רק כאשר היא במקום שצריך להיות וצריכה שמירה יתירה לבל יפול ברשת היאוש הנורא ומרה שחורה שגרוע מהכל, והכוונה בהם היתה שיהיו כלולים זה בזה שכל אחד מהם יאחוז גם מדת חבירו שיהי' לכל אחד מהם לב אמיץ בגבורים ולומר בשבילי נברא העולם ויגבה לבו בדרכי ה', אבל בשאר עניניו יהי' שפל ברך ונכנע, וכל מדה תסייע ותביא לחברתה, כי הענין שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם אין הפירוש לצורך עצמו ח"ו כי כל הנברא לכבודו ית"ש נברא כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, אלא הפירוש היות נמסרו ביד האדם כל העולמות כמ"ש כל שתה תחת רגליו צפור השמים ודגי הים וגו', היינו שכל העולמות מתתקנין ועולין בעלותו ומתקלקלין ויורדין בירידתו, וזהו שאמר שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, היינו שכל העולם תלוי בי, ויזכור היטב את הממשלה שנמסרה לידו שיתקן הכל למען כבוד ה', ובאמת כשאדם נזכר זה הוא מתמלא בושה וכלימה תכסנו ונרתע לאחוריו, הא למה זה דומה למלך גדול שאמר לאיש שפל שבשפלים לעשותו שליט על כל המדינה ושר השרים שיתבייש בעצמו להרים מצת כשיצייר בעצמו לאיזו ממשלה הוא מתבקש ולפי גדלות הממשלה כן תגדל הבושה וההכנעה לפני המלך, כ"ש אדם הזה כשיצייר בנפשו גדלות הש"י ובריאותיו הנפלאים מעלה ומטה שיגרום לו זה בושה והכנעה יתירה, ושוב ההכנעה תגרום לו השגה עוד יותר בגדלות ה' כמו שהגיד המגיד הרה"ק ר"מ מקאזיניץ זצל"ה בפי' הכתוב כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע היינו שהשפל בעצמו הוא רואה את רוממות ה' אבל מי שגבוה בעצמו איננו רואה אלא ידיעה בעלמא מרחוק, עכ"ד, א"כ ההכנעה גורמת לו להבין יותר את חשיבות ויקר הממשלה שנמסרה לידו ויגבה לבו בדרכי ה' ביותר ושוב יגרם לו זה הכנעה ביותר וחוזר חלילה, ובזה יש לפרש מאמר הלל הגבהתי הוא השפלתי והשפלתי הוא הגבהתי שניהם לשבח שזה גורם את זה וזה את זה וחוזר חלילה כנ"ל, וזהו מדת הטוב שבקין והבל יחדיו שלכוונה זו נבראו תאומים כאמרם ז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה, אך הם התפרדו איש מעל אחיו וכל אחד אחז במדתו לבד ע"כ נעשה קין מקולקל לגמרי וגם הבל לא הי' בו שבח ונטרדו שניהם מהעולם:
6
ז׳ויש לומר שכענין זה הוא ענין מצורע זה שנתגאה והגיס רוחו לדבר לה"ר ולומר שפתינו אתנו מי אדון לנו הוא דמיון צד הרע שבקין אחר שנתקלקל, ובחטאו גרם שיבואו עליו הנגעים כדאיתא בב"ר פרשה כ"ב בפסוק וישם ה' לקין אות שדעת ר' נחמי' מלמד שהזריח לו הצרעת עיי"ש, כן זה בחטאו שהוא צד הרע שבקין משך עליו את הצרעת עד אשר דכא לארץ חיתו ושב ורפא לו, היינו שנסתלק ממנו גסות הרוח שהי' הסיבה להנגעים, וסילוק זה של גסות הרוח הבא מצד היסורין ובזיון הנפש ודיחוי מהמחנה עדיין אין בו שבח שיכול לבוא מזה לידי יאוש ומרה שחורה הגרוע מהכל, וכעיין הבל שכשנעשה נפרד מצד הטוב שבקין לא הי' בו שבח כנ"ל, ע"כ עדיין איש הזה צריך רפואה לבל יפול בנופלים, ואף שהנגע נרפא מפני שגסות הרוח שהי' בו נסתלק מ"מ האדם עדיין עוד לא נרפא הא למה זה דומה לחולה במחלת החום שסר ממנו החום עד קצה האחרון שהוא עדיין מסוכן מחמת הצטננות והעדר החום לגמרי שעדיין נצרך לרפואה:
7
ח׳ובזה יש לפרש הכתוב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע והכל תמהו שלכאורה הי' צריך לומר להיפוך נרפא הצרוע מן נגע הצרעת, ולפי דרכנו בדקדוק גדול נאמר שהצרוע לא יוצדק לומר עליו עדיין שנתרפא כמשל הנ"ל, אלא נגע הצרעת הבא מחמת גסות הרוח נתרפא, ולזה אמר הכתוב שיקח עץ ארז ושני תולעת ואזוב ויעשם אגודה אחת כרוכים זה בזה, היינו שעץ ארז שהוא רומז לגסות הרוח מדת קין לא יהי' לבדו אלא כרוך ומצורף לשני התולעת והאזוב שרומז למדת הבל, והיינו ששפלותו של תולעת ואזוב איננו מצד שנעשה שפל ע"י סיבה מהזולת אלא שמעצמו הוא כך, כן זה ישליך ממנו שפלות שבאה ע"י יסורין ובזיון הנפש אלא שיאחז מדת השפלות מצד עצמו בהעריך את עצם ערכו נגד מעלת השררה והממשלה שנמסרה לידו שלזה רמז עץ הארז שהוא מצורף לשני התולעת והאזוב, והיינו שזה יביא וימשך את זה וזה את זה כמאמר הלל הגבהתי הוא השפלתי והשפלתי הוא הגבהתי לפי פירושינו הנ"ל, ומה שנתגאה מקודם כארז לבדו עתה יהי' מצורף כנ"ל, וזהו צד הטוב שבקין וצד הטוב שבהבל יחד תאומים כמו שהיתה כוונת הבריאה בהם, ומעתה מובן צורך הרפואה שנתבקשה עוד ומהו השפלה שעליו עוד להשפיל א"ע וצורך העץ ארז וצורך האגודה:
8
ט׳ויש עוד לומר בענין צורך עץ הארז שיהי' באגודה עם שני התולעת והאזוב, עפ"י דברי הזוה"ק (מ"ו:) כמה דענשי' דהאי בר נש בגין מלה בישא כך ענשי' בגין מלה טבא דקאתו לידי' ויכיל למללא ולא מלל וכו' כ"ש אי עמא אזלין באורחא עקימא והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו ושתיק ולא מלל וכו' נעכר במכתשין דמסאבותא וכו', וע"כ מנוגע זה שנעשה מדוכא ונכנע מכל אדם יכול להיות שבאם תזדמן לפניו מלה טבא כנ"ל לא ימלל מחמת שפלות רוחו, לזה בא אגודה זו לטהרתו לרמז שיהיו בו המדות יחדיו במקום שצריך להיות קשה כארז לדבר ולהוכיח יהי' קשה כארז ובמקום שצריך להיות נכנע יהי' נכנע, ובלאו הכי עדיין אין רפואתו שלימה ויכול הנגע לחזור עליו בשביל ההכנעה וסילוק הדבור:
9
י׳והנה אין למטה מנגע ואין למעלה מעונג, בודאי כמו שהמצורע צריך שתי המדות לטהרתו מנגעו, כן לעומתו שבת שהמצוה בו עונג שהוא להיפוך ממצורע יש בו נמי שתי המדות יחדיו צד הטוב שבקין וצד הטוב שבהבל, להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ולעומתו שלא יהיו כל עניני עוה"ז תופסים מקום כלל, ונראה שזה ענין זכור ושמור, שמור שיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא יהרהר אחר מלאכה היינו שיהיו כל המלאכות וצורך הפרנסה כאפס ואין אצלו ואינם תופסים מקום כלל, וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שאחד מושך את חבירו כנ"ל שקין והבל היו תאומים:
10
י״אזאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, ויש להבין שהרי הוא לא בא אל הכהן שהכהן הוא עדיין בתוך המחנה כמ"ש בסמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, ונראה כי רמז יש בדבר שתחילה יש לו להתעורר מעצמו ויכוון לבו להיות טהור ולבוא אל הכהן אף שעדיין אינו רשאי לכנוס אל המחנה מ"מ מחשבתו להיות בתוך המחנה ונחשב כאלו הוא שם, כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מהמשנה עירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו נחשב כאלו הוא שם וקנה שם שביתה, ורק אז יצא הכהן אליו אל מחוץ למחנה, וכענין דבאתערותא דלתתא דברישא מעוררין אתערותא דלעילא, ואפשר שגם במעשה הוא מתקרב אל החומה ברישא דבלא"ה בודאי הוא יוצא מתוך אהלו לקראת הכהן שהכהן איננו נכנס לאוהל המצורע להתטמאות בביאתו אל אהלו, ובכן איננו רחוק לומר שהוא יוצא מאהלו ומתקרב אל החומה ברישא, וזה לימוד לכל אדם שלעומת שהוא מכין עצמו לפני זמנים המקודשים ומכיון את לבו להיות טהור זוכה להשיג טהרת הרגל מלעילא:
11
י״בבענין שלשה קרבנות שבמצורע חטאת עולה ואשם כבר דברנו בו ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש, דהנה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, וע"כ מצורע הוא להיפוך משבת, והנה עונג הוא ר"ת עדן נהר גן, והיינו דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ועדן הוא עדינא עלאה הגבוה מהכל וגן הוא למטה שיש לו חיבור בעולם שלמטה, וע"כ אדה"ר הי' משכנו בגן וכשנתגרש משם, מקום משכנו הוא בעוה"ז הגשמי, ונהר הוא המוציא והמביא שפע מעדינא עלאה לגן, והם מקבילים לשלשה עולמות בריאה יצירה עשי', ושבת כולל כל שלשה אלה שבת דליליא ושבת דיממא ומנחתא דשבתא, שבתא דיממא סעודתא דעתיקא עבדינן ולשון עתיקא פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון המעתיק הרים, ויעתק משם, היינו שהוא למעלה למעלה ואין לו שום חיבור לכל הבריאה והוא מקביל לעדן, שבתא דליליא הוא סעודתא דחקל תפוחין, תפוח הוא כולל בתוכו כל המראות ושדה תפוחים מקביל לגן שהי' כולל כל מיני אילנות, מנחתא דשבתא הוא מקביל לנהר היוצא מעדן להשקות את הגן ובזוה"ק נהר דא ואו והוא פשוט למבינים, והם נגד אברהם יצחק ויעקב, אברהם איחה את כל באי עולם והי' לו צירוף ומתחבר עמהם להכניסם תחת כנפי השכינה מקביל לגן, יצחק הי' עולה תמימה מתבודד ודבר אין לו עם שום אדם ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש אורות גדולים שמחמת רב הבהירות אי אפשר להסתכל בו, וכמו שפירש האריז"ל בהא דיוצר אור ובורא חושך דבריאה שהיא למעלה מיחסין אלי' חושך שהיא חושך שלמעלה שאינן יכולין להסתכל מחמת רב הבהירות, וזה הי' הענין ביצחק כי זקן שפירשו ז"ל זקן ויושב בישיבה ע"כ ותכהינה עיניו מחמת רב הבהירות שהשיג והוא מקביל לעדן, יעקב הוא יושב אוהלים כלול בתרין שנשא שתי אחיות רחל ולאה מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה כבזוה"ק מקביל לנהר היותר מעדן להשקות את הגן:
12
י״גוהמנוגע שהוא היפוך ומסולק משלשה אלה למען ישוב לאור באור החיים מביא שלשה קרבנות חטאת עולה ואשם, עולה דכולה כליל לגבוה סלקא מקביל לעדן, חטאת שבאה לעולם על השוגגין שאין בהם חטא אלא המעשה לבד מקביל לגן שהוא נגד עולם העשי' כנ"ל, אשם יש בו מתן דמים כעולה והקטרת אימורין והבשר נאכל לכהנים כחטאת הוא מקביל לנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ישמע חכם ויוסיף לקח:
13
י״דונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, פירש"י בשורה היא להם שהנגעים באין עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ את הבית ומוצאן, ויש להבין שבודאי לא הי' זה במקרה והיד ה' תקצר שלא יעלה בידם להטמין בקירות בתיהם ויפול שללם ביד ישראל בלי טורח זה של נתיצת הבתים, ושביני ביני ישלוט טומאת הנגעים בנחלת ה', ובזוה"ק יש טעם אחר לצורך הנגעים, אך יש להבין זה גם לטעם של רש"י מדברי חכז"ל:
14
ט״וונראה דהנה כתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו ז"ל אפי' קדלי דחזירי, והרמב"ם כתב שאפי' יין נסך הותר להם, והרמב"ן חולק ואומר שיין נסך שהזכיר הרמב"ם אינו אמת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשי' ותקרובות שלה הכל אסור שנאמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא עיי"ש, והנה מה שאיסורי לאוי דע"ז אין להם היתר ע"י כיבוש אין הפירוש משום דע"ז יהרג ואל יעבור, דהתינח ע"ז עצמה אבל להנות מן ע"ז שהוא לאו בעלמא ודעת הרבה מראשונים דאם אמר הבא לי עלין סתם והביא לו מעצי אשרה מתרפאים בהן, וכן דעת הרמב"ן בלאו דלא ישמע על פיך עיין בריש פ"ב דע"ז, ודלא כהר"ן דבלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם נמי יהרג ואל יעבור, ולדעת אינך ראשונים אינו חמור מכל לאוי תורה, ולמה אינו מותר ע"י כיבוש כמו באיסורי הנאה דעלמא:
15
ט״זונראה בטעמו של דבר דהנה ידוע שמפאת עירוב טו"ר אי אפשר שימצא דבר שיהי' כולו טוב או כולו רע אלא הכל בתערובות, ומ"מ כמו שהעולם נידון אחר רובו, כן בדברים האסורין והמותרין נדונין אחר הרוב שבהם, ובדברים המותרים הרוב הוא חלקי ההיתר ומיעוטי חלקי הרע בטלין ברוב החלקים של היתר, ובדברים האסורים הוא להיפוך שרבו בהן חלקי האיסור על חלקי ההיתר וחלקי האיסור גוברין, וזהו הענין דבש"ס סנהדרין (י"ז.) אמ"ר יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ובתוס' וקשה לר"ת דמה לנו בחריפות של הבל לטהר שרץ שהתורה טמאתו, אך לפי דרכנו יש לומר דהנה בש"ס עירובין (י"ג:) תלמיד הי' לו לר"מ וסומכום שמו שהי' אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה תנא תלמיד ותיק הי' ביבנה שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים, ונראה לפרש דטעמי טומאה הם מקבילים לחלקי רע וטומאה שבו וסומכום הי' מוצא בו במספר ארבעים ושמונה ניצוצי טומאה ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמים, וכן נמי על דבר של טהרה הי' מוצא בו מ"ח ניצוצי טהרה, ע"כ עלה בידו גם עפ"י נגלה מ"ח טעמי טהרה כבזוה"ק דהתלמוד עפ"י הסוד סדרו אותו ועפ"י שנים עדים יקום דבר הנגלה והנסתר, וכן נמי אותו תלמיד ותיק שהי' מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים, היינו שמצא בו במספר מאה וחמשים ניצוצי טהרה, ומ"מ איננו אומר שמותר, כי לעומת ניצוצי טהרה יש בו ניצוצי טומאה מרובין מהם, וזה עצמו הענין שאין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, היינו שיודע למצוא חלקי טהרה שבו, אבל לא סוף דבר שיטהרנו לגמרי שהרי לעומתם מוצא חלקי טומאה מרובים מהם, ואולי ראיתי פי' זה באיזה ספר:
16
י״זויש לומר שזהו הענין שמותר לעבור על דברי תורה בהוראת שעה על פי נביא כגון אליו בהר הכרמל זולת בע"ז שאין לה שום היתר עפ"י נביא אף בהוראת שעה, דבשאר עבירות יש במעשה הזה ניצוצי קדושה והיתר מעורבין, אלא שניצוצי טומאה ואיסור רבין עליו, מ"מ הנביא מתנבא שלשעתו נתגברו בו ניצוצי קדושה על ניצוצי הטומאה ע"כ מותר, אבל ע"ז שהיא כולה סט"א וטומאה, ואף שמ"מ מוכרח שיהי' בה מעט דמעט חיות מסטרא דקדושה דאל"ה היתה מתבטלת מאלי' כי הסט"א בפ"ע הם פגרים מתים, מ"מ מעט דמעט חיות שיש בה א"א שיתגבר על מרבית הטומאה שבה, וע"כ אין לה היתר הוראת שעה עפ"י נביא:
17
י״חוהנה הא דהתורה התירה ע"י כיבוש אפי' קדלי דחזירי יש לומר נמי מטעם הנ"ל דאפי' בקדלי דחזירי יש נמי חלקי היתר שנתערבו אבל חלקי האיסור רבין עליהם ואסירי, אך ע"י כיבוש שחלקי הסט"א שבהם נעשים כבושים תחת יד ישראל שוב מתגברין חלקי הטהרה שהיו בהן שהיו עד הנה כבושין תחת חלקי הסט"א שהיו מתגברין עליהם מחמת רובן, ויקץ כישן ומצא מין את מינו וניער, ומעתה חלקי הטהרה גוברין על חלקי הטומאה ומותרין:
18
י״טולפי"ז יש לומר דהיינו דווקא בשאר איסורין אבל באיסורי ע"ז שנקראו זבחי מתים משום שאין בהם חיות הקדושה אלא מיעוטא דמיעוטא, אינן בכחם להתגבר על חלקי הרע אפי' אחר הכיבוש, ואף דע"י נביא בהוראת שעה משמע דאף באיסורי ע"ז מותרין, ורק עבודה עצמה איננה מותרת עפ"י נביא, מ"מ ע"י כיבוש יש לומר דלא אלימי כ"כ חלקי הטהרה להתגבר על חלקי הטומאה, כמו ההיתר שעפ"י נביא בהוראת שעה שהיא מחמת שנתוספו חלקי הקדושה לשעתה כנ"ל, אבל הא דהיתר ע"י כיבוש איננו מחמת התוספות חלקי הקדושה אלא מחמת כבישת חלקי הרע לא אלימי כ"כ מיעוטא דמיעוטא חלקי הקדושה שבהן להתגבר על מרבית חלקי הרע אף כשהם נכבשים:
19
כ׳והנה רכוש האמוריים שהיו מצד הרע וידוע דאבות הרעות והטומאה הוא ע"ז ג"ע ושפ"ד, הי' בהרכוש נמי יש שמקור מוצאו הי' משורש ע"ז, ויש משורש ג"ע, ויש משורש שפ"ד, ואותם שהיו משורש ג"ע ומשורש שפ"ד הי' להם טהרה והיתר ע"י כיבוש, אבל אותם שמקור מוצאם משורש ע"ז לא הי' יכול להטהר בכיבוש כמו ע"ז ומשמשי' ותקרובות שלה כנ"ל, וע"כ סיבב הש"י שאותו זהב יטמינו אותו בקירות הבתים עד שנעשה אבוד מכל אדם כדין מצא בגל הרי הוא שלו, ואף שע"ז הוא מהנקברים שאפרן אסור, מ"מ הי' כענין קבירת מת שצד הרע נעכל בעפר, כן הי' ענין זהב ההוא שבהכרח שורש הרע שבו נפרד ממנו, ואינו דבוק בו עוד, ושוב הנגע הבאה מדחה את כח הרע כטעם הזוה"ק, ושוב ראוי לבוא ליד ישראל, וזהו הבשורה טובה שכל נצוצי קדושה שהיו ביד האמוריים אפי' אותן מעט דמעט שהיו דבוקים מאד בחלקי הרע כגון אותן שמשרשי ע"ז מוצאם נטהרו ונפלו אח"כ ביד ישראל, ולא עוד אלא שהפכו גם חלקי הרע לקדושה:
20