שם משמואל, מצורע ו׳Shem MiShmuel, Metzora 6
א׳שנת תרע"ט מצורע ושבת הגדול
1
ב׳ענין שבת הגדול שכתב הטור משום שאז במצרים נעשה נס גדול בלקיחת השה לפסח הכל תמהו למה נקבע בשבת שקודם הפסח מפני שאז חל בשבת, ולמה לא נקרא יום העשור יום הגדול שבו תלה הכתוב לקיחת הפסח, וכבר דברנו בעזהי"ת הרבה בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה בש"ס ערכין (ט"ו:) א"ר חמא ב"ר חנינא מה תקנתו של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים וכו' ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח, ר' אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה"ק שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה וכו', וגם בזוה"ק איפלגי ר' יצחק ור' יהודה אי מועלת תשובה לחטא לה"ר דר' יצחק סבר דאינה מועלת ור' יהודה סבירא לי' דמועלת, ויש להבין בדעת ר' אחא ורב יצחק דס"ל דאינה מועלת היתכן שלא יהי' תקנה בתשובה המכפרת על כל עבירות שבתורה ואפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכרין לו עוד רשעו, ואפי' גז"ד שיש עמו שבועה מתכפר בתורה או תורה וגמ"ח כבש"ס ר"ה (י"ח.) ובלה"ר גם תורה לא יועיל, בודאי אי אפשר לומר כן, ומקרא מלא הוא כי לא ידח ממנו נדח, ועוד ממקומו הוא מוכרע ממצורע שבא בחטא לה"ר, ומ"מ כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ובודאי שנתכפר חטאו, דאל"ה לא הי' נתרפא, ובש"ס שבועות (ח'.) מפורש התם מנגעו דאיכפר לי', וברש"י בצער נגעו נתכפר לו העון:
3
ד׳ונראה דהנה תשובה שמועלת על כל עבירות שבתורה אף בלתי תשובה מאהבה שזדונות נעשה לו כזכיות אלא תשובה מיראה נמי בחסד ה' שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו, אף שמפאת החטא נשתאבו בו כחות הרעות, מ"מ ע"י התשובה זוכה להארות קדושות מעולם החירות שורש התשובה כידוע, ומפני הארות קדושות אלו כל כחות הרעות ערקין ואתעברו מיני' וכענין שכתוב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו' תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, כי הסט"א בורחת מפני הארות קדושה כענין מפני שרי גברתי אנכי בורחת, וע"כ מתחילת ברייתו של אדה"ר לא הי' ראוי לשלוט בו המיתה, כי ענין מיתה איתא בזוה"ק ובהאריז"ל שמחמת שנכנסין בו כחות הטומאה הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, אבל אדה"ר דבזהרא עילאי הוה קאי לא הי' אפשר שיכנסו בו כחות הטומאה ואדרבה היו בורחין מפני אור פניו, אך מחמת חטא עץ הדטו"ר נגזרה עליו מיתה, והיינו שלפי גודל מעלות אדם וחוה וזהרא עלאי דבהון הי' להם להטיל אימה ופחד על הנחש שלא ירהב לגשת אליהם כלל, מה גם לבוא עמה בדברים, והם לא עשו כן אלא נתנו לו מקום להתקרב אליהם עד שנעשה להם למייעץ, ע"כ הי' העונש מדה במדה שבעת קץ ימי האדם יהי' לכחות הטומאה מקום ורשות לכנוס בו עד שהנשמה לא תוכל לסבול ותסתלק, היפוך מה שהי' בדין שכחות ההם יברחו מפאת אור הנשמה, וע"כ בדוגמא זו לא היתה תשובה מועלת להדחות את כחות הטומאה שנשתאבו בו מחמת העבירות, אלא שבחסד ה' אמר יעשה תשובה ויתכפר לו שכחות הרעות יברחו ויסתלקו מפאת הארות קדושות שבאין בו מעולם החירות מפאת התשובה:
4
ה׳ומעתה י"ל דזהו רק בשאר עבירות שכחות הרעות שנשתאבו מחמתם בורחים מפני הארות קדושות, אבל בחטא לה"ר אומנתו של נחש שכל החטא נסתעף מזה שקדושתם לא הפריעו מלכנוס אליהם ולא הבריחוהו, שוב לעולם אין כחות הרעות הבאין מעבירות לה"ר בורחים מפני הארות קדושות הבאין ע"י התשובה, ושוב אין ביכולת הארות הקדושות לכנוס בו, אדרבה הם מסתלקין מפני כחות הרעות של לה"ר:
5
ו׳ובזה יובן מה שאמרו ז"ל ברית כרותה לשפתים, היינו ללה"ר שתתקבל, כי בשאר עבירות הקדושה שבאדם מדחה את היצה"ר, ואם האדם מתגבר ומעורר את הקדושה שבו שלא ישמע ליצה"ר, שוב היצה"ר בורח מחמת הארות הקדושה, אבל יצה"ר של לה"ר זה אינו בורח ונכנס בהכרח אדרבה הקדושה מסתלקת מפניו, ע"כ מצד טבע שבאדם הוא ראוי לקבל את לה"ר, ומחמת זה אמרו ז"ל וכולם באבק לה"ר וצריכין לזה זריזות וזהירות יתירה, וזהו שאמר ר' אחא מאי תקנתו שלא יבוא לידי לה"ר יעסוק בתורה שהיא למעלה מטבע האדם, זה אפשר להיות בעזרו שלא יבוא לידי לה"ר, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו כמ"ש אני את דכא, וכ"ז שלא יבוא לידי לה"ר, אבל אם כבר סיפר ונשתאבו בו כחות הרעות של לה"ר אי אפשר שאור החיים שנשתאב בו מצד התורה להבריח את כחות לה"ר ואדרבה כנ"ל:
6
ז׳ומ"מ מן העיקרים שבידינו שבכל מקום דמיפלגי חכמי ישראל אלו ואלו דא"ח, וע"כ אלו דס"ל דמועלת תשובה או התקנה לעסוק בתורה אינם נדחים מהלכה, אלא שמר מדבר מתשובה פשוטה עזיבת החטא לתקן את שעבר, ומר מדבר מזה שמרגיש שרע ומר עזבו את ה' והוא ככלי חרס שנשברו ששבירתן הוא מטהרתן, וכאלו מתחיל לחיות מחדש חיים חדשים, ותשובה כזו לחשוב מה דהוה הוה והימים הראשונים יפלו אלא שמתחיל מחדש, זה בודאי מועיל דלא גרע מגר שנתגייר שבא מטפה טמאה, ומ"מ כשבא להתגייר נתהפך ממרירא למיתקא ומרע לטוב, כ"ש זה שנולד מבנ"י זרע אברהם יצחק ויעקב שמועיל לו תקנה כזו, ומ"מ צריך להיות כענין הגר שבש"ס יבמות אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו עיי"ש, כן זה יהי' בעיניו כאיש אובד עצות אז שבירתו מטהרתו:
7
ח׳ובדוגמת חטא לה"ר הוא חטא משז"ל ר"ל דבקצת מקומות בזוה"ק דאינה מועלת תשובה ובקצת מקימות הוסיף לאמור אם לא בתשובה סגי, ומשמע דתשובה סגי מועיל, ואינו מבואר במה נקרא תשובה סגי, ולפי דברינו הנ"ל מובנים הדברים, דהנה חטא זה רח"ל שפוגם בפנימית חיות האדם יש לו דמיון בצד מה לחטא לה"ר, ויובן עפימ"ש מהר"ל בס' גבורות ה' בפסוק אכן נודע הדבר ראה שהי' בהן דילטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל עיי"ש, שמצד גילוי הנעלם ראוי השיעבוד, ולפי דרכינו שבנעלם של ישראל אין מבוא לכחות חיצונים לבוא שם וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה, אך מצד גילוי של הנעלם יש להם שליטה להאחז בו ועי"ז כחות הקדושים שהם בעצמם חירות מסתלקים שאינן יכולין לסבול, ובשביל זה בא השיעבוד, ומעתה מובן שיש התדמות לחטא הנ"ל רח"ל עם חטא לה"ר, והיינו דבזוה"ק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכתוב גורו לכם מפני חרב ואותו הכתוב עצמו דרש בפ' וארא על פגם ברית ר"ל, וכנראה שהכוונה בחטא זה רח"ל, והוינו דתרווייהו בני בקתא חדא נינהו, וכבר פרשנו דהיינו מה שאמר מרע"ה אכן נודע הדבר, שאין הפירוש בשביל אלו שני דלטורין, ועיד מי לא אשתכח בין או"ה אפי' הטובים שבהם דלטורין טובא וטובא, אלא מחמת שהבין שלמעלת ישראל אין ראוי להם הדלטוריא, ע"כ הסתכל במקור מוצאיהם ונודע לו ברוה"ק שנשמותיהם היו בגלגול דור המבול וחטאו עמהם כמבואר בספרי חכמי האמת, ומחמת זה נמשך להם שבגלגול זה יצאו מהם דלטורין שהוא חטא דכוותי':
8
ט׳ולפי דרכינו הנ"ל כמו מחמת חטא לה"ר כחות הטומאה מסלקין את אורות הקדושות, כך הי' בגלות מצרים שמחמת כחות הטומאה של מצרים הבאים מפאת חטא הנ"ל נסתלקו אז מישראל כל אורות הקדושות שהיו להם מהאבות והגיעו למ"ט ש"ט, וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ע"ז וכמעט קט הי' העיקר ששתל אאע"ה נעקר וחזרו בני יעקב לטעות העולם ותעיותן עכ"ל, וזהו שבמדרש מה מצורע מטמא כך היו המצרים מטמאין אותם, כי הי' בסגנון אחד עם טומאת המצורע הנסתעף מחטא לה"ר, ומובן שכמו שסיפר אין לו תקנה אלא בהתחדשות החיות כקטן שנולד, כך היו ישראל במצרים, וזה הי' בלקיחת הפסח שמסרו את נפשם אף להריגה ביד מצרים כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ומאחר שמסרו את נפשם שמשעבר ע"כ נעשו כברי' חדשה על דרך הנ"ל שזהו תשובה המועלת:
9
י׳אך מאחר שהיו אז במ"ט ש"ט והסט"א תקפה בהם בכח לא הי' אפשר לבוא לידי מדה זו, אך י"ל דהנה ידוע דג' מועדות הם בזכות שלשת אבות, וידוע דכל המועדות אינם בעצם בפ"ע אלא נתלים בקה"ח, וכמו שהם נתלים בזולתם כן נמי קדושתם המופיעה בישראל נמי איננה מצד עצם ישראל אלא נתלים בזכות אבות, אך שבת קבוע וקיימא ואינו נתלה בשום דבר, ע"כ זכותו מופיע בישראל נמי בלי שום תלוי' בזולתם, ומש"ה אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ואפי' אדם שאין לו שום זכות אם איננו מורד ורוצה להיות יהודי, שוב קדושת שבת מאירה עליו בצד מה עכ"פ, וע"כ נמי הוא חידוש חיים מצד עצמו של שבת והוא חידוש בריאה בלי שום תלוי' במה שעבר וכמ"ש האוה"ח בפ' ויכלו עיי"ש, וע"כ נמי איש שרוצה לטהר ולהתחיל מחדש אלא שאינו יכול, השבת נותן בו רוח חיים חדשים:
10
י״אובאשר נראה מענין מצורע שהכל נצרך למנין שבעה, שבעת ימי הסגר לטהרו או לטמאו, וכן כאשר נרפא נגע הצרעת אחר טהרת הצפרים נזקק עוד לשבעה ימים, והטעם י"ל לפי דרכינו שהכל תלוי בשבת ואין שבעה ימים בלי שבת, ובאשר טהרת המצורע שהוא תיקון לחטא תלוי בהתחדשות החיים כנ"ל שהוא קשה מאד כנ"ל העצה הנכונה לזה הוא שבת, ואם הוא מתאמץ שהשבת יקלטנו אז יוליד בו סימני טהרה וח"ו להיפוך הוא להיפוך: ובזה יש לפרש הא דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דבפשיטות הול"ל איפכא נרפא הצרוע מן נגע הצרעת, אך לדרכינו בא לרמז שאין רפואתו נתלה בדבר זולתו, היינו שיכנסו בו הארות קדושות ע"י תורה ומצוות, כי סיפר אין לו תקנה כנ"ל, שהרי טומאה זו מסלקת את הארות קדושות, אלא מן הצרוע עצמו שיבין וידע הסתלקות החיים שלו ורע ומר עזבו את ה' ויתאמץ לחיים חדשים כענין גר האומר יודע אני ואיני כדאי כנ"ל, מכח עצמותו זה נרפא הנגע, אבל מאד מאד קשה לבוא לידי מדה זו בעוד נפשו מטורפת בידי העבירה כלשון הכתוב ותמוגגינו ביד עונינו, אלא באמצעות השבת שאינו נתלה בשום דבר ע"כ גורם נמי חידוש בלתי נתלה במה שעבר, וע"כ השבת הוא תיקון חטא משז"ל רח"ל כמו שדברנו בזה כבר, ומשום שמסייע להתחדשות ע"ד הנ"ל, וע"כ נמי ביצי"מ לולא שהעשור לחודש חל להיות אז בשבת לא הי' אפשר לישראל למסור נפשם בלקיחת השה כנ"ל, אלא מאחר שחל להיות בשבת שאיננו נתלה בשום דבר ע"כ הפיח רוח חיים חדשים בקרבם למסור נפשם, והי' תיקון על כל מה שעבר:
11
י״בוממוצא הדברים ישמע חכם ויוסיף לקח מה שנדרש ממנו בימים המקודשים אלו, וע"כ הוא ליל שמורים לדורות לגאולה העתידה שיהי' חידוש חיים לגמרי אכי"ר:
12
י״גשבת שקודם הפסח נקרא שבת הגדול על שם נס גדול שהי' שם כבטור, ויש להבין דאף דנסים מקרי גדול משום שבא מבחי' חסד שנקרא גדולה, מ"מ בש"ס ברכות (נ"ח.) פתח רבי שילא ואמר לך ה' הגדולה והגבורה וגו' לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכן הוא אומר עושה גדולות עד אין חקר והגבורה זו יצי"מ שנאמר וירא ישראל את היד ותנא משמי' דרע"ק הגדולה זו קי"ס [נראה הטעם משום דכתיב בי' היד הגדולה] והגבורה זו מכת בכורות, ומ"מ תרווייהו ס"ל דיצי"מ מתייחס למדת הגבורה [שהרי יצי"מ הי' מחמת מכת בכורות] וא"כ למה נקרא שבת הגדול ולא הגבור:
13
י״דונראה דהנה לשון גדולה שפירשו ז"ל שהוא מדת החסד, היא השפעת חסדים בלי הקדמת אתערותא דלתתא, וע"כ מעשה בראשית שאז עדיין לא הי' בעולם מי שיעשה אתערותא דלתתא נקרא גדולה, וע"כ אאע"ה שמדתו מדת החסד בלי התעוררות מקבל החסד, שהרי הי' מהדר אחריו וישב בפתח האוהל כחום היום לראות אולי יעברו לפניו אורחים ויכניסם בביתו ואפי' אותם שכסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, ע"כ נקרא גדול כמ"ש ביהושע י"ד ט"ו האדם הגדול בענקים הוא וברש"י שם ומדרש אגדה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו, ומש"ה נמי כל הנסים היוצאים מהיקש הטבע הנעשים ע"י הנביאים, לא מחמת גודל זכות התעוררות המקבלים נקראים גדולה כמ"ש במלכים ב' ח' ד' ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע, וכל זה בהנסים הנעשים בלתי כח אתערותא דמקבלים, אבל יצי"מ שהי' בזכות אבות ולא עוד אלא שהצריכם לשתי מצוות פסח ומילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, ע"כ איננה מתיחסת אחר מדת הגדולה, ע"כ אמרו ז"ל והגבורה זו יצי"מ:
14
ט״ואך יש להבין שהרי מקרא מפורש בפ' עקב אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה, ועוד שם וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלקיכם את גדלו את ידו החזקה וזריעו הנטוי' וגו' כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, הרי שיצי"מ מתיחסת נמי למדת הגדולה:
15
ט״זונראה דהנה איתא במדרש דיצי"מ הי' מעין בריאת העולם ועשרה מכות למצרים הי' נגוף למצרים ורפוא לישראל לעומת כל עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ע"כ כמו שבמעשה בראשית שמתייחס למדת הגדולה זה הי' ההכנה לבד, אבל התכלית הי' שיתנהג העולם עפ"י זכות ומעשה התחתונים שזהו מדת הגבורה והדין כמ"ש באדה"ר לעבדה ולשמרה ואמרו ז"ל לעבדה זה מ"ע ולשמרה זה מצות ל"ת, ולילא חטא העץ הדטו"ר הי' אז נגמר תכלית בריאת העולם, וא"כ מעשה בראשית הי' הכנה במדת הגדולה ותכלית מדת הגדולה הי' לזכות ע"י מדת הגבורה, כן נמי י"ל שיצי"מ שהי' דוגמת בריאת העולם הי' בדוגמא זו, שתחילה בעודם שקועים בגלות לא הי' להם כח אפי' לצעוק, וכמו שמשלו ז"ל שהי' כעובר במעי בהמה וכמו עובר שאין בו אפי' ענין הצעקה, וע"כ לא מצינו להם בכל אורך הגלות שהיו עובדים אותם בפרך וזרקו את זכוריהם ליאור שישאו עיניהם לשמים ויצעקו, אלא לבסוף כשהתחיל להתנוצץ ענין הגאולה נתחדשה עליהם הגזירה להיות שוחט מהם ק"נ ילדים בבוקר וכן בערב לרחיץ בדמם, כדי שבהכרח יפתחו את פיהם לצעוק אל ה', וכמו לעתיד שאם ח"ו ישראל אינם עושים תשובה יעמיד עליהם מלך כהמן ובהכרח יעשו תשובה, כך הי' במצרים, וא"כ התעוררות הגאולה הי' נמי במדת הגדולה בלי אתערותא דלתתא, אך לעיקר הגאולה הוצרכו לאתערותא דלתתא, וזהו פסח ומילה, וזהו מדת הגבורה כנ"ל:
16
י״זומעתה מובן ששתי המדות היו משתמשין אז, עד שמסרו נפשם בלקיחת הפסח לקשרו בכרעי המטה שהי' מסירת הנפש ממש כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, הי' משתמש מדת הגדולה [ואף שכתוב את צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, הרי שפעל בזה אתערותא דלתתא, מ"מ י"ל שזה הי' להקל מהם היסורין לבד, אבל לענין הגאולה לגמרי עדיין הי' בלי אתערותא דלתתא וכתחילת המאמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים] אך מעת לקיחת הפסח במסירת הנפש מאז והלאה התנהג כל ענינם לפי זכותם ובמדת הגבורה, ובכן אז בעת לקיחת הפסח נשלמה מדת הגדולה מלהתנהג ושלמה כל מהותה שהי' לה לעשות הכנה לבד, ובזה יש לפרש שרבי שילא ורע"ק לא פליגי אלא בקי"ס אבל ביצי"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו, שעיקר יצי"מ היתה במדת הגבורה, אלא שרע"ק אמר בפירוש מכת בכורות שרק מכה זו שהיתה אחר לקיחת הפסח ומכלל דמכות הקודמות מתייחסות למדת הגדולה, ורבי שילא נמי כוונתו על עיקר היציאה וכנ"ל:
17
י״חולפי האמור יובן מה שנקרא שבת הגדול ולא שבת הגבור, דידוע שהכל הולך אחר הגמר ששלמה מדה זו לעשות מה שהיתה צריכה, וע"כ בשבת זה שנשלמה מדת הגדולה כנ"ל נקרא שבת הגדול שנשלמה מדת הגדולה, אבל מדת הגבורה אז התחילה לשמש ועדיין לא שלמה, ע"כ אין לייחס את הזמן ההוא אלי':
18