שם משמואל, משפטים י״דShem MiShmuel, Mishpatim 14
א׳משפטים ושקלים שנת תרפ"ג.
1
ב׳כל העובר על הפקודים, בירושלמי חד אמר כל דעבר בימא יתן וחד אמר כל דעבר על מניניא, וכבר פרשנו בעזהי"ת בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה מצינו כאן כפרה כפולה בנתינת השקלים כתיב לכפר על נפשותיכם משמע שנתינת השקלים לבד הם כופר נפש, ועוד שבהם קונים קרבנות הציבור הבאים לכפרה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שכפרת השקלים לעשייתו נכלל בכלל ישראל אחר שנדחה מחמת העבירות, כענין אמרם ז"ל ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, ומכל שכן כנס"י למעלה ואחר שנקלט בתוך הכלל יש לו כפרה בקרבנות הציבור עכ"ד:
2
ג׳ויש לבאר זה, דהנה במהר"ל שמים הם חומריים וקי"ס הי' ביטול החומר, וע"כ נעשה הנפש נבדלת מן החומר, ובזוה"ק שבקי"ס זכו ישראל לדרגין גבוהים קדישין כענין אמרם ז"ל ראתה שפחה על הים וכו' ובודאי הא והא איתא, כי בלתי אפשר לזכות לדרגין גבוהים קדישין בעוד הנפש שקוע בחומר כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וי"ל עוד בטעמו של דבר, דהנה לזכות לדרגין גבוהין קדישין אי אפשר מפאת הפרט כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמדרש שאם בא הקב"ה בתוכחתו עם האבות לא היו יכולין לעמוד, אברהם אמר במה אדע יצחק אהב את שונאו יעקב אמר נסתרה דרכי מה', ומובן איך אדם הפרטי ראוי שיהא נרצה מפאת מעשיו והן במלאכיו ישים תהלה וגו', אך כלל ישראל לעולם נרצה ואין הקב"ה מואס בתפלתן של ציבור, אך שיהי' כל פרט נרצה מצד הכלל היא כמדת שהוא מתאחד עם הכלל ואם הכלל כולו כאיש אחד בלב אחד יכול להיות נרצה גם כל פרט ופרט, וזה הענין שאפי' שפחה ראתה על הים כו', וכענין במ"ת שבמדרש שכיון שנעשו ישראל כאיש אחד אמר הקב"ה עתה הגיע העת ליתן תורה לבני, כי מ"ת שהיא דבר גדול שהמלאכים נתאוו לה ונעלמה מהם אי אפשר שיזכה לה אדם פרטי אלא מצד הכלל, וזה אינו אלא כמדת שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, כי אחד לא שריא אלא באחד, אך לא דבר נקל הוא להתאחד כ"כ בכלל ישראל שיהי' כאיש אחד בלב אחד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמכאן מוכח שביאתן למדבר סיני בתשובה, כי ע"י תשובה שנשבר לב כל אחד בקרבו והוא רואה את כל מציאותו מצד זולתו והכלל כולו אז אפשר להיות כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד נעשה כאילו היא אבר מהכלל עכ"ד, וכך הי' הענין על הים, והיינו בשביל שירדו אל הים עד חוטמיהם במים לרצון ה' וביטל כל אחד מהם את מציאותו וחומר גופו אז נקרע הים שהיא ביטול החומר כדברי מהר"ל הנ"ל, וידוע שנפשות ישראל כולם אחד רק החומר מפסיק ומפריד, והם שנעשו נפשות מובדלות מהחומר, שבו כולם כאיש אחד בלב אחד, ואז שוב זכו לדרגין קדישין גבוהים ורמים כדברי הזוה"ק הנ"ל, וזה שבשירה נזכר בלשון יחיד אשירה לה' וגו' עזי וזמרת, ויהי לי לישועה, וזה מורה שכל מה שזכו לדרגין גבוהין הי' מפאת שנעשו כולם כאיש אחד:
3
ד׳והנה השקלים הם עשר גרה כנגד עשרה כחות הנפש כבספר גור ארי' ריש פ' תרומה מורה על התאספות כל כחות הנפש, ומ"מ הוא מחצית השקל מורה שאפי' בהתאסף כל כחות נפשו כאחד עדיין עומד מבחוץ וחסר הוא והוא כמחצית שזקוק להשלמה ע"י זולתו, וחזי לאצטרופי להכלל, ומחמת שמתבונן האדם שכל השלמתו ע"י הכלל נעשה כלול בתוך כלל ישראל, וזהו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבנתינת השקלים נתכפרים להתאחד בכלל ישראל, ועי"ז זוכין להארה גבוה מאד, וכבר הגדנו שד' פרשיות הם לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה, ושקלים לעומת היוד ראשית התגלות, וכבזוה"ק (קפ"ז:) אבנא למשקל בה דא יוד, והוא אתערותא דלעילא, ומעשה המצוה הוא כלי להאחז בה דרגא גבוה כזו, וכדברי הרמב"ן בפסוק אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שצריכין להניח את האהבה בחפץ של מצוה, ובזה יש להתעוררות אהבה זו קיום, וזוכין בזה לקרבנות ציבור וקרבן כשמו להתקרב למעלה, והוא אתערותא דלתתא כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה:
4
ה׳ומעתה יובנו דברי הירושלמי כל דעבר בימא יתן, והוא דוגמת שני מיני תועליות שזכו על הים דוגמתם הוא ענין מצוות השקלים, כמו שם השירה אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שהשיגו הדרגין גבוהים כנ"ל, כן נמי הקרבנות ציבור הם אתערותא דלתתא אחר אתערותא דלעילא שזוכין במצות השקלים כנ"ל:
5
ו׳והנה בתוס' מנחות שלקרבנות כל דעבר בימא יתן, ולהאדנים כל דעבר על מניניא, ויש לפרש נמי הא דלאדנים כל דעבר על מניניא, דהנה האדנים הם מלשון אדנות, והיינו שמורה שהכל הם נכנעים לרצון ה', והשי"ת אדון עליהם והוא נושא וסובל את הכל, ולדוגמא זו באו האדנים שנושא וסובל את כל המשכן, ובאין מנדבת כל אחד ואחד מורה שלעומת שכל אחד ואחד מושל על כל כחות נפשו והם נכנעין לכחות הנשמה, והוא מלך ואדון עליהם כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, דוגמתו נעשה למעלה שכל הבריאה מתבטלת לרצון השי"ת והוא מושל ואדון עליהם, ולזה בא מצות השקלים עשר גרה, לעומת עשר כחות נפשו, והוא מחצית השקל מורה שהוא חסר ונכנע לכחות הנשמה:
6
ז׳והנה ענין המנין מורה שיהי' כל אחד דבר חשוב ואדון לעצמו ומושל ברוחו כענין דבר שבמנין שאינו בטל, וכתיב לגלגלותם שמורה על כח הנשמה שמשכנה תוך היקף הגלגולת, היינו שרק הנשמה היא תהי' לאדון ומושל ברוחו, וזהו נרמז בענין עשר גרה, והוא מחצית כנ"ל וע"כ כל דעבר על מניניא יתן:
7