שם משמואל, תרומה א׳Shem MiShmuel, Terumah 1
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב וגו' יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף כו' אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף ויש בו זהב כו' יש בו שדות יש בו כרמים כו' יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח, כך התורה כו' שנא' כו' כי קרן כו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה כו' לפרוש הימנה איני יכול כו' אלא בכל מקום כו' בית אחד עשו לי שאדור בתוכה שנא' ועשו לי מקדש, ע"כ, ונראה דהנה המשכן נקרא משכן העדות שהוא משכן להתורה שנקראה עדות, שהיא שטר עדות בין ישראל לאביהן, ומובן שיש בהם התדמות בצד מה, וע"כ כשבא המדרש לפתוח בענין המשכן דיבר מקודם בענין התורה ומהותה, וזהו "יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף" כי זהב הוא יראה וכסף הוא אהבה כנודע, וא"כ הם ענינים מתחלפים, וע"כ יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף כו' וכן יש אדם לוקח שדות וכו', כי שדות הם לתבואה וכרמים ליין, ושדות מרמזות לחכמה כענין אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, ויין לבינה, כנודע, הכלל כי בעניני העולם הוא ענינים מתחלפים, אבל בתורה שיש בה כסף וזהב שדות וכרמים מורה שהיא למעלה מכל הפרטים וכל הפרטים מסתעפים ממנה, כי הביט בתורה וברא את העולם, וע"כ שהיא למעלה וכוללת כל ההפכים וכל בני חילוף והוסיף עוד המדרש, "יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מה הוא אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח", כי הנה תורה הנגלית יש בה פנימית, אך מהו הפנימית שבה אי אפשר לידע כי אורייתא וקב"ה כולא חד וכשם דלית מחשבה תפיסה בי' כלל, כך אי אפשר לידע מהו פנימית התורה כי יש פנימית לפנימית ונשמה לנשמה עד השי"ת בעצמו, ועי' בספר התניא דכשאדם לומד תורה הנגלית הרי הוא כמחבק המלך לבוש בלבושיו, אך משכר הסרסור שקרן אור פניו מהוד אור אלקי עד שיראו מגשת אליו מזה נודע שפנימית התורה הוא השי"ת בעצמו אשר מזיו הוד כבודו האיר כל הארץ- והוסיף עוד המדרש יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, היינו שאלקית שבתורה נצמד עם נפש הישראלי המתעצם בתורה, וע"כ מרב שקידתו ועינוי בתורה נעתקו ממנו התכונות והמדות הרעות שבנפש מצד התולדה, ונהפכו למדות טובות חמודות חיים הם למוצאיהם, באשר אור האלקי משפיע בו תמיד חיים חדשים עד שנעשה ברי' חדשה, וכאלו אינו הוא אותו האיש שהי' בו תכונות הקודמות, וזהו "לפרוש ממנה איני יכול" כי התורה בלתי האלקית שבה היא רק כשאר חכמות שאין בהם חיות שיתלהב בהם הנפש ושיהפך תכונתו לטוב בשביל הידיעה, ורק האלקית שבה היא מחי' החיים, ואם הי' האלקית פורש ממנה היא נשארה בלתי חיות ולא היתה עוד תורת ה' אלא כשאר חכמות בעלמא, וע"כ מברכין נותן התורה שהוא לשון הוה שתמיד שופע חיים חדשים "לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך וגו"' היינו שהיא משלמת את האדם שבלתי התורה לא יקרא אדם שלם כי המדות בטבע פונים לרע, ורק התורה מתקנת את הדעות ומיישרת את כל המעשים, ובכן "קיטון אחד עשו לי שאדור אצליכם", הוא הלב הטהור ומופרש מן התאוות בפועל שיהי' כלי ראוי לקבל את האלקית עד שע"י האלקית שבתורה שימצא קן לה בתוך מורשי לבבו תשתנה הטבע לטוב כנ"ל, ולדוגמא זה הי' המשכן מקום להשראת השכינה:
2
ג׳ויש לומר עוד כי המדרש מונה והולך שלשה ענינים בשבח התורה והם כנגד ג' עולמות, בריאה, יצירה, עשי', כי התורה שלנו היא בבריאה כמ"ש בכתבי האריז"ל והמדרש מונה ממטה למעלה, שמה שהיא למעלה מכל ההפכים היא אף בעשי', והא שמאיר מהוד זיו כבודו היא ביצירה והא דלפרוש ממנה איני יכול היא בבריאה, שבפנימיות הוא כולו טוב, ואפשר שזה ענין מה שאיתא במד"ר ריש בראשית ואהי' אצלו אמון, אמון פדגוג, אמון מוצנע, אמון מכוסה, דפדגוג הוא בעשי' שהבחירה חפשית ורובו רע כענין קטנים שצריכים לפדגוג שישמרם שלא יצאו חוץ לשיטה, אמון מוצנע הוא בצורה שגם שם נמצא בין בפנימיות בין בחיצוניות, וע"כ צריכה להיות מוצנע שלא ישלטו בה החיצונים, מכוסה היא בבריאה, שאין שום רע בפנימיות, וע"כ אין צריך שיהי' מוצנע מתעלם גם בפנימיות ודי בכיסוי מהרע שבחיצוניות כידוע חלוקת העולמות בכתבי האריז"ל, וכנגדן הם ג' חלקי המשכן קדשי קדשים בבריאה, אוהל מועד ביצירה, חצר בעשי':
3
ד׳ברש"י ג' דברים הוצרכו למלאכת המשכן, ונראה דהנה רש"י והרמב"ן פליגי, רש"י ס"ל דמעשה העגל קדמה לציווי מלאכת המשכן, והרמב"ן ס"ל דהציווי הי' קודם מעשה העגל והעשי' אחריו, ובפלוגתתם פליגי הזוה"ק והמ"ר דבזוהר מפורש כרמב"ן ובמ"ר כרש"י שכתב אני ישינה במעשה העגל והקב"ה הרתיק עלי ויקחו לי תרומה וכו', ובמדרש תנחומא מפורש אין מוקדם ומאוחר בתורה, והנה כתיב כי האומנם ישב אלקים על הארץ, ובאמת שהדבר מתמי' איך שבדברים גשמיים יהי' השראת השכינה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה, אך זה בא מפאת גודל האהבה שיש להשי"ת לעמו ישראל, ע"כ עבר חוק הגבול והנימוס, וכתב בזוה"ק ויצא (קמ"ח:) בפסוק ויפגע במקום וילן שם למלכא דאזיל לבי מטרנותא כו' אלא אפי' אית לי' ערסא דדהבא וכו' ואיהי מתקנא לי' ערסי' באבנין ובקיסטרא דתיבנא ישבוק דידי' ויבית בהו למיהב לה נייחא וכו' עד דאפי' אבני ביתא רחימין קמי' למיבת בהו, והנה לכל דבר צריכין התעוררת מהתחתונים כידוע, ולעורר את האהבה רבה זו באה נדבת המשכן שהי' בישראל אהבה רבה מאד, ובכל נפשם ומאודם בהשתוקקת נפלא התנדבו למשכן כמבואר במדרשים עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה דים לכל המלאכה וגו', ואה"ר זו עוררת למעלה ג"כ אה"ר לבוא לשכון כבוד את עמו, וזה הטעם שהמשכן הוקם מנדבת ישראל ולא כענין הלוחות שהראה הקב"ה למשה מחצב של סנפורינין מתוך אהלו, וכה הי' יכול להיות גם עבור המשכן, אך הם הדברים שאמרנו שכל השראת השכינה שבמשכן היתה רק מפאת נדבת ישראל, ואם לא לא הי' מעורר האה"ר למעלה כנ"ל, אך ידועין דברי האריז"ל בפסוק ולא נתכנו עלילות, שגם זה הכח והאה"ר שבישראל לאביהן שבשמים לעורר מלמעלה ג"כ בא מהשי"ת, ובזה פליגי הזוה"ק והמדרש, דלהזוה"ק היתה באה האה"ר לישראל מסיני כמ"ש ישקני מנשיקות ובהנשיקין שלמעלה למטה עורר את ישראל להעלות מס"נ ממטה למעלה, והמדרש סובר שאחר מעשה העגל הי', היינו מחמת שהיו ישראל שבורי לבב וכמעט מתייאשין בעצמם והיו בע"ת גמורין, ובע"ת משכין לי' בחילא יתיר ונפתחו להם י"ג מכילין דרחמי, זה עורר בקרב ישראל ג"כ אה"ר עד מאד בכלות הנפש, וע"כ לעומת הי"ג מכילין דרחמי התנדבו הם, הי"ג דברים הצריכין למשכן, ואפי' לדברי הזוה"ק שהציווי הי' קודם מעשה העגל, מ"מ גלוי וידוע הי' לפני המקום שבעת ההבאה יהי' אחר פתיחת י"ג מכילין דרחמי, וע"כ הי' הציווי על הי"ג דברים:
4
ה׳להתבונן בהאדנים ששל המשכן הי' כסף ושל החצר הי' נחושת, עפ"י מאמר הזוה"ק פ' לך בפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו', היכליך בקדמיתא חצריך לבתר ביתך לבתר היכליך דא פנימאה מן דא, דהנה האדנים הם יסוד הבנין ושל המשכן הי' כסף להורות שיסוד הכל הוא אהבת ה', מלשון נכסוף נכספת כי הוא יסוד ותכלית הכל, ובק"ש פתח ואהבת שאפי' יראת ה' נמי מיוסדת על האהבה שמתיירא שלא יאבד האהבה, מה גם יראת הרוממות שבודאי א"א בלתי שתקדים האהבה, ויראה בלתי אהבה הוא יראת העונש מגנה הזוה"ק מאד כידוע, מה גם תכלית הכל בודאי הוא אהבה ודביקות ונשיקין לאשתאבא בגופא דמלכא, וע"כ האדנים שמורים כשמם על אדנות ויראת ה' צריכין להיות של כסף, אך ידוע בספה"ק שאהבת השי"ת באמת לא יתכן רק באיש שפשט בגדיו הצואים הוא אהבה חיצוניות וחומריות, ולעומת שמואס באהבה הגופנית יתכן שתכניס בו אהבת השי"ת, ובכן איש אשר עדיין לא רחץ מצואתו, יסוד עבודתו רק לשקוד על עבודתו יומם ולילה ביגיעת כל חושיו בשקידה עצומה ולא יעצרהו הגשם, ואפי' יהי' ח"ו מנוצח מיצה"ר מאה פעמים לא יעזוב את עבודתו רק יוסיף כח ועצמה, כי סוף כל סוף בודאי ינצח אם ישקוד ולא יעזוב, וזהו דברי יהודה בן תימא הוי עז כנמר ופירשו המפרשים כי הנמר יש בו מדת השקידה כמאה"כ נמר שוקד על עריהם, והנה ידוע שהיוונים נמשלו בנבואת דניאל לנמר, ובמדרש נחושת זה יון שנאמר מעוהי וירכוהי די נחש, ולפי"ז נחושת מורה על מדת השקידה וכמאה"כ ומצחך נחושה שלא ישוב מפני כל, והנה האדם בראשית עבודתו צריך ליקח לו ליסוד עבודתו את מדת השקידה, ולבתר כאשר ירחץ מצואתו ויבוא לכנוס לפנים יעשה לו ליסוד את מדת אהבה כנ"ל, וזהו בקדמיתא חצריך שיסוד הבנין אדני נחושת לבתר ביתך והיכליך שיסוד הבנין אדני כסף:
5
ו׳ולפי דברינו אלה יתיישב קושית המזרחי על רש"י שכתב דמקרא ונתת את הפרוכת תחת הקרסים מסייע למ"ד אין היריעות מכסין את ראשי העמודים, דאל"ה הי' הפרוכת משוכה מתחת הקרסים ולמערב אמה, והקשה המזרחי אימא שעמודי הפרוכת התחילו עשרה אמות מהכותל המערבי ועוביין הי' אמה והפרוכת הי' פרוס במזרח העמודים והי' שפיר תחת הקרסים, ואי משום שלא הי' נשאר למדות ההיכל רק י"ט אמה, אימא נמי שהמסך הי' פרוס במזרח עמודי המסך וניתוסף אמה שבין עמודי המסך על הי"ט אמה ושפיר הי' ההיכל לפי"ז כ' אמה, עכת"ד, ולדברינו הנ"ל ע"כ שהמסך הי' פרוס למערב עמודי המסך ובין העמודים הי' מבחוץ להיכל שהרי אדני עמודי המסך היו נחושת, וע"כ שנראין מבחוץ ולא מבפנים, דאל"ה הי' צריך להיותם כסף כמו שאר אדני המשכן:
6
ז׳ולפי דברינו מובנין דברי הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה ה"ה, שכתב ואלו הן הדברים שהם עיקר בבנין הבית עושין בו קודש וקודש הקדשים, ויהי' לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם, והנה במשכן לכאורה לא הי' אולם ומנ"ל דצריך אולם, וא"ל מאחר דמקדש נבנה עפ"י נביא וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ובמקדש הי' אולם, מזה מוכח דצריך אולם, הלוא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה שיהי' מצוה לדורות, ובמקדש שעשו אולם, י"ל דלשעתו הי' ולא שיהי' מצוה לדורות שיעכב מצות בנין המקדש, אך להנ"ל אתי שפיר דבין העמודים הי' מחוץ להיכל וכתיב יכפלת את היריעה הששית אל מול פני האוהל, א"כ היו לבין העמודים שלשה כותלים וגג, וזהו ממש תבנית אולם רק שהי' רחב אמה אחת לבד, ומ"מ מאחר שהי' רחב ששה טפחים, הו"ל מקום חשוב והי' כמו אולם שבבהמ"ק שלא הי' לו דלתות ולא גפיפין כמבואר במדות:
7
ח׳ובזה מיושב לי עוד קושיא אחת שדנתי לפני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרינן שלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולים היכא משכחת לה דהאולם הי' לעולם פתוח שהרי לא הי' לו דלתות אלא פרוכת לבד ובש"ס שם מבעיא לי' אי פרוכת חוצץ, ובש"ס זבחים דפתוח לאולם הוי פתח אוהל מועד לשחיטת קדשים, והקרא דושחטו אותו פתח אוה"מ ע"כ למשכן אתי ולא לבית המקדש, ואף דמשכן לא הי' לו אלא פרוכת המסך, צ"ל דבמשכן שהי' יריעות אף פרוכת חייץ והש"ס לא בעי אלא במקדש שהי' שם בנין, יהי' מה שיהי' עכ"פ בהיכל לא משכחת לה ולמה אמר הש"ס קודם שנפתחו דלתות ההיכל, ורציתי לחדש דאולם יש לו קדושה רק כשהדלתות ההיכל פתוחים מאיר קדושתו להאולם ולא כאשר דלתות ההיכל נעולים, ודחה הוא ז"ל סברתי ונשארתי בקושיא, ולהנ"ל א"ש דגם במשכן הי' אולם וע"כ דמעטו קרא אף בכה"ג:
8
ט׳במשנה אבות שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה על גביהן, ובמ"ר נשא פי"ד דכתר ש"ט הוא כנגד המנורה, היינו שהארון שהוא כתר תורה ומזבח הזהב הוא כתר כהונה ושלחן הוא כתר מלכות, שלשתן הי' להם זר זהב סביב, ובמנורה לא הי' זר כלל, ונראה דענין זר הוא עפימ"ש הא"ע כי נזיר הוא מגזירת נזר אלקיו על ראשו כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות, עכ"ל, וע"ז בא לשלשתן זר זהב לרמוז שבשלשתן יש קליפות שצריך להזהר מהם שלא ימשך אחר הקליפה רק שיהי' הכל לשם שמים, וקליפת התורה היא גיאות כמבואר בספרים, מה גם מלוכה צריכה שמירה מאד שלא יפול ח"ו ברעות רבות, שמטעם זה הזהירה התורה על המלך מצוות יתירות, וכן כהונה צריכה שמירה יתירה שלא יתגאה על הציבור, ועוד דברים ידועין למבינים, ועי' תוי"ט אבות פ"ה מ"ה ולא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ, ואז יהי' לו באמת נזר על ראשו כנ"ל, אך במנורה שהיא רומזת למעש"ט ואור הנרות הוא רומז לאור האלקי השופע על המוכנים לזה אין שייך קליפה מיוחדת כמובן, ע"כ אין לה זר, ויש לומר עוד שזה ענין ג' מועדים ושבת דג' מועדים הם כנגד ג' כתרים הנ"ל, פסח הוא כתר מלכות שאז נעשו ישראל בני מלכים והבן, שבועות הוא כתר תורה, סוכות הוא כתר כהונה, שסוכות הוא אהרן כנודע, ובכל זמנים אלו צריכין שמירה, וע"כ הם קצת ימי דין בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נידונין על המים, אך בשבת הוא כנגד כתר ש"ט ובשבת אין שום מותרות שהכל נכלל בקדושה כמ"ש האריז"ל, ובזוה"ק פרש חגיכם, ואילו פרש שבתכם לא נאמר וכן חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ושבתכם לא נאמר, ובזה יש לפרש ענין משכן שהי' במדבר וכשבאו לארץ לא הספיק המשכן ונצרך למקדש, דהנה שמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה דמשכן נקרא על שם השראת השכינה, ומקדש ע"ש הקדושה והפרישה מעוה"ז, ומקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש שאין זה בלא זה, אך כשהיו במדבר נזונים מן המן לחם אבירים שמה"ש אוכלים שאינו מוליד שום פחיתות ותכונה רעה בנפש כלל והיו שותין מי באר שהוא מכין הלב והמוח להשגה וכמ"ש בספרים הקדושים שהאריז"ל השקה להרח"ו כוס מים מבארה של מרים טרם מסרו לו הסודות, והי' עמוד אש וענן לפניהם לא הי' שייך בהם עניני פחיתות כלל, ובהגר"א שדור המדבר היו כולם כמלאכים, וזה הוא כענין שרומזת עליו המנורה ושלא הי' צריך לזר זהב כנ"ל, אך ע"כ הי' די במשכן לבד וממילא אקרי מקדש, אבל כשנכנסו לארץ שפסקו כל אלה, והי' צריך לעבודה לבל יפלו ברשת החומריות, ע"כ צריכין למקדש ובזר זהב הנ"ל, אך באמת זהו תכלית המכוון שאין יוצאין ידי מצה אא"כ יכול לבוא לידי חימוץ, וע"כ קדושת המקדש גדולה מקדושת המשכן וקדושתו קיימת לעולמי עד, משא"כ המשכן לא הי' רק לפי שעה:
9