שם משמואל, תרומה ב׳Shem MiShmuel, Terumah 2
א׳תרומה שנת תרע"ב
1
ב׳בענין מחלוקות המ"ר והזוה"ק אם ציווי מלאכת המשכן קדום למעשה העגל, או אחריו, שדעת המדרש רבה ותנחומא הובא ברש"י שמעשה העגל קדום, ודעת הזוה"ק והרמב"ן דציווי מפי הש"י למשה קדום, ודיבור משה לישראל מאוחר והפרשיות כסדרן וכבר דברנו מזה, אבל אין בהמ"ד בלי חידוש, ונאמר דהנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כ"כ נגלית עד כמעט שהי' בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו, ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה, וידועין דברי המהר"ל בפ' הש"ס יומא קשה עליהם טהרות כלים יותר משפיכת דמים, שהטומאה היתה מסלקת הקדושה והי' כעין שפיכת דמים, וכדברי הש"ס גיטין בטיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה בו נס והי' דם מבצבץ ויוצא, וזה הי' בבית שני, ומובן איך הי' בבית ראשון שהי' השראת השכינה בו בהתגלות יותר, מה גם במשכן שעשה משה במדבר, ולאו דווקא במשא בני קהת לבד אלא אפי' במשא בני גרשון ובני מררי שהי' בעגלות, ע"כ לומר שהיו נושאים את עצמם, כי צא וחשוב ס' עמודים שעוביין אמה וקומתם חמש אמות, ולדברי האומר שהמזבח גובהו פי שנים וארכו הי' קומת עמודי החצר ט"ו אמה, ותשעה עמודים של עשר אמות, ומ"ח קרשים שהי' עוביין אמה ורוחבן אמה וחצי וקומתם עשר אמות עם ציפוייהן ואדניהם, וכל אלה נטענו על ארבע עגלות ושמונה בקר, מה גם בדרך המדבר שכולו חול, וע"כ לומר שהכל הי' בדרך נס שהי' סובלים את עצמם, ורוח החיים שבהם הי' נושא אותם, והנה כבר נלאו כל חכמי המחקר להבין אף באדם, איך הנשמה שהיא רוחנית מתחברת ומתדבקת בגוף הגשמי, וחכמינו ז"ל אמרו שהיא ע"י אמצעים רבים, איד הדם ונפש החיוניות וכו' וכו', אבל במשכן וכליו שאין בהם אמצעים ילאה כל עין וכל חכם לב לקרב הדבר אל השכל הטבעי, אך יש לומר דגודל אהבה שהיתה בהנדבה וטובת עין שבה כמ"ש בפ' ויקהל ויבואו האנשים על הנשים וגו' עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה די והותר ועוד לא נשקט המית לבם לנדב ולנדב עד שהעבירו קול במחנה איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, זה הי' כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחנית, כי אהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית אלא אהבה רוחנית ע"כ היתה כלי להשראת הרוחנית:
2
ג׳אך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל בזה נחלקו, הזוה"ק סובר שמסיני באה להם שנאמר ישקני מנשיקות פיהו והיו דבקים באהבה עד כלות הנפש, וכמ"ש נפשי יצאה בדברו עד שהוריד עליהם הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים, ע"כ אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהי' בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם שיהי' כלי להשראת הרוחנית, ורבותינו ז"ל במדרשים סברו שאחר מעשה העגל היו ישראל בעיני עצמם כמתייאשים ונשבר לבם כחרס הנשבר עד שקבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדים מהר חורב ולהנתן מדרס למלכיות ולמלאך המות והי' בע"ת גמורים שאין כמוהם, ובע"ת משכין עלייהו בחילא יתיר ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל להנדבה, וע"כ טרם שנעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דליבא לא הי' מקום לציווי על מלאכת המשכן:
3
ד׳ויש עוד לומר כי המד"ר והזוהר לא פליגי אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא וכל דברי חכמים קיימים, דהנה יש להתבונן בדעת המ"ר ורש"י דהציווי הי' אחר מעשה העגל, מה הי' אלמלא עשו העגל כלל, והספורנו דאזיל בשיטת רש"י והמ"ר כתב דבאם לא חטאו לא היו צריכין למשכן וכליו אלא כמו שיעד קודם לכן מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, עיי"ש בדבריו כי נעמו בסוף פ' יתרו ובסוף פ' משפטים, אבל דעה זו קשה להולמה דאי נימא דאם עמדו ישראל במעלתם לא היו צריכין למקדש וכליו, כל שכן לעתיד שיתקיימו כל היעודים הטובים והי' במעלתם עוד יותר ויותר מאשר היו קודם מעשה העגל, בודאי לא יצטרכו למקדש, והרי מפורש ביחזקאל צורת הבית שלעתיד, ובישעי' מפורש אל בית אלקי יעקב ואמרו ז"ל כיעקב שקראו בית, וכתיב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, ומה שהביא מקרא בכל המקום אשר אזכיר את שמי מפורש בדברי חכז"ל דקאי על בהמ"ק דשם ניתן רשות להזכיר את שם המפורש ואין מהצורך להאריך שסתירת דעה זו מבוארת היטב ממקדש לעתיד:
4
ה׳אך נראה דהנה כלל בידינו דעולם שנה נפש הם בגוונא חדא, דכמו שבעולם יש מקום קדוש הוא משכן ומקדש, כן בשנה יש זמנים מקודשים, והנפש מצות קדושים תהיו, והנה מצות קדושים תהיו הוא מצוה השוה בכל מן משרע"ה עד חוטב עציך ושואב מימיך, ויש להבין איך שייך באיש קדוש ומזוכך כמו משרע"ה מצות קדושים, אך הדבר מבואר שבודאי אין אותו מין קדושה ששייכת לחוטב עציך ושואב מימיך שייכת אצל משה רע"ה, אלא איש ואיש לפי מה שהוא באה עליו המצוה שיתקדש ויהי' נבדל ממה שהוא, ולאיש קדוש כמו משרע"ה שגם מבלעדי הציווי הי' קדוש ומהותו הי' דבוק תמיד בשכינה, אליו באה המצוה שגם מזה יהי' נבדל ולא יחפוץ קרבת אלקים אלא לצורך גבוה וצורך עמו ישראל ולא לצורך עצמו כלל, וכמו שאמרו ז"ל וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ואין הפי' עסקיו כפשוטו, כי ידוע שלא הי' לו למשה במדבר לא שדות וכרמים ולא קנין עושר ונכסים שהרי ביציאת מצרים כל ישראל עסוקין בביזת מצרים והוא ע"ה הי' עסוק בארונו של יוסף, אלא שאח"כ הראהו מחצב של סנפורין בתוך אהלו ואמר לו הפסולת יהי' שלך, ועסקיו שאמרו ע"כ הכוונה על הכנת עצמו למ"ת, כי הוא ע"ה לא הביט כלל על עצמו רק להכין את ישראל למ"ת, וכמו שאמר אח"כ מחני נא, ובודאי הי' בזה עוד מעלות ע"ג מעלות בלתי מובן אצלינו, ולהפחותים הקדושה צריכה להיות ממה שהם באותו דרגא עד שלחוטב עצים ושואב מים, אשר אין לפניו בלתי גויתו ואדמתו באה מצות קדושים תהיו שיהי' מובדל ממה שהוא, ובודאי לפי"ז יובן שמה שלזה יחשב קדושה לזה יחשב בלתי קדושה וצריך להבדל מזה, והדברים מבוארים, ואין צורך להאריך:
5
ו׳וכן תמצא קדושה שבשנה קדושות מתחלפות, שבת, יו"ט, חוה"מ, ר"ח, וכן נאמר בקדושת עולם שבכל מצב העולם הוא צריך להיות מקום מקודש עוד יותר, וע"כ יש בהמ"ק למעלן אף שהכל קדוש, מ"מ מקום המקדש שלמעלן מקודש עוד יותר משאר מקומות למעלן, ומובן אשר באם לא חטאו בעגל והי' נגמר כל התיקון והי' מגיע כל העולם למדריגת אדם הראשון קודם החטא כמו שאיתא בספרים, ואז הי' הכל מזוכך ולא הי' הגשם עכור כ"כ כמו עתה, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובזוה"ק דאדה"ר לא הוה בו כלום מהאי עלמא, ולפי ערך מצבינו עתה נחשב מצבו אז לרוחנית שמקום המקדש אז כשלא הי' חטא בעגל הי' כמעט רוחניות ממש, ומהנדבות הגשמיות כגון זהב וכדומה היו נזדככים והי' ניתך הגשם שבהם עד שהי' נשאר מהם רק שורש הרוחנית של הזהב, וכן יש לומר לעתיד כשיהי' העולם מזוכך וישוב כמו אדה"ר קודם החטא או עוד יותר, יהי' מקום המקדש מזוכך ורוחני עוד יותר, ובזה יש ליתן טעם מדוע בנין שלעתיד ביחזקאל לא נתפרש כמ"ש הרמב"ם, כי באשר אנו בלתי רוחניים אין אנו יכולים לצייר לנו מה שלגמרי רוחני, כמ"ש הרמב"ם בענין עוה"ב שאין כח באיש לידע מהותו מה"ט:
6
ז׳ולפי הדברים האלה יובן אשר עשיית המשכן גשמי כמו שעשו לא הי' נכלל בהציווי שקידם החטא, שאז הי' לגמרי באופן אחר, אלא שכתוב וכן תעשו לדורות, זה רמז שאפי' לא יהיו באותן בחי' שהיו אז אלא יותר בגשמי, נמי המצוה לעשות משכן בגשמי, אך באשר הי' אז ברוחניות לא יתכן לאמור להם אז שיהי' בגשמיות שהרי הי' כעין גזירה, וכעין שכתב האר"י שבמאמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו הי' כעין גזירה והי' מוכרח לחטוא, ומובן שכ"ש כאן אם הי' אומר אז שלדורות כשיהיו מגושמים יעשו משכן גשמי, היו מוכרחים להתגשם, א"כ בודאי פסוק זה אחר מעשה העגל נאמר, ומצאתי און לו בתנחומא תשא סי' ל"א שמדבר מירידתו של משה מן ההר ביוהכ"פ ומיד צוה לו למשה ועשו לי מקדש, ולמה לא הביא מקרא קמא ויקחו לי תרומה, ש"מ שרק פסוק זה נאמר אז אבל שאר כל הפרשה על הסדר נאמרה, וא"כ כל דברי חכמים קיימים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהזוה"ק מיירי מכל הפרשה, והיא נאמרה קודם החטא וכאן מיירי ממשכן שיהי' מזוכך כעין רוחני מקודש יותר מכלל העולם שהי' עומד להזדכך בקבלות הלוחות כמו לעת"ל ב"ב, והמדרש ורש"י שאמרו שמעשה העגל קודם להציווי מלאכת המשכן הוא מעשה משכן גשמי כמו שעשו אח"כ, והפסוק ועשו לי מקדש וסיפא דקרא וכן תעשו לדורות אין מוקדם ומאוחר בתורה ומקומו אחר מעשה העגל, ועם זה יובן שהאהבה והדביקות והנשיקין שמסיני היו אמצעי להשראת השכינה באופן נעלה כמו לעתיד, והשבירת לב ותשובה הגדולה אחר חטא העגל הי' אמצעי להשראת השכינה במשכן הנעשה בגשם אחר החטא:
7
ח׳ובמ"ש ירויח לנו מה שנאמר בזה לשון מקדש ולא משכן, הגם שאמרו ז"ל משכן קרוא מקדש ומקדש קרוא משכן, מ"מ מדכתבו הכא ולא במק"א ש"מ שלוטה בו כוונה, ובש"ס זבחים דחטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, ואף דאשם נמי טעון יסוד מ"מ מאחר דנאמר להדיא בחטאת ש"מ דהכא עיקר כן פרשו ז"ל, ולהנ"ל יובן דהא דקרוא מקדש מחמת זה נוהג בכל מצב שעולם עומד בו כנ"ל במצות קדושים תהיו, דבכל מצב שהעולם עומד בו צריכין למקום נבדל ומקודש מכלל העולם, וע"כ כאן שנאמר וכן תעשו לדורות כתיב בצדו לשון מקדש:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש ענין שבת דליליא דהוא בבחי' שמור ושבת דיממא דהוא בבחי' זכור כמ"ש בזוה"ק, דהנה אמרנו דהכוונה בציווי מלאכת המשכן קודם החטא הי' באופן אחר ממה שנצטוו אחר החטא, והאהבה והדביקות שהי' לישראל מסיני ישקני מנשיקות הי' כלי ואמצעי להשראת השכינה במשכן שבאה עליו הציווי קודם החטא, והשבירת הלב והתשובה הגדולה והאהבה שנסתעף ממעשה העגל הי' כלי ואמצעי להשראת השכינה במשכן שנעשה אחר החטא, והנה הלוחות הראשונות היו גם גופם מעשה שמים, והשניים הי' גופם מעשה משרע"ה כמאמר הכתוב פסל לך, אלא שהכתב הי' מכתב הקב"ה, ויובן עפ"י הנ"ל שהכוונה במשכן שבאה עליו הציווי קודם החטא היתה להיותו כמעט רוחני, לזאת הלוחות שהיו צריכין להיות עוד יותר רוחניים הי' גם גופם מעשה שמים והיו רוחניים ביותר, אבל האחרונים שהמשכן הי' גשמי הי' די שהלוחות יהי' גופם מעשה משרע"ה ורק הכתב יהי' מכתב אלקים:
9
י׳והנה כבר אמרנו שכמו בעולם הוא מקום המקדש, כן בשנה הוא זמן המקודש והוא שבת [והוא שורש זמן המקודש, וימים טובים מסתעפין משבת כמו שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה והוא מדברי הזוה"ק דשבת הוא קודש עצם הקדושה ויו"ט הוא מקרא קודש] וכמו שבעולם יש במציאות שני מיני משכן כנ"ל, משכן שבאה הציויי עליו קודם החטא ומשכן שבאה עליו הציווי אח ר החטא כן גם בשנה שהיא שבת יש במציאות שתי מיני קדושות, וכמו משכן שאחר החטא הי' בא ע"י שבירת הלב ותשובה גדולה שהי' שם ובהופעת י"ג מכילין דרחמי, כן שבת דליליא באה מחמת שבירת הלב דקודם הכנסת שבת שאיש הנלבב יבין וישכיל בעצמו באיזה פנים הוא נכנס לקבל שבת, וכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ומזה נשבר לבו בקרבו ובא לידי תשובה מעומקא דליבא ומשליך ממנו את אלילי כספו ואת אלילי זהבו וכאלו כל מלאכתו עשוי', ובזה מעורר עליו רחמנות מלמעלה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כעין מה שהי' אז שהופיע עליהם י"ג מכילין דרחמי, ובזה נעשה כלי לקבל שבת, והוא כעין משכן שנעשה אחר החטא, והלוחות שבו הי' נכתב בהם שמור, אבל שבת דיממא שאז נותנים הארה ואהבה יתירה בלב איש הזוכה לזה, וכמ"ש הזוה"ק (קל"ו:) כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה סליק בכולהו עלמין בנייחי בחדוה כדין השמים מספרים כבוד אל וכו' דנהרין ניצוצין בניצוצי דנקודה עלאה וכו' עיי"ש שהאריך, וידוע דכל שהוא למעלה כן הוא למטה דכנסת ישראל למטה הוא מרכבה לכנסת ישראל דלמעלה, והאיש הזוכה לזה הוא בבחי' נשיקין, וזהו מקביל למשכן שהיתה הכוונה בציווי שקודם החטא, והלוחות היו גם גופם מעשה שמים, ונכתב בהם זכור:
10
י״אבמד"ר ויקחו לי תרומה הה"ד נבחר שם מעושר רב נבחר שמו של משה שנאמר לולא משה בחירו וכה"א ואדעך בשם מעשרו של קרח וכו' נבחר שמו של משה מכל עשרך של כסף וזהב הוי מכסף ומזהב חן טוב, והדברים מפליאים מה ס"ד שכסף וזהב יתפוס מקום אצל הקב"ה שהביא ראי' מפסוק לולא משה בחירו, ונראה דהנה כבר כתבנו במק"א דשבת אין בו מצות שמחה כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הנפש עד שמביא לפעמים גם לידי ריקוד, והנה הוא בבחי' לב, אבל שבת הוא בבחי' מוח שהוא קר ואין בו התפעלות והוא בחי' בתי גואי, ויו"ט הוא בחי' לב בהתפעלות ע"כ יש בו שמחה וקריאת הלל, ושבת אין בה שמחה ולא הלל באשר היא רק בחי' מוח וישוב הדעת, והנה ידוע ששורש זמנים המקודשים היא שבת, כמו שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה וכתבנו לעיל מזה, והיינו שאף התפעלות ורגש הנפש בעבודת הש"י הוא טוב, מ"מ צריך שיבוא מחמת ישוב הדעת שהוא בחי' שבת שהיא בתי' דעת דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם, אבל בלי ישוב הדעת לשמחה מה זו עושה, ואף שמדמה בנפשו שהוא רגש והתפעלות בדרכי הש"י, אין זה אלא דמיון בעלמא, וזקני זצוקללה"ה דבוריו האחרונים קודם הסתלקותו אמר כל מי שיניח את ראשו בתורה הנני ערב בעדו שיהי' ממנו בזה ובבא ומה שהוא "לייטשי מטשוטשים" פירושו רגש ריקם ילך לנוקבא דתהומא רבה, והנה משה רע"ה הוא בחי' שבת, ואומרים ישמח משה במתנת חלקו, ומשה הוא בחי' דעת, והוא הי' מבתי גואי ולא נראה בו שום רגש והתפעלות רק מוח שהוא קר, כמ"ש בספר ישמח משה פ' אחרי באריכות, אך קרח הי' לוי וחכם גדול ומטועני הארון הי' והשתמש ברוה"ק, וידוע דעבודת הלוים הוא לארמא קלא בשיר והתפעלות הנפש באהבה ויראה נרגשת, וזה הוא כספו וזהבו של קרח, כסף הוא אהבה וזהב יראה, והנה באם הי' בטל למשה שהוא בחי' דעת היינו שהתפעלות שלו הי' בא מפאת ישוב הדעת הי' טוב אך שיטתו הי' שרגש והתפעלות עצמה היא טוב אפי' מבלעדי ישוב הדעת, ומזה בא לחלוק על משה ונהי' בו מה שנהי', ומעתה יובנו דברי המדרש נבחר שמו של משה שהקב"ה בחרו משום שהי' בבחי' דעת כמ"ש ואדעך בשם מכל כספו וזהבו שהוא יראה ואהבה בהתפעלות בלי ישוב הדעת של קרח:
11
י״בהנה מצות בנין בהמ"ק הוא שיהיו בו שלש קדושות, קדושת חצר אוהל מועד, ובבהמ"ק העזרה, וקדושת אוהל מועד, ובבהמ"ק ההיכל, וק"ק, והרמב"ם חשב גם האולם מעיקר המצוה, אבל אין בו קדושה מיוחדת אלא אי קדושת היכל ואולם חדא הוא, או לאו חדא הוא אין בו קדושה מה"ת יותר מהעזרה, הכלל שבהמ"ק והמשכן שוין שיש בהם שלש קדושות, וכבר אמרנו שעולם שנה נפש הם בגוונא חדא, וע"כ בקדושת שנה שהיא קדושת הזמן יש בה נמי שלש קדושות, שבת, ויו"ט, ור"ח, וכן בנפש יש שלש קדושות, קידוש ממעשים בלתי ראויים כמו שאמרו ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, קידוש למעלה מזה אף מדברים המותרים כאמרם ז"ל קדש עצמך במותר לך, ויש עוד קידוש למעלה מזה שיעשה כל מעשיו לצורך גבוה כענין בכל דרכיך דעהו:
12
י״גונראה עוד לומר דכל קדושות הללו מקבילות הם, קידוש מדברים האסורים, הוא מקביל לקידוש ר"ח שמותר בעשיית מלאכה אלא שיפשפש במעשיו של כל החודש אם לא עשה שום דבר איסור במלאכתו כגון גזל רבית ואונאה וכדומה, והוא מקביל לקדושת עזרה וחצר אוהל מועד שהכל מותרין לכנוס שמה חוץ מטמא, קידוש למעלה מזה הוא קדש עצמך במותר לך והוא מקביל לקדושת יו"ט, שאסור בו אפי' מלאכת הרשות רק מלאכת אוכל נפש מותר בו, והוא מקביל לקדושת אוהל מועד שאין נכנסין שמה אלא כהנים לצורך עבידה, קדושה שלישית היא קודש הקדשים שכל מעשיו יהיו צורך גבוה לבד והוא מקביל לקדושת שבת [יוהכ"פ שהוא כשבת] שכל מלאכות אסורות בו, ושבת יעשה כולה תורה ואין בה אלא להתענג על ה', והיא מקביל לקודש הקדשים שאין נכנסין בו כלל אלא כה"ג ביום הכיפורים שהוא כמלאך משרת:
13
י״דוהנה במדרש זהב וכסף ונחושת הם בבל ומדי ויון, ונראה שהם מתנגדים לג' קדושות הנ"ל, בבל התנגדה לקדושה ראשונה והכריחו את ישראל להשתחות לצלם, וזה נגד קדושה מדברים האסורים שאין לדבר זה שום היתר לעולם ואפי' עפ"י נביא והוא דבר רע ואסור בהחלט, פרס ומדי התנגדו לקדושה שני' שהוא קדש עצמך במותר לך והם השתדלו למשוך את ישראל בחבלי התאות ומן ההיתר יבואו אל האיסור, וזה היתה סעודתו של אותו רשע, שאיתא במדרשים שהיו שם מאכלי כשר, יון היו מתנגדים לעצם דיבוק ישראל בהש"י והוא נגד קדושה שלישית לעשות הכל לצורך גבוה כנ"ל והם אמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ומלכות הרביעית היא כוללת הכל וע"כ במדרש עורות אלים מאדמים הוא לעומת מלכות הרביעית וכמו שהיא כוללת הכל כן לעומתה עורות אילים מאדמים הוא מכסה על הכל:
14
ט״ובמד"ר בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו, אמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות וכו' שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר יכו' אלא מה שהמן יורד להם הביאו, ויש להבין מה התפלא משרע"ה כ"כ אם ישראל יכולין לעשותו, והא כתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ובש"ס בכורות (ה':) שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' עמו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים, ועוד מה השיב לו הש"י אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, שבודאי לאיש פרטי לא הי' לו כל הצורך, כמפורש בכתוב בויקהל שזה נמצא אתו זה, וזה זה, ונראה דקאי עפי"מ שכתבנו לעיל שהמשכן מקביל לשלש קדושות שבאדם, לזה התפלא משה, אם ביכולת ישראל להגיע לקדושה עליונה כזו שיהי' קדוש ומובדל מכל עניני עצמו, אלא הכל לצורך גבוה, וזה שהשיבו הקב"ה שהכל תלוי ברצון ואין לך דבר העומד בפני הרצון, וכל אחד מישראל יכול להגיע עד למעלה היותר גבוהה, וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ה"ב אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו וכו', וזה שכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וכענין שאמרו ז"ל בת נדיב בתו של אאע"ה שהי' תחילה לגרים, שזהו עיקר הנדיבות שהוא משליך ממנו כל רצונות וכל תאוות עוה"ז ומוסר את לבו ודעתו ורצונו להש"י, ואם עושה כן אז לאט לאט מתקדש והולך עד שבאמת נתקו ממנו כל ענין שהוא היפוך הקדושה, ויכול להגיע עד רום המעלות, וכמו שם הי' בנדבת המשכן גם בפועל, שכל מה שנדבו לבו ורצונו להביא הי' המן מוריד להם, והרי מפורש ברש"י ויקהל ובפ' נשא שהנשיאים אמרו מה עלינו לעשות אחר שכבר נשלמה כל הנדבה, הביאו את אבני השוהם ובמדרש שהי' יורד עם המן אבני שוהם ואבני מלואים כדכתיב והנשיאים הביאו כד"א נשיאים ורוח וגו', וא"כ שוב מה רבותא עבדו, אלא הפי' הוא שהנשיאים נתנו דעתם ורצונם להביא האבנים ולקנותם אפי' בדמים הרבה, לכן ירד להם זה עם המן, וא"כ ואם רוצה אדם להתקדש יכול הוא במחשבה לבד להוריק עליו מלמעלה שפע קדושה:
15