שם משמואל, תרומה ג׳Shem MiShmuel, Terumah 3
א׳תרומה ור"ח אדר שנת תרע"ג.
1
ב׳במדרש ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף אין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו', יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה וכו', יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו וכו' כביכול נמכרתי עמה:
2
ג׳ויש לדקדק מה הוסיף המדרש לפרש הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, הלוא זה מפורש בקרא, גם מהו כסף זהב שדות וכרמים, הלוא מובן לכל שהתורה איננה דבר גשמי שיהי' שייך התחלקות אלו ומה חידש לנו, גם יתר דברי המדרש צריכין ביאור, ונראה דהנה התורה נקראת לקח טוב ולמה לא נקראה מתן טוב שמצד הנותן יוצדק יותר הלשון מתן טוב שלשון לקח הוא מפאת המקבל וכיון שהקב"ה אומר הו"ל לומר מתן טוב, אך יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקינו אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק למה אנו אומרים בעצרת זמן מתן תורתינו ולא זמן קבלת תורתינו, מפני שרק הנתינה היתה אז, אבל הקבלה היא תמיד בכל עת שאדם לומד תורה עכ"ד, והדברים מובנים בפשיטות שאם יושם לפני האיש לאכול כל מעדני עולם, והוא יתעצל לתת לתוך פיו ימות ברעב, כן מתן תורה הי' מציאות המזון שניתן לפני האיש, ובכל עת שהוא לומד כאלו התפרנס מן המזון, ובכן רק נתינת מציאות המזון הי' בעצרת, וזה מתן תורה, אבל הקבלה היא בכל עת שהוא מתפרנס ממנה, ואם יתעצל מלהתפרנס ממנה אין לו כלום, וע"כ יובן שעל כן נקראת התורה לקח טוב ע"ש הקבלה כי מבלעדי הקבלה אין לו כלום:
3
ד׳ובזה יובנו דברי המדרש יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב וכו' דהנה כבר אמרנו שהזהב הוא יראה, כסף אהבה וזה הוא במדות, ושדות הוא ארץ ממנה יצא לחם הוא חכמה, ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וכרמים הוא בינה שורש היין כידוע וזה במושכלות, והנה אין בכח האדם שיהי' לו כל הבחינות בפעם אחת יחדיו כמובן, אבל באשר מתן תורה היא ההכנה לפני האיש לקבל מתי שיקבל, נמצא אם ירצה לקבל בחי' יראה ימצא בה בחי' יראה, וכן אהבה וכן חכמה וכן בינה, והכל כשלחן ערוך לפניו ובכל עת מה שרוצה יקבל, זהו בפשיטות:
4
ה׳אבל נראה שעוד לאלוק מילין, דהנה במדרש פ' נצבים א"ר חנינא הוא וכל כלי אומנתה ניתנה ענותנותה צדקה וישרותה ומתן שכרה, ויש לפרש לשון כלי אומנתה כי כל כלי אומנות של האומן הם אמצעי וסיבה להכלי או להבנין ומבלעדי כלי אומנות אי אפשר לעשות דבר, כן התורה צריכה לכלי אומנות שלפי גדלות וגבהות התורה שאורייתא וקב"ה כולא חד, וכשלומד אדם תורה אפי' הנגלית היא שואב לקרבו אלקית המלובש בהתורה, והאדם הוא בשר ודם קרוץ מחומר הוא יותר רחוק מאלקות מרחוק מזרח ממערב, ואיך אפשר שיהי' כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו כלשון לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, וזהו צריך לממוצע, וכענין הנשמה היא רוחנית הנצמדת בגוף גשמי ע"י אמצעים רביעית דם הנפש ועלי' אד הדם ועלי' נפש הצומחת ועלי' החיונית ורוח ונשמה, כן האלקית בתורה שיצמד באדם צריך לאמצעים, וזהו ענותנותה, צדקה, יישרותה, ומתן שכרה שלעתיד שיהי' הכל מתוקן ומזוכך, ובהשמים הוא למעלה מהזמן ושם הוא כאלו כבר עשוי, אלה המה האמצעים שעל ידם יצמד האלקית שבתורה עם האדם, וזה נקרא כלי אומנותה:
5
ו׳ומאחר שמשלנו האלקית שבתורה לנשמה שבגוף האדם, יובן כמו שאי אפשר ליקח הנשמה לבדה כי אם ע"י אמצעים שהרי הנשמה היא רוחנית נשואה על האמצעים ובלקיחת האמצעים נלקחת הנשמה, כן יש לומר בתורה שמה שאנו מכנים לומר שאדם מקבל התורה, אין לומר שמקבל רק במה שמקבל האמצעים היינו ענותנותה ישרה צדקתה, ע"י זה הוא מקבל התורה, היינו האלקית שבה, ומבלעדי האמצעים אף שאדם לומד התורה אין לו בה אלא הלבוש לבד, והוא חכמה כשאר חכמות אבל הוא ריק מן האלקות, וזהו שאמרו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, אך גם כלי אומנותה נמי ניתנו עם מתן תורה כי איך יבוא האדם להיות בו מדות הללו בעוד אין בו תורה ותורה בלי הם אי אפשר, אבל זה מתנה מהשמים שכאשר אדם נדבה רוחו לגשת לתורה בהתעוררת ורגש הנפש תיכף מאירה בו מדת ענוה וצדיק וישר לשעתו עכ"פ, למען יהי' ביכולתו לבוא לתורה וע"כ יוצדק בהם לשון לקיחה ומקח מפני שזה הוא דבר הנתפס באדם במה שהוא אדם ולא בהמה:
6
ז׳ולפי האמור ימתקו דברי המדרש באמרו אהא דכי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, היינו שפשטו דקרא קאי אל תעזובו על התורה, ואתי המדרש למימר שבגוף התורה אין שייך לשון עזיבה ולקיחה כנ"ל שהיא רוחנית כמו שאין שייך עזיבה ולקיחה בנשמה, אלא האי אל תעזובו ארישא דקרא קאי כי לקח טוב נתתי לכם, וכיצד הוא לקח היינו בלקיחת כלי אומנותה, זה הלקח אל תעזובו, ומסתייע דרש זה בנגינת הטעימם שתורתי מוטעם במפסיק, ולפי פשוטו דקרא הי' צריך לנקד במשרת כידוע בדקדוק:
7
ח׳ומעתה נבוא לביאור יתר דברי המדרש, דהנה כלי אומנותה של תורה [לבד מתן שכרה] הם שלשה, ענותנותה, צדקה, ישרותה, כבמדרש פ' נצבים, ויש לומר שזה מקביל לגוף ונפש ושכל, היינו ענוה הוא בשכל עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין הפירוש שלא ידע את מעלת נפשו, אדרבה שזה מחויב האדם, אלא המשכיל בגדלות הש"י שכל הנמצאות איננם תופסת מקום כלל כקטן כגדול מצד זה יהי' עניו ושפל בעצמו, ומשלתי זה משל איש אחד עני יש לו כפלים מהשני, היינו שזה כל הונו מטבע אחת וזה יש לו שתים או שלש או עד עשרה, וכשתערוך זה לעומת זה יש לבעל שתי או שלש מטבעות להתגאות על זה, שאין לו רק אחת, אבל בבוא כולם לפני עשיר גדול מאד, היהי' עוד מקום לבעל שתי מטבעות להתגאות על בעל אחת, שכל מטבעות הללו אינם תופסין מקום כלל לכנות בשם הון ורכוש לומר שזה הונו ורכושו יותר מזה, ועל כל איש שיגדל מעלת שכלו ויודע ומבין גדלות הש"י תגדל יותר בו ענותנותו, וע"כ משה רבינו ע"ה שהוא השיג יותר משלפניו, הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וא"כ מדת הענוה היא מצד השכל, וכשם שהשכל מביא לידי ענוה שוב הענוה מביאה למעלת השכל, צדקה הוא מצד הנפש כמו שמצינו להיפוך נפש רשע אותה רע, וידוע כי צדיק הוא היפוך רשע, וכמו שרשע הוא בנפש ואותה רע, כן להיפוך צדיק נמי היא בנפש שצדקות אהב, וכמו שאמרו ז"ל צדק משלך ותן לו, ישרותה הוא מצד הגוף שיהי' בקו היושר בלתי נטי' לצד הרע, אלו שלש מדות מיישרים את האדם בכל שלשה חלקיו גוף ונפש ושכל, וזה אמצעי לאור האלקי שבתורה:
8
ט׳והנה במדרש הנ"ל פתח דברינו מונה והולך שלשה דברים בשבח התורה, אחר שביאר הכתוב כי לקח טוב וגו', א', יש אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו', ב', יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מה הוא אבל משכר הסרסור וכו', ג', ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו וגו', ויש לפרש כי אחר שפרשנו שלשון מקח סובב על כלי אומנותה ענותנותה, צדקה, וישרותה, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל מונה והולך שלשה ענינים מקבילים לגוף ונפש ושכל, א', כי זה שמכרו נמכר עמו זה יתכן על חלק השכל שהיא הנשמה שיש לה התדמות בצד מה כבש"ס ברכות (יוד) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרם דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה ונגד הנשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם וכו' וזה מקביל לעומת ענותנותה, ב', זה שיש בה זהב וכסף שדות וכרמים מתיחס ללב משכן הנפש, ובלשון המקובלים הוא נקרא רוח, שבלב נמצא כל מיני התחלפות כבמדרש קהלת א' י"ז, וזה מקביל לעומת צדקה שבכל ענינים המתחלפין עומד בצדקתו וכמ"ש הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, וכמו שכבר אמרנו בזה באריכות בפרשת נח, ג' שמשכר הסרסור נתודע מה לקח שנאמר ומשה לא ידע כי קרן וגו', כי הנה ענין קירון אור פני משה בדברו אתו, יש להמשיל למראה המלוטשת כשתעמיד אותה נגד השמש תאיר מעין נצוצי השמש, וכל מה שהיא יותר מלוטשת תגדל אורה, כן הי' גופו של משה מזוכך מאד ומלוטש עד שהי' לעומת זיו כבודו של הקב"ה כמראה מלוטשת לעומת השמש, והנה משכר הסרסור נתודע ענין המקח מה היא שהוא מזכך ומלטש את גופו של אדם, וזה מקביל לישרותה שמתיחסת לגוף כנ"ל:
9
י׳ויש לומר דלעומת שלשה דברים שהם כלי אומנותה של תורה ישנם שלשה דברים במצות המשכן כמו שכתב הרמב"ם, בית קה"ק, והיכל, וחצר, והנה ידוע במקובלים שהם נגד שלשה עולמות בריאה יצירה עשי' קה"ק בבריאה, היכל ביצירה, חצר בעשי', והם נגד גוף ונפש ושכל, גוף בעשי', נפש הנקראת בפי המקובלים רוח היא ביצירה, ונשמה בבריאה, והוא מביא קדושה בישראל בגוף ונפש ושכל, וע"כ כתיב ושכנתי בתוכם, בתוכם דייקא, אף דהכתוב מיירי מהשראת השכינה במשכן, מ"מ הא והא איתא דבאמצעות המשכן נשפע שפע קדושה בישראל בנפש רוח ונשמה, עד שהם בעצמם זוכין להשראת השכינה, וע"כ כמו שנאמר בתורה לקח טוב שפרשנו שישראל לוקחים האמצעים היא כלי אומנותה של תורה, כן היא במשכן שע"י המשכן ישראל נוטלין כנ"ל, וע"כ נאמר משכן העדות, שהוא צורך התורה שבאמצעות המשכן זוכין לכלי אומנתה של תורה, שעי"ז זוכין לאור אלקי שבתורה, וע"כ כמו דכתיב לקח טוב כן נמי כתיב ויקחו לי תרומה לשון קיחה ולא ויתנו, והיינו הפתיחה לפרשתא דא מהכתוב כי לקח טוב:
10
י״אויש עוד לומר שזה הענין ג' תרומות שנזכרו בפרשה תרומת האדנים נגד חלק הגוף שהגוף הוא בסיס ויסוד לחלקי הנפש והשכל, תרומת הקרבנות היא בנפש, שבקרבנות כתיב נפש ואמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, תרומת המשכן שהוא מעון לשכינה היא בשכל, ואין להאריך עוד:
11
י״בויש לומר שזה ענין שלשה זמני קדושה, שבת, ויו"ט, ור"ח, שבת הוא יומא דנשמתא ויש בו נשמה יתירה, יו"ט יש בו רוח יתירה, ר"ח נפש יתירה כמבואר בכתבי האריז"ל, וכבר אמרנו שענין ר"ח הוא כמו הלבנה שאין לה אור מעצמה, אלא באשר היא מלוטשת היא מקבלת ומתנוצצת מאור החמה, ולעתיד כאשר תהי' יותר מלוטשת כתיב והי' אור הלבנה כאור החמה, והוא דוגמא לכנסת ישראל שמקבלין מזיו כבודו של הש"י לעומת הליטוש מעפרורית המעשים, ולעתיד כתיב קימי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, ובזה"ז כאשר ישראל הם נעדרי הליטוש, כן איננו נראה עליהם זוהר זיו הש"י, ור"ח הוא תיקון בצד מה, והוא יו"ט של דוד שהי' בטל בתכלית ע"כ הי' כדמיון הלבנה המקבלת מהשמש, והשפיע זה בצד מה לכל ישראל, עד שלעתיד יהי' יו"ט של ר"ח בשלימות, ועם זה יובן ששבת ר"ח ששבת היא יומא דנשמתא מקביל לענותנותה כנ"ל, הוא עלי' גדולה גם עבור ר"ח עד שהוא מעין לעתיד, יו"ט של דוד:
12
י״גבמדרש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו' כסף זו מדי וכו' נחושת זו יון וכו', אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן שנמשלה בו אדום הרשעה שהחריבה בהמ"ק, ובמד"ת מונה זהב וכסף ונחושת כנגד שלש מלכיות הראשונות כמו במד"ר, ומסיים ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני, והנה נראה שהמדרשים חולקים, ונראה לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים קיימים, דהנה יש להתבונן מה ענין הארבע מלכות אצל המשכן, ויש לומר דהנה במדרש והארץ היתה תוהו ובוהו וגו' תוהו זה מלכות בבל ובוהו זה מלכות מדי, וחושך זה מלכות יון, ע"פ תהים זה מלכות אדום, ירוח אלקים זה מלך המשיח, הרי כי נרמזו בתחילת הויתו של עולם, וכן דרשו ז"ל בד' נהרות הארבע מלכיות, ואף כי אלמלא חטא אדה"ר לא הי' הרע כלל בעולם, ובהכרח לומר ששורש שורשם הוא בקדושה, ורק מחמת החטא כשנשתלשלו למטה נעשו לרע גמור עד שהם מתנגדים למלכות שמים, וע"כ המשכן שהוא בדוגמת כלל בריאת העולם כמבואר במדרשים והובא בספר צרור המור באריכות אחת לאחת למצוא חשבון, נגד כל מאמר שבעשרה מאמרות, ע"כ נרמז נמי תיכף בתחילת הויית המשכן את הארבע מלכיות, שהכוונה באמצעות המשכן והמקדש לקרב את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, וכמו שיהי' הענין לעתיד כדכתיב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו', והיינו משום שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ וישוב הכל אל השורש, ובשורשם הרי הכל בקדושה, וזה שבא הרמז בתחילת הוית מועדי אל הארץ, והנה שלש מלכיות הראשונות, שלהם רמז גמל שפן ארנבת כבמדרש סימן טהרה שלהם מבפנים, והם מעלה גרה אך הסימן טומאה שלהם בחוץ שפרסה אינם מפריסים, וזה מורה שבפנימית יש בהם שורש קדוש אך בחיצוניות נעשו רע וטמא, וע"כ לעתיד שיעביר רוח הטימאה וישאר השורש קדוש יתקבלו להקדושה, וע"כ נתקבל זהב וכסף ונחושת למעשה המשכן בפנים, אבל אדום שהיא בהיפוך שסי' טהרה הוא מבחוץ וסי' טומאה בפנים ומורה ששורשו בקדושה הוא רק בחיצוניות שבו, אבל בפנימיות שלו כולו רע, ומזה הטעם כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו, שלעתיד שיתגלה הפנימית לא יהי' לעשו שום מקום מציאות, ע"כ בלתי מתקבל מדוגמא דידי' למשכן, ומ"מ חלקי הטוב שבחיצוניותו לא יאבד ולעתיד יהי' ממנו קליפת הפרי, כי הקליפה צריכה להיות שומר לפרי, אלא שבזה"ז הקליפה היא בטומאה, ולעתיד שיתבטל מציאות הטומאה יהי' הקליפה ג"כ מצד הקדושה, ויש רמז לזה שבקצת פירות גם הקליפה נאכלת עם הפרי, והוא רמז שהקליפה הוא נמי מצד הקדושה, ולעתיד כולם יהיו רק מצד הקדושה, ובכן לא פליגי המדרשים דבמדרש רבה מיירי מה שנתקבל לגוף המשכן שהוא כסף וזהב ונחושת, לזה אמר שברזל שהוא נגד אדום לא נתקבל, אך בתנחומא איתא ועורות אלים מאדמים שהוא מכסה לאוהל כקליפה לפרי והוא בחיצוניות זה נתקבל מאדום, שבחיצוניות שלו הי' מעט ושורש טוב וזה נתקבל להקדושה:
13
י״דבירושלמי אפלגי אי אד"ר תוספות או אד"ש תוספות, נראה לפרש, דהנה מספר י"ב עודנה נמצא גם בטבע, י"ב מזלות וכתיב שנים עשר נשיאים יוליד, אבל מספר י"ג הוא בקדושה מספר אחד י"ג מכילין דרחמי מספר אהבה, כי יש מהמחקרים שתמהו איך יתכן אהבת ה' בלב בו"ד כי אהבה היא בין דומה לדומה, אבל באמת לא קשה מידי כי ישראל יש בהם נשמה קדושה חלק אלהי ממעל, וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, וכמו שמטבע הבן נגרר אחר האב ודבק בו לאהבה, וע"כ בסוטה (כ"ז:) ר' יוחנן בן זכאי הי' דורש שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, ור' יהושע ור"מ שדרשו שעבד מאהבה אפשר סבירא להי דישראל הוה כבש"ס ב"ב (ט"ו.) כלהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מי"א, או דחסיד הי' באומה"ע ואיוב שמו כברייתא דב"ב שם, ובזוה"ק (צ"ה:) דנשמתין דאתעשקת מסט"א מה איתעבידא מאינון נשמתין חמינן בספרי קדמאי דמינייהו הוו אינון חסידי אוה"ע, ובאשר נשמות ישראל דבקים בהש"י באהבה ירשו י"ג מכילין דרחמי שמהם תליסר נהרי אפרסמונא דכיא, ובזוה"ק (קכ"ז.) מה המה אלה, וע"כ יש בישראל שנים עשר שבטים חוץ משבט לוי, והנה הם י"ג כמספר אהבה ואחד, וי"ג דברים נצרכו למלאכת המשכן כנגד י"ג מכילין דרחמי כי במשכן נאמר תוכו רצוף אהבה והוא מרמז על אחדות ה', כמ"ש ויהי המשכן אחד כמ"ש בספר צרור המור, והכל בשביל שהם בנים לה' כדכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, וע"כ יש בכחם להתגבר ולמשול על כל כחות הטבע, המרומז במספר י"ב, וע"כ ישראל מוסיפין חודש י"ג להשוואת חודש חמה ולבנה, להורות על אחדות, ולפי האמור נצמח חודש זה מכלל האהבה שבלב ישראל לאביהן שבשמים שזה אין לאוה"ע, ע"כ בכח זה גוברין על אוה"ע:
14
ט״וומעתה יובן המחלוקת אי אד"ר תוספות או אד"ש, וכפי שכבר אמרנו בדברים שבין יעקב ליוסף, שיוסף רצה שיתברך מנשה ברישא ויעקב ברך את אפרים ברישא, כי שם מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו', והיינו כי כל עמל נצמח מהטבע, שלמעלה מהטבע עוז וחדוה במקומו, ואפרים ע"ש כי הפרני וגו' שהוא התפשטות גבול הקדושה, וכל התפשטות גבול הקדושה הוא במדת אהבה וחסד וסימנך אאע"ה שאיחה את כל באי עולם, ע"כ הי' דעת יוסף נוטה, שתחילה צריך להיות סור מרע לגמרי ואח"כ לבוא להתפשטות גבול הקדושה וכענין שכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וליעקב לא נראה לו זה הדרך כי באם ימתין בעשה טוב היינו התפשטות גבול הקדושה עד סילוק הרע לגמרי, מי יודע אם יהי' ביכולת לסלק הרע, אלא עצתו להתחיל בעשה טוב ברישא ובהתפשטות גבול הקדושה וזה עצמו יהי' לסייע לו להסיר מהרע, ויש לומר שזה טעמו של דוד המע"ה שכבש את סוריא ברישא ואח"כ את א"י, כי א"י שם היו ז' מלכי כנען שורש ז' מדות הרעות וכיבוש א"י הוא סור מרע, וסוריא הוא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה ופסק הלכה כיעקב, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ומעשה רב, ע"כ כבש סוריא ברישא טרם השלמת כיבוש א"י, וכן הוא הפלוגתא אי אד"ר תוספות או אד"ש, דחודש הנוסף הוא לעומת האהבה כנ"ל, וכפי סדר לידת השבטים מיוחס חודש זה לבנימין צדיק דלתתא שהוא אהבה והשתוקקת עצומה לאביו שבשמים ורצועה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסה לחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה, והוא ידיד ה' חופף עליו כל היום, וע"כ חודש זה הוא אהבה, והוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, ע"כ מ"ד אד"ש תוספות הוא אחר י"ב חדשים שבטבע שתקנו ישראל, זוכין אח"כ לאהבה והתרחבות גבול הקדושה, והוא כדעת יוסף להקדים מנשה לאפרים, ומ"ד אד"ר תוספות הוא שע"י הדביקות באהבה והתפשטות גבול הקדושה זוכין להשלים את הטבע, וכן קיי"ל דאד"ר תוספות כהנ"ל דהלכתא כיעקב, וכמו שעשה דוד בכיבוש סוריא:
15
ט״זונתת את הפרוכת תחת הקרסים, יש להתבונן במקרא זה דלא לסימן ולקבוע מקום לבד הוא דאתא, דאכתי לא ידעינן אם היריעות מכסות את עובי עמודים שבמזרח, ואם מכסים יהי' מקום הפרוכת משוך מכיתל המערבי י"א אמה וע"כ אורך קה"ק י"א אמה ואם אינם מכסין את עובי העמודים במזרח יהי' הפרוכת משוך מכותל המערבי רק יוד אמות, ועיין ברש"י כ"ו ה' ובמזרחי שם, ובכן אכתי לא ידעינן ממקרא זה קבועת מקום הפרוכת, ובהכרח לומר שצריך לגופו לומר ענין הפרוכת, שצריך שיהי' דווקא תחת הקרסים וצריך טעם:
16
י״זונראה דהנה צריך להבין למה חיבר את חמש היריעות לבד ואת חמש היריעות לבד ולא חיבר את כל העשר יחד, ולא הי' צריך לקרסים ולולאות, ונראה דאם היו כל העשרה מחוברין כאחד הי' הקה"ק וההיכל תחת אוהל אחד, והנה אמרו ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרואים משכן, והי' הק"ק וההיכל נחשב כאחד רק פרוכת פרוסה באמצע, ולא כך היתה הכוונה אלא שיהי' הק"ק נבדל מן ההיכל, וע"כ נחלק חמש יריעות לבד וחמש יריעות לבד וחיבר בקרסים והפרוכת תחת הקרסים א"כ יריעות המכסין על הק"ק אינם אחד עם היריעות שעל ההיכל, והקרשים אף שכולם אחד לא איכפת לן שאין הקרשים קרואים משכן:
17
י״חוהטעם יש לומר דהנה תכלית כוונת וצורך המשכן הי' ללוחות ונקרא משכן העדות, וכל צורך ההיכל והחצר הי' התכלית הק"ק, וכן כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות, ומובן שהקדושה היתה שופעת מהק"ק אל ההיכל ומשם אל החצר, והנה ידוע כשהקטן צריך לקבל אור מהגדול ממנו צריך שיעמוד מרחוק ומובדל ממנו כענין שפירשו המפרשים בפסוק מרחוק ה' נראה לי, ובפסוק וירא את המקום מרחוק, ובפסוק אסורה נא ואראה, ועיין בכלי יקר שם, וידוע במקובלים מענין הפרסא, וע"כ למען יקבל ההיכל שפע אור אלקי מהק"ק הי' צריך שיהי' מובדל ממנו כמ"ש והבדילה הפרוכת וגו', ע"כ הי' הצורך שיריעות שעל הק"ק לא יהיו אחד עם היריעות שעל אוהל מועד למען יהי' מובדל לגמרי, ולפי האמור יש לפרש נוסח הבדלה שלנו שאנו אומרים שלשה הבדלות, בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים, [והא דבין יום השביעי לששת ימי המעשה לאו מנינא אלא מעין חתימה הוא כבש"ס פסחים (ק"ד.)] והיינו כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וכמו שבעולם מובחר המקומות הוא בית ק"ק ומשם יוצא שפע אורה וקדושה לעולם כנ"ל, כן בשנה הוא שבת ומיני' שיתא יומין מתברכין, ובנפש הוא ישראל ובאמצעות ישראל יש קיום לכל העולם, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכמו שבעולם הי' צריך להיות הק"ק נבדל מאוהל מועד ועי"ז יכול לקבל האור והקדושה, כן הוא שבת וימי חול שכל עצמו שימי חול מתברכין משבת הוא מחמת ההבדלה, וכן ישראל לעמים שבאם יש הבדל אז כל העולם כולו מתברך, ובכלל זה הוא בישראל עצמם שצריך שיהי' השכל נבדל מחומר, ובין ישראל לעמים הוא בנפש:
18
י״טוהנה בין קודש לחול מבואר שהוא שבת שהיא בשנה, ובין אור לחושך אף כי הוא כפשוטו כדכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, מ"מ לוטה בו ההבדל שבין קה"ק לאיהל מועד, דהנה בכתבי האריז"ל בפי' יוצר אור ובורא חושך, שלכאורה באשר בריאה היא גבוהה מיצירה איפכא מבעי' לי' למימר יוצר חושך ובורא אור, אך אדרבה באשר הבריאה האור רב מאוד ומחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו נקרא חושך וזהו חושך של מעלה דכתיב ישת חושך סתרו, ויצירה שהיא למטה המנו יכולין לסבול את האור עכ"ד, והנה ידוע דק"ק הוא רימז לבריאה ואוהל מועד ליצירה ע"כ בק"ק מחמת רב האור נקרא חושך של מעלה:
19
כ׳ובזה פרשתי נוסח הרמ"ק בעבודת יוה"כ תיקון ח' טמטם עיניו ושב לאחוריו, היינו שבק"ק מחמת רב האור אי אפשר לקבלו ולא הי' רואה כלל כעין חושך של מעלה וה' צריך לטמטם את עיניו אז הי' באפשרי לראות מעט, ומעתה ההבדל שבין אור לחושך הוא בין ק"ק לאוהל מועד והוא בעולם, והנה נשלמו שלשה הבדלות בעולם שנה נפש:
20