שם משמואל, תרומה ד׳Shem MiShmuel, Terumah 4

א׳תרומה שנת תרע"ד.

ב׳במדרש ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, וכבר דקדקנו מה הוסיף המדרש לבאר, כי לא חידש דבר לכאורה כי אם היפוך המלות, ונראה עוד לומר דהנה במדרש מוסיף עוד יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו' יש בו זהב וכו' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש זהב יראה כסף אהבה, והוספנו לפרש שדות הוא ארץ שממנה יצא לחם רומז לחכמה, כרמים ליין רומז לבינה, ופרשנו שמחמת כל הבריאה היא בכח התורה שהרי הביט בתורה וברא את העולם ע"כ היא כוללת הכל, ונראה לבאר הדברים יותר, דהנה יש ענינים מעוררים אהבה להש"י בהזכירו רב טובו שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, וביחוד רב טובו לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותניתו, זה מעורר אהבה, ויש ענינים מעוררים יראה בהזכירו לעצמו מלאכי מעלה עם כל גדלם ותפארתם ורב כחם עונים באימה ואומרים ביראה וחיות הנושאות את הכסא מתעלפות מפחד רם יושב על הכסא, ונהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי הוא מזיעת פחד חיות הקודש, זה מעורר יראה, וכן יש ענינים מפקחים השכל ומלמדים את אדם חכמה ובינה, אבל כשילמוד אדם תורה דיני שור ובור שאינו מדבר לא מיראה ולא מאהבה ולא בחכמה אלקית מ"מ נתעורר בקרבו רגש יראה ואהבה וחכמה ותבונה, כמאמר הכתוב אני חכמה שכנתי ערמה ואמרו ז"ל כיון שנכנס באדם תורה נכנס בו ערמימיות של כל דבר ולבבו מתלהב לאביו שבשמים, זהו רבותא גדולה ונלאו חכמי לב ליתן סיבה מורגשת לזה, מה גם שנמצא לפעמיס אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, ואולי ח"ו להיפוך, ובפייט יום א' של סוכות ויש הוגי דת וחכם מר, מאין יהי' זה שלזה ירום ולזה ישפיל, אבל הסיבה לזה היות התורה נתלבשה בענינים דהאי עלמא, ועצם התורה הוא אלקית, והוא כדמיון נשמה שבגוף האדם, שהגוף אינו נקרא אדם בהחלט אלא בשר האדם כן התורה יש גוף התורה ויש נשמת התורה, וע"כ איש הלומד התורה אם לומד ברגש פנימי שבו באהבה וחיבה להאלקית שבתורה לעומתו זוכה להפנימית שבתורה, ואם אינו לומד אלא בחיצונותו אין לו בהתורה אלא גוף התירה ולא האלקית שבו, וזה שאמרו ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, ולפי"ז מובן שהאיש שזוכה לפנימית שבתורה שהיא אלקית היא מעוררתו לאהבה וליראה ולחכמה ולבינה, אבל אם הוא אין לו אלא חיצוניות התורה אין לו אלא חכמה לבד כשאר חכמות ויכול להיות עם זה נוטה לתאוות רעות, וכמ"ש בפייט הוגי דת וחכם מר:

ג׳ואולי יש לפרש בזה מאמרם ז"ל על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה, כי הברכה על התורה מורה שהתורה חביבה עליו, ע"כ כשלא ברכו מורה שאיננה חביבה עליו אלא כשאר חכמות שוב אין להם האלקית שבתורה, וזהו עזבם את תורתי, היינו מה שנקראת תורתי הוא מפני האלקית שבה ואת זה עזבו:

ד׳והנה מה שהתורה נקראת לקח יש לפרש שהוא מלשון קיחה וקנין והיינו דבכל קנינו של אדם יש שני בחינות, יש שהוא נהנה ממנו באשר יש לו זה החפץ באותה שעה ואין נ"מ לו איך ובמה בא החפץ לידו אם מזמן מרובה או מקרוב, סוף סוף הרי עתה הוא בידו, ויש שהוא נהנה במה שהשיג חפץ זה אחר שהי' נעדר ממנו וחביב עליו כמשפט כל דבר חדש שחביב על האדם, וכאשר הרגיל בו יפוג שמחתו בו, ובזה יש לפרש ההפרש בין שם מקח ושם קנין ששם מקח יוצדק על השגתו שחביב הוא עליו ושם מקח עליו היינו תחילה שבא לידו אבל לאחר זמן מרובה שפג שמחת השגתו נפל ממנו שם מקח ונשאר בו רק שם קנין שעדיין הוא קנינו ורכושו, וע"כ תורה שצריך שתהא חביבה כאלו היום נתנה כברש"י יתרו שלכן כתיב ביום הזה באו מדבר סיני, וכן כתיב אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא תהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה, והפירוש מפני שבאמת האלקית שבה אינו נתישן, וכשהיא חביבה עליו כל שעה כשעה ראשונה באמת נעשית כחדשה, ותלוי זה בזה וזה בזה, שבשביל שהיא חביבה עליו ולומד ברגש הפנימי כמשפט כל דבר חדש כמו שעינינו רואים בחוש המתחיל להניח תפילין וכדומה מצוה חדשה שלא הרגיל בזה הוא עושה בכל רגש פנימיותו וחביב הוא עליו עד לאחת, ובאשר עושה בפנימיותו מעורר בהתורה נמי פנימיותו של התורה דהיינו האלקית שבה כנ"ל ונעשית באמת חדשה וחוזר חלילה, ולפי"ז יוצדק בתורה שם לקח ששם מקח עלי', אך כאשר איננה חביבה עליו כל שעה ושעה כשעה ראשונה לא יוצדק שם לקח כנ"ל:

ה׳ומעתה יובן שדבר גדול השמיענו המדרש בהיפוך המלות אל תעזובו את המקח שנתתי לכם היינו הבחי' מקח שבה, ודייק לה מדכתיב תורתי אל תעזובו, היינו כנ"ל שתורתי נקראת רק מפני האלקית שבה, וכמו שפרשנו לעיל על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה, שאיננה נקראת תורתי רק כשהיא חביבה על לומדי' כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ובשביל זה עצמה נקראת מקח כנ"ל:

ו׳ולפי הנחה זו שלא נעזוב את בחי' המקח שבה יתפרשו יתר דברי המדרש עד קיטון אחד עשה לי שאדור אצליכם שזהו הקיטון אחד נקודה הפנימית שבלב שיהי' משתוקק להתורה ובזה אדור אצליכם:

ז׳וזהו נמי כל ענין משכן ומקדש שהי' השראת השכינה על דברים גשמיים הכל מצד התשוקה שהיו ישראל להוטין אחר השכינה שהן צורת אברי האדם והן צורת המשכן הכל נעשה דוגמא עליונה להשראת השכינה והכל מכח רעותא דליבא והשתוקקת האדם, וכן יש לומר בשבת ששורה קדושה אלקית בהזמן הכל הוא מצד השתוקקת ישראל מעומק הלב מעוררין פנימית השבת, וכל השלשה הם בתכסיס אחד ר"ת אמ"ש אדם מקדש שבת שהם עולם שנה נפש, משכן בעולם, שבת בשנה, נפש באדם באמצעות התורה כשהוא בבחי' לקח טוב כנ"ל:

ח׳במדרש אתם צאני ואני רועה שנאמר ואתן צאני וגו' ואני רועה שנאמר רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם אתם כרם וכו' ואני שומר וכו' עשו סוכה לשומר שישמור אתכם אתם בנים ואני אביכם וכו' כבוד לבנים כשהם אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכו' עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש, נראה לפרש השלשה משלים, שומר, רועה, אב, שומר הוא הרחקת הנזק, רועה יש בו גם נתינת חיים זן ומפרנס, כן הקב"ה שומר ישראל שלא יזדווגו להם כחות חיצונים בגשמיות וברוחניות יותר מכפי הרשות, וגם זן ומפרנס ונותן חיים לישראל בגשמיות וברוחניות, וכל אלה עוד איננו התכלית והתכלית הוא דיבוק באביהן שבשמים הן בהאי עלמא והן בעוה"ב לאשתאבא בגופא דמלכא, והמשכן יש בו ג' תועליות אלה, ונראה שהן ג' מקומות שבצירוף שלשתן הוא משכן ושלשתן מעכבין בו, והם חצר והיכל וקה"ק, כברמב"ם הלכות בית הבחירה, בהחצר הוא מזבח העולה והוא בחי' שומר כמ"ש תוס' מגילה (ג'.) דקרבנות מגינות עלינו מצרינו, ההיכל בו שלחן ומנורה שמהם שובע יוצא לעולם ואורה יוצא לעולם, ונראה דשלשה כלים שהם בהיכל על ידם בא לישראל השפעות בני חיי ומזוני, מזבח הקטורת בני, מנורה חיי, שולחן מזוני, וכבר דברנו בו, והוא בחי' רועה, קה"ק שם הלוחות ארון וכפורת וכרובים הוא תכלית הדיבוק ישראל לאביהן שבשמים הוא בחינת אב:

ט׳ויש לומר עוד שלזה מקבילים ג' תרומות האמורות בפרשה, תרומת האדנים, ותרומת המשכן, ותרומת הקרבנות, תרומת הקרבנות הוא בבחי' שומר כנ"ל שקרבנות מגינות עלינו מצרינו, תרומת האדנים הוא רמז לקבלת עול מלכות שמים מלשון אדנות והוא יסוד הכל, והוא של כסף שמורה על אהבה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמורה שצריך לקבל עול מלכות שמים באהבה, ומלך נקרא רועה וכן בדוד המלך אתה תרעה את עמי בני ישראל כי המלך ממשיך כל השפעות, א"כ תרומת האדנים מקביל לבחי' רועה, ותרומת המשכן שנאמר בו תוכו רצוף אהבה ובו הראו ישראל את רצון לבם ונדבתם להש"י שלשני בקרים הביאו כל הנדבה, והוא מקביל לבחי' אב:

י׳ויש לומר עוד שהוא מקביל לגוף ונפש ושכל, גוף צריך לשמירה לבל יזדווגו לו כחות חיצינים, נפש צריך לפרנסה והדרכה, נשמה היא בן להקב"ה, כדאיתא בזוה"ק והקב"ה הוא אב לנשמתא:

י״אויש לומר עוד שזה מקביל לשלשה זמנים מקודשים שיש לישראל, שבת, יו"ט, ר"ח, ר"ח הוא בחי' שומר ובו השעיר החטאת לרחקא לסט"א דלא יסאב מקדשא, והוא מעין שעיר המשתלח כמ"ש בזוה"ק, יו"ט היא בבחי' רועה שיו"ט הוא המשכת כל השפעות טובות לישראל, וע"כ מעורר בהם גם בחי' דין בפסח על התבואה וכו', ונראה ששלשה מועדים הם משפיעים בישראל בני חיי מזוני, פסח מזוני וע"כ בפסח דנין על התבואה, עצרת חיי ואז נתנה תורה עץ חיים ודנין על הפירות האילן ורומז לחיי האדם כי האדם עץ השדה, סוכות בני אימא מסככת על בנין וכן סוכה גימטריא שני השמות והבן, וידוע שתוצאות חג הסוכות הוא שמ"ע, וע"כ נידונין על המים רומז מים דוכרין מים נוקבין, שבת היא יומא דנשמתא בחי' אב:

י״במאת כל איש אשר ידבנו לבו, יש לדקדק לבבו הו"ל לומר בשני לבבות, ונראה דהנה לשון נדיבות מורה על כל דבר אשר יעשה האדם היפוך טבע חומרו, כי טבע החומר לגרמי' כמ"ש כל עמל אדם לפיהו ונדיב הוא היפוך מזה, ולא בנתינה של כסף לבד אלא אף בכל דבר שאדם עושה נגד טבעו עבור זולתו, וע"כ אמרו ז"ל בת נדיב בתו של א"א שהי' תחלה לגרים ונדבה רוחו לעזוב כל כסופין דהאי עלמא עבור כבוד שמו יתברך, והנה נדבת המשכן כדי שיבוא הש"י לשכון כבוד בתוך עמו ישראל זהו תאוות כל נפש, ואם את כל הין ביתו יתן איש באהבה זו, עוד לא נוכל לומר שנתן מה לזולתו היינו עבור כבוד שמו, כי לעצמו הוא למלאות את תאוותו, ואיננו בגדר נדיבות נתינה אלא בגדר קני' וקיחה שקונה מה שלבו חפץ, אך כל זה הוא בנפש המושכלת אבל הטבעית שנמשכת לכסופין דהאי עלמא אצלה הוא נדיבות שעוזבה את טבעה וכנ"ל שא"א נקרא נדיב, וע"כ כתיב ידבנו לבו הוא נפש הטבעית שאצלה הוא נדיבות, אבל המושכלת לא שייך לומר בה ידבנו, ולפי האמור יש להבין כפל הלשון ויקחו לי תרומה, היינו נפש המושכלת שאצלה הוא בגדר קני' וקיחה, וחזר ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו שיהי' כל האיש ולא מקצתו חלק המושכלת לבד והטבעית תהי' מוכרחת אלא שגם היא תנדב ליתן הנדבה ברצון הלב, ואצלה שייך לומר תקחו שאתם מקבלים והיא הנותנת:

י״גועם זה יובן שהכוונה שהחומר תהפוך טבעה מן לגרמי' לכבוד הש"י, וזה עצמו הוא מעון לשכינה בתחתונים, כי זהו הענין שנתרצה הש"י לעזוב את העליונים ולשכון כבוד בתחתונים, שבהם לא שייך ענין התהפכות הטבע מהנדיבות אלא בתחתונים, וכעין זה יש לפרש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם לאפוקי מושבות המלאכים שהמתנה טובה לא ניתנה אלא לישראל, שבהם שייכת ענין הנדיבות, וזה שאנו אומרים בזמירות במשנה לחם וקידוש רבה ברוב מטעמים ורוח נדיבה שנדבה רוחו לעזוב כל עניני דהאי עלמא וכאלו כל מלאכתך עשוי':

י״דוזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו' אבני שוהם ואבני מלואים וגו', האור החיים דקדק למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"ג מינים ומן הראוי הי' לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם והחשוב חשוב קודם כמו שבסדר זהב וכסף ונחושת ולמה המתין עמהם עד לבסוף:

ט״וונראה דהנה במדרש ויקחו לי תרומה בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו אמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל הי' יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהם באין ומלקטין אותן וכו' עד והנשיאים הביאו, ויש להבין א"כ למה הוצרכו להתנדב כל עיקר, וכמו שהאבנים טובות הי' מעשה שמים ויורדין עם המן, כ"כ הי' יכול להיות כל הנדבה, או כמו בהלוחות שניות שהראהו הקב"ה למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו, אך יש לומר דהנה נעלם מאת כל מביני מדע איך אפשר שחומר עכור מכסף וזהב יתפוש בו אלקית, ובזוה"ק שאפי' העליונים אינם יכולין לסבול אפי' מדא דהאי עלמא, מה גם השראת השכינה בכלי כסף וזהב, אך התירוץ לזה יובן מענין הנשמה שהיא רוחנית, והיא נתפשת בגוף בו"ד עם כל רחוקה מגשם, והטעם משום שיש אמצעים רבים בינה לבין הגוף, ראשונה היא רביעית דם דאיתא בעץ החיים שהוא ממוצע בין הנפש להגוף, והיינו כי איד הדם נתלה בדם והנפש הצומחת באיד הדם והחיונית בהצומחת, וכה אמצעי על אמצעי עד הנשמה שטהורה היא מכל עניני גשם, ככה יש לומר בהשראת השכינה במשכן שהיו אמצעים רבים ביניהם, ואמצעי הראשון יש לומר שהי' הרצון שבהנדבה שאיננה כ"כ גשמי, וע"כ נצרך שיהי' בא בנדבה, אך עוד צריכין למודעי אלו אבנים טובות שירדו עם המן לצורך המשכן בבוקר בבוקר שהי' נראה בעליל שירדו לצורך המשכן א"כ בהם שוב אין שבח ורצון בהמביאים, אך יש לומר שגם הם ירדו רק אחר שהי' הרצון לאיש להביאם ולא הי' לאל ידו הזמין לו הש"י בלקיטת המן, ובזה ניחא הטעם למה ירדו לזה ולא לזה, שזה הי' לו הרצון להביאם אלא שלא הי' לאל ידו, וזה שלא הי' לו הרצון לא ירדו לו, וא"כ שוב הי' הביאתם ע"י הרצון, והרצון ההוא הי' לאמצעי, ולפי"ז יובנו דברי המדרש שאמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, ואינו מובן שהי' צריך לזה עשירות גדול מאד, אך הוא הדבר אם הי' אחד מהם נצטוה והי' מביא כל מה שיש לאל ידו והי' הרצון אצלו להשלים את כל הנדבה שוב הי' נסתייע מהשמים או ע"י ירידת המן או באופן אחר הן לא קצרה ידו ית"ש להמציא אליו כל אשר ברצון לבו:

ט״זויש להמתיק יותר הדברים עפי"מ שהגיד הרה"ק אדומו"ר ר"ר בונם מפרשיסחא זצללה"ה בדברי המדרש פ' פקודי ששאל משה מהש"י לאמור עשינו מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, ופירש בהם דייקא, והיינו כי הרצון להביא לא נשקט אף אחר שהיתה דים, ובזה דווקא בחר היינו בהשיריים לעשות דווקא מהם משכן העדות, כי בהם הוא עיקר הרצון שלא הי' בהם ציווי כלל, וזהו הפי' הבוחר בשירי זמרה היינו השיריים של הזמרה שנשאר בלב שלא הי' ביכולת להוציאו לפועל עכת"ד הקדושים, ומעתה שכל עצמו שנתבקש הי' הרצון ונדבת הלב, מאחר שנתהוה הרצון והנדיבות שוב הי' הש"י גומר להמציא לו הדברים הנצרכים, שכל עצמו שלא הי' כמו שהראהו הש"י למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו הי' מפני שהי' נתבקש הרצון ונדבת הלב, וע"כ מאחר שנתהוה הרצון ונדיבות הלב ליתן יותר ממה שלאל ידו, שוב הי' כמו מחצב של סנפירין או באופן אחר, הן יחיד הן רבים, וע"כ מובן שלהדברים שהי' נמצאים אתם התעוררו מקודם להביא, ואח"כ כשראו שחסר עוד ואין לאל ידם המציא להם הש"י, וע"כ ניחא שנתאחר ג"כ הציווי באבני שוהם ואבני מלואים כמו שנתאחר בהבאה, שהי' אחר הבאת כל הנדבה שהי' בכחם ואל ידם, ונולד אז אח"כ השתוקקות להביא כי כל עוד שהי' מביאים את אשר נמצא אתם הי' ממלאים את רצונם בהבאה זו, ואח"כ כשגמרו נולד אח"כ השתוקקות להביא עוד:

י״זהנה השלחן משם השובע יוצא כמ"ש הרמב"ן, ויש לפרש שזה הענין המסגרת להיות סוגר בעד ההשפעה שלא תתפשט יותר מדי, ויגרום ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש פן אשבע וכחשתי, וזה עצמו הוא ענין הזֵר שפירש"י שעל המסגרת הי', כי ענין הזר המורה כתר מלכות הוא להיות נבדל ומושל ברוחו וכמ"ש הא"ע בפרשת נזיר הידוע, והיינו שזה הוא עצה היעוצה לבל תתפשט כנ"ל להשגיח היטב להיות נבדל ועומד מבחוץ, ויהי' העשירות כאלו הוא פקדון בידו וזהו כתריס בפני הפורעניות, ועוד יש בו רמז שעל המסגרת יהי' הזר להורות שהמסגרת עצמה לא תביא עמה מדת הקמצנות, אלא יהי' נבדל גם מזה:

י״חוהנה אמות השלחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קימתו, אם תעשה מכל אלה גוף מרובע אחד יהי' אמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקוה טהרה, רומז להיות טהור נבדל מכל הנ"ל, ואז מתקיים וטהר ידים מוסיף אומץ על היפוך עושר שמור כנ"ל, ובאמת הבדלה זו עצמה היא מקוה טהרה:

י״טחמש היריעות תהיין חוברות וגו', ויש להבין למה לא חיבר כל העשרה יריעות ולא הי' נצרך לקרסים ולולאות וכבר דברנו מזה, וכעת מצאתי בבעל הטורים כנגד חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה, ולפי דרכו יש ליתן טעם על יריעות העזים שהי' י"א יריעות והי' מחבר חמש היריעות לבד ושש היריעות לבד, שמאחר שיריעות התחתונות היו כנגד הלוחות יש לומר נמי שיריעות עזים היו נגד כלל התורה חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וששה כנגד ששה סדרי משנה:

כ׳ולפי האמור יש לומר ענין הקרשים שאמרו ז"ל משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרוים משכן, שענין משכן הוא הופעת אור התורה, והוא נקרא אוהל כמו שפירש"י שבת שהוא מלשון בהלו נרו עלי ראשי, וע"כ משכן שהוא האוהל נקרא רק היריעות שרומזים לתורה, הלוחות ותורה שבכתב ותורה שבע"פ, אבל הקרשים ענין אחר הי' בהם, והיינו כי האדנים מלשון אדנות שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שרומז לקבלת עול מלכות שמים עכ"ד, ונראה שכלל בזה עשיית המצות בפועל שזה עיקר עול מלכות שמים כי השגות אינם לעול אלא מתוק מדבש ונופת צופים, והעשי' הוא יסוד הכל, וכמו שאי אפשר לבנות בנין בלי יסוד כן אי אפשר בלתי עשיית המצות בפועל, ואפי' אם יהרהר בסוד התפילין כל היום אפי' בצירוף דביקות עצום אם לא יקיים המצוה בפועל אין בידו כלום ועבר על מצות עשה של תפילין והוא קרקפתא דלא מנח תפילין, אך מ"מ הפרש יש בין עשי' בלי שום השגה לעשי' בצירוף ההשגה והכוונה כרחוק מזרח ממערב ועוד יותר, ולפי"ז יש לומר שזה הי' ענין הקרשים שהיו אמצעים בין היריעות להאדנים, והיינו שהיו מקשרים את אור התורה הרמוז בהיריעות אל האדנים שהוא העשי' וקרש אותיות קשר בהיפוך אתוון:

כ״אולפי האמור יובן הא דקרשים מתיחסים אחר יעקב אבינו כמו שפירש"י הו"ל לומר ועשית קרשים מהו הקרשים מאותן העומדים ומיוחדין לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים וכו', ובמדרש פרשת ויגש ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מד"א ויטע אשל בבאר שבע וכן הוא בתרגום יונתן, שזה הי' הבריח התיכון, א"כ הקרשים מתיחסים ליעקב אבינו והבריחים לאברהם שנטען וליעקב שקצצן, ובודאי לא הי' זה במקרה שלא נתייחס ליצחק אבינו אחד מהדברים הללו, אך הוא הדבר שאמרנו שענין הקרשים הוא לחבר את אור התורה והשגה להעשי' ע"כ מתיחס אחר יעקב אבינו דאחיד בתרין, וידוע מ"ש הזוה"ק בענין רחל ולאה שהם עלמא עלאה ועלמא תתאה, וידוע שהמעשה מתיחסת לעלמא תתאה והשגה לעלמא עלאה, וע"כ תיקן תפלת ערבית שתפלה היא דביקות מלשון נפתולי אלקים נפתלתי, וערבית הוא זמן החושך והלילה ואינו נשאר אלא קיסטא דחיותא, ומתיחס לעשי', ותיקן יעקב לדבק ולקשר גם העשי' כנ"ל, ע"כ הוא נטע הארזים לקרשים שהן המקשרים כנ"ל, והבריח התיכון שהוא הי' המקשר את כל הקרשים זה מתיחס גם לאברהם אבינו שאיחה את כל באי עולם, היינו שחיברם אליו ע"י שהי' מאכילן ומשקן שזה הי' ענין האשל נוטריקון אכילה, שתי', לוי', וכל המחובר לטהור הרי הוא טהור, ובאמצעיתו נעשו מחוברין לשמים, ע"כ מתיחס לשניהם לאברהם וליעקב:

כ״בובמה שאמרנו מענין יעקב שהוא המחבר והמקשר כנ"ל יש לומר מה שידוע בזוה"ק שסעודה שלישית בשבת מתיחסת ליעקב, והוא המקשר את השבת לימי החול היינו שהשבת יופיע ויאיר גם לימי החול ומיני' שיתא יומין מתברכין כענין הקרשים המחברין את היריעות והאדנים כנ"ל: