שם משמואל, נשא א׳Shem MiShmuel, Nasso 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳להבין ענין מחנות לוים, גרשון, קהת, ומררי, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעבודת כולם הוא סור מרע, יש שאין מניח כלל להיצה"ר לבוא למחשבתו וזה קהת מלשון הקהה את שיניו, ויש שמגיע אליו למחשבתו אבל מגרש אותו ממנו תיכף עד שאינו יכול אפי' לבלבלו וזה גרשון, ויש שבא אליו במחשבה לבלבלו אבל עכ"פ רואה שלא יבוא לידי מעשה וזה מררי שממרר ומסגף את עצמו עכתדה"ק:
2
ג׳ויש להוסיף בזה, דהנה כתב הרח"ו דגרשון קהת ומררי הם חסד דין ורחמים קהת חסד מררי דין גרשון רחמים ממוצע בין חסד לדין [ובודאי כוונתו חסד שבגבורה גבורה שבגבורה תפארת שבגבורה] והנה כבר כתבנו עפמ"ש הזוה"ק תצוה דמסעות ישראל במדבר הי' לכפיא סט"א נחש שרף ועקרב וצמאון והם בקליפה לעומת מדת אברהם יצחק ויעקב דוד בקדושה, וע"כ קהת מדת החסד מדתו של אברהם שלעומתו בקליפה הוא עקרב וע"כ חנייתו בדרו' בקו הימין, ומררי מדת גבורה מדתו של יצחק ולעומתו בקליפה הוא שרף ולכן חנייתו בצפון בקו השמאל, גרשון מדת הרחמים מדתו של יעקב ולעומתו הקליפה הוא נחש ולבן שרצה להתגבר על יעקב אמר נחשתי וגו' וכתיב כי לא נחש ביעקב וכבר כתבנו זה, וע"כ חנייתו במערב בין צפון לדרום, והחונים לפני המשכן קדמה משה אהרן ובניו שעבודתם דביקות וצמאון דקדושה מדתו של דוד צמאה נפשי לאלקים וגו' לעומת צמאון דקליפה וד' מחנות אלו הם מקיפים את אוהל מועד שהם מכניעים את הד' קליפות הנ"ל, וידוע ששלשה קליפות הראשונות הם קשות ואינם ממותקות אלא בשורשן גבורות, והקליפה הרביעית נמתקת ע"י משה אהרן ובניו, והנה ידוע דכמו שהוא בכלל כן יש בפרט בכל איש ואיש, וזה שאמרו ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה כו' ואם לאו יקרא ק"ש כו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, והנה עסק בתורה זה מדתו של אאע"ה שבו נכתב ביותר לימוד התורה והתורה נקראת תורת חסד ועי' במהר"ל שהאריך בזה, וע"כ קהת שמדתו כנ"ל הם מטועני הארון שבו התוה"ק ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינא ומצלא עד שאינו יכול היצה"ר לבוא כלל למחשבתו וכנ"ל שם קהת מלשון הקהה את שיניו, יזכור לו יום המיתה זה פחד יצחק והוא כנגד מררי שנא' ואחריתה כיום מר, יקרא ק"ש הוא כנגד יעקב וזו שמע ישראל ובמ"ר מהיכן זכו ישראל לק"ש מיעקב, וע"כ יש בק"ש שני ענינים פרשה ראשונה הוא אהבה ושני' ושלישית נקראת עול תורה ועול מצוות כי יעקב כלול בתרין כנודע וזו כנגד משפחות בני גרשון וק"ש מגרש המזיקין:
3
ד׳בזוה"ק האיך מועיל תשובה הלא בחטא פגם את הכלל כולו, והתיקון הוא רק לעצמו, ותי' שמתקן ג"כ את הכלל כולו, וצריך להבין דבתחילה מאי קסבר המקשן דבודאי כמו שהי' הפגם שוב הוא התיקון, ונראה הכוונה דכל איש ישראל יש לו כח כללי וכשחטא עדיין הי' לו כח הכלל וא"כ הפגם עצום מאד, אבל אחר החטא שכבר נדחה מהכלל ומעשיו הם מעשה איש פרטי לבד, איך יכולה תשובתו שהיא מעשה אדם פרטי לתקן את הפגם שעשה בעודו איש כללי, וע"ז תי' דתיכף כשמהרהר לעשות תשובה הוא נקלט בהכלל אף שעדיין לא עשה תשובה, וכעין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, וא"כ חזר להיות לו כח כללי ואז יכול לתקן כל מה שפגם, וזהו שאמרו ז"ל ידיו של הקב"ה פרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מה"ד, וכבר הקשו הלא תשובה קדמה לעולם, ולמה צריכין לקבלם בחשאי תחת כנפי החיות, ולהנ"ל יובן שמאחר שנדחה מהכלל שוב אינו יכול לבוא לתשובה, אך זהו מחסד ד' לקבלהו להכלל מתחת כנפי החיות, וזה שסמך פ' תשובה לענין שילוח טמאים ממחנה ישראל להורות נתן שאעפ"י שבודאי החוטא נדחה מכלל ישראל ברוחניות כמו שטמא גופני נדחה מכלל הגופני, מ"מ מועיל תשובה וכטעם הזוה"ק, ובשבת נקל לבוא לתשובה וכמ"ש שבת בו תשוב דשבת הוא רזא דאחד וכל אחד בא להכלל, ואז א"צ שיהי' בחשאי מתחת כנפי החיות:
4
ה׳בגמ' הוסיף משה יום אחד מדעתו הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שדרך היותר נקל ליכנוס לגבול הקדושה שהוא גבוה ורם ונשא מגדר האדם הוא רק ע"י סור מרע ואז יבוא לעומתו בקדושה כמ"ש ויברח משה מפני פרעה וישב על הבאר ובאה"ק שהוא מלכות דקדושה יע"ש עכתדה"ק, וזה בעצמו הי' ענין מצוות פרישה בסיני מחמת שלהיות ראוי לקבלת התוה"ק הוא כמעט בגדר הנמנע כבש"ס יבמות וכי הגון הי' מרע"ה ללמוד תורה מפי הגבורה, רק ע"י מצוות פרישה שהיא להיות נבדל מהחומר כבתרגום לא תקרבון לצד איתתא, עי"ז בא לעומתו בקדושה, וזה הכנה למתן תורה, והנה במ"ר ויקרא ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן שהרי מרע"ה לא נכנס לאוה"מ עד שקרא לו יע"ש כי דעת הוא מבדיל וכמ"ש אם אין דעת הבדלה מנין, ומרע"ה שהי' בחי' הדעת הי' יודע שאין לו שום שייכות לאוה"מ ולא נכנס עד שקרא לו, והנה כמו כן הי' בסיני דמחמת גודל דעתו של מרע"ה הי' יודע יותר גודל מעלת קבלת התוה"ק שאין להגיע אלי' רק ע"י תוספת פרישה וזה שהוסיף משה יום אחד מדעתו, מחמת דעתו, ועפ"י דרך זה יובן מה שדיברו אהרן ומרים במשה, שהם חשבו שפרישת מרע"ה היתה מחמת ענותנותו הגדולה שהחזיק א"ע לשפל שבאנשים, ובאדר"נ כ"ד מוכה שחין היו בירושלים ונפשו של משה הי' שפלה מהם, וברמב"ן שלח נא ביד תשלח היינו שלכל מי שישלח יהי' מי שיהי' יהי' יותר ראוי ממנו, ע"כ החזיק א"ע שאין לו שום מבוא לבוא לנבואה רק ע"י פרישה שפירש לגמרי מן האשה, וז"ש הלא גם בנו דיבר, כי גם הם לא החזיקו א"ע לאנשי מעלה כמ"ש ואהרן מה הוא כי תלינו עליו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' קרח דאהרן הי' מחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, ואעפי"כ הגיעו לנבואה, ע"כ חשבו שענותנותו של מרע"ה הוא יותר מדאי ולא הוצרך לפרישה לגמרי עד שאמר להם השי"ת פא"פ וגו' דלאו מש"ה פירש א"ע רק טעם אחר יש בו, וזה בעצמו הי' תשובת מרע"ה להמלאכים בשעה שא"ל הקב"ה החזר להם תשובה, מה כתיב בה לא תרצח וכו', ולכאורה אינו מובן כי בודאי המלאכים לא רצו לקבל התורה כמו שהוא רק פנימיות התורה וע"ז לא הספיק תשובה זו אך להנ"ל יובן שמאחר שאין אצלם עניני החומר וחלק הרע א"כ שוב אין להם דרך להגיע למעלת התוה"ק וכנ"ל שאין דרך אחר רק ע"י סור מרע:
5
ו׳ובזה נבין ענין נזיר שמעלתו גדולה עד מאוד ונאמר בו כי יפליא שמגיע לפלא עליון ומדת פלא עליון ידוע וקדושתו חמורה שאין מטמא למתים ככה"ג, ומפורש בכתוב ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, הרי שגדלה מעלתם ממעלת נביאים ולזה נאמר מבחוריכם ממובחרים שבכם, אך לבוא לזה המעלה א"א כי אם בסור מן הדבר ההיפוכו, כי הנה יין שורשו בינה רק כשיורד למטה מטה נתגשם ומשחית הדעת ומגלה הנסתרות שבלב כמ"ש נכנס יין יצא סוד, וע"כ כשפורש א"ע מן היין, בא לעומתו בקדושה לשורש היין שהוא בינה, ומצוה השני' שבנזיר הוא תגלחת כמ"ש ותער לא יעבור על ראשו ובש"ס נדרים (ט':) רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לאבדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' הרי שנזיר הוא שפורש א"ע מגאות וע"כ בא לעומתו בקדושה שהוא ענוה למעלה מבחי' חכמה וכמ"ש מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה, וזה שמסיים הש"ס שם עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו', וע"כ נקדשו אצלו השערות שעל הגלגולת המקיף על המוח והבן, מצוה שלישית של נזיר הוא לפרוש מטומאת מת והנה כתיב ימותו ולא בחכמה, וההיפוך החכמה תחי' את בעלי', וע"כ במה שפורש א"ע מטומאת המת שממנה בא לאדם עצלות ומרה שחורה וטומטום הלב בא לעומתו בקדושה בבחי' חכמה שממנה בא אל החיות בעבודת השי"ת כדכתיב החכמה תחי' את בעלי' והבן כ"ז:
6
ז׳ענין השלש דברים שנצטוה הנזיר יין תגלחת טומאה הם נגד שלשה חלקי האדם מחשבה דיבור מעשה, תגלחת שער הגלגולת שעל המוח ששם הוא מחשבה שבאדם, יין חלק הדיבור שנא' ותירוש ינובב בחולות ואמרו ז"ל נכנס יין יצא סוד, טומאה היא נגד חלק המעשה, וזה הוא הג' קרבנות חטאת עולה ושלמים, להשאר מקושר בהקדושה, עולה מתיחסת לחלק המחשבה, דעולה באה על הרהור הלב, וחטאת מתיחסת לחלק המעשה, ושלמים הם נגד חלק הדיבור דדיבור הוא כלול מתרין מחשבה ומעשה נפש וגוף, שבלעדי מחשבה אין בו כח הדיבור, וגם עקימת שפתיו הוי מעשה, ושלמים זוכין בו כולם מזבח כהנים ובעלים, וע"כ לא מצינו שלמים באברהם ויצחק רק ביעקב דיעקב כלול בתרין כמ"ש בזוה"ק ובב"ר פ' צ"א מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, וע"כ עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכך לא הקריבו שלמים עד אחר מ"ת דע"י הדברות זכו לשלמים והבן:
7
ח׳במדרש משמע דהא דקרבן נשיא יום השביעי דוחה את השבת הוא משום שהקדים יעאע"ה את אפרים לפני מנשה, ואלו הי' מנשה קודם אפרים, ובא יומו להקריב בשבת לא הי' דוחה את השבת ויש להבין למה, ועוד שבספרי נאמר בכולם שדוחה את השבת ואת הטומאה [היינו באם הי' מתחילין בשאר הימים מימי השבוע ואירע לאחד הנשיאים יומו בשבת הי' דוחה שבת] ונראה דהנה שם מנשה ע"ש כי נשני א' את כל עמלי, והוא הסרת כחות המעיק נמשך מן סור מרע, כמו שהאיש מתרחק א"ע מרע, מרחיקין ממנו לעומתו כחות החיצונים המעיקין ומטרידין אותו מהשיג שלימותו, ושם אפרים ע"ש כי הפרני א' בארץ עניי הוא התרחבות גבול הקדושה, נמשך מן עשה טוב, וע"כ הי' דעת יוסף להקדים מנשה לאפרים ע"ש סדר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וכמו שהי' עבודת יוסף בעצמו שזכה למעלתו ע"י סור מרע, אך יעאע"ה שם את אפרים לפני מנשה, היינו שמחמת התרחבות גבול הקדושה ממילא נתבטלו כל כחות החיצונים כהמס דונג מפני האש, וזהו עבודה יותר גבוה וזאת עצה היעוצה לאיש הישראלי שבל ימתין בעשיית התורה ומצוות עד שיבער הרע מקרבו רק ראשית דבר להתאמץ בלימוד תוה"ק ועשיית מצוותי', ולעומת שיכנסו ד"ת לתוך מעיו יתבערו כחות הרע מתוך מעיו, וכענין שבת דקביע וקיימי שבא על האדם קדושת שבת אף בעודו בלתי מוכן, דבאם לא הי' בא השבת רק אחר טהרת הלב שיהי' ראוי לקבל קדושת שבת לא הי' נעשה שבת לעולם, כי מי יכול לומר זכיתי לבי שיהי' ראוי לקבל קדושת שבת שהוא מעין עוה"ב, רק שבהתגלות קדושת שבת כל דינין ערקין ואתעברו כו' ואז נעשו נפשות ישראל מוכן בצד מה, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכעין זה הם יו"ט פסח ושבועות שבלתי אפשר הי' להם לטהר לבבם להיות ראוי לקבל התורה רק כשניתן להם בפסח הארות גדולות ועצומות מאד אז בהכרח נעתק מהם הזוהמא בצד מה למען יהי' ביכולתם להכין לבבם אח"כ בימי הספירה, וכעין שבת כנ"ל, וע"כ נקרא יו"ט ראשון של פסח שבת בכתוב, מחמת שיו"ט א' של פסח הוא כעין שבת, וע"כ יובן שבשביל שהמשיך יעאע"ה כח עבודה זו היותר גדולה להתחיל בעשה טוב מקודם כעין קדושת שבת ע"כ דוחה שבת, אבל לפי דעתו של יוסף שהעבודה תהי' כסדר הכתוב, אז לא הי' דוחה שבת, ובזה יתיישב עוד לשון הספרי שבכל נשיאים קרבנם דוחה שבת וטומאה [היינו באם היו מתחילים בשאר הימים מימי השבוע ואירע קרבן של נשיא זה בשבת] היינו שלאחר ששם יעאע"ה אפרים לפני מנשה, שוב כל הנשיאים עבודתם גבוה לדחות שבת, שהרי עשה אותם כולם יונקים זמ"ז, אבל באם לא המשיך יעקב עבודה זו לא הי' קרבן שום נשיא דוחה שבת והבן:
8