שם משמואל, נשא ב׳Shem MiShmuel, Nasso 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר דבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי משום דבני קהת יש להם מעלת התורה ובני גרשון משום הבכורה אבל בבני מררי שאין בהם לא זה ולא זה לא נאמר בהם נשיאת ראש, ויש להבין הלוא גם בפשוטי ישראל נאמר נשיאת ראש בריש במדבר ולמה יגרעו בני מררי מפשוטי ישראל:
2
ג׳ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש את ג' מחנות לוים אף שכולם עבודתם במדת הגבורה בסור מרע, מ"מ יש בהם ג' בחינות, יש שהרע אינו יכול לקרב אליו אפי' לבלבלו במחשבתו כלל, ויש שמבלבלו אבל עכ"פ מגרשהו ממנו, ויש שלפעמים אינו יכול לגרשהו ממחשבתו לגמרי אבל עכ"פ הוא מתמרמר על רוע מצבו ולאט לאט מסלקהו ממנו, ובחי' הראשונה הם בני קהת שמקהים את שני יצה"ר כענין שכתב רש"י בחקותי אדם זרע וחרש וכסח ועודר ובא שדפון והלקה אותו הרי שניו של זה קהות, וכן זה היצה"ר שאחר כל תחבולותיו לא הועיל כלום אפי' לבלבלו במחשבתו, בחי' השני' הם בני גרשון שמגרשין היצה"ר כנ"ל, בחי' השלישית הם בני מררי להתמרמר על רוע מצבו, עכת"ד:
3
ד׳והנה ידוע דעיקר מסעות ישראל במדבר להכניע את כחות הרעות נחש שרף ועקרב, ואלמלא חטאו במדבר היו מבטלין את כחות הרעות כבזוה"ק תצוה, ואף שלא השלימו הכוונה בודאי לא הי' לריק ועכ"פ הועיל שהבא לטהר לא יעמדו הכחות הרעות ככותל לפניו, וכבר כתבנו שכמו במלחמה גשמית העיקר חוזק הלב ואמיץ לבו בגבורים וכמאה"כ והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ואמר אל העם וגו' אל ירך לבבכם וגו' ותחילת נפילה ניסה, כן הוא במלחמה הרוחנית העיקר חוזק הלב לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ולא יירא ויפחד מתחבולת היצה"ר, כי ה' אתנו, אף כי באמת אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו, וזהו ענין נשיאת ראש שנאמר בישראל וכבמד"ר ריש במדבר נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם שנאמר לך ה' הגדולה וגו' כך אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, ויש לומר שזה עצמו הי' הענין נשיאת ראש שבבני קהת ובני גרשון, קהת בכח התורה שנקראת עוז היא נותנת עוז ותעצומות להתגבר על יצה"ר, גרשון בכח הבכורה, וכ"כ כל ישראל שנאמר בהם בני בכורי ישראל והם בני אברהם יצחק יעקב, זה נותן עוז בלב איש לגרש היצה"ר ממנו, והכל הוא להיות תלוי ראש בשמחה לקיים ויגבה לבו בדרכי הש"י, אבל בני מררי שכל עבודתם במרירות הלב זה הענין הוא היפוך של תלוי ראש ע"כ לא נאמר בהם נשיאת ראש:
4
ה׳יש להתבונן מדוע לא מצינו שהצרכו הלוים לשקלים במנינם, וי"ל דהנה בזוה"ק שהנגף בא ע"י מנין משום שאין הברכה שורה בדבר המנוי וכיון שנסתלקה הברכה שוב שורה במקומה מה שהוא להיפוך, וע"כ צריכין לשקלים, ויש לומר הטעם דע"י מנין מסתלק הברכה, משום שהמנין הוא צמצום והוא מדת הדין היפוך התפשטות, וברכה היא תוספות בהתפשטות ע"כ מנין מסלק הברכה, והנה הלוים שזכו למעלתם משום שהרגו עובדי העגל שנאמר מלאו ידכם ה' לה' כי איש וגו' ולתת עליכם היום ברכה, והנה ברכתם באה ע"י מדת הדין ע"כ אינה מסתלקת מכח מדת הדין והצמצום:
5
ו׳ועוי"ל כי מאחר שהם מדת הגבורה לרחקא סטרא בישא ומבטלין ומכלין את כל כחות הרעות אין הנגף שהוא כח רע יכול לדבק בהם, אדרבה הם מכלים ומבטלין את כל כחות הרעות, וכידוע מהמגיד זצללה"ה מקאזיניץ שהוא לא הי' נזהר מדברים שת"ח צריך שימור באמרו אדרבה יבואו ויתקרבו ויבא הקץ שלהם:
6
ז׳בש"ס פ' המצניע (שבת צ"ב.) ילפינן ממשא בני קהת את הארון, וקשה שהרי הארון הי' נושא את עצמו כאמרם ז"ל נושאיו נשא עצמו לא כ"ש, ובד"ה א' ט"ו כ"ו ויהי בעזור אלקים את הלוים ופירש"י בשם רבותינו ז"ל מכאן שהארון נשא את נושאיו וברד"ק שמואל ב' וא"ו, כלומר כיון שנשאוהו בכתפים במוטות ולא הרגישו בו כאלו אין משא בכתפיהם ידעו כי אלקים עזרם, ועיין תוס' שבת צ"ד, וא"כ הכא נמי הרי כח אחר מעורב בו, וצ"ע כעת:
7
ח׳בהא דהקשו האחרונים בשבעת ימי המלואים שהעמיד משה את המשכן ופירקו בכל יום, הלוא אין שבעת ימים בלי שבת, ומשכן אינו דוחה שבת, ויש ליישב לר' יוסי בירושלמי, מה בנין הי' במשכן שהי' נותנים קרשים ע"ג האדנים, ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהי' חונין ונוסעין עפ"י הדיבור כמי שהוא לעולם, ע"כ והפירוש שהרי לא ידעו מתי יסעו משם שהרי הי' חנייתם גם לזמן מרובה כמפורש בפ' בהעלותך, א"כ בכל פעם קבעו המשכן לזמן מרובה, וכ"ז ניחא בחניית המשכן, אבל מרע"ה שהעמידו ופירקו בכל יום או שני פעמים ביום א"כ לא הי' בנין דאורייתא לר' יוסה, אך לר' יוסי ברבי בון דאמר שם מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסם לארץ כמי שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה בנין עדיין קשה, ואפשר כה"ג שיודע בבירור שתיכף יסתור אפי' בנין לשעה אינו, ואינו דומה לשם שלא הי' יודעין בבירור שתיכף יסעו משם, וצ"ע:
8
ט׳יש להתבונן בענין שילוח טמאים מן המחנה, טמא מת משתלח ממחנה שכינה לבד, זב וכל מי שטומאה יצאה עליו מגופו משתלח גם ממחנה לוי', מצורע גם ממחנה ישראל, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי גם באדם יש ג' מחנות מוחא כבדא וליבא מקבילין לג' מחנות ישראל, שהכבד שואב כל ליחות המאכל עם כל הפסולת, ואת הצלול שבו שולח להלב והלב בעצמו אין בו פסולת אך צריך שמירה שלא יתקרב אליו פסולת מהטחול והמרה כמ"ש בתקה"ז זכאה ליבא דלא אתקרב בהדי עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל דיכול לקרב ללב, והלב משלח הצלול והברור שבו למוח ובהמוח שוב אין בו פסולת לא מעצמו וגם איננו מקבל פסולת משאר האברים, וע"כ מחנה שכינה שהוא כנגד המוח משתלח ממנו טמא מת אף שאין טומאה יצאה עליו מגופו ואינו רק מקבל טומאה מאחר מ"מ זה מזיק למקום שאין בו שום פסולת גם ממקום אחר, מחנה לוי' כנגד הלב אין טומאת המת מזיק לו שהרי בלב נמי שייך פסולת הבאה לו ממקום אחר ואינו מזיק לו רק טומאה שיצאה עליו מגופו שפסולת מגופו אין להלב, מחנה ישראל שהוא נגד הכבד שיש בו פסולת מגופו ע"כ אינו מזיק לו טומאה אפי' שיצאה עליו מגופו, רק מצורע כשם שהוא הבדיל כך הוא יבדל שהוא מזיק לכלל שהוא ענין מחנה ישראל ודפח"ח:
9
י׳ולי יש להוסיף בזה דברים דהנה האדם נברא בלי פסולת כמאה"כ אשר עשה את האדם ישר, אך ע"י אכילת עץ הדטו"ר נשתאבו בתוכו כחות רעות, והנה בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל ואלו ג' ענינים מתיחסים לגוף ונפש ושכל, טוב העץ למאכל הוא עריבות הטעם והמאכל נכנס לתוך הגוף ע"כ הוא מתיחס לגוף, וכי תאוה הוא לעינים הוא מתיחס לנפש שהרי אינו נכנס המראה לגוף כלל רק הוא מכחות הנפש שמתפעלת ממראה נאה, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל, וע"כ נשתאבו כחות רעות הן בגוף והן בנפש והן בשכל וכבר דברנו מזה, ומשכן השכל הוא במוח, והנפש [או קרא אותה רוח] משכנה בלב, והגוף או נפש החיונית משכנה בכבד, והתיקון לגרש את כחות הרעות מהמוח ולב וכבד, הוא ע"י מחשבה דיבור ומעשה, והוא תורה, תפילה, מצות מעשיות, תורה, שהיא במחשבה שבמוח מנקה את השכל שבמוח, תפילה שהיא בדיבור והיא מתיחסת לנפש כמאה"כ ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל דיבור מתיחס לנפש כמאה"כ ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא ומשכן הנפש הוא בלב, וע"כ כתיב צעק לבם אל ה', ע"כ מבערת את חלק הרע מהנפש שבלב, מצות מעשיות שהם בגוף מבערים את חלקי הרע שבגוף:
10
י״אויש לומר עוד דהנה אמרו ז"ל ותלמוד תורה כנגד כולם, כי בתורה לבד יש ג"כ ג' חלקים מושכל, ויגיעה, ולימוד המבערים את כחות הרעות מכל שלשה מקומות מוח ולב וכבד, מושכל התורה הוא מנקה את השכל, יגיעת התורה הוא מנקה את הנפש כי כל יגיעה הוא בנפש כמ"ש המהר"ל, לימוד וידיעה פשטות מנקה את הגוף, ובאמת שבמוח עצמו יש ג' חללים דגלגלתא וכמו במחנה שכינה יש כל ג' בחינות, ק"ק, היכל, חצר, כ"כ בנפש ג' חללים דגלגלתא, ע"כ תורה שהוא לנקיון המוח יש בו ג"כ הג' בחי':
11
י״בוהנה ידוע שעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וג' מחנות שבעולם הם מחנה שכינה מחנה לוי' מחנה ישראל, ולעומתם בנפש מוח לב וכבד, ולעומתם יש בשנה, שבת, יו"ט, ר"ח, שבת הוא יומא דנשמתא הוא לעומת המוח וקראת לשבת עונג ועונג הוא במוח כידוע, יו"ט הוא בנפש לעומת הלב וע"כ יש בו מצות שמחה שהוא בהתפעלות הלב, ר"ח הוא בגוף ונפש החיוני, וזהו מדתו של דוד המע"ה ומדתו של מלך המשיח להכניס הכל להקדושה כמו שיהי' הענין לעתיד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו', ודבר זה שמדתו של דוד הוא כנגד הגוף עוד ידוע למבינים, וכמו שבנפש בהמוח יש ג' חללים כנ"ל והתורה שהיא לנקיון המוח יש בה כל ג' בחי' הנ"ל, כן בשבת שהוא יומא דנשמתא והוא מוח של שנה יש בו ג"כ ג' בחי', שבת יעשה כולו תורה הוא במוח, ותפילה בנפש, וסעודות שבת בגוף:
12
י״גנמצא לפי האמור הכל מקבילים, ג' מחנות בעולם, ג' זמנים בשנה, מוח ולב וכבד בנפש, וגם הג' זמנים שבשנה מיישרים ומנקים את מוח ולב וכבד שבנפש:
13
י״דוכנגד אלו שלשה הם ג' מיני טומאות, טומאת המת היא מזקת לשכל, כי חכמה שבמוח הוא חיים כמאה"כ והחכמה תחי' את בעלי' וכתיב ימותו ולא בחכמה, וע"כ משתלח ממחנה שכינה שהוא לעומת השכל שבאדם, טומאה יצאה עליו מגופו מזיק לנפש שמשכנה בלב כי טומאת יצאה עליו מגופו באה מפאת כחות הנפש הדמיון וההירהור בזמת אולת ועיין ספורנו סוף פ' מצורע וע"כ משתלח גם ממחנה לוי' לעומת הנפש שבאדם, מצורע הוא קילקול הגוף שהרי נעשה שינוי בגוף האדם ע"כ משתלח ממחנה ישראל שהוא לעומת גוף ונפש החיונית שמשכנה בכבד:
14
ט״ווממוצא הדברים נשמע ששילוח טמאים הוא דבר הנוהג בכל אדם ובכל זמן לבער הרע מג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ע"י תורה תפילה ומצות מעשיות, ושמירת שבת ויו"ט ור"ח:
15
ט״זולפי האמור יובן סמיכת הפרשיות שאחר מצות שילוח טמאים נאמרה פרשת התשובה, כי כבר אמרנו שבשביל חטא אדה"ר בעץ הדטו"ר נשתאבו כחות הרעות בכל ג' חלקי האדם, וכל עבירות יש להם שייכות לחטא אדה"ר ע"כ מצא מין את מינו וניער כל כחות הרעות שבכל ג' חלקי האדם, וזה אשר יעשו מכל חטאת האדם דא אדם קדמאה, וכאשר יחפוץ לשוב אל ה', צריך ג' תיקונים לג' חלקי האדם שבהם נשתאבו כחות הרעות, והוא חרטה במחשבה, ודוי בדיבור שכבר אמרנו שהוא לעומת הנפש שבלב, השבת האשם והקרבן הוא המעשה, ואם שלש אלה יעשה לה להנפש, תיקון מחשבה דיבור ומעשה, אז מובטח שתשובתו נתקבלה הרחמן יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:
16
י״זבענין פרשת סוטה כתב הרמב"ן שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי ענין הזה שהוא פלא ונס קבוע, עכ"ל, ויש ליתן טעם למה משפט זה תלוי בנס, דהנה אמרם ז"ל דשם י"ה הוא בין איש לאשה יוד באיש והא באשה, וידוע שהשם יו"ד ה"א הוא עלמא דאתכסיא ומעלמא דאתכסיא באים הנסים כידוע. וע"כ אשה כי תמעול מעל באישה היא פוגמת בשם זה, וע"כ העונש שהוא לעומת הפגם בא ג"כ מעלמא דאתכסיא הוא עולם הנסים לעולם הזה, וע"כ נעשים נסים במשפט הזה, ואף דכל עריות הפגם בשם הזה והוא מרומז במשנה כריתות שמונה חמש עשרה עריות וכן ריש יבמות אף שנמצא יותר ונראה שהתנא רומז בזה שהפגם בשם הזה, מ"מ אינו דומה לכאן דשם הפגם הוא למעלה, וכאן הפגם הוא בשם זה שהוא למטה בין איש לאשה וע"כ בא העונש ג"כ למטה, אבל בכל עריות שהפגם הוא למעלה בעלמא דאתכסיא נשאר העונש ג"כ למעלה בעלמא ואינו בא העונש לעלמא דאתגליא, והבן:
17
י״חברש"י כל כסף הכלים למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלם שוקלם אחד אחד ושוקלן כולם כאחת לא ריבה ולא מיעט, והרמב"ן כתב שהי' זהב מזוקק מאד, והענין נראה עפי"מ שכתב הרמב"ן בפ' נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, כלומר שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעיים ויצמיח מרורות עכ"ד, וע"כ כל התחלות צריכין שמירה יתירה שלא יתגנב לתוכו רע אפי' משהו כי בימים הבאים יכול לפרות ולרבות אשכלות מרורות, וע"כ בחנוכת הנשיאים השתדלו שלא יהי' בהכלים שום פסולת כדברי הרמב"ן או ריבה ומיעוט כדברי רש"י, כי כמו שהי' החנוכה בהכלים בגשמיות הי' ג"כ בנפשות ברוחניות, ואולי יש לומר כי היינו טעמא דהצרכו פרישה קודם מתן תורה כי במדרש שאפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד מעון כמ"ש הן בעוון חוללתי, כי בלא"ה לא היו מולידין, והנה ראשית והתחלת קדושת ישראל הי' במתן תורה והי' צריך שיהיו נקיים לגמרי בלי שום פסולת כמ"ש הרמב"ן הנ"ל ע"כ נאסר להם אז דבר זה לגמרי, והנה כמו כן בשבת דמיני' שתא יומין מתברכין והוא כמו התחלה לששת ימי המעשה ובשבת הזמן לקבל על עצמו כל הנהגת ששת ימי המעשה שיהי' על טהרת הקודש, ע"כ צריכין לדקדק מאד מאד שיהי' הלב טהור בלי שום פסולת אפי' משהו, וביותר בזמן מנחה רעווא דרעווין שאז ביותר נותן כח ועצמה לכל ששת ימי המעשה כמו שכתבנו במק"א, צריכין לדקדק ביותר להיות בטהרת הלב ובדביקות עצום כל מה דאפשר:
18
י״טכוונת הנשיאים שהקריבו עגלות לשאת את המשכן, שלכאורה אינו מובן שמאחר שלא נצטוו על עגלות ע"כ היתה הכוונה לשאת הכל בכתף, וא"כ הנשיאים חשבו לגרע המצוה, ועכ"פ לכהות אורה, כי באם היתה הכוונה בכתף הי' הנשיאה בעגלות מגרע גרע, וכמו שבבני קהת שהי' המצוה באמת לשאת בכתף, ודוד המע"ה שהרכיב את ארון האלקים בעגלה חדשה נאמר כי לא דרשנוהו כמשפט, ובמד"ר חייך שאני מכשילך בדבר שהתינוקת של בית רבם יודעין אותו דכתיב כי עבודת הקודש עליהן בכתף ישאו:
19
כ׳ונראה דכוונת הנשיאים היתה להמשיך קדושה אפי' לדברים נמוכים ואפי' בהמות יערה עליהם רוח קדושה, וע"כ לא הזקינו הפרים ויש אומרים שעדיין קיימים, וע"כ משום הקדושה ששרה עליהם, וזה הי' פתח שיזדכך נפש הבהמית שבישראל עד שיהי' יכולת כל איש ישראל להגיע עד מדריגה עליונה, כי הנפש הבהמית שלו לא יעכב באשר הוא כולו קודש וכמו שיהי' הענין לעתיד בב"א, וזה היו יכולין לעשות רק הנשיאים, כנודע שנשיאים הם בכתר כבתקה"ז שיש בישראל מלכים צדיקים חוזים נביאים מארי תורה גבורים חסידים נבונים חכמים ראשי אלפי ישראל וזה מדוקדק כפל הלשון ויקריבו הנשיאים ראשי בית אבותם:
20