שם משמואל, נצבים ג׳Shem MiShmuel, Nitzavim 3
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש הלכה אדם מישראל שלא התפלל תפלת השחר או תפילת מוסף או תפילת המנחה, הרבה פעמים שלא פנה להתפלל או מקוצר שהי' עושה צרכיו או שהי' מהלך בדרך ושכח להתפלל אי זו שעה מותר לו להתפלל וכו' כך שנו חכמים תפילת השחר עד חצות תפילת המנחה עד הערב תפילת הערב אין לה קבע וכו' עד שיעלה עמוד השחר למה שכן כתיב אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאנני וכו' ואינו מובן מה שייך פתיחה זו לפרשת נצבים:
2
ג׳ונראה דהנה הרב ז"ל מלאדי כתב שכריתת ברית בין שני אוהבים איננה נצרכת בעוד חברתם ואהבתם בתוקפן, אלא צורך הברית הוא להבא שברבות הימים או רוחק המקום מחליש האהבה, והיא כבוי' והולכת ע"ז נצרכת כריתת הברית שתתמיד אהבתם אפי' כשיתבטלו הדברים המביאים לידי האהבה, וכדמיון זה היתה הברית שכרת משרע"ה עם ישראל שכל ימי משה שהיו הנסים קבועים וכל הנהגתם היתה למעלה מן הטבע והיתה ניכרת האהבה בהתגלות, חשש אולי כאשר יכנסו לארץ ותהי' ההנהגה באמצעית הטבע חורשין וזורעין וקוצרין תחלש אהבתם להש"י, לזה באה הכריתת ברית שישארו באהבתם כיתד תקוע שלא תמוט עולם ועד אפי' בהיותם טרודים על המחי' ועל הכלכלה והנהגה תהי' בהסתר הטבע, או אפי' בעת שחושך הגלות יכסה ארץ ויהיו דחופים ומטולטלין דווין וסחופין יהי' ביכולת כל איש לעורר האהבה בקרבו ולא יהי' נפרד ח"ו:
3
ד׳אך יש להבין איך יהי' זה ע"י כריתת הברית, וכמו שעצם האהבה תוכל ברבות הימים להיות נשכחת, כן החשש על הכריתת ברית נמי, גם עיקר הכריתת ברית איננה מפורשת מה היא, והרמב"ן כתב שיתכן שכרת עיד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם עכ"ל, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאמצעות מה שישראל מושפעים מאתו ית"ש הם דבקים בו ית"ש כצירוף המקבל אל הנותן, וכעין מה שפירש המהר"ל שבשעה שקבל משה את הלוחות היו טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה וטפחיים בין יד ליד שאז היתה תכלית דיבוק של משה בו ית"ש, כדין שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה ניטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין, וקצת מענין זה הוא בכל מיני השפעות שיורדין מעולם העליון לתחתון שבאמצעות השפעות הם דבקים בו ית"ש וגדולה היא טובת הדיבוק מכל טובת ההשפעה בעצם עכת"ד, והנה להיפוך אמרו ז"ל אין לך נבואה קשה כאותה שעה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', כי הגדול שבעונשין היא עונש הסתרת פנים, שנוסף על הרעות והצרות שבעצם כדכתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות, עוד הגדילה הצרה מהעדר הדיבוק, וע"כ כאשר הגיד משה להם פרשת ברכות וקללות שבפרשה הקודמת הפליא לעשות שישראל יקבלו עליהם הברכות וקללות שיהי' הכל מיד השי"ת ובזה ע"י השפעת הברכות או אפי' ח"ו ע"י העונשין באשר יבוא הכל מיד ה' יהי' להם הדיבוק בו ית"ש, ויותר טוב העונש הבא מיד הש"י שנשארו עי"ז דבוקים בו מאם הי' משליכם מעל פניו לבל להביט בענינם אף בלי שום עונש, וכמו שיותר יגדל העונש על הבן שאביו השליכו מעל פניו והוציאו וטרדו מביתו באמת אף שלא הכה אותו, מעונש ההכאה שאב מכה אותו וסטרו, למה שבזה עדיין חביבתי' גבן ודבק בו באהבת האב על הבן, וזה השליכו ונפסקה האהבה לגמרי וע"כ מחמת העונשין הבאים מיד ה' בעצם שהוא דיבוק עצמי גורם שתתעורר האהבה בנו אחרי שהיתה כבוי' והולכת ת"ו, וזהו ענין הכריתת ברית שבקבלת ישראל על עצמם ברכות וקללות שיהי' הכל מיד ה' בכוונה מאתו ית"ש זה עצמו עושה כמו כריתת ברית בפועל בין שני אוהבים שנשאר האהבה לעולם בעצם תוקפה הן בהיותנו מושפעים מאתו כל הטובות וכן ח"ו אפי' להיפוך, ובמדרש יספת לגוי נכבדת הוספת שלוה לדור המבול וכו' לא די שלא כבדוך אלא הכעיסוך וכו' ולמי נאה להוסיף שלוה לישראל וכו' עיי"ש, וכן להיפוך איתא במד"ת ואם תאמר מפני מה הגוים נתחייבו כליי' ואנו קיימין לפי שבשעה שבאו עליהם יסורין מבעטין בהם ואינם מזכירין שמו של הקב"ה שנאמר שפיך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו' אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעים ומתפללין שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו' וזהו שפרש"י שהקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, ובודאי כשישראל זכאין ויכולין לקבל הדיבוק ע"י הברכות לא נצמחה מרוב הטובה שום גסות הרוח ח"ו אלא מתדבקים עי"ז בהש"י עוד יותר ויותר:
4
ה׳וכעין זה הוא בשבת שנאמר בה ברית, היינו שכח השבת נשאר לעולם בלב ישראל ואפי' בימי החול שמטבע טרדות ימי המעשה להשכיח את האהבה נאמר בזה לשון ברית הנשארת לעולם וזוהי המצוה לזכור בכל יום את יום השבת כמ"ש הרמב"ן, ויש לומר כי זהו מטעם דמיני' שיתא יומין מתברכין, א"כ באמצעות ההשפעה שהיא משבת לימי החול נשארו ימי החול דבוקים בשבת, והוא כעין הברית בין הש"י וישראל כנ"ל:
5
ו׳וזה עצמו הוא הענין שפירש"י לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, ואינו מובן מהו הלשון מצבה, אך יובן עפ"י דברי הספורנו פ' שופטים שענין מצבה כאלו המקריב נצב תמיד לפני הקודש כענין שויתי ה' לנגדי תמיד עכ"ל, והיינו שכבר אמרנו למעלה שמשה חשש שמחמת שינוי שבין הזמנים, שבימיו היו ישראל חיים רק ע"י נסים מן ובאר ועמוד הענן, ובימי יהושע שתהי' חיותם ע"י הטבע תתקרר מעט האהבה, לזה היתה הכריתת ברית שיהי' כל ענינם נוהג רק ע"י הש"י בעצמו ומידו תביא להם ההשפעה הן לטוב והן למוטב ובזה ישארו לעולם דבוקים ויהי' ביכולתם להיות כענין שויתי ה' לנגדי תמיד:
6
ז׳ובזה תובן סמיכת פ' התשובה לפרשת כריתת הברית שנאמר והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך וגו' והיינו שמחמת כריתת הברית שיתנהג כל ענינם רק ע"י הש"י לבדו ע"כ הן הברכה הן הקללה ח"ו יש ליקח ממנו התעוררת תשובה וגם עי"ז באה ההבטחה שסוף כל סוף ישראל בודאי יעשו תשובה באחרית הימים מטעם הנ"ל:
7
ח׳ולפי הדברים האלה יובן ההמשך של הפתיחה המדבר מענין תפילה לפרשת כריתת הברית כי תפילה היא לשון התחברות והיא נוהגת כל היום תפילת השחר עד חצות, ומשם ולהלן עד הערב תפילת המנחה ומשם ולהלן עד עמוד השחר תפילת הערב, והיינו כי בכל עת ועונה הוא זמן מוכשר להדיבוק האלקי, הן בבוקר שהוא עת בהירת השכל ואדם שרוי בטובה המכונה בשם אור ובוקר, והן ח"ו להיפוך זמן חושך ואפילה לאדם המכונה בשם ערב והן בזמן אמצעי בין שני הקצוות, וגם בעת זמן שליטת הדין, הכלל בכל מיני שינוי וחילוף זמנים יש ביכולת האדם לקשר עצמו באהבה, וזה עצמו הוא הנדרש מהכריתת הברית כנ"ל:
8
ט׳ברש"י למען ספות הרוה את הצמאה, למען שאוסיף לו פרענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד, ואפרע ממנו הכל, ואינו מובן למה תהי' כך המדה:
9
י׳ונראה לפרש עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס ב"ק (ס"ה.) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף ד' תברה או שתי' משלם ד' דהשתא הוא דגזיל לה, ואמר הוא ז"ל הטעם בקיצור עפ"י דברי הש"ס ב"ק (דף מ"ח.) כל היכא דהו"ל למימלי ולא ממלי כמאן דכריא דמיא, וה"נ מאחר שנתחייב בהשבה ובמה שתברה או שתיי' הרי ביטל בידים מצ"ע דוהשיב הו"ל כמו שגזלה מחדש:
10
י״אולפי"ז יש לומר ג"כ בנ"ד דהרי כל השוגגין צריכין תיקון וכפרה אלא שהתיקון הוא בקל ע"י קרבן, והנה זה שעושה אח"כ במזיד הרי הוא מבטל את התיקון להשגגות שהרי עתה אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ושוב הו"ל כמו שעושה עתה העבירה הראשונה מחדש, אלא שבראשונה עשה אותה בשוגג ועתה הוא עושה במזיד ע"כ נפרעין ממנו בצירוף המזידין:
11
י״בבמדרש הפותח בתורה מברך לפני' ולאחרי' ומנין שטעונה ברכה לפני' שכך כתוב ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך ומנין שטעונה ברכה לאחרו' אמר רשב"ג משום ר' יהונתן שכתב אחר השירה וזאת הברכה מששנה להם את התורה ואח"כ בירך הרי ברכה לאחרי' ויש להבין הרי זאת הברכה היא ברכה לישראל ומה ענין זה לברכת התורה שלאחרי' שמברכין להש"י על שנתן תורה לעמו ישראל:
12
י״גונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מה שאנו מברכין נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן לשון עבר כי השפעת התורה היא תמיד עכת"ד. והנה היא למשל כמו שמש הנובע ממנו קוי אור תמיד, אך באם לב האדם סתום ומכוסה בהבלי עוה"ז הוא כמשל בית סתום מכל צדדיו שאין קוי אור השמש באין בו עד שיפתחו בו חלונות, וזהו לשון הפותח בתורה, שבמה שמברך את הש"י על נתינת התורה מורה על שהוא משתוקק אלי' ומעורר את אור התורה שישפע, תשוקה זו עצמה היא הפותחת את סגור לבו עד שיפלש בו את קוי האור, עוד יש לפרש לשון הפותח בתורה היינו שהתורה עצמה נובעת בה תמיד ממקור התורה התחדשות שלא היתה בו מקודם, וכמו שאמרו ז"ל מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש מוצא בו טעם כך הן דברי תורה שהוא כמעין הנובע, וכמו שאמרי ז"ל אין כל חדש תחת השמש הא למעלה מהשמש יש התחדשות, והיינו שהש"י משפיע בכל עת התחדשות בהתורה כי אורייתא וקב"ה כולא חד והוא למעלה מהשמש, אך זה בא לפי ערך המקבלין וכמו תינוק שלעומת שיונק מתרבה החלב, וזה מעוררין בברכת התורה לפני' שממשיכין חיות חדש בהתורה ממקורה, וע"כ יוצדק הלשון הפיתח בתורה מברך לפני' כי במה שמברך לפני' בזה הוא פותח מה שהי' סתום, וזה ברוך אתה ה' ואח"כ למדני חקיך אך למען תשאר חיות התורה דבוקה בהאדם, כי הטבע מושכת ומקררת, לזה באה לאחרי' שתהי' כמו חותם, והוא עפ"י דברי הזוה"ק בפסוק שימני כחותם על לבך שאף שנוטלין החותם נשאר רשומא דחותמא על השעוה כך אף דאנת תסתלק מנן ישאר רשימו דלך גבן, כן ענין חתימה בברכת התורה שלאחרי' שעכ"פ ישאר רשימו דלה גבן, והנה זה עצמו הוא הענין זאת הברכה שאחר ששנה להם משה את התורה וידע שבבואם לארץ זה יפנה לזיתו וזה לכרמו הדביק בהם את הברכה שישארו דבוקים בהש"י וכענין שימני כחותם על לבך כפירוש הזוה"ק וא"כ הכל דבר אחד:
13
י״דוכעין זה יש לפרש ענין ימים הנוראים עד הושענא רבא, דהנה נראה ענין תקיעות דמעומד ומיושב כי בתקוני הזהר דתקיעה שברים תרועה מעבירין השלוש קליפות הלב, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מהספרי דענין שופר הוא לעורר שתבוא הארה אלקית בנפש האדם, ויש לומר דשניהם כאחד טובים דתקיעות מיושב הן להעביר קליפת הלב בצירוף התעוררות התשובה, לקרוע סגור לבבו ולפתוח הלב למען יוכל לקבל הארה האלקית ע"י תקיעות דמעומד והוא כעין הפותח בתורה דמברך לפני', ואח"כ בהושענא רבה אחר שיוצאין מימים הנוראים טעונין ברכות ודבקים באהבה נעשה החותם למען ישאר הרשימו גבן:
14
ט״ובירושלמי אהא דתוקעין ומריעין כשהם יושבים כדי לערבב השטן, כד שמע חדא זימנא בהיל ולא בהיל כד שמע תנין אמר האי ודאי שופר גדול וכו' ולהבין הדברים יש לומר עפי"מ שכבר אמרנו ההפרש שבפ' עקב כתיב ומלתם את ערלת לבבכם ובפ' נצבים כתיב ומל ה' אלקיך את לבבך וגו', דיש שני מיני יצה"ר מין הראשון שהוא מתולדתו והוא שוכן בחלל שמאלי שבלב, והשני מה שאדם ממשיך עליו ע"י עונות ומכסה על היצה"ט השוכן בחלל הימיני שבלב וזה נקרא ערלה, וע"ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם שפירש"י אוטם הלב וכסויו, ובאשר האדם בעצמו המשיכו עליו ע"כ יש בכוחו נמי לסלקו, אבל יצה"ר שהוא מתולדה אין כח באדם להסירו ולזה נאמר ומל ה' אלקיך וכאן לא נאמר לשון ערלה כי זה איננו אוטם בפני יצה"ט:
15
ט״זוהנה יש לומר דענין תקיעות דמיושב ודמעומד הן נגד שני מיני יצה"ר הנ"ל עפ"י מה שכתבנו בדיבור הקדום דתקיעות דמיושב הן להעביר את קליפות הלב, ודמעומד להאיר בו הארה אלקית, וע"כ יש לומר דתקיעות דמיושב שהן להעביר קליפת הלב הן להעביר את יצה"ר האוטם ומכסה על היצה"ט, והוא אשר האדם משך עליו בעונו, וביד האדם להסירו ממנו כמ"ש ומלתם וגו', אך תקיעות דמעומד שהן להאיר בו הארה אלקית וזה האור מדחה את חשכת היצה"ר אף שהוא מתולדה וכעין לעתיד דע"י שיפתח מלכות שמים ממילא יתבטל ויתבער רוח הטומאה, וכעין דכתיב ומל ה' אלקיך וגו' וע"כ אמר האי ודאי שופר גדול הוא שהרי הוא מעין לעתיד שמסיר אף את היצה"ר שהוא מתולדה:
16
י״זיש ליתן טעם מה שאין מברכין חודש תשרי בשבת הקודמת, כי ענין מה שמברכין החודש הוא להמשיך מקדושת שבת להחודש, והנה בר"ה אנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו תחילת בריאת עולם שלא באה ע"י שום התעוררות שהרי לא הי' מי שיעורר ולא הי' נמשך בה משבת הקודמת שהרי לא היתה שבת קודמת לה, ואף שצריך קידוש ב"ד לעורר החודש, היינו מפני שבלעדי קודוש ב"ד אין כאן ר"ה כלל, ואין כאן זכרון ליום ראשון אבל כשנעשה ר"ה ע"י קידוש ב"ד שוב אינו צריך לשום דבר ולא למשוך לו מקדושת שבת הקודמת, וזה לימוד לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כאלו היום נולד ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלנה על לב, אך עכ"פ צריך שיהי' בטל לגמרי מכל חושיו לרצון הש"י, וכמו שאמרו י"ל אימת קגביל לבתר דבלה, וזה כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה שנאמר מראשית השנה מרשית כתיב, והיינו ע"י מרשית באין לראשית:
17
