שם משמואל, נצבים ה׳Shem MiShmuel, Nitzavim 5
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳אתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית ה"א וגו' כורת עמך היום למען הקים אותך וגו', ויש לדקדק דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד וחזר ללשון רבים ולא אתכם לבדכם וגו', עוד יש לדקדק דכתיב לעברך דמשמע מעצמך ולא להעבירך ועיין רש"י, ולכאורה הי' יותר נכון לכתוב להעבירך שהרי הם לא עשו זאת מדעתם אלא משרע"ה מפי הש"י הביאם לזה, וכמ"ש בפרשה דלעיל מיני' ויקרא משה וגו' והפרשה הזאת היא סמוכה ולא יתכן לומר בה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכברש"י בשם מדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות וכו' התחיל משה לפייסם אתם נצבים וכו', ובעיקר הדבר צורך כריתת הברית אינו מובן וכבר דברנו מזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה ברש"י לקמן בפרשת התשובה בפסוק ושב ה"א את שבותך, שגדול יום קיבוץ גליות ובקישוי כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ופירש כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שיהי' נבחן כל אחד בפרטות מהותו ולא מצד הכלל עכ"ד, ויש להבין דאיך יתכן שתהי' הגאולה באופן זה, דמי יאמר זכיתי לבי, ובאופן זה א"א שיגאלו אלא כמו רשב"י וחבריו כמובן:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, ובמק"א הגדנו הטעם דשבעה אומות הם שבע מדות רעות וא"כ הם כללות הרע הנמצא בעולם, וע"כ לכבוש אותם א"א אלא נמי בכח כלל ישראל שהם כללות הטוב שבעולם, והנה כתיב והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ואמרו ז"ל ערכין (ל"ב:) מקיש ירושתך לירושת אבותיך, וע"כ כמו אז שכבשו את הארץ מיד שבעה מלכי כנען הי' ע"י כיבוש רבים ולא ע"י כיבוש יחיד, כן לעתיד יהי' ע"י כיבוש רבים, והטעם אחד כי בעוה"ר בגלותנו זה כל כוחות הרעים שבעולם מושלים עלינו ועל ארצנו, וע"כ אי אפשר שתהי' הגאולה אלא מצד כלל ישראל ולא מצד הפרט, אף שעתה השבע אומות כבר נאבדו מן העולם, והנה אנחנו בעוה"ר טמאי הגלות, ואיננו דבר נקל להתאחד בכלל ישראל, כי עצם הגלות הוא פיזור כמ"ש מהר"ל בהפרש שבין גאל לגלה שגאל האלף באמצע המורה על התאחדות, וגלה היא בה"א שצורת האות היא ד' המורה על פיזור לארבע רוחות אלא שתולה בה נקודה אחת הוא הכח נעלם מאַחד שנשאר עוד עיי"ש ובאמת זה עצמו שגורם שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו, וע"כ לאחד ישראל בעודם בגלות כדי שיגאלו הוא דבר קשה מאד, ולזה צריך שכביכול אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, היינו לאחדו בכלל ישראל, ואחר שיתאחדו כולם בכלל ישראל אז יהי' כיבוש רבים, וזהו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה שיבחון כל אחד מהותו בפרטות ולא מצד הכלל, היינו מהותו אם הוא עכ"פ ראוי להתאחד בכלל ישראל, וכבר אמרנו שזכות האמונה של ישראל בגלות המר הזה שארכו הימים ואבד כל חזון ואין אתנו יודע עד מה, וכמ"ש (תהלים ע"ג י"ד) ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים, כל זאת באתנו ולא שקרנו בבריתך, אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, זכית זו מביאה את ישראל להתאחד בכלל ישראל למטה ובכנסת ישראל למעלה:
4
ה׳והנה זה בא ללמד ונמצא למד, דלכיבוש שבעה עממין שצריכין לזה כיבוש רבים נתבקש שיתאחדו למטה ולמעלה בכנסת ישראל, איננו דבר נקל, וזכות והאמונה אצלם לא היתה כ"כ רבותא שהרי היו רואים הנסים מופלאים בעיניהם שכמעט לא יתפוס השם אמונה בזה, ע"כ העצה היעוצה לזה מאת אדון כל על יד נאמן ביתו שתהי' כריתת ברית, ושישראל יקבלו על עצמם את הברית ואת האלה, ובמדרש תנחומא לפיכך חזר וכרת עמהם ברית בחורב וקבע עלי' קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר לחברו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, והיינו דהנה ידוע שצורת כנסת ישראל להשתוקק למעלה, ודוד המלך שהי' מרכבה לה כידוע אמר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מהתשוקה והגעגועין שהי' לו לאלקות, ובאמת כן הוא בלב כל ישראל כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים ולב פירושו תשוקה כמ"ש (שיר השירים ד' ט') לבבתני אחותי כלה, אלא שהיא אהבה מסותרת וצריכין להוציאה אל הפועל ובהתגלות, ומחמת תשוקה זו עצמה יש לישראל דביקות בכנס"י מחמת השתוות התשוקה והאהבה אך בעוד האהבה מסותרת עדיין אין בה כ"כ שבח ואין לישראל השתוות בצד מה לכנס"י שבה האהבה בפועל ובהתגלות:
5
ו׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד במה שכ"כ גדלה זכות רות שנתגיירה וזכתה לכל חמדת ישראל שממנה דוד המלך ומלך המשיח, אף שהרבה גרים היו שמסרו נפשם על הגירות ועזבו שלחן מלכים וכל חמדת עוה"ז ובאו במקלם ובתרמילם להתגייר ולא זכו למה שזכתה היא, ואמר הטעם שרות אמרה באשר תמותי אמות ופירשו ז"ל שנעמי אמרה לה ארבעה מיתות נמסרו לב"ד ושני בתי קברות ע"ז השיבה לה באשר תמותי אמות ושם אקבר, ולא השיבה שתשמור עצמה מלעבור על חייבי מיתות ב"ד, אלא השיבה שאפי' תצמח לה בשביל הגירות מיתת ב"ד [כי אם לא נתגיירה לא היתה נענשה] ואעפי"כ כדאי לה להיות יהודית, כי אפי' חייבי מיתות נמי ישראל נינהו ויש להם חלק לעוה"ב ומוטב לה להיות יהודית המומתת בב"ד מלהיותה מחסידי אוה"ע, וזהו תכלית האהבה והרצון להיות יהודית ע"כ זכתה למה שזכתה, ודפח"ח:
6
ז׳ובסגנון זה יש לומר דהיתה הכוונה שישראל יקבלו עליהם הברית והאלה, היינו שיהיו מרוצים שאפי' ע"י קבלתם זה יארע להם ח"ו ככל אלות הברית הכתובה בספר כדאי הוא להם, כדי להיות עם ה', וזאת תשוקה ואהבה בפועל עד התכלית, ובזו התשוקה יתדמו לרות כנ"ל ותהי' להם השתוות בכנסת ישראל ואז יתאחדו בכנסת ישראל ויבואו לרשת את הארץ ע"י כיבוש רבים:
7
ח׳ומעתה מובן צורך כריתת הברית כדי שישראל יכניסו את עצמם לתגר זה, וכבמדרש תנחומא הנ"ל כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, ולפי האמור יובן מ"ש לעברך ולא להעבירך, כי זה עצמו הוא שנתבקש שהם מעצמם יכניסו א"ע לתגר זה ולא ע"י זולתם, כי במה שהם עצמם מכניסים א"ע לזה ניכר יותר גודל האהבה והתשוקה:
8
ט׳ומעתה יובן הא דפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, דהכוונה שכל יחיד ויחיד יראה את האהבה והתשוקה בפועל למען יתיחד בכלל ישראל וישובו כולם כלל אחד וזאת היא תכלית הנדרשת:
9
י׳ויש לומר שבדוגמא זו הוא יו"ט של ר"ה דבזוה"ק סוף פרשת תצא (רפ"ג.) דכל יו"ט מזמנין לי' במצוה שבו, פסח במצה, סוכות בלולב ואתרוג, שבועות באורייתא, ר"ה יומא דדינא, והא דאמר ר"ה יומא דדינא אינו מובן שזה איננו מעשה ישראל, אך יש לומר דהנה בזוה"ק ריש פרשת בשלח (מ"ד:) דבר"ה נדרש להיות נכלל בכלל ישראל כמ"ש (מלכים ב' ד' י"ג) בתוך עמי אנכי יושבת, והנה שני ימים טובים של ר"ה איתא בזוה"ק שיום הראשון הוא דינא קשיא וביום השני דינא רפיא, ויש לפרש דיום הראשון דנין כל פרט ופרט בפ"ע אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל והוא כענין שנוטל כל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות כנ"ל, והנה כבר הגדנו דהא דרשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו' זה גורם שהרשע גמור שבלב כל אחד ואחד נדחה ומתבער, יש שנתבער ברחמים בלי יסורין וצער ויש שהוא דבק כ"כ שאיננו נפרד אלא ע"י יסורין ח"ו, וישראל המשכילים משתוקקים כ"כ שיתפרד הרע מהם שאפי' היסורין ח"ו כדאי הוא להם כדי להפטר מהרע הדבוק בהם והוא כדוגמת מאמר רות וקבלת ישראל את אלות הברית, וזהו פירוש דברי זוה"ק הנ"ל דבר"ה מזמנין להיו"ט ביומא דדינא היינו במה שמשתוקקין להדין כנ"ל, ומחמת תשוקה זו עצמה מתאחדים בכנס"י, וזהו הדין דיום הראשון, וזה דינא קשיא שמדקדקים היטב על כל פרט ופרט אם הוא ראוי להתאחד בכלל ישראל, וכאשר זוכים ומתאחדים ביום הראשון שוב דנין ביום השני את כל הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצה ע"כ הוא רק דינא רפיא, ע"כ יוצאין ישראל זכאין בדין ואפי' דין דיום ראשון נמתק בשני אחרי שנתאחד בכלל ישראל:
10
י״אויש לומר דבא"י קודם התקנה שאם נתקדש יום ראשון היו הקרובים עושין רק יום אחד הי' להם ענין הנ"ל בתקיעות דמיושב ודמעומד דבמיושב התאחדו בכנסת ישראל כידוע למבינים, ויש רמז לזה דיינים בישיבה דהדיינים הם מרכבה לכנס"י דינא דמלכותא, וכאשר התאחדו באין אח"כ לתקיעות דמעומד שאז הוא דין הכלל כולו, וע"כ תקיעות שבסדר ברכות הן רק בחבר עיר, וכלל ישראל נכתבין לחיים:
11
י״בוקצת דוגמא לזה יש לומר נמי בשבת, אך לא ע"י קבלת דין ח"ו דבשבת צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, אלא הכל אהבה רצון ותשוקה, וזה בהכנסת שבת שמשליכין מעליהם כל טרדת מלאכה ומקבלין שבת באהבה בשירות ותשבחות ודביקות בזה עצמו מתאחדין בכנס"י, וזה שמור ושוב עולין כל ישראל כלל אחד וזה זכור:
12
י״גבמדרש פרשת בא (פרשה ט"ו סי' וא"ו) שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים, במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל נאמר אתם נצבים, ואיננו מובן הדמיון, ונראה, דהנה יש לדקדק במה שכתוב אתם נצבים היום דלכאורה תיבת היום מיותרת, ונראה דהנה במדרש תנחומא זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' ועל כולם אמר דוד שם נפלו פועלי און וגו', אבל ישראל נופלין ועומדין וכן הוא אומר (מיכה ז' ח') אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, והגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה שאין הפירוש שהקב"ה מסתכל במעשיהם הרעים ומהפך בהם, שהעבירות שלהם אינן צריכין להסתכלות ולהפוך בהן שבראי' בעלמא נכרין הן אלא הפירוש במעשים טובים שלהם שבחיצוניות נתראים טובים אבל בהסתכלות בפנימיותן יתראה שאין בהן ממש והסימן לזה אם יהפך עליהם הגלגל כיצד יהיו המעש"ט שלהם הלוא אז יפלו ולא יקומו, וזש"ה שם נפלו פועלי און, אבל ישראל נופלין ועומדין שאפי' כשהם נופלין ודווין סחופין ומטורפין והצרות באות עליהם עומדים באמונתם ובמעלתם וזש"ה אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי היינו שאפי' בשעת נפילה הנני קם, עכ"ד:
13
י״דונראה שהתנחומא דורש נצבים מלשון קיום, ויש לומר דה"ט משום דקיומו של דבר הוא כאשר יש לו התחדשות מחליף כח, דבלתי התחדשות וכאתמול כן היום נתישן הדבר ונוטה לחסרון יום אחר יום שהרי נתישן בכל יום יותר ונפחתת החיות עד שנכבה זיק החיות לגמרי ונופל ולא יכול קום, אבל כשנתחדש בכל יום וחביב כל שעה ושעה כשעה ראשונה זה יש לו קיום, וזה שדייק התנחומא מלשון נצבים שפירושו עמידה היא מלשון התעוררות חדשה והיא מלשון הרגיל בדברי הש"ס עמדה ונתקדשה עמדה ונשאת שפירושו התעוררות וזהו קיומו:
14
ט״וונראה דהנה כתיב המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וע"כ ניתן מהשמים כח החידוש בכל דבר, והמשכילים יבינו ליקח את כח החידוש להחליף כח בעבודת הש"י ושיהי' חביב בעיניו כשעה ראשונה, ובזה יש לפרש הלשון נצבים היום עפי"מ דאיתא בספרי הרבי הקדוש זצללה"ה מלובלין בפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך דבכל יום ויום ניתנת מהשמים ללב בני ישראל ידיעה חדשה וזהו וידעת היום, עכ"ד, ובסגנון זה יש לומר בפירוש נצבים היום שכח הקיום שהוא מחמת כח החידוש ניתן בכל יום ויום חילוף כח חדש עם חידוש מע"ב שהוא בכל יום:
15
ט״זולפי האמור יש לפרש דברי המדרש רבה דפתח פיתחא להאי פרשתא מהא דשנו חכמים תפילת השחר עד חצות תפילת המנחה עד הערב תפילת הערב אין לה קבע היינו כל הלילה, ואינו מובן מה שייכות זה לעניני הפרשה, ויש לומר דהנה בש"ס ברכות (כ"ט:) בהא דהעושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע רבה ור' יוסף דאמרי תרוייהו כל שאין יכול לחדש בה דבר וברש"י בבקשתו והיינו לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר, והנה כל שעות היום הן עת תפילה ועם סיום זמן תפילת השחר מתחיל זמן תפילת המנחה, ועם סיום מנחה מתחיל זמן תפילת הערב, וזמן תפילת הערב נסמך לתפילת השחר, וכל התפילות הן בנוסחא אחת, קשה להבין איך יהי' ביכולת האדם לחדש בה תמיד, ונראה דזה נמשך נמי מפאת חידוש כל יום מעשה בראשית, והוא ממש ענין נצבים היום כנ"ל:
16
י״זונראה עוד לומר דבאשר ניתן לעולם כח החידוש בכל יום, והמשכילים נוטלין זה הכת לעבודת ה' ולחידוש דבר בתפילה, ובאם לאו ח"ו נוטלין הסט"א את כח זה, וע"כ יצה"ר הוא נקרא מלך זקן וכסיל, ועם זה אמרו ז"ל בקידושין (ל':) יצרו של אדם מתחדש עליו, או מתגבר עליו בכל יום, ולכאורה בלתי מובן שזה היפוך זקן שמשמעו נתישן בלתי חידוש, אך הוא הדבר שמעצמו הוא בלתי שום התחדשות אך כאשר בא לעולם בכל יום כח התחדשות אם אינם נוטלין החידוש לטוב נוטל הוא כח החידוש, ועיין בזוה"ק (ח"א קע"ט:) דיצ"ט מקרי ילד מסכן ואיקרי נער בגין דאית לי' חדתא דסיהרא דמתחדשא תדיר, עכ"ל וממילא יצה"ר איהו להיפוך, וע"כ כל כח החידוש והתגברות שבו הוא רק מפאת שאינן נוטלין החידוש לקדושה נוטל הוא כח החידוש, ואולי הוא בכלל הא דבזוה"ק (ח"א ר"א.) דהא לא אשתלים מנוולא דא אלא בחטאין דבני נשא:
17
י״חולפי האמור מובן הא דתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, וברש"י כשרואה שמחבבין את המצות, והיינו כי חיבוב מצוה הוא מכח החיות והתחדשות, ובזה נוטלין את כחו ממנו ונשאר זקן וכסיל, ובודאי כשתפסק חיותו היינו כשישראל יעשו בהתחדשות ובחיות יטלו ממנו חיותו ומטא זמני' למתבלע:
18
י״טועם זה יתישב לנו מ"ש בדתן ואבירם יצאו נצבים, דהנה ידוע בספה"ק דדתן ואבירם בחיצוניות לעומת משה ואהרן בקדושה, והנה ידוע מדריגת משה שלא הי' צריך להכנה והי' תמיד מוכן כמ"ש ואתה פה עמוד עמדי והי' עומד תמיד בלי נפילה ושינוי, ולפי דברינו הנ"ל מחמת שהי' בכל פעם בהתחדשות החיות, ומובן שלעומתו דתן ואבירם בחיצוניות היו בכל פעם בהתחדשות הרשעות וע"כ לא נשתנו ולא נכנעו מפני משה, וע"כ כמו בקדושה כתיב אתם נצבים היום כן לעומתם דתן ואבירם כתיב בהו נמי לשון נצבים:
19
כ׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים במלאכים כתיב שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל כתיב אתם נצבים, דהנה שרפים עומדים ממעל לו פירש"י (בישעי' ואו ב') לו לשמשו [דח"ו לומר לעילא מיני', וכן הוא בנגינות הטעמים דתיבת ממעל מוטעמת במפסיק ודו"ק] והפי' עומדים כפי דברינו הנ"ל הוא לשון התעוררות כמו עמדה ונתקדשה, והיינו שהם מתעוררים תמיד בחיות חדשה ובחיבת הקודש לשמשו וכל שעה ושעה דומה להם כאלו לא שמשו מימיהם, וכן בדין כי המלאך איננו בעל שינוי ובהכרח לומר דבאותה בחינה עצמה שהי' בשעה שנברא כן הוא תמיד, ואם הי' בו קצת יושן והתקררות, הרי הוא שינוי מכמות שהי' ובהכרח לומר שחביבה עליו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה בלי שינוי, וא"כ הא דשרפים עומדים ממעל לו והא דאתם נצבים היום הוא ענין אחד:
20
