שם משמואל, נצבים ט׳Shem MiShmuel, Nitzavim 9
א׳שנת תר"פ
1
ב׳אתם נצבים היום כולכם וגו' לעברך בברית וגו' נראה לפרש צורך כריתת הברית ומ"ש לעברך דמשמע הם מעצמם והלוא משה הוא המעבירם והי' לכאורה יותר נאות הלשון להעבירך וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
2
ג׳והנה קי"ל כיביש יחיד לא שמי' כיבוש, ולכיבוש א"י הי' נצרך דווקא כיבוש רבים, והטעם י"ל דא"י היא כוללת כל הקדושות וכמו למעלה [כידוע מענין א"י למעלה] כן למטה, וע"כ בריש מס' כלים נמנה לא"י עשר קדושות זו למעלה מזו, כי מספר עשר הוא שלימות המספר, וזה מורה שהיא כוללת כל הקדושות, וע"כ לכבוש את א"י מיד הטמאים ולהכניסה למעלתה להיות כוללת כל הקדושות, אי אפשר אלא ע"י כיבוש רבים שהוא כולל עשר כתות מישראל כמו שנמנה כאן ראשיכם שבטיכם וגו' שמורה שהם כוללים כל מיני קדושות והם מרכבה למלכות שמים א"י דלעילא שכולל כל הקדושות וכמ"ש אני חומה שחומה מאחדת את כל יושבי', כן מאחדת כל הקדושות:
3
ד׳אך להיות מרכבה למלכות שמים שכוללת כל הקדושות איננו דבר נקל כי אין דעתן של בנ"א שוות ואין מדותם שוות, ומאחר שהם מחולקין איך יהיו כולם יחד מותאמים בדעת אחת להיות כוללים כל הקדושות, שהרי זה נמשך יותר לזה וזה לזה, ונראה שזה נמשך מחמת הרצון שהרצון עולה על הדעת כידוע, וע"כ מחמת עוצם הרצון להיות נמסר למלכות שמים שהיא למעלה מהדעת, שוב אין חילוק הדעות והמדות מפסיקין, אבל אית רצון ואית רצון, ומובן שרצון כזה שיהי' עולה על הדעת צריך להיות בתכלית העומק:
4
ה׳אך כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שרות זכתה בגירותה מה שלא זכו שום גרים, וכבר היו גרים למכביר שעזבו את שלחן מלכים ובאו במקלם ותרמילם להספח אל עדת ישראל אף בהיותם דוים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם, ומ"מ לא זכו למה שזכתה לכל חמדת ישראל ומלכות ב"ד ומלך המשיח, והטעם כי נעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והיא השיבה באשר תמותי אמות ולא אמרה שתזהר שלא תבוא לידי מיתת ב"ד, אלא אמרה כי אפי' גירותה זה תגרום לה מיתת ב"ד [שהרי אחר שגיירה אם תחלל את השבת תסקל] מ"מ שוה לה להתגייר ולספח לעדת ישראל, כי אפי' ישראל המומת בב"ד יקר בעיני' כמה וכמה מחסידי אוה"ע כאמרם ז"ל ב"מ (דף נט.) מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, וזהו תכלית הרצון, ע"כ בשביל זה זכתה למה שזכתה עכ"ד, ובדברים אלו הסברתי לי מ"ש חכז"ל ב"ב (צ"א:) וישם כסא לאם המלך זו רות שהיתה אמה של מלכות, ולא נקראה כל המשפחה אב ואם של המלכות אלא היא, ובהנ"ל יובן כי מלכות ב"ד היא מרכבה למלכות שמים הכוללת כל הקדושות שאי אפשר לזכות אלא בתכלית הרצון שעולה על הדעת, וע"כ רות שזכתה לתכלית הרצון כזה אפי' שיסתעף מזה שתהרג בב"ד היא נקראת אם המלכות:
5
ו׳ולפי האמור י"ל שגם ישראל שבאין לכבוש את א"י שהי' נתבקש שיהיו מרכבה למלכות שמים כנ"ל, הוצרכו לתכלית עומק הרצון בדרך הרצון של רות, וזה הי' ענין קבלת האלות והברית, יש היו מתרצין שאף שמצד קבלתם עליהם את האלות יש מקום שיסתעף מזה לימים יבואו כאשר יחטאו ח"ו צרות רבות ורעות ככל אלות הברית, ואם לא יכניסו א"ע ברצונם לזה לא ידעו מאלות אלו מאומה, וככל הגוים אשר לא השיגום צרות רבות ורעות כאלה שעשה ה' ככה לארץ הזאת וכלשון התנחומא ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בו בדבר הזה, א"כ זהו תכלית הרצון שהכל שוה בעיניהם כדי להיות תחת כנפי השכינה מעין הרצון של רות, וע"כ בשביל זה זכו להיות מרכבה למלכות שמים, ומעתה יובן הלשון לעברך ולא להעבירך שמורה שהם בעצמם נרצים לקבל עליהם כזה, ובשביל זה זכו להתכלל בכנס"י לכבוש את הארץ:
6
ז׳והנה ישראל בביאתן לארץ אחר שהתאחדו בכנס"י שוב ניתן להם להיות זריזים במצוות כל פרט ופרט כמ"ש הרמב"ן שהמצות הן משפט אלקי הארץ, וכיבוש הארץ היא מצוה בכלל, וזה ניתן כח ועצמה לכל אחד לעשות חיל בתורה ומצוות כל איש ואיש בפרט, והכלל מסייע לפרט:
7
ח׳ונראה שדוגמא זו י"ל בתקיעות מיושב ותקיעות מעומד, שע"י תקיעות דמיושב שמקבלין עליהם את הדין כידוע בספה"ק דשעת התקיעות היא שעת הדין, ומרמזין ששוה להם כל מה שיגזור עליהם השי"ת כדי לנקותם ולזכותם להשיבם תחת כנפיו, בזה עצמו באין לתכלית עומק הרצון ומתאחדין בכנס"י, א"כ אז היא שעת הדין לכל אחד ואחד בפרטות אם הוא ראוי להתאחד בכנס"י, וע"כ תקיעות שלא על סדר ברכות כל יחיד ויחיד חייב, אך תקיעות דמעומד שכבר התאחדו ישראל ע"י תקיעות דמיושב אז עולין מעלה מעלה ע"י כל כנס"י יחד שצותן עזר לכל פרט ופרט, וע"כ אינן אלא בחבר עיר שהכלל מסייע להפרט וכמו ישראל אחר ביאתן לארץ שהכלל מסייע להפרט לעשות את המצוות שהן משפט אלקי הארץ:
8
ט׳ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה"א וגו' ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו' נראה לפרש דהנה בפ' עקב כתוב ומלתם את ערלת לבבכם והיא מצוה על האדם לעשותו, וכאן כתיב ומל ה"א את לבבך וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
9
י׳ונראה עוד לומר שהאדם בטבעו אחר אכילת אדה"ר מעץ הדטו"ר יש לו שני יצרים מתולדה יצר טוב בחלל הימין של הלב ויצה"ר בחלל השמאלי, ומחמת עוונות רח"ל מתגדל היצה"ר ומתפשט ואוטם את חלל הימני, ונמצא יצה"ט מכוסה וטמון בתוך חלל הימיני ואוטם זה נקרא ערלת הלב, וזה שפירש"י ערלת לבבכם אוטם הלב וכיסויו, אבל יצה"ר שתוך חלל השמאלי אינני נקרא ערלה שהרי איננו אוטם ומכסה מאומה, אלא כך הוא מהתולדה, ומובן שזה האוטם הנקרא ערלה הוא מגדיל עוד יותר את התשוקה לרע יותר ממה שהוא מתולדה, ומ"מ מחמת שמציאותו היא ע"י האדם בעצמו יש לו מעלה שמ"מ ביד האדם להסירו ממנו ולעומת שבא כן ילך, ובכח האדם בעצמו לסלקו אבל זה שהוא מתולדה אין כח ביד האדם להסירו אלא הקב"ה שבראו, [זולת בני עלי' כמו דהמע"ה שכתוב ולבי חלל בקרבי והמה מועטין] וע"כ בערלת הלב שמציאותה ע"י תפיסת יד האדם כתיב ומלתם, האדם בעצמו, אבל זה שמתולדה שאין כח ביד האדם להסירו באה ההבטחה ומל ה"א את לבבך וגו' ולא הוזכר בכאן לשון ערלה כלל, ומ"מ זה שמתולדה ומסדר הבריאה שאיננו נקרא ערלה לא יתכן סילוקו והעדרו לגמרי, שסילוק והעדר שייך לומר רק בפסולת הבריאה וכמו קליפה לפרי וערלת בשר לגוף, אבל זה שהוא מסדר הבריאה ויש לו מקום בחלל השמאלי שבלב אחר חטא אדה"ר, אם אתה אומר לסלקו עד שיעדר לגמרי ישאר חלל השמאלי רֵק ולמגן, ולא יתכן שישאר חלק מהאדם בלתי שום צורך, ע"ז אמר הכתוב שאיננו מעדרו לגמרי אלא שיהפך לסטרא דקדושה, והיינו שתוספת תשוקה שבו לדברים החומרים, תתהפך לתשוקה ברשפי אש לסטרא דקדושה, וזש"ה לאהבה את ה"א, כלומר שהתשוקה תתהפך לאהבה את ה"א וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא, ויובנו הדברים כי שורש התשוקה לעולם הוא בטוב אלא מחמת הנפילה ירדה לדברים חומרים, וע"כ לעתיד באה ההבטחה שיוחזר הכל לשורשו, וא"כ שוב יהפך גם זה לטוב כנ"ל:
10
י״אוזה שמסיים הכתוב ונתן ה"א את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, אויביך ושונאיך הם עשו וישמעאל כמ"ש הרבינו בחיי, וידוע ששריהם כוללים כל השבעים שרים של כל השבעים אומות ל"ה מזה ול"ה מזה, וידוע עוד שכל האלות וצרות, שורן שמינייהו הוא, ובסטרא דקדושה רק עוז וחדוה במקומו, אלא ע"י עבירות יש להם כח להתפשט ולהצר לישראל, וע"כ לעומת שבאה הבטחה שלעתיד יחזור הכל לשורשו ותשוקתו של אדם תשוב לאהבת ה' אמר הכתוב שה"ה להיפוך שהאלות האלה יחזרו נמי לשורשם מקום מוצאם ויחולו על ראש עשו וישמעאל שמינייהו הן:
11
י״בובזה יש לפרש מה שכתוב אח"כ ואתה תשוב ושמעת בקול וגו' ותמהו כל המפרשים הלא כל הפרשה שעד כאן מדברת אחר התשובה ומה זה שכתוב עוד ואתה תשוב הלא כבר עשו תשובה, ויש לפרש היות ידוע שלפי מסת מעלת ומדריגת האדם בה במדה הוא מגדיל בעיניו את חטאו, וע"כ התשובה שמקודם מילת הלב שהיתה רק על עוונות שהי' מכירן לעבירות, ויתכן שיש לו עוד דקים מאלה שעוד לא הכירן לחטא, לזה באה התשובה שלאחר מילת הלב על עבירות שלא הי' מכיר בהן לעבירות עד הנה ואפי' בלתי חטא כלל נמי אחר שהתשוקה לדברים חומרים נהפכה לאהבת ה', עתה הוא מרגיש חוסר האהבה והתשוקה שמקודם, וע"ז עצמו הוא זקוק לתשובה, וכידוע מענין תשובת רבינו סעדי' גאון על קוצר העבודה דמעיקרא ובכלל זה חוסר האהבה ורעותא דליבא שזהו העיקר בעבודה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב:
12
י״גונאמר דוגמא דידי' עכ"פ בר"ה ויוהכ"פ וסוכות שמחמת עוונות של כל השנה נתפשטו חלקי הרע עד שאוטמים וסותמים את הלב, וזה נקרא ערלת הלב, והם עצמם העומדים ומקטרגים בר"ה אך ע"י תשר"ת איתא בתקה"ז שמסלקים ג' קליפות שבלב ועליהם אמר ה' הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע, ודינים קשיין מתעברין מעלמא מאן דינין קשיין אלין רשעים גמורים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהם הם הרשעים גמורים של כל איש ואיש בפרטות, והנה אלו הם ערלת הלב ובמה שישראל תוקעין בשופר מקיימים מ"ש ומלתם את ערלת לבבכם, וזה סובב הולך בכל ימי עשי"ת שהלב מתנקה מערלתו עד יוהכ"פ שהכל שב אל שורשו, ואז בצד מה זוכין למילת הלב עצמה שנהפך הכל לאהבת ה' וכמ"ש ומל ה"א את לבבך וגו' לאהבה וכדרך הנ"ל, וע"כ כאשר הכל שב לשורשו, נתקיים גם מאמר הכתוב ונתן ה"א את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך וכמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, עוונות תם, כי האלות חוזרין לשורשן שהם עשו וישמעאל, וזהו שיסד הפייט במערבית של סוכות הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורחות חיים, זעם בשלי צרים ואיים, חרה אפי בם מהיות חיים, ובסוכות נתקיים הכתוב ואתה תשוב שאחר דביקות האהבה נסתעפה מזה תוספת תשובה על העבר מה שלא היו מרגישין מקודם וכנ"ל, ומתפללין הושענא, ולפי"ז יובן מה שהלולב בכללו נקרא הושענא כאמרם ז"ל מעיקרא אסא והשתא הושענא, שהלולב עצמו שהוא דביקות אהבה גורם ההרגש שעדיין צריכין לישועה:
13
י״דכי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ויש להבין שלעולם המחשבה מוקדמת לדיבור פה, וא"כ הול"ל בלבבך ובפיך:
14
ט״וונראה דהנה ברש"י שהתורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ משמע דמפרש בפיך ובלבבך תורה שבע"פ ותורה שבכתב, והענין שמייחס תורה שבכתב לבלבבך אין הפירוש תורה שבכתב הכתובה על הקלף, אלא הכתובה על לוח הלב כלשון הכתוב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, עד שנעשה הוא והם דבר אחד והלב בעצמו יהי' תורה, ובודאי היא מדריגה גבוהה עד מאד, והוא יעוד לעתיד, וכן מצינו בדורות ראשונים שנקראים תמימי דרך, ובמדרש ויקרא (פרשה ב' יו"ד) שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, הייני שלבם בעצמם הי' כמו תורה להם וידעו מעצמם המצוות עד שלא ניתנו [ובוודאי אין הפירוש בלבוש המצוות כמו שאנו מקיימין אלא כבזוה"ק שיעק"א בפיצול המקלות קיים מצוות תפילין, והיינו שידעו ענין ורוחנית המצוה ועשו להם לבושים כמו בינת לבם והדברים עתיקים] והדרך לזכות למדריגה זו או אפי' בקצת ממנה הוא דווקא ע"י יגיעה רבה והתעצמות בתורה שבע"פ ובאמצעותה גוף ושכל האדם נתקדשים עד שיהי' ראוי שיהיו ד"ת נבלעים בדמו וכמו קלף המעובד לכתיבת ס"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיבוד לשמה בקלף לס"ת רמז יש בו לעיבוד הלב עד שיהי' ראוי לקלוט דברי תורה עכ"ד, ועיבוד וזיכוך הלב הוא דווקא ע"י יגיעה בתורה שבע"פ, ומעתה מובן שהדברים כסדרן נאמרו בפיך זה התעצמות בתורה שבע"פ ובאמצעות זאת יזכה לבלבבך, היינו שיהיו דברי תורה נכתבים על לוח לבו:
15
ט״זונראה שזה עצמו הוא הענין שקבעו לכל יו"ט מסכתא בפ"ע וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה שהחכמים גנזו האור של יו"ט בהמסכתא עכ"ד ולפי דרכינו יתפרש שלקבל האור של יו"ט שיהי' קבוע על לוח לבו צריך שיהי' הלב מעובד ומזוכך ראוי לאותו האור, וזה משיגים ע"י התעסקות במסכתא של אותו יו"ט:
16
י״זשוש אשיש בה', תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי', נראה שבכתוב זה מרומז כל סדר ירחא שביעאה כבזוה"ק (ח"ב קפ"ד.) כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה וההיא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי מיני' נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן, וכד מטא זימנא לחדתות ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו וכו' וכד מתערי ישראל לתתא בשופר וכו' אשגח ואשכח אתערותא דרחמי וכו' והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא עכ"ל וא"כ ישראל מרגישין כי כל הדין הוא רק לטובתם שיזכו לכל קדישין יקירין וכל ברכאן התלויין בירחא שביעאה, וזהו שוש אשיש בה', שם הוי' הוא רחמי, שהרי הכל הוא רחמים רבים, ותגל נפשי באלקי, שם של דין שישראל גילים ושמחים עם הדינים וכמ"ש (נחמי' ח' יו"ד), כי חדות ה' היא מעזכם, שיודעין שהדינים הם רק לצורך החסדים, והם גבורה שבחסד, כי הלבישני בגדי ישע הם יוהכ"פ כבמדרש ויקרא (פ' כ"א ד') ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ כי ביוהכ"פ ישראל נושעים, וע"כ לעומת ה' אורי בר"ה כתיב שוש אשיש בה' ולעומת וישעי ביוה"כ כתיב כי הלבישני בגדי ישע, והנה בגד הוא העשוי ומחותך כמדת האיברים, כן הישועה לישראל ביוהכ"פ היא כמסת התשובה זכו נכתבין לחיים, ומ"מ אפי' אותם שלא הגיעו לישועה גמורה מ"מ נעשה להם גאולה בזה הענין שיהי' יכולת בידם לשוב בסוכות וז"ש שובה אלי כי גאלתיך, גאלתיך הוא לשון עבר והיינו שובה אלי בסוכות כי גאלתיך ביוהכ"פ, ובסוכות נתקיים בישראל הביאני המלך חדריו והוא אור מקיף על כל האדם אפי' רגלים של האדם נתקבלו לסוכה, וע"ז כתיב מעיל צדקה יעטני שהצדקה שעשה ה' עם ישראל אף שלא זכו בדין היא כמעיל המקיף לא כענין בגד הנעשה ביוהכ"פ שהוא כמסת התשובה כנ"ל, כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כלי' זהו בשמ"ע שאז יעקב רישא לחדוותא כבזוה"ק לזה רמז כחתן יכהן פאר תפארת ישראל וככלה תעדה כלי' היא כנס"י המתייחדין באביהן שבשמים כידוע בכוונות:
17