שם משמואל, נח י׳Shem MiShmuel, Noach 10
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳במדר"ת ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן כך שנו רבותינו על שלשה עבירות נשים וכו' על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר וכו' ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצוות האלו אמר הקב"ה אדה"ר תחילת בריותי הי' ונצטוה על עץ הדעת וכתיב בחוה ותרא האשה וגו' ותתן גם לאשה עמה ויאכל וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו וכתיב בתורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך תשפוך דמה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה, מצות חלה מנין היא טמאה חלתו של עולם דאר"י בן דורמסקא כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה לאדה"ר דכתיב ואד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה"א את האדם עפר וגו' הדלקת נר מנין היא כבתה נרו של אדם דכתיב נר אלקים נשמת אדם לפיכך תשמור הדלקת הנר:
2
ג׳ויש להבין מה שייכות יש למאמר זה בענין הפרשה, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה בפ' בראשית דקדקנו דבחוה כתיב שלשה דברים, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, והגדנו שם שמקבילין לדברי הנחש שהזכיר שלשה דברים, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע, ומקבילין לגוף ונפש ושכל עיי"ש, ואין מהצורך לכפול הדברים, והנה גרמה לאדם שנשתאב בו יצה"ר נמי בגו"נ ושכל, היינו שהגוף לא יהי' נמשך מעצמו לרצון ה', תחת אשר מקודם החטא הי' הגוף נמשך מעצמו אחר רצון ה', אף בלי דעת, וכמו ברזל אחר אבן השואבת, והנפש שענינה השתוקקת שמקודם החטא לא הי' לו השתוקקת אחרת כי אם אלקית, ואחר החטא היא משתוקקת לדברים גשמיים, והשכל שמתחלה הי' צח ובהיר בהשגות נעלות, ואחר החטא נתערב בו מהטעיות וצריך יגיעה רבה לברר האמת וכולי האי ואולי:
3
ד׳ונראה שלעומתם חושב התנחומא שלשה דברים, טמאה את חלתו של עולם, ושפכה את דמו, וכבתה את נרו, טמאה את חלתו היא קלקול הגוף שהגוף הוא חלתו של עולם כמו שהביא המדרש שכך הי' יצירת גופו, כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים כנ"ל, שפכה את דמו הוא קלקול הנפש, כי הדם הוא הנפש, כבתה את נרו הוא השכל כענין שכתוב בהלו נרו עלי ראשי, וע"כ נצטוו הנשים על שלשה מצות הללו לכפר על חטא חוה שגרמה קילקול שלשה דברים הללו, וכה חטא זה מתכפר והולך עד עת קץ שיתכפר לגמרי ונראה דבלא"ה הי' הקטרוג גדול מאד והי' בהם כח למנוע הלידה, ומזה הי' בא ח"ו שמתות בשעת לידתן:
4
ה׳והנה במדרש תהילים ד"א אשרי האיש [אשר לא הלך בעצת הרשעים] מדבר באדה"ר אמר אדה"ר אשרני אם לא הלכתי בעצתו של נחש ובדרך חטאים לא עמד אשרני אם לא עמדתי בדרכו של נחש, ובמושב לצים לא ישב אשרני אם לא ישבתי במושבו של נחש ושל לצים וכו' מכאן שהי' ליצן [כך הוא גי' הילקוט] וכו' ד"א אשרי האיש זה נח דכתיב נח איש צדיק אשר לא הלך בעצת רשעים בשלשה דורות דור אנוש דור המבול דור הפלגה על דעתו דר' יהודה בעצת רשעים זה דור אנוש ובדרך חטאים זה דור המבול ובמושב לצים זה דור הפלגה שהיו כולם ליצנים וכו', אשר פריו יתן בעתו זה שם, ועלהו לא יבול זה חם וכל אשר יעשה יצליח זה יפת:
5
ו׳והנה שלשה תוארים הללו, רשעים, חטאים, לצים, יש לפרש שהם קילקול גוף ונפש ושכל רשעים הוא בנפש כמ"ש נפש רשע אותה רע, חטאים היא בגוף, ובש"ס יומא חטאים אלו השגגות ושוגג הוא בלי דעת ומתייחס רק לגוף, לצים הוא בשכל כבמדרש כל לצים שבמקרא במינות הכתוב מדבר, ומינות הוא קילקול השכל, וכן עמידה הליכה ישיבה, עמידה הוא בגוף, הליכה מתייחס לנפש שהיא מתנענעת, ישיבה להשכל מלשון ישוב הדעת, וע"כ נתן הכתוב הליכה לרשעים, ועמידה לחטאים, וישיבה ללצים, ואמר המדרש שהכתוב מדבר באדה"ר שהי' מתאונן על עצמו שנכשל בשלשה אלה כנ"ל, ומדברי המדרש שלפנינו דמדבר בנח משמע דרשעים בשכל ולצים בנפש וכמו שיבוא לפנינו בעזהי"ת:
6
ז׳ונראה דמה דאמר עוד המדרש דבנח הכתוב מדבר היינו דנח תיקן חטא אדה"ר בשלשה דברים הללו, כי כבר הגדני ששלשה דורות, אנוש, מבול הפלגה, הי' שולט בהם כחות חיצוניות שהיו מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, דור אנוש לע"ז, דור המבול לג"ע, דור הפלגה לשפ"ד, ונח בשלש דורות הללו הי' לו נסיון גדול שלא נפגם מאויר משחת שהי' שולט אז, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים במחשבה, ונח עמד בצדקו בכל שלשה דורות ולא נפגם אפי' במחשבה, וידוע דברי מהר"ל דשלשה עבירות אלו הם זה בגוף וזה בנפש וזה בשכל [אף שלפי פירושנו הנ"ל בשלשה תיבות רשעים חטאים לצים שהם נפש גוף ושכל לא אתיא כדברי המדרש רשעים דור אנוש לצים דור הפלגה שדור אנוש הוא חטא ע"ז שבשכל ודור הפלגה הוא שפ"ד כמו שהגדנו במק"א, אין לחוש כי ג' אלה מתחלפין, והמקולקל באחד מקולקל בכולם, וכבר הגדנו שהם לעמת הג' מתנות טובות שבמדרש מטות שזכה באחת מהן זכה בכולם, ואלה הם להיפוך, ואין תימה מה שבאדה"ר מתפרש רשעים חטאים בסדר נפש גוף שכל, ובנח מתפרש שכל גוף נפש, וכן דורש נמי באברהם רשעים זה דור הפלגה שהוא שפ"ד שהוא בנפש, וכן יתפרש נמי באדה"ר], וע"כ תיקן נח את חטא אדה"ר שהי' בשלשה אלה:
7
ח׳ונראה דזהו השלשה תוארים של נח, איש צדיק, תמים הי' בדורותיו, את האלקים התהלך נח, תמים הוא בגוף, וכענין שנאמר לאברהם בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים, ובמדרש שהערלה הוא פסולת ומום הגוף, ובמילת הערלה נעשה הגוף תמים, א"כ נח שנשתבח שהי' תמים הוא תיקון הגוף, וע"כ דרשו מזה שנולד מהול, ובש"ס ע"ז שלא הי' טריפה, היינו שהגוף הי' שלם, צדיק בנפש, שצדיק הוא היפוך הרשע, וכמ"ש נפש רשע אותה רע, ע"כ להיפוך הצדיק הוא שלימות הנפש, וכן כתיב לא ירעיב ה' נפש צדיק, את האלקים התהלך נח, הוא בשכל, ונראה שע"כ הזכיר שמו בפסוק ראשון שלשה פעמים, לרמז זה שזכה לתקן את שלשה אלה:
8
ט׳ולפי האמר יובן קריאת שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה', שמאחר שהוא תיקן את החטא, ראוי שהוא ינחמנו וגו', דבלא"ה מה טעם שזה ינחמנו, ולמה הוא ולא אחר אלא ודאי שנביא הי' וקרא את שם בניו לפי מה שראה שהוא יתקן את החטא:
9
י׳ונראה עוד לומר דזה שהוליד שלשה בנים שם חם ויפת, שבודאי הי' הקטרוג מחטא אדה"ר עדיין גדול שלא יולידם למען לא יבוא לבנות העולם מהם, אך בשביל שתיקן את חטא אדה"ר נדחה המקטרג וכחות החיצונים מלמנוע לידתם, והוא כעין תיקון הנשים במצוות נדה חלה והדלקת הנר לדחות את המקטריגים וכחות החיצונים שמאמצים למנוע את הלידה כנ"ל, כן נמי הי' ענין נח שהמקטריגים וכוחות החיצונים הי' רוצים למנוע לידת הבנים בשביל חטא אדה"ר, והוא בתיקונו את החטא דחה את כוחות החיצונים ההם:
10
י״אולפי האמור יש ליתן טעם על איחור לידת הבנים, שבמדרש נתן טעם לזה והובא ברש"י, ולפי דרכנו י"ל עוד מחמת כחות החיצונים שהי' מונעים הלידה עד שתיקן את החטא של אדה"ר, ואף שבפועל עדיין לא הי' דור הפלגה, מ"מ הי' בכח, ונעשה באריכת זמן הזה צדיק תמים עד שלא יוכלו לו, והשי"ת היודע מחשבות דן את האדם לפי מעשים טובים שעתיד לעשות כידוע:
11
י״בוהנה כבר הגדנו ששלשה בנים אלו מקבילים לגו"נ ושכל, שם בשכל, חם בגוף, יפת בנפש, ואין מהצורך לכפל הדברים, ולפי דברינו הנ"ל יש להוסיף ולומר שכל עצמן של לידתן הי' מחמת תיקון שלשה אלו, ע"כ הי' תיקון זה נראה בהבנים, וזהו שבמדרש תהלים הנ"ל, דבשביל שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, הי' שכרו אשר פריו יתן בעתו זה שם, ועלהו לא יבול זה חם, וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, שלשה אלה מול שלשה אלה, ואף שאחרית דבר חם שלא הי' צדיק, מ"מ י"ל שבתולדתו הי' הגוף מזוכך, אלא שהוא קלקל בעצמו מחמת רוע בחירתו, וכן משמע דמחמת ששימש בתיבה לקה בעורו ונעשה מפוחם מכלל שמתולדתו לא הי' כן:
12
י״גולפי האמור יובן דברי המדרש תנחומא דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהא, דעל שלש עבירות וכו' להעיר על ענין נח ועל לידת הבנים שהי' הכל בדומה וכנ"ל:
13
י״דוהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, והנה זה בא ללמד ונמצא למד, ששבת הוא תיקון על חטא אדה"ר וכבזוה"ק, שאין משתמשין באילן בשבת הוא עץ הדעת, ומשמע ששבת הוא תיקון על חטא אדה"ר שהי' משולש בגוף ונפש ושכל, וזהו בשבת נר של שבת מתייחס לשכל כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי וכנ"ל שנצטוות הנשים על הדלקת הנר, קידוש היום בדיבור מתייחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתורגם לרוח ממללא, סעודת שבת מתייחס לגוף, וכמו שלרמז זה נזכר שם נח שלשה פעמים בפסוק ראשון כנ"ל לרמז זה, כן נזכר נמי בפרשת ויכולו שלשה פעמים ביום השביעי לרמז זה:
14
ט״ווממוצא הדברים שע"כ שבת מעותד לתשובה, כי חטא אדה"ר הוא מונח כאבן על לב האדם שאינו מניחו לעשות תשובה וכמו בתחילתו שהחטא הביאו לומר אכלתי ואוכל עוד, וכבמדרש שהקב"ה פתח לו פתח של תשובה ואמר לו ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן שהוא לאו, וע"כ בשבת שהוא תיקון ממילא על חטא אדה"ר וכמו בתחילה שלא נתגרש מג"ע עד מוצאי שבת, והשבת הגין עליו, א"כ ממילא ניטל האבן מעל לב האדם, והאיש הרוצה לעשות תשובה מוצא זמן מוכן לזה בשבת יותר מבשאר הימים:
15
ט״זבמדרש פרשה כ"ט ונח מצא חן בעיני ה' כתיב ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך א"ר חנינא אינוניתא אונקיא אחת היתה ביד נח א"כ למה נמלט אלא בבור כפיך אתיא כי הא דאמר רבי אבא כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי' נח שנשתייר מהם לא הי' כדאי אלא שמצא חן בעיני ה':
16
י״זויש להבין וכי ח"ו משא פנים יש בדבר, ואם כדי להעמיד שארית עולם, אינו שייך לומר שהוא מצא חן אלא קיום העולם עשה זאת, ויותר הי' צודק לומר שמצא חסד אעפ"י שאינו כדאי, אבל מציאת חן בעיני ה' ואינו כדאי הוא שני הפכים בנושא אחד, כי אם אינו כדאי אי אפשר שיהי' נושא חן בעיני ה', כי נשיאת חן בעיני ה' הוא רק מחמת כושר המעשים, ולא מחמת דבר אחר, ועוד כי התורה העידה עליו שהי' צדיק תמים, והיתכן לומר שלא הי' כדאי:
17
י״חונראה דהנה בשמות רבה שלהי פרשה מ"ה בפסוק וחנותי את אשר אחון באותה שעה הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים, והוא אומר האוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים, וכל אוצר וא צר, ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחניתי את אשר אחון וכו' ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה יגיע מזה לא צר גדול ממי שיש לו משכרו, והגיד הפי' מי שאין לו, היינו שיודע שאין לו כלום, בשביל זה מגיע לו מאוצר גדול, עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים, דודאי לאיש כמוני איננו רבותא כ"כ לידע שאין לו כלום, כי לא יתכן לאיש בר דעת שיחשוב שיצא ידי חובתו שמגיע לו שכר, ולא יתכן שיחשוב שמגיע לו שכר אלא המוכה בסנורים ומשוגע גמור, והרבותא הוא לאיש רם המעלה כמרע"ה שלא הי' ולא יהי' על עפר משלו להוריד תורה מן השמים ואותות ומופתים שלא הי' מעולם דוגמתם, ואעפי"כ ידע והשכיל שאין מגיע לו אצל בוראו כלום, וכבמדרש ר' פרשת ואתחנן שמכל עשרה לשונות של תפילה לא נתפלל מרע"ה אלא בלשון תחנונים, א"ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לשום ברי' כלום אצל בוראו, וכמו שאמר שלח נא ביד תשלח שפירש הרמב"ן שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר הגון לשליח ממנו, זהו רבותא גדולה, ואליו ולכל הדומה לו במדה זו נאמר וחנותי את אשר אחון שמחמת שיודע שאין לו כלום אני נותן לו מאוצר גדול:
18
י״טובדוגמא זו נאמר בנח שהי' צדיק תמים איש מרכבה ואעפי"כ לא מצא שום מעלה בעצמו, אדרבא הי' בעיני עצמי כשאר אנשי דור המבול כבמדרש ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, זהו רבותא גדולה, ובשביל זה עצמו מצא חן ונתקיים בו וחנותי את אשר אחון, ואף שלא הי' כדאי בשביל צדקתו כי הי' צריך לתומכו, והיינו שלהיות נעשה ראשית לכל העולם כאילו הוא התחלה לעולם וכל העולם יהי' נקראים בני נח ולא בני אדה"ר עוד, לזה הי' נתבקש שיהי' צדיק מחמת עצמו כמו אברהם, כמ"ש אלה תולדות שמים וארץ בהבראם אותיות באברהם שהוא הי' כמו התחלה לעולם כמ"ש מהר"ל בהא דאמרו ז"ל לך אני פוטר מכיבוד אב, כי לא הי' אברהם נסמך לשום דבר, רב לא הי' לו אב לא למדו, ובמדרש במדבר אשרי תבחר ותקרב אברהם נבחר ולא נתקרב אלא הוא קירב א"ע, אבל נח לא הי' לו מעלה זו והי' צריך סעד לתומכו, וא"כ איננו כדאי שיהי' הא התחלה לעולם, אלא מחמת שלא מצא מעלה בעצמו כלל וכאילו אין לו חיות כלל, וכאשר עשו דור המבול שאבדו כל חיותם כן עשיתי, ומה ביני לבינם, ובשביל זה עצמו מצא חן בעיני ה' מאוצר הגדול, וחידשו השי"ת כאלו היום נולד ונעשה ראשית והתחלה לעולם:
19
כ׳(ובמ"ש יש לפרש דברי המדרש שלהי פרשה כ"ט א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים ונח מצא חן בעיני ה' באיזה זכות בזכות תולדותיו עכ"ל, ויש להבין דמשמע שהבנים הי' צדיקים ממנו אתמהה, גם אין לפרש בשביל להעמיד תולדות בעולם כדי שלא יהי' העולם חרוב ונעשה עמו חסד כדי שיעמיד כל בנין העולם ואברהם וכל זרעו יצאו ממנו, שהרי כבר נולדו הבנים, והי' די שינצל שם לבדו, אלא כך הוא הפירוש, שכח בעצמו לא מצא בעצמו שום מעלה שיהי' ראוי להצלה, וגם לא בשביל בנין העולם, שהרי כבר נולדו הבנים כנ"ל, אלא חשב שבודאי בניו הם צדיקים ובזכותם הוא נמלט, וכעין שאמר משרע"ה שלח נא ביד תשלח כמו שהבאנו לעיל דברי הרמב"ן ביד מי שתשלח יהי' מי שיהי', יהי' הוא יותר ראוי ממנו, כך הי' נח חושב שבניו בוודאי טובים ממנו ובזכותם הוא נמלט, ואף שאיננו כן באמת מ"מ נלמד מזה שהקב"ה עושה חסד לראשונים בזכות האחרונים, דאל"ה לא הי' לו לנח לחשוב שנמלט בזכות תולדותיו ומוכח דכך הוא המדה):
20
כ״אואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, וברש"י הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר מה אנוש כי תזכרנו, וברמב"ן ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול, עכ"ל:
21
כ״בונראה ליישב דהנה במדרש פרשה כ"ו שתולים בבית ה' זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה, ולשון ששתלו משמע כמו המביא יחור או נטיעה רכה ממקום אחר ומפסיק חיותו משם ושתלו כאן שיהי' כל חיות יניקתו מכאן, וכלשון המדרש פרשה ט"ו כקרני חגבים הי' ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן, וכדמיון זה הי' נח ובניו וכל החי שנולדו בארץ והי' חיותם ע"י משטרי המזלות, וכאשר הביאם השי"ת להתיבה נחשב כאלו עקרם מכלל העולם והביאם להתיבה שהוא כדמיון בית ה' ושתלן שמה, שמעתה יהי' כל חיות יניקתם באמצעות התיבה, וידוע מתקה"ז וכן בדברי האריז"ל דהתיבה רומז לאימא המסככת על בני' שהוא למעלה משבעת ימי בראשית, ושוב נחשב כאלו כל העולם חרוב וחזר לתוהו ובוהו, וכמו באלף השביעי שיהי' כל העולם חרוב וצדיקים מה הם עושים הקב"ה עושה להם כנפים ושטין ע"פ המים כן הי' ענין התיבה ששטה ע"פ המים, ובזוה"ק (ס"ד:) מאי שנא דכתיב וה' המטיר על' סדום וגו' ומ"ש בטופנא דכתיב אלקים וכו' אלא בסדום אתעביד דינא ולא לשיצאה עלמא ובגין כך איתערב איהו בהדי דינא אבל בטופנא כל עלמא שיצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא, וכי תימא נח ודעימי' סתים מעינא הוה דלא אתחזי וכו', ובפשיטות אינו מובן, דאין הגשמי חוצץ בפני הרוחני, אך לפי דרכנו לאו משום חציצה אתו עלה אלא כאלו הי' בעולם אחר, וכמ"ש ביום הראשון ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וברש"י כסא הכבוד עומד באויר ומרחף ע"פ המים, ובדוגמא זו הי' התיבה, ובזוה"ק (ס"ח:) וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ר' אבא פתח רומה על השמים אלקים וגו' וי לון לחייביא דאינון חטאן ומרגיזין למאריהון בכל יומא ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא וגרמין דתסתלק מעלמא ושכינתא אקרי אלקים ועלה כתיב רומה על השמים אלקים, ת"ח מה כתיב וישאו את התיבה, דדחיין לה לבר ותרם מעל הארץ דלא שרייא בעלמא ואסתלקת מינה, והדבר כמבואר:
22
כ״גוא"כ שפיר כתב רש"י הנני מוכן להסכים וכו' כי נח וכל אשר אתו בתיבה אינם נחשבין שארית בארץ אלא כאלו היו בעולם אחר ואינם בזה העולם כלל, וזהו שבמדרש שכל י"ב חודש לא שמשו המזלות, כי המזלות הם אמצעים להשפע וחיות העולם, ואז שחיות נח וכל אשר אתו בתיבה לא הי' דרך המזלות, א"כ לא הי' יורד השפע דרך המזלות כלל ונחשב שלא שימשו אז בעולם:
23
כ״דיש להתבונן בדבר דור המבול שהי' בהם נשמות גבוהות כידוע בספרי המקובלים, ולמה לא עצרו כח לעמוד נגד יצה"ר עד שבאו לכלל קלקול כ"כ עד לא תוכל להרפא, ולא הי' להם תקנה אלא להמחות במים הזדונים:
24
כ״הונראה דהנה בשמות רבה פרשה למד סי' י"ג א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם [לדור המבול] ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה ומה שדי כי נעבדנו אלו הקרבנות, ומה נועיל כי נפגע בו זה תפילה, וכו' ובודאי שהי' כלים לקבל ארבעה דברים אלו, וכנראה שהוא מחמת נשמות הגבוהות שהיו בהן, אך כאשר לא רצו נשתאב בהם כחות אחרות לעומת ארבעה אלו וכטעם הזוה"ק ח"ב (קפ"ז.) בהא דכתיב ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, מותנא אמאי סליק במנייניא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' וכו', כן י"ל דמאחר שהיו כלים לקבל הארבעה דברים אלו ולא קבלו, שריא עליהם כוחות חיצוניות שהם להיפוך מאלו, והם משכו אותם לע"ז ג"ע ושפ"ד ואל החמס, ועם מה שהגדנו במק"א יש לכוון ארבעה אלו מול ארבעה אלו, ובאמת שכך הוא המדה לעולם, וע"כ ישראל שהם מעותדים לקבל הארה אלקית, צריכין שמירה יתירה, והדוחה בידים יכול לבוא ח"ו לתכלית הרוע, וזהו בכל איש ואיש לפי ערכו, מי שיש לו כלים לקבל מעלה גבוה מחבירו צריך יותר שמירה מחבירו, ויש לומר שזהו הענין שהמחלל שבת עונשו כ"כ גדול ונידון בחמורה שבמיתות, שבשבת ישראל מעותדין לקבל מעלות גבוהות ונשאות, ואם הוא מחלל שבת הרי הוא דוחה ממנו בידים, ושוב שורה עליו כחות חיצוניות לעומתם שהם רעים עד מאד, ואין לו תקנה אלא מירוק מיתה החמורה מכולם:
25
