שם משמואל, נח ט׳Shem MiShmuel, Noach 9
א׳שנת תרע"ז. נח ור"ח מרחשון
1
ב׳במדרש פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח וכו' והי' כעץ שתול על פלגי מים ששתלו הקב"ה בתיבה, עוד שם שתולים בבית ה' זה נח ששתלו הקב"ה בתיבה, ויש להבין לשון ששתלו שזה היא לשון אילן שמוצץ לחות הארץ וכח הגידול שבה לשאת פרי וכמ"ש כעץ שתול על פלגי מים שהמים מרטיבים אותו ומוציא תועלת מהמים, ומה זה ענין לנח שמה תועלת הי' לו ממי המבול מים הזדונים, וביותר מפורש במדרש תהלים, והי' כעץ שתול ששתלו בתיבה דאמר ר' יהושע בן לוי ארבעה חדשים היתה התיבה עומדת במים כספינה הצפה על פני המים, א"כ מפורש שהכוונה על מי המבול, וקיבל תועלת מהם אתמהה:
2
ג׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ח:) כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור א"ר יוסי ההוא אור אתגנז ואיהו אזדמן לצדיקים לעלמא דאתי כמה דאוקמוה אור זרוע לצדיק וכו' רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין, ומני' אתקיים עלמא ויש להבין דהנה בטעם שנגנז האי אור איתא ברש"י משום הרשעים שאינם כדאי להשתמש באותה אורה, ואיתא בספה"ק דהאי אור הוא אהבה רבה, והרשעים הי' משתמשין בו לאהבת חיצוניות, וא"כ תולדות האור ההוא מאחר שיש בו כדי קיום העולם מסתברא שיש בו נמי חשש זה שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבת חיצוניות, וא"כ מה הועיל במה שנגנז לצדיקים, ונראה דהנה אמרו ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והגיד הרה"ק היהודי זצללה"ה מפרשיחא דכן נמי הוא בזה העולם דאם אין המקום ראוי לקבל קדושה הנשפע לה משמים זוכה הצדיק שהוא שם ונטלו עכ"ד, ונראה לומר בטעמו של דבר כי הקדושה הנשפע הוא פירות מאור שנברא ביום הראשון כנ"ל, ובאשר האור ההוא גניז לצדיקים לעת"ל א"כ גם הפירות שייכים להצדיק, והם נקראים גידולי תרומה והגם שחיצוניות של השפעה נוטלין אותה כל העולם, אבל פנימית ההשפעה חוזרת לבעלי' שהוא הצדיק, ולפי"ז מובן אשר בפירות של האור ההוא אין חשש לקיחת הרשעים לאהבת חיצוניות שהאהבה הוא פנימית של השפעה כמובן, ובזה אין להרשעים שליטה שהרי הוא חוזרת ונשתאבת בהצדיק:
3
ד׳והנה במדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי' נח שנשתייר בהם אינו כדאי אלא שמצא חן, ונח בעצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני ובינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדברים מפליאים הלוא התורה העידה עליו איש צדיק תמים, וידוע בזוה"ק שנח הוא שבת והי' מרכבה לצדיק יסוד עולם, היתכן להשוותו לדור המבול, שעע"ז וג"ע ושפ"ד, וכבר דברנו בזה אך לפי דרכינו הנ"ל יש לומר דבאמת יש לתמוה איך באו דור המבול לתכלית הקילקול כזה, ולמך ראה את אדה"ר ובודאי הי' הרבה מדור ההוא שראו את אדה"ר והנם עד מפי עד שראה עד היצירה, ובודאי סיפר להם מחטאו ומעונשו ומהג"ע שראה בעיניו, ואיך יתכן להתקלקל כ"כ, אך י"ל דהנה אמרו ז"ל נח הי' צריך סעד לתומכו, והיינו שלפי מהותו הי' הרשעים מושכין אותו לרע ח"ו אלא שהשי"ת תמכו, וכן מפורש במדר"ת שהי' הקב"ה סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, וע"כ נח לא סמך על הנס והי' עצתו להיות נבדל ונפרש מהם לגמרי כדי שלא יפגמו גם אותו, והנה לעיל אמרנו שפירות אור הנברא ביום הראשון שיורד לעולם, הצדיק שואב מהם פנימית השפעה שהוא אהבה, וחיצוניות השפעה ממנו ניזון העולם, אך נח באשר הי' מתיירא להיות לו שום חיבור עמהם, מחל על פנימית השפעה זו למען לא יהי' לו חיבור עם דורו באמצעות פנימית ההשפעה שהוא שואב מהם, מפחדו שלא יתפגם כנ"ל, וממילא נשאר גם פנימית ההשפעה באנשי דורו ולקחוהו לחיצוניות, ע"כ הי' משוקעים באהבת חיצוניות ביותר עד שירדו כ"כ פלאים, וע"כ אחר שהרגיש נח מה שנעשה באנשי דורו שבאו לתכלית הקילקול בסיבתו כנ"ל שלא רצה לשאוב מהם פנימית ההשפעה האשים א"ע שהוא חייב בכל זה באשר הוא הגורם וזהו שאמר כאשר עשו כן עשיתי היינו שעשייתם שעשו הם נחשב כאילו אני עשיתים כי אני הגורם בכל אלה, וזהו מדת הצדיקים להאשים א"ע על כל שגגה, מה גם בכאן שהי' באמת קושיא עליו, וע"כ אמרו אפי' נח שנשתייר לא הי' כדאי אלא שמצא חן, כי הכוונה היתה שהי' מתיירא כנ"ל, ואפשר שהקרבן שהקריב אח"כ הי' על השגגה זו:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא ששתלו בתיבה, והיינו שבפנימית השפעה שלא רצה נח לשאוב מהם כנ"ל, היתה מתגללת בעולם ונטהרת נמי במי המבול והיתה צריכה להשתאב בנח, אך נח לא הי' יכול עוד לשאוב אותה באשר כבר לא רצה ופגם בזה אלא שאב באמצעות התיבה שבזוה"ק שהתיבה הוא דוגמת ארון הברית, וידוע שארון ברית ה' הנוסע לפניהם שלושת ימים לתור להם מנוחה הי' מכלה את כוחות הרעות נחש שרף ועקרב, והיינו ע"י שמצץ ובירר מהם את ניצוץ הקדוש המחי' אותם ונשארו פגרים מתים, ודבר זה ידוע למבינים מענין ירידת המלכות לעולמות שלמטה ללקט אורות, כן הי' נמי ענין התיבה, ונח שהי' בתיבה הי' שואב באמצעותה, וזה ממש כעץ שתול על פלגי מים ששואב רטיבת המים:
5
ו׳ויש לומר דכענין זה הוא שבת וששת ימי המעשה, דבששת ימי המעשה הוא זמן הבירורין, אך מי שלא זכה לזה בששת ימי המעשה יש לו תקנה בשבת ששבת הוא זמן עליות פנימות העולמות, והאיש הדבוק בשבת זוכה לחלקו באמצעות שבת, וזהו בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, שהוא בששת ימי המעשה בחי' שלל, ומ"מ בשבת היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה והוא דמיון התיבה כאני' שצפה על פני המים:
6
ז׳ברש"י תולדותיהם של צדיקים מעש"ט, ויש להבין דלמה פרט צדיקים דווקא דכל אדם נמי מה יתרון בכל עמלו אלא מצות ומעש"ט ולמה לא נקראו נמי תולדותיו, ונראה דכמו תולדות הגשמים באים מהרגש כל האיברים יחד כאמרם ז"ל כל שאין איבריו מרגישים וכו' ואבר מת אינו מוליד, כן נמי ברוחניות אין המצות ומעש"ט נקראים תולדות אלא כשנעשו ברעותא דלבא ובהתאחדות כל החושים ובחיות והתלהבות כמ"ש כל עצמותי תאמרנה וגו', אז המצוות ומעש"ט שנעשים מתוך פנימות האדם הם נקראים תולדותיו, אבל כשנעשים בלתי זה הוא רק מחיצוניות האדם ואינם נקראים תולדות:
7
ח׳והנה ר"ח הוא יו"ט של דהמע"ה שכל ענינו בתשוקה עזה כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהילים מלא מזה, הוא מכפר על העדר החיות וצמאון במצות ומעש"ט, וזהו שאנו אומרים זמן כפרה לכל תולדותם, היינו המצוות ומעש"ט שיהי' נקראים תולדות כנ"ל:
8
