שם משמואל, נח ו׳Shem MiShmuel, Noach 6
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳במד"ר פרשה כ"ט סי' ד' בפסוק ונח מצא חן, ר' יוחנן אמר לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שקשר עמו אהבה כך נאמר כאן חן ונאמר להלן וימצא יוסף חן בעיניו, רשב"ל אמר לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שהשליטו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ותהי אסתר נושאת חן, רבנן אמרי לאחד שהי' מהלך וראה אחד ודיבקו עד היכן עד שנתן לו את בתו כך נאמר כאן חן ונאמר להלן ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה ניזונית בשתי שעות ביום ואיזה ניזונית בשתי שעות בלילה, עכ"ל, נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל לקמן במדרש פרשה ל' סי' יוד בפסוק את האלקים התהלך נח משל למלך שהי' לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני כך אברהם שהי' כוחו יפה התהלך לפני והי' תמים אבל נח שהי' כוחו רע את האלקים התהלך נח עכ"ל, וזהו שאיתא כאן משל לאחד שהי' מהלך בדרך וראה אחד ודיבקו עד היכן וכו' היינו שראשית דבר שדיבקו ואח"כ באמצעות הדביקות זכה למה שזכה, וא"כ הי' ההתחלה מהש"י, ולא כמו שאמרו ז"ל באברהם שבחרו ולא קירבו אבל הוא קירב את עצמו, אבל נח הגיע למה שהגיע באמצעות שדיבקו מקודם, אך פליגי במה זכה, ר' יוחנן אמר שקשר עמו אהבה ומייתי לה מיוסף הצדיק, והיינו כמו שיוסף הצדיק שהי' מדתו מעולם שמירת הברית ומאס בתענוגי טנופי דהאי עלמא זכה לעומתו לקשר אהבה בעליונים ובשביל מדתו זה הי' יפה תואר ויפה מראה כבזוה"ק קפ"ט: ובודאי בשביל זה מצא חן, כן הי' בנח שדורו היו שטופים בתאוות ואהבות רעות והוא מאס בדרכיהן זכה לעומתי לקשר אהבה, והנה הוא שלימות והזדככות הגוף שאיננו מתאוה כלל לטנופי דהאי עלמא כי בעיד שיש בהאדם פסולת אי אפשר לקשור באהבת הש"י, וכמו שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שכמו שמדבקין מתכת זה לזה צריכין מקודם להעביר החלודה ובלא"ה החלודה מפסקת ואי אפשר שיתדבקו יחד כן לב האדם בעוד יש עליו חלודה אי אפשר להתקשר בהש"י, רשב"ל אמר עד שהשליטו הוא שלימת הנפש שנקרא בלשון הזוה"ק רוח. והיינו להיות גבה לב בדרכי הש"י ושליט ברוח, וזה ג"כ מחמת שמירת הברית ובזוה"ק דשומר הברית מלכות נטרת לי', ומייתי לה מאסתר שמלכה על שבע ועשרים ומאה מדינה וכבמדרש פרשה נ"ח סי' ג' והי' מסתרת דברי' הבאה משאול המלך דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד הבא מבנימין יש פה ושותק שהוא ענין שמירת ברית הלשון המכוון נגד ברית המעור, ובסיבת זה היתה נושאת חן בעיני כל רואי', ורבנן אמרי עד שנתן לו את בתו היינו שלימת השכל, וכענין שאמרו ז"ל בשלמה המלך שלא שאל אלא חכמה שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, הרי שכינו את החכמה בלשון בתו של מלך, וזה שמסיים המדרש עד היכן עד שהי' יודע להבחין איזה בהמה נזונית בשתי שעות ביום וכו', וגם זה בא מחמת שמירת הברית שהדבר נוגע למוח ושכל כידוע:
2
ג׳ויש לומר שבדוגמא זו הוא שבת דבזוה"ק דנח הוא שבת, בשבת דמעלא שבתא דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין הוא כעין ראה אחד ודיבקו עד שקשר עמו אהבה שלעומת שאדם משליך ממנו חשבונות הרבים כסופין דהאי עלמא בא לעומתו לקשר אהבה והוא השלימות בגוף, ובהאר"י ז"ל שסעודת ליל שבת הוא יצחק עקידה שהי' עולה תמימה, שבתא דיממא הוא זכור שלימות הרוח להיות לבי מוגבה בדרכי ה' והוא סעודתא דאברהם שהי' לו רוח איתן נגד כל באי עולם וע"כ אמרו אל עמק שוה הוא עמק המלך שהשוו כל האומות והמליכוהו עליהם וזה עד היכן עד שהשליטו, וכן הוא בכל אדם שיש לו שליטה בעצמו להטות את כל חושיו לשמים כי צדיקים לבם ברשותם והוא מושל על עצמו כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, במנחה דשבתא נחלת יעקב הוא שלימות השכל, ותורה נקראה מורשה קהלת יעקב ובזוה"ק שבשמחת תורה יעקב רישא לחדוותא וזהו עד שנתן לו בתו והדבר כמבואר:
3
ד׳במדרש רבה פ' ל' סי' א' בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש שזה נצמח מזה היינו בשביל השמדת דור המבול הפריח אוהל נח, כי כך הוא המדה שכל חלקי הקדושה שהיא בעולם אם אין הדור ראוי לכך כילם זוכה צדיק הדור ונוטלם, כעין אמרם ז"ל זכה חלקו וחלק חבירו בג"ע, וכמו שכתוב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ואמרו ז"ל שבת (פ"ח.) וכולם זכה משה ונטלם דסמיך לי' ומשה יקח את האוהל שפירש"י לשין בהלו נרו והוא הי' קירון עור פניו, כן נמי יש לפרש הא דאוהל ישרים יפריח שזכה ונטל כל האורות של כל דור ההוא, ועל דרך זה יש לפרש הא דלעיל מיני' הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד, כי במדר"ת פ' נצבים שכל מה שהקב"ה מסתכל ומהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה שנאמר הפוך רשעים ואינם ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעשיהם קאי על מעש"ט שלהם, היינו אף שעושה מעש"ט אם אך יהפוך עליו הגלגל מיד נהפך לאיש אחר זה סימן שגם מעש"ט שלו אינם שוים כלום עכת"ד, וכן הא דלעיל מיני' כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח נמי יש לפרש כה"ג היינו אף שלפעמים תפעמהו התעוררת לעשות מעש"ט הוא רק בסופה ובסערה בלי ישוב הדעת וכעבור סופה לא נשאר מאומה בידו, ומכל אלה הצדיק נוטל התחזקות ומכיר יתרון האור מן החושך להיות מקושר בישוב הדעת כיתד תקועה שלא תמוט:
4
ה׳במד"ר פ' ל"ג סי' ה' ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח אמר לשם נחת התבה נקרא שנאמר ותנח התבה בחודש השביעי, ונראה לפרש דהנה איתא בזוה"ק שעם מי המבול הי' מלא מלאכי חבלה ומשחיתים, ועוד שם כי התבה רומז לענין רוחני גבוה מאד, ובזה יש לפרש מה שנאמר בתבה ותרם מעל הארץ, שבאשר שלטו אז כוחות החיצונים על הארץ נהתלקה התבה למעלה עד שלא הי' לה חיבור לארץ והארץ אז הי' בתכלית השפלות והירידה מפני ששלט בה מי המבול וכוחות החיצונים עד שאפי' ג' טפחים של מחרישה נטשטש ונמחה במים על היפוך מדתו של צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אך אחר שהמבול הי' הלוך וחסור נתמעטו ג"כ כוחות החיצונים, והענין הרוחני שב להתדבק בארץ, והי' נעשה חיבור עליונים לתחתונים ממעלה למטה, וזהו ענין מה שכתוב ותנח התבה בחודש השביעי, והנה קרבן הוא כשמו שמקרב הכוחות, וביותר קרבן עולה שעולה למעלה היא מחברת התחתונים לעליונים ממטה למעלה ברישא, ובזה יש לפרש שהתנאים אלו איפליגי במהות נח שהי' איש צדיק יסוד עולם המחבר שמים וארץ, אם מדתו הי' לחבר עליונים לתחתונים או תחתונים לעליונים, והיינו דבסור מרע באין לעומתו לקדושה, ולעמת שמתרחק מחלקי הרע נתדבק בקדושה העליונה, ובאשר האדם הוא עולם קטן בהתדבק ממטה למעלה ממשיך אתו את העולם כולו ובאם הי' אדם זוכה לתכלית הדיבוק לכל פרטי פרטיו הי' מדביק את כל העולם כולו וכענין שאמרו ז"ל יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומ"מ כל איש לפי ערך דביקותו עושה טובה לכל העולם להתדבק ממטה למעלה, וכמו כן במצות ומעש"ט שעושה האדם ממשיך עליו ועל כל העולם כולו קדושה עליונה ממעלה למטה, וא"כ איפלגי במהות מעלת וצדקת נח אם כוחו כ"כ גדול בסור מרע והי' מדביק העולם ממטה למעלה, וזה על שם קרבנו נקרא או עיקר כוחו בעשה טוב והמשיך קדושה עליונה ממעלה למטה וזה על שם נחת התבה נקרא, אף שודאי שניהם הי' בו, וזה בלי זה אי אפשר מ"מ בודאי עיקר מדתו וכוחו הי' באחד יותר על השני:
5
ו׳ויש לומר דכן הוא הענין בשבת עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דנח הוא שבת, והנה שבת דליליא הוא שמור נוקבא הבא לעומת שאדם משליך ממנו טרדת המלאכה ועסקי האי עלמא זוכה לעומתו להדבק למעלה בקדושת שבת והוא ממטה למעלה וכענין נח לשם קרבנו נקרא, ושבתא דיממא הוא זכור והוא המשכת קדושה העליונה למטה כידוע למבינים וזהו כענין ע"ש נחת התבה נקרא:
6
ז׳במשנה עדיות פ' ב' משפט דור המבול י"ב חודש, ויש להבין שהרי מעיקרא כתיב ויגוע קודם שכלה החמשים ומאת יום, ומה שייך משפט לגופם אחר הגויעה והמחיי', ואם לומר שהמשפט הי' לנפשות אין ראי' משנת המבול, ומי יימר שכלה משפט נפשתם אחר שנת המבול, ועוד שזהו משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, ועוד שנראה שמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש הוא רק לאותם שמתמרקין בגיהנם כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, ובי"ב חודש נגמר המירוק ונשארו נקיים וזוכין לעוה"ב, אבל דור המבול שאין להם חלק לעוה"ב ובהכרח שאין להם נקיון עולמית, מה ענין להם לי"ב חודש:
7
ח׳ונראה לפרש דהנה ידוע שבדור המבול בא בגלגול נשמות גבוהות מאד שנפלו בקליפות מימי אדה"ר, ואיתא בזוה"ק שעם מי המבול הי' מלאכי חבלה ומלאכי משחית, ע"כ יש לומר שאותן הנשמות סבלו יסורין ביד מלאכי משחית אלו כל י"ב חודש עד נתמרקו לבוא בגלגול שנית, וזה הי' מעין משפט הרשעים בגיהנם לזככם ולמרקם:
8
ט׳ולפי האמור יובן דברי המדרש פרשה ל"ב סי' א' שאמר נח על דורו ואני מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, והדבר יפלא שהרי התורה העידה עליו שהי' צדיק תמים, ודורו היו רשעים גמורים בע"ז ג"ע ושפ"ד, ומהו ענין השתוות בינו לבינם, ועוד במדרש פ' ל"א סי' ט' קנים תעשה את התיבה מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך. ואינו מובן מה טומאה היתה בו, ומה הי' ענין טהרת התיבה, אך להנ"ל יובן שמדבר מהנשמות המגולגלות בדור המבול שנתערב בהם חלקי הרע והם היו צריכים מירוק ע"י המבול, וגם נח הי' צריך מירוק מחמת שכל הנשמות היו כלולות באדה"ר ואליהם תסב אמרתו מה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, היינו שמירוק שלו לא הי' ע"י יסורי המבול אלא ע"י התיבה:
9
י׳אך עדיין יש להתבונן מירוק התיבה מהו שאף שהי' לו טורח מרובה לפרנס את כל בע"ח וגם מה שהי' כלוא בתיבה י"ב חודש, מ"מ אינו מובן שיהי' זה מספיק למירוק וזיכוך מחטא הקדום שיתפרד הרע ממנו, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק שהתיבה הי' ענין רוחני גבוה מאד, ויש לומר עוד דמה"ט כל בע"ח שהשחיתו דרכם לא קלטתם התיבה, וכענין אמרם ז"ל ירושלים של מעלה אינו עולה אלא הראוי לה, וע"כ יש לומר שחלקי הרע שהי' דבקים בנח מפאת חטא הקדום לא הי' יכולים לכנס אתו אל התבה ובהכרח נפרדו ממנו ונשארו בחוץ, וכענין שאמרנו במק"א בטעם מים שנטמאו משיקן והן טהורים שבאשר נתחברו לכלל מי המקוה שהיא טהורה ואין לטומאה מקום במקוה טהרה בהכרח פרחה טומאתן מהן, כן נמי הי' ענין נח בתבה שפרח ממנו חלקי הרע שהי' דבקים בו, ולפי"ז יובן דברי המדרש הנ"ל מה קן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, כי ענין טהרת המצורע שהקן מטהרתו מחמת שטומאת המצורע נדבקה בהמשולחת על פני השדה כמ"ש הרמב"ן שהוא כענין שעיר המשתלח ופרחה טומאתו ממנו, כן הי' טהרת נח בהתיבה:
10
י״אולפי האמור יש לומר דהיינו טעמא דהשומר שבת כהלכתו אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ששבת כל דינין מתעברין מינה וכל חלקי הרע בורחין מפני קדושת שבת לנוקבא דתהומא רבה, וע"כ אדם ששומר שבת כהלכתו שורה עליו קדושת שבת ונצמדת אתו וממילא כל חלקי הרע פורח ממנו וטהור הוא: איתא בזוה"ק שארבעים יום שירד המבול הוא כענין מלקות ארבעים ויש להבין דא"כ ל"ט יום מבעי לי' סכום שהוא משלים לארבעים, ולמה ירד ארבעים שלימים, ונראה עפ"י מ"ש המהר"ל בספר גו"א בטעם דאתי הלכתא וגרעא לחדא, כי יש באדם ארבעים חלקי הנפש וע"כ נגמר צורתו בארבעים יום ול"ט מהם סובבים לנקודה הפנימית שבו שהוא משלים לארבעים, ונקודה זו בפני עצמה טהורה היא אלא כל זמן שהוא מחוברת לטמא הרי היא טמא שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ כתיב בתורה ארבעים מכות שבאמת אחר שחטא נתקלקל כל הארבעים חלקים אך כאשר נטהרו הל"ט חלקים ע"י ל"ט מכות נטהר ממילא גם נקודה הפנימית, עכת"ד, והנה זה ניחא בישראל דהפנימית שלהם טוב אבל באומה"ע שגם הפנימית שלהם משורש נחש אין ענין ל"ט מכות אלא ארבעים שלימים, וע"כ במצרים נמי לקו ארבעים מכות מה"ט:
11
י״בולפי האמור יש ליתן טעם אהא דגוי ששבת חייב מיתה, דהנה ידוע דל"ט מלאכות הם תיקונים ובירורים מהל"ט קללות שנתקלקל העולם מחמת חטא אדה"ר, ונראה שמספר ל"ט קללות הוא לעומת ל"ט חלקי האדם שהאדם הוא עולם קטן אבל לעומת נקודה הפנימית לא שייך קללה שאינה נתקלקלת, והיינו אף שבקלקול הל"ט חלקים נחשבת גם היא מתקלקלת כנ"ל, מ"מ אין צריך רק לל"ט תיקונים כנ"ל. ובשבת נאסר הל"ט מלאכות ששבת הוא נקודה הפנימית כי כל שביעי הוא פנימית שש קצוות המקיפין ונתגלה נקודה הפנימית ממילא ולא שייך בירורים ותיקון הל"ט חלקים, ובשמירת שבת מורין שאין שולטין אז הל"ט קללות באשר הוא פנימית ונעשים דבקים בקדושת שבת ומתגלה נמי הפנימית של האדם, וכ"ז הוא בישראל אבל אומה"ע שהפנימית שלהם הוא שורש נחש טוב יותר שלא יתגלה שורש רע זה, ועיין ברמב"ן פ' אחרי בפסוק את מקורה הערה, כי מקור משחת טוב שלא יתגלה וע"כ גוי ששבת גילה שורש הרע הזה וחייב מיתה:
12
י״גויזכור אלקים את נח ואת החי' ואת כל הבהמה, פירש"י מה זכר להם לבהמות זכות שלא השחיתו את דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה, ויש להבין שבע"ח אינם בעלי בחירה ולא שייך בהם זכות וחובה. ונראה עפ"י מה דאיתא בש"ס יומא אחיו הכהנים אי אית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ונראה הפירוש שבאשר אחיו הכהנים הם דבקים ובטלים אליו, בצדקתו הכניס בהם הרהורי תשובה אף בלי אומר ובלי דברים, כידוע מענין צדיקי הדורות שהכניסו הרהורי תשובה בכל הדבקים אליהם [וזה סימן מובהק לידע מי הוא צדיק הדור ומי הוא הדבק אליו, וכן הוא בשבת וימי החול שבשבת כל איש ישראל מרגיש ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, אך מי שישאר לו הארה גם לימי החול זה סימן שהי' לו דביקות לקדושת שבת] ובודאי כן הוא להיפוך שהרשעים מקלקלים את האויר ומכניסין הרהורים רעים בכל הדבק אליהם והנושא ונותן עמהם צריך שמירה יתירה, והנה בע"ח הם טפלים לאדם וע"כ בדור המבול שנתקלקל כל הדור נתקלקלו עמם כל הבע"ח זולת מיוחדים שבהשגחת ה' עליהם לקיים המין לא הי' נגררין אחרי מרבית אנשי הדור אלא אחר צדיקי הדור נח ומשותלח, מה גם בתיבה שהיו בודאי בטלין אל נח שהוא הי' הזן ומפרנס אותם, ע"כ הכניס בהם טהרה להיות נפרשים אפי' ממותר להם ולא שמשו כלל בתיבה, ולפי"ז כל הזכות הי' שייך רק לנח, וע"כ יש לפרש שהזכירה של בהמות וחיות הכל קאי לנח שזכר את צדקת נח שבעבורו ובגללו לא שמשו בתיבה:
13