שם משמואל, נח ה׳Shem MiShmuel, Noach 5
א׳נח ור"ח מרחשון.
1
ב׳הנה בנח כתיב תמים הי' בדורותיו ובאברהם אחר כל הנסיונות כתיב בי' התהלך לפני והי' תמים משמע שעדיין לא הי' תמים, והרי נח שלא הגיע למעלתו, כי אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, ומ"מ נקרא תמים ולמה לא נקרא אברהם תמים, ובפשיטות יש לומר לפי דברי המדרש שנח נולד מהול, אבל עוד לאלקי מילין, דהנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ויש להבין דהנה אמרו ז"ל ג' מועדים כנגד ג' אבות ור"ח כנגד דוד כמו שרמזו בש"ס שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע דכל המועדים מקבלין הקדושה משבת, וא"כ לכאורה נראה שנח גדול מהאבות ומדוד המלך כמו ששבת גדול מיו"ט ור"ח, והרי אמרו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום, אך נראה דהנה שבת קביעא וקיימא ויו"ט בי דינא מקדשין לי', וע"כ מצות שבת מדאורייתא הוא שביתה ממלאכה שהוא שב ואל תעשה ששבת בא מאליו והוא קביעא וקיימא אלא שצריך לשמור הקדושה שניתן לו, שלא יחולל ע"י מלאכה, אבל יו"ט בי דינא מקדשין לי' היינו שישראל עצמם מושכין הקדושה, ובדמיון זה הי' ההפרש שבין נח להאבות שנח הי' לו הקדושה מתולדתו, וכל עבודתו הי' רק לשמור עצמו שלא יפגמוהו בני דורו, וע"כ כתיב בי' תמים הי' לשון עבר שמעולם הי' תמים ואינו מפרי מעשיו כלל, והרבותא שלו וכל עבודתו ועשייתו הי' במה שהתאמץ שלא ימשכוהו בני דורו, אבל אברהם כל מה שהי' לו הי' הכל מפרי מעשיו, שהרי תולדתו הי' מן תרח שבא על אשתו בימי נדתה כבכתבי האר"י ז"ל, אלא שהוא בעבודתו משך עליו קדושה עליונה מאד, וכבמדרש אשרי תבחר ותקרב אשרי מי שבחרו הקב"ה ולא קרבו ומי הוא שבחרו ולא קרבו זה אברהם אלא הוא קירב את עצמו והוא ממש כמו יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ובכן יובן שמה שאיתא בזוה"ק שנח הוא שבת לא מפאת מהות הקדושה שהוא גדולה מכולם אלא באיכות שהקדושה שבא לו הוא ממילא שלא ע"י המשכת מעשיו אלא כמו שבת דקביעא וקיימא, אבל האבות אף שבמהות הקדושה הי' שלהם גדול משלו מ"מ באיכות דומה ליו"ט שהם בעצמם משכו עליהם את הקדושה, וע"כ יובן מה דכתיב בי' התהלך לפני והי' תמים לשון ציווי שהוא בעצמו יעשה זה שיהי' תמים בענין המשכת קדושה עליו שנרמז בתיבות התהלך לפני היינו שהמשכת קדושה יהי' בלי חסרון:
2
ג׳ואולי שזה עצמו הוא היש דורשים לגנאי בדורותיו אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום היינו משום מה דסמוך לי' את אלקים התהלך נח דאברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו ונח הי' צריך סעד לתמכו, היינו הקדושה שהי' לו מתולדתו, והארה אלקית קדום, אבל אברהם צדקתו משכה ההארה אלקית וזה הפירוש מתחזק בצדקו מאליו, וזהו הגנאי שבנח שלא הי' כוחו יפה להמשיך מעצמו קדושה:
3
ד׳ולפי האמור יובן מה דבמדרש חשיב שבעה צדיקים שהורידו את השכינה מרקיע לרקיע עד לארץ וקא חשיב מאברהם ואילך ולמה לא קא חשיב נמי נח, ולהנ"ל יובן שנח לא הי' כוחו יפה למשוך קדושה מלמעלה רק לשמור כנ"ל וכמו שמירת שבת ע"כ לא הי' לו חלק בענין הורדת השכינה למטה:
4
ה׳ולפי"ז יש לפרש הא דאיתא בש"ס זבחים דבעי למילף תדיר ומקודש תדיר קודם מהא דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח אע"ג דר"ח קדושי, וכבר תמה בזה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה איך יתכן לומר דר"ח קדיש משבת הלוא כל קדושת הזמנים נמשכין משבת ואיך יאמר דר"ח קדיש משבת, ועוד הרי ממקומו הוא מוכרע דשבת אסור בעשיית מלאכה מחמת קדושת היום כמ"ש ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם ובר"ח מותר בעשיית מלאכה ותירץ בכמה אנפי, ובעניותנו כבר אמרנו נמי כמה ישובים לזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד דהנה קרבן שבת הוא מיעוט נגד קרבן ר"ח שבשבת הוא רק שני כבשים ובר"ח י"א בהמות, והטעם יש לומר בפשיטות משום דשבת קבוע וקיימא ואין צריכין להרבה קרבנות, כי כל הקרבנות הם רק לשמירת הקדושה שלא נהי' כשוטה המאבד מה שנותנים לו, אבל ר"ח הקרבנות מועילים להמשיך הקדושה ע"כ הם מרובים וע"כ שפיר קאמר הש"ס דר"ח קדישי דבענין הקרבנות קרבן ר"ח שהוא להמשיך קדושה וקרבן שבת שהוא רק לשמור בודאי המשכת קדושה הוא יותר רבותא מהשמירה לבדה, וכענין ההפרש שבין נח להאבות כנ"ל:
5
ו׳יש להתבונן בענין נח שנצטוה על אבר מן החי, ונראה עפ"י מה שכתב הגור ארי' בפ' וישב במה שאמר יוסף ליעקב חשודין הם בניך על אבר מן החי כי יוסף מפני שהוא עיקר התולדות ושאר השבטים היו חלקים ולפיכך נחשבים שאר השבטים כמו האברים שהם חלקים ג"כ אמנם יוסף הוא ראש המטה והוא כמו הגוף שנמשכין אחריו כל האיברים ולפיכך הי' חושד את השבטים שהם נמשכים אחר האברים שהם דוגמתם עכ"ל ויש לפרש דבריו שבאשר יוסף הוא צדיק יסוד עולם, הי' צריכין שאר השבטים להיות נמשכין אחריו, וכבמדרש מי מורידן למצרים יוסף מי מכלכלם יוסף וגו' ובודאי כמו בגשמיות כן ברוחניות, אך השבטים באשר הי' גדולים בדעת הי' כל אחד שלם בפני עצמו ולא הי' נמשכים אחר זולתם אלא כל אחד ואחד לעצמו, והוא ענין אבר מן החי ברוחניות, וזהו הפירוש שהי' חושדן שנמשכין אחר האברים, היינו דכמו שראה אותם ברוחניות שכל אחד נמשך אחר דעתו לבד שהוא כמו אבר פרטי, חשב שהרוחניות מושך לגשמיות שכמו שברוחניות בודאי כן הוא בגשמיות, אבל באמת לאו משום הכי לא הי' נמשכין אחר יוסף אלא סיבה מאת ה' היתה שלא הכירו מעלת יוסף שהוא הצדיק יסוד עולם למען שיצא גלות מצרים אל הפועל ויוסף לפי שהי' מכיר חכמתם ודעתם הגדולה חשב שודאי מכירין הם אותו ואעפי"כ אינם נמשכין אחריו אלא כל אחד ואחד אחר דעתו לבד, והוא חטא אבר מן החי ברוחניות:
6
ז׳ולפי הדברים האלה יש לומר בנח שהוא הי' הצדיק יסוד עולם ועיקר החיות של כל העולם שומר הברית שנקרא חי, והוא כמו שבת, ע"כ אין לו להיות נמשך אחר זולתו ברוחניות שכולם כאברים בערכו, וכמו ברוחניות כן בגשמיות אבר מן החי ממש, ויש לבאר עוד ולומר שזכה לזה מחמת שהוא הי' מתאמץ בעצמו ולא הי' נמשך כלל אחר העולם, והי' עומד בצדקתו למרות כל העולם, ולולא שהי' כ"כ רשעים שעברו חוק גבול אנושי, הי' להם להיות נמשכין אחריו, א"כ זכה נמי שישאר לעולם לעיקר ולא יהי' נמשך אחר זולתו, ישובו המה אליו והוא לא ישוב אליהם, ולעומת שעד אז הי' לו ענין זה ע"י כוחו והתאמצותו, זכה שישאר כן לו לעולם ממילא שלא יהי' צריך לזה עבודה והתאמצות, וע"כ נאסר באבר מן החי גם בגשמיות:
7
ח׳ולפי האמור יובן אשר אדה"ר שהי' נמשך אחרי דעתו של נחש, לא הי' לו ענין עם אבר מן החי, אף שמשכחת לה כשנתלש מאליו לפי דברי התוס' שהי' מותר כבהמה שמתה מאלי' ודו"ק:
8
ט׳בספר יצירה המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם עקרב בעולם וחשון בשנה ודקין בנפש, ונראה לפרש דהנה כבר אמרנו במק"א כי ענין ריח היא פנימיות של דבר שאיננו נראה לחוש הראות, אלא שחוש הריח מריח מה דהוא תחות כנפא דלבושא, וע"כ המשכיל על העתיד נקרא ג"כ מריח, שהרי העתיד הוא מכוסה תחות כנפא דלבוש ההוה ואין נופל בו חוש הראות אלא חוש הריח, ומ"מ יש עתיד שנופל בו נמי לשון ראי' באשר הוא כ"כ ברור שאי אפשר להשתנות כאלו כבר בא, ומענין זה וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל שפי' הספורנו על העתיד, וכן ארדה נא ואראה, אראה מה אחריתם כפי פירושנו שם, אבל דבר העתיד שאין לומר בו כאלו כבר בא נופל בו לשון ריח, וזה שבמדרש וירח ה' את ריח הניחוח הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניא מישאל ועזרי' עולין מכבשן האש, וכו' הריח ריח דורו של שמד:
9
י׳והנה נ' הוא אות רומז על נפילה כאמרם ז"ל מפני מה לא נאמר נ' באשרי מפני שיש בה נפילתן של שונאי ישראל שנאמר נפלה לא תוסיף וגו', אך אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמן ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת וזה שאמר הכתוב אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' ולא נאמר כי אחרי נפלתי קמתי, כי הקימה איננה דבר נפרד לגמרי מהנפילה אלא שבהנפילה עצמה טמון ומכוסה בה הקימה, וכמו שבכלל כן בפרט שגם בנפילת הפרט ג"כ טמון בה ענין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה, וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, והפירוש כי בלתי אפשר שיצוייר המכה אם אין כאן רפואה טמון ומכוסה כי בלא"ה הי' ח"ו הנפילה נפילה, וזה אי אפשר, כי הנפילה בעצמה הוא קימה כנ"ל וזה שאמר המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, היינו שהנ' שרומז לנפילה המליך אותה בריח היינו ריח של הקימה העתידה ע"י נפילה ההוה, וקשר לו כתר, היינו שע"י זה הנפילה איננה נחשבת לנפילה אלא כתר מלכות נקשר בראשה וצרפן זה בזה היינו שאין קימה העתידה נפרדת מהקימה אלא שצרופין זה בזה והם כאיש אחד, וצר בהם עקרב בעולם, דבתקה"ז עקרב עקר ב' היינו דעקר ביתא דשכינתא, היינו דכל החרבן ועקירת ביתא דשכינתא אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל, אין הדבר כן אלא הנפילה הוא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהי' מעשה שמים כבזוה"ק שעל בנין זה אמרו בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך ולא מעשה ידי אדם, וזה שרמזו סתירת זקנים בנין, וזה שעקרב שהוא עקירת ביתא דשכינתא מאין באה ומאין מוצאה ואמר שהוא מצירוף נ' בריח כנ"ל, ומשניהם צר עקרב בעולם ולא מאות נ' לבדה, ואמר עוד וחשון בשנה עפ"י מה שהגיד הרה"ק מהר"ם זצללה"ה שכל גזירת האומות תחילתן בחשון משום חטא ירבעם שעשה את החג בחודש השמיני בחודש אשר בדה מלבו, כי צורת החודש זה בגשמיות התחלת ימי גשמים שאין דעתן של בריות נוחה וגשם דולף טורד והעלה נבל ונופל ונקרא מקודם חודש בול שבלה הכל, וכמו בגשמיות כן ברוחניות מעותד חודש זה לנפילה, וע"כ הי' אז תחילת נפילת עשרת השבטים בימי ירבעם שחידשו חג בחודש הזה, ומזה נסתעף כל הגזירות בגלות כנ"ל, אך אין זה נפילה בהחלט דכמו בגשמיות שהנפילה של חודש הזה שהוא התחלת ימי הגשמים הוא חיים לעולם, ובסיבת הנפילה יתחדש פני האדמה לעשות ענף ולשאת פרי, כן כל נפילת הרוחניות הוא בסיגנון זה, ואף שאין אתנו יודע איך הוא זה, לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלאה הארץ דעה את ה' אז כל אחד יראה בעיניו את כל הטובה שהי' טמון בהנפילה ושלא הי' אפשר לבוא לכל הטובה הגדולה והיתירה אלא ע"י הנפילה, ולטובתי נשברה רגל פרתי, וכמו שאמרנו במק"א שזה יהי' הנחמה לעתיד שיתראה לעין כל שלא הי' אפשר באופן אחר, וכמו שבירת רגל הפרה שדמי' קלים בערך אוצר היקר שמצא בסיבתה, וכל מה שסבלו ישראל הוא דבר נקל וקל לעומת רב וגודל הטובה העתידה, ואלו הי' יודעין זה מראש הי' מתאוין לזה כמו שמתאוין ומתפללין על הגשמים, אלא שהי' טמון ומכוסה ומ"מ המשכיל ירגיש בחוש הריח את העתיד, וזה שאמר שחודש זה נבנה מצירוף נ' בריח כנ"ל, ובסגנון זה י"ל דקין בנפש, כי הדקין הם כלים להובלת המותרות לחוץ והם מעלין ריח רע ותקוץ בהם נפש היפה, ולכאורה נראה לאדם שהלואי שלא הי', אבל באמת בהם נטמן נמי חית הבע"ח ואם נקבו טריפה כמו ניקב הלב לבית חללו וניקב קרום של מוח, והוא סיבת החיות של הבע"ח, וזה נבנה נמי מצירוף אות נ' בריח, ודו"ק:
10
י״אבמדרש אמר ר' יעקב בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין מהכא וירא ויגד, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענין שעבוד איננו שייך אלא לחומר כמו בהמה משועבדת לאדם אבל רוחני אינו ראוי להשתעבד, והנה חוש הראות והדיבור הם כוחות היותר רוחנים שבאדם, וע"כ איש שיש בו כוחות רוחניים אלו אין ראוי להשתעבד, רק באשר פגם חושים אלו ע"י וירא ויגד ע"כ נתקלקל להשתעבד, אך כאשר הפיל שנו או סימא את עינו נתמרק החטא ושוב אין ראוי לו השעבוד ודפח"ח, ויש לי להוסיף עוד דברים, כי כל רמ"ח אברים שבאדם הם לעומת רמ"ח מצ"ע א"כ יש בהם דוגמא וצורה עליונה ושורה עליהם כח רוחני, אך באשר הם גשמיים אין בהם כח לקבל כח הרוחני אלא ע"י אמצעות כוחות הנ"ל הראי' והדיבור הראי' מתיחס למוח והדיבור ללב, וכאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא, וכאשר הם שלימים כולם הם שלימים באמצעותם, וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, שכל מצותי הם כולל נגד כל רמ"ח אברים, וכמ"ש תנה בני לבך ועיניך לי ובירושלמי אם אתה נותן לבך ועיניך לי אני ידע דאת שלי ואם לאו אין את שלי, שהכל תלוי בשני אלה, וכענין שרמזו כלה שעיני' יפות אין כל גופה צריך בדיקה, וכתיב נמי מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים, וא"כ כל זמן שאדם משמר את עיניו ואת לבו שבכלל זה כח הדיבור שבו אינו ראוי להשתעבד, וזה שבמדרש פרשה מ"ד שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן ארבעה דברים הראה לו, גהינם, ומלכיות, ומ"ת, ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצילין משתים פירשו משתים הם נידונין בשתים וכו' בירר לו את המלכיות, כי תורה הוא שלימות המוח, קרבנות הוא שלימות הלב, פירשו משתים שהוא פגם המוח והלב, והוא ענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כנ"ל הם משועבדים למלכיות, וזהו שכל שעבוד הנמצא בעולם הוא רק מוירא ויגד שהם פגם המוח והלב שנעשה כולו חומרי, ואך ע"י מירוק אחד מראשי אברים יהי' מה שיהי', שוב נעשה אותו אבר דוגמא לצורה עליונה וראוי לחול עלי' כח רוחני ופשטה קדושה בכולה וחל על כולו כח רוחני ומסלק השעבוד, והנה בשבת ישראל זוכין לבחי' מוח ולב והם זכור ושמור, וע"כ שבת מפקיע מידי שעבוד בפרט ובכלל בפרט כבמדרש עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגים, וגמירי דשמירת שבת לא מיעני, ובכלל אלמלי שמרו ישראל שני שבתות לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, וכן נמי תורה ועבודה תורה מוח ועבודה הוא רעותא דליבא, וזה שייך בכל איש ואיש כפי מה שהוא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וממוצא הדברים להנצל משעבוד אין עצה טובה הימנה רק להשקיע מוחו ולבו בתורה ועבודה שהם כנגד המוח והלב, וכמו שנראה בחוש משנתמעט שוקדים על התורה ועל העבודה נמשך עול השעבד והשתרגו עלו על צוארינו, או שמירת שבת כהלכתה עכ"פ, הושיענו ה' וקבצנו והצילנו מן הגוים וגו':
11