שם משמואל, נח ד׳Shem MiShmuel, Noach 4
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳בשמות רבה פרשה למ"ד פיסקא י"ג ד"א מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר ואתם תהי' לי ממלכת כהנים, ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול וכו' אמר ר' אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין, ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה, ומה ש' כי נעבדנו אלו הקרבנות, ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה עכ"ל:
2
ג׳ויש להבין דזה ניחא אם הי' מקיימין השבע מצות שנצטוו אבל מאחר דגם השבע מצות לא קיימו והרעו לעשות עד מאד, איך יתכן ליתן להם עוד את כל אלה ובמכילתא פ' יתרו עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים אמר ר' שמעון בן אלעזר אם בשבע מצות שנצטוו בני נח שקבלו עליהן אינן יכולין לעמוד בהן ק"ו למצות שבתורה משל למלך וכו', ועוד מה ענין ד' דברים אלו דווקא:
3
ד׳ונראה דהנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל דכל הנשמות היו כלולין באדה"ר ובחטאו נתערב טו"ר נשמות הטהורות בהטמאות נשמות ישראל שמצד הקדושה בנשמות שמצד הטומאה ובאו בגילגול יחד בדור המבול כדי למרקם ולהפרד ביניהם ואך הוסיפו לחטוא עד שנמחו במבול, ואח"כ בדור הפלגה, עד שנשמות ישראל נפרדו לעצמם ובאו בגילגול במצרים ושם נתמרקו ונצחצחו, והנה במה שהוסיפו לחטוא בגילגולים הקודמים הי' מפני תגבורת צד הרע, ומ"מ אלו הי' מתאמצים לשבור את קליפה הקשה שהי' דבק בהם ונתפרדו מהרע לא הי' צריכין להתמרק כעונש המבול, אך כאשר לא התאמצו להתגבר על חלק הרע, אדרבה התגבר חלק הרע והוסיפו עוד לחטוא, והנה ידוע שחלקי האדם הם גוף נפש ושכל וצלם אלקים המחבר את כולם, ובכל חלק וחלק שמצד הקדושה הי' דבק בו מה שבצד הטומאה לעומתו, וכמו שיש צלם אלקים בקדושה יש לעומתו צלם טמא כי את זלע"ז עשה האלקים, וע"כ כשבאו בגילגול דור המבול שהי' הכוונה שיתאמצו כנ"ל ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים הנ"ל לעומת ד' חלקי האדם שיהי' להם למירוק כל חלק וחלק כדי שיפרד מהם חלקי הרע שלעומתם והנה תורה הוא מירוק השכל כמובן, יסורין היא מירוק הגוף ויש עוד לומר שאין הפירוש יסורי הגוף בפשיטות, אלא כמו שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי בזה שהאדם מתמרמר בעצמו על מצבו הרע זה מירוק יותר מיסורי הגוף בפועל ומ"מ אין הפירוש שרצה ליתן להם יסורין הוא יסורי הגוף דווקא בפועל, אלא כח שיהי' ביכולתם להשים אל לבם מרדות והתמרמרות לקרוע בשרם מעליהם כדי למרק את גופם, עבודת הקרבנות הוא מירוק הנפש וכמו שאמרנו במק"א שקרבנות מתיחס לנפש כאמרם ז"ל תביא נפש ותכפר על הנפש ובקרבנות הזכיר תמיד שם נפש, נפש כי תחטא וכדומה, תפלה זה השלמה ומירוק של צלם אלקים, כי ענין צלם אלקים הוא המחבר כל שלושת החלקים גוף ונפש ושכל, וצלם טמא הוא המחבר את כל אלה לצד הטומאה ותפילה היא לשון חיבור כמ"ש נפתולי אלקים נפתלתי פירש"י נתחברתי והוא מחבר עליונים ותחתונים וע"כ ע"י התפלה שאדם מתדבק ומתחבר לצד הקדושה הוא מירוק וטהרת צלם אלקים, ואם הי' מתאמצים לשבור את הקליפה הקשה והי' מקבלין עליהם את ארבעה דברים אלו הי' מתמרקין בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים והי' זוכין למה שזכו אח"כ אחר מירוק במצרים, אך באשר לא התאמצו כנ"ל הי' הדבר להיפוך וכעין טעם זוה"ק בטומאת מת שמקום שהי' ראוי לקדושה אם יוצאה ממנו הקדושה שורה לעומתו ענין טומאה כן נמי יש לומר שמאחר שהי' ראויין לקבל ד' דברים אלו ולא בקשו שורה עליהם לעומתם ד' כוחות טומאה והם שמשכו אותם לע"ז ג"ע שפ"ד ופגם צלם אלקים, דהנה במדרש ותמלא הארץ חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפ"ד, חמס כמשמעו, וכבר אמרנו בשם מהר"ל דע"ז הוא חטא ופגם בשכל, ג"ע זה חטא ופגם בגוף שפ"ד הוא חטא ופגם בנפש, ויש לומר דחמס כמשמעו דהיינו גזל זה פגם בצלם אלקים המחבר כנ"ל וגזל הוא חיבור רע לאמור שלך שלי ולחבר אליו מה שאינו שייך לו, ועוד לעיל מיני' במדרש פיסקא ד' אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים וביפ"ת פירש דהיינו חירופין וגדופין, שזה בזיון לצלם אלקים כבמדרש סוף פ' כ"ד כגרסת המת"כ שם בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם וגו' בצלם אלקים עשה אותו שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי, הרי שבזיון הוא פגם הצלם אלקים וכן מצינו עוד שמרעה אל רעה יצאו לבזות גם את נח שהוא הי' לו הצלם אלקים בשלימות כידוע כי עיקר צלם אלקים הוא על שומר הברית ובמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל אמר ר' אבא בר כהנא כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח וכו' בוז שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, ויש לומר שמזה נמשך עוד שהי' נזקקין לשאינו מינן שבזה אבדו לגמרי את צלם האלקים שהי' עליהם, וע"כ הופקרו למאכל חיות כברש"י שאחר המבול הוצרך מפני זה להזהיר עליהם את החיות, ובזוה"ק ח"א קצ"א שמחמת צלם אלקים השורה על האדם כולהון דחלין וזעין מקמי' כד"א ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ועליו נאמר בדניאל אלקי שלח מלאכי' וסגר פום אריותא ולא חבלוני דמלאכי' היינו צלם אלקים שהי' עליו, וכל אלה נמשך מחמת שהי' ראוי להם לקבל ד' דברים, תורה ויסורין ועבודת הקרבנות ותפלה ולא בקשו ע"כ הי' שורה עליהם ד' כוחות הטומאה לעומתם שמשכו אותם לע"ז ג"ע ושפ"ד ופגם צלם אלקים:
4
ה׳ועם מה שאמרנו יש לפרש דברי המדרש לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כוונתם אלא למטעת כרמים [למלאות תאותם] אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שחטא כזה יתכן לחשוב לאנשי המעלה שהמעשה איננו רע רק בעבור הכוונה, אבל דור המבול שהיו כל כך רעים וחטאים שהשחיתו במעשה והי' נזקקין לזכר ובהמה, וקל לאמור עליהם חטא כזה וכבר דברנו מזה, אך לפי דרכנו יש לומר שבעל המדרש מדבר מתחילת קילקולם מאין התחילו כ"כ להתקלקל, ולמה באמת לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם כנ"ל שהלשון לא בקשו אינו משמע שצד הרע תקפם כ"כ עד שלא הי' יכולת בידם להתגבר ומשמע שלא בקשו כלל מעצמם שכבר נתקלקלו עד שלא הי' רוצים להתתקן כי אפי' הרשעים מלאים חרטות אלא שאינם יכולים להתגבר על יצרם מחמת שהורגלו בו, והם שלא בקשו, ע"כ לומר שאין זה תחילת קילקולם, ע"ז מדייק המדרש שתחילת קילקולם הי' מחמת שלא הי' כוונתם אלא למטעת כרמים, והיינו דבענינים האלו צריך האדם להתקדש שלא יהי' כסוס כפרד אין הבין, והעושה למלאות תאותו הוא מעשה בהמה, וע"כ הם שהי' כוונתם רק למלאות תאותם, פרח מהם מעלתם ושרה במקומה כח חיצון רע היפוך קדושה עד שנעשו כבהמה שלא רצו להתתקן, וע"כ לא בקשו הד' דברים שבקש הקב"ה ליתן להם:
5
ו׳ולפי האמור יובן דברי הש"ס כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ואינו מובן דשם מדבר מחטא ע"ז שיש בה כרת ומיתת ב"ד, ומה ענין זה לביטול תורה שהוא רק מצות עשה גרידא, אבל לפי האמור יובן דמאחר שראוי לו לעסוק בתורה שהוא מירוק ושלימות השכל ואינו עוסק ע"כ שורה עליו כח רע לעומתו שמעות ומטעה את השכל עד שמביאו לחטא ע"ז או לאביזרייהו שהוא פגם השכל, ואדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח:
6
ז׳ויובן ג"כ דברי המדרש פ' כ"ח אמר ר' אבא בר' כהנא נעשה בעשרת השבטים מה שלא נעשה בדור המבול כתיב בדור המבול וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ובעשרת השבטים כתיב הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם הרי זה בלילה ומנין שאף ביום ת"ל באור הבוקר יעשוה וכו' אמר ר' ברכי' נעשה בשבט יהודה ובנימין מה שלא נעשה בסדומים בסדומים כתיב וחטאתם כי כבדה מאד ובשבט יהודה ובנימין כתיב עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד והדברים מפליאים איך זרע קדוש בני אברהם יצחק ויעקב שטבעם נטע נעמן יצאו כ"כ לתרבות רע, אך הוא הדבר שאמרנו שאדרבה לפי גודל מעלתם שהי' ראוים לקדושה עליונה מאד, וקילקלו אפי' קילקול מיעוט, מ"מ באשר השחית ענינם שלא הי' עוד מקום השראת קדושה העליונה, ממילא הי' שורה עליהם לעומתו כוחות רעות שמשכו אותם לכל רע בעל כורחם שלא בטובתם, וזה תוכחות מגולה לאיש הנלבב לשמור דרכו אפי' בדבר שאיננו נראה לו כ"כ קילקול, מ"מ באשר ישראל מעותדין למעלה גדולה, מה גם אנשים שהם טובים מתולדתם שראוים למעלה יותר גבוה צריך שמירה עוד יותר ויותר, שח"ו אם לא ישמור עצמו הוא מעותד ח"ו לנפילה גדולה יותר, מה גם בענין קדושת המעור אף כי אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד מעון, מ"מ עיקר הכוונה צריך להיות לא למטעת כרמים לבד ח"ו, ומובן שבכלל זה להתקדש במותר לו, ודי בזה אזהרה למבין יותר מפרשת קדושים:
7
ח׳הנה בזוה"ק דנח הוא שבת, ובודאי צריכין למצוא דוגמא דידהו, ונראה דכמו דנח הי' מוכיח את דורו כבמדרש כרוז אחד עמד לי בדור המבול והוא נח, ובודאי אם הי' נכנעין אליו הי' מוציא אותם משאול תחתית שהי' טבועין בו, וכבר אמרנו שמפני שהי' מבזין אותו, היפוך שהי' להם להיות נכנע אליו, ע"כ לא הי' יכול להושיעם ותוכחתו לא פעל בהם מאומה, כי מה שדבריו של המוכיח יכולין לחדור תוך לב השומעים, אף שלא חידש להם מאומה מה שלא הי' יודעים בעצמם, הוא מחמת קישור הנפשות, והם שהי' מבזין אותו הי' נפרדים ממנו לגמרי ע"כ אפס מהם כל תקוה, וכן הוא בפרשת התוכחה שבתורת כהנים מואס באחרים העושים, וכבמדרש איכה אי קציפא אית סבר דכל מאן דרתח סופי מתפייס ואי מאיסה לית סבר, ע"כ באשר הגיע לגדר מיאוס שהי' מבזין אותו, לא הי' יכול להושיעם עוד לעולם [וממוצא הדברים נשמע שכל כמה שהשומעים אוהבים ביותר את המוכיח ונכבד בעיניהם כן יכול ביותר להושיעם ומקבלין תועלת ממנו]:
8
ט׳ובדוגמא יש לומר שכן היא שבת לעומת ששת ימי המעשה, דהנה אמרנו במאמר הקדום שדור המבול הי' מקולקלים בד' דברים בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים, היינו שהי' בהם כוחות רעות שנדבק בהם שהי' מושכים אותם לע"ז פגם השכל, ג"ע פגם הגוף שפ"ד פגם הנפש, גזל וחמס ומה שהי' נזקקין לשאינן מינן הוא פגם צלם אלקים, והוא כלל כל כוחות הרעות הנמצא בעולם ואביהם של כולם, והנה בכל ימי החול ידוע שיש שליטה לכוחות חיצוניות בעולם ובשבת כולם ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וע"כ מנהג ספרדים לומר בע"ש קודם מנחה הודו שמוזכר בו ארבעה שצריכים להודות, תעו במדבר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, יורדי הים, ויש לומר שארבעה אלו הם מעין ארבעה כוחות חיצוניות שנדבקו בדור המבול, תעו במדבר הוא רומז לתועה מדרך השכל, והוא מחמת פגם השכל, יושבי חשך וצלמות הוא מחמת פגם הגוף, כל אוכל תתעב נפשם הוא מחמת פגם הנפש, ויובן זה עם מה שאיתא בספרים שכל מאכל מצפה מתי יגיע להאכל לאדם שבזה הוא קונה שלימותו שנעשה מצומח חי למדבר, אבל כשהנפש פגום והמאכל מתקלקל בו עוד יותר, ע"כ ממאן המאכל להאכל לאיש ההוא וזה כל אוכל תתעב נפשם היינו שהאוכל מתעב את נפש מקולקל זה להאכל לו, יורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו הוא מחמת פגם צלם אלקים, ויתבאר זה עפ"י דברי הזוה"ק פ' ויקהל (קצ"ט.) שדורש פסוקי יונה על הנשמה שהוא בגוף וכדין אזיל בר נש בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא כד"א והאני' חשבה להשבר ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וכו' וכדין אטיל קב"ה רוח סערה תקיפו דא איהו גזרת דינא דקיימא תדיר קמי קב"ה וכו' כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה וכו', וכבר אמרנו במאמר הקדום שצלם אלקים הוא המחבר את גוף ונפש ושכל, וזה הוא קיומו של אדם בזה העולם כד"א אך בצלם יתהלך איש, ורוח הסערה תקיפא הוא היפוך מזה, והנה נתבאר שיסורי ארבעה אלו ר"ל נסתעף בשביל כוחות חיצוניות המושכים לפגם גוף ונפש ושכל וצלם, וקדושת שבת מוציא מזה, ע"כ אומרים קודם מנחה מזמור זה, להורות שניצולין מכל אלה וצריכין להודות לה' וכמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה':
9
י׳וממוצא הדברים ששבת לעומת ששת ימי המעשה הוא בערך נח נגד דור המבול, ויש לומר עוד דכיון שאתה מקישו תקישו לכל צד דכמו דדור המבול מפני שלא הי' נכנעין לנח לא הי' יכול להושיעם, וכל כמה שהשומעים אוהבים להמוכיח ונכבד בעיניהם ודבקים בו, כן באותו מדה מקבלים טובה ותועלת ממנו, בדוגמא זו הוא בשבת דבאותו מדה שמשתוקקים להשבת ושמחים בבואו ודבקים בקדושתו בו במדה מקבלין תועלת מהשבת ודו"ק:
10