שם משמואל, נח ג׳Shem MiShmuel, Noach 3
א׳תרע"ג. ר"ח מרחשון
1
ב׳במדרש כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח הה"ד אלה תולדות נח, בית רשעים ישמד זה דור המבול ואוהל ישרים יפריח זה נח, נראה לפרש ענין שלשה מקראות הללו, עפ"י דברי המדרש בראשית פ' כ"ו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודה אומר בשלשה דורות בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה כי אם בתורת ה' תפצו אלו שבע מצות שנצטוה ובתורתו יהגה וגו' שהוגה דבר מתוך דבר וכו' והי' כעץ שתול ששתלו הקב"ה בתיבה אשר פריו יתן בעתו זה שם ועלהו לא יבול זה חם וכל אשר יעשה יצליח זה יפת, עכ"ל ונראה דהנה דור אנוש חדשו ע"ז בעולם כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז והוא חטא בשכל, דור המבול הוא חטא התאוה שהוא מתיחס לגוף, וחטא דור הפלגה הוא חטא שראוי להתיחס לנפש, והיינו כי נפש הוא המחבר את השכל עם הגוף, והם באשר רצו לעשות חיבור רע ולהפרד מחיבור הקדושה, ובמדרש דור הפלגה הי' אומרים לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונשים ע"ז בראשו וניתן חרב בידה ותהי' נראת כאלו עושה עמו מלחמה, הרי שהי' ענינים להפרד מחיבור הקדושה וע"כ יש להתיחס לפגם הנפש, וע"כ הי' עונש פירוד והפלגה זה מזה היפוך החיבור, בקיצור כי שלשה דורות אלו הי' חטאתם זה בגוף וזה בנפש וזה בשכל, ונח הצדיק עמד בכולם ולא פגמו אותו במחשבתם הרע כלל להמשיכו אחריהם, ושלוש אלה הם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מתיחס לשכל, דיבור לנפש כדכתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא וע"כ במדרש הנ"ל מיחס מושב לצים לדור הפלגה שהוא פגם הדיבור, מעשה לגוף, והיינו שנח הי' שלם בכל השלשה בחי' הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה וי"ל כי נגד שלשה מיני שלימות האלו כתיב בו איש צדיק תמים הי' שלשה מיני שבח, ובזוה"ק שנח הוא שבת שהוא נמי שלימות בכל ג' דברים אלו, שבת יעשה כולו תורה הוא בשכל ובכללו הוא עונג שבת שאין למעלה מעונג, תפילה הוא בדיבור המתיחס לנפש כמ"ש ואשפוך את נפשי לפני הש"י, ובכללו שביתה ממלאכה שהוא נמי מתיחס לנפש כמ"ש נפש עמל וגו', וכן כתיב שבת וינפש, סעודת שבת הוא במעשה, והנה לעומת זה העמיד שלשה בנים שמאלה נפצה כל הארץ, שם כנגד שלימות המחשבה והוא כהן לאל עליון והבן והוא נרמז אשר פריו יתן בעתו שהי' פרי קודש הלולים ובמד"ת פרי צדיק עץ חיים זה התורה יפת כנגד שלימות הדיבור שהוא הנפש, וכל יופי הוא מתיחס לנפש שהוא מתפעלת מיופי המראה כמ"ש במק"א וע"כ זכה שיהא דבריו של שם נאמרים בלשונה של יפת כבש"ס מגילה, והוא נרמז בועלהו לא יבול שדרשו בו אפי' שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד שהוא שלימות הדיבור כמובן, חם הוא כנגד שלימות המעשה כמו שאמרו ז"ל כמה עבדים הי' לו לכנען שראוים לסמוך כטבי עבדו של ר"ג אלא שגרם החטא היינו שקלקל בבחירתו אבל מתולדתו הי' ראוי לזה ומובן שעבד הוא במעשה והוא נרמז בוכל אשר יעשה יצליח שהוא בעשיי':
2
ג׳והנה בדור המבול מצינו שהי' מקלקלים בכל שלשתם, ע"ז ג"ע גזל שהוא ענף שפיכת דמים דכתיב כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח והא פירוד כנ"ל וכבר אמרו במק"א שכמו מדת יסוד בקדושה שהוא שמירת הברית כולל הכל לעומתו בטומאה פגם ברית הוא כולל כל שלשתן ומביא לידי שלשתן והדברים עתיקים ובזה יש לפרש ג"כ דברי המד"ת שפתח פתחא להאי פרשתא בהא דעל שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, ולכאורה אינו מובן מה שייכות יש לזה לפרשה זו, אך להנ"ל יש לפרש דשלשה מצות אלו הם נמי בגוף ונפש ושכל, נדה הוא בנפש שהדם הוא הנפש ודם נדה שהוא פסולת הדם משקץ הנפש, והנזהר בה הוא טהרת הנפש חלה הוא משום שהיא טמאה חלתו של עולם שהוא אדה"ר שנברא כעין משה שמקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה כך עשה הקב"ה לאדה"ר ואיד יעלה מן הארץ והשקה ואח"כ וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו' א"כ מצות חלה לעומת גוף האדם, הדלקת נר של שבת הוא בשכל שהשכל הוא נקרא אור וא"כ שלשה אלה שהם הגוף ונפש ושכל שהי' שלשתן בדור המבול לרע ובנח לטוב ע"כ הוא פתיחה טובה לפרשה זו:
3
ד׳ולפי דרך זה יש לפרש השלשה מקראות שדורש המדרש הנצב פתח דברנו צדיק יסוד עולם, בית צדיקים יעמוד אוהל ישרים יפריח האמור בנח, כי יסוד ועיקר הכל הוא מעשה המצות, ובזוה"ק צדיק לא נקרא אלא שבא עובדא לידו, ובלעדי העשי' הכל הולך לרוח, ואפי' ילך כל היום במחשבות ורעיונות טובים אם אין באים לכלל מעשה אין כלום וכמו נשיאים ורוח וגשם אין וע"כ נדרש על דור המבול כעבור סופה ואין רשע, אבל נח הוא צדיק יסוד עולם ומקרא של אחריו הפוך רשעים ובית צדיקים יעמוד, כי במד"ת פ' נצבים הפוך רשעים ואינם כ"ז שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה הפך במעשיהם של דר המבול לא היתה להם תקומה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאינו מדבר במעשיהם הרעים של הרשעים שבזה אינו שייך לומר מסתכל ומהפך בהם אלא במעשים טובים עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים שלשון רואה יוצדק על שטחות הדבר אבל לשון מסתכל ומהפך בהם הוא לראות בפנימיותם וכמו שאדם מסתכל באבן טוב ומתבונן עליו אם באמת הוא כמו ברק החיצוני שנראה לכאורה ומהפכהו אולי יש בו מצד השני מום ותוארו כהה, כ"כ מובן במע"ט אף שיש להם ברק חיצוני מ"מ יכול להיות שכח הנפש אין בו ותוכו מרמה וא"כ הוא כמו גוף בלי רוח חיים שאין לו שום קיום, אבל מי שמעשיו בכוחות נפשו בכל לבבו ובכל מאודו לזה יש קיום כמו בית, כתוב השלישי הוא בית רשעים ישמד ואוהל ישרים יפריח כי אהל פירש"י בש"ס שבת שהא לשון אורה מלשון בהלו נרו עלי ראשי, והוא שלימת השכל ויוצדק ג"כ שבמקראות הקודמים מתואר נח רק בשם צדיק ובפסוק זה בשם ישרים כבש"ס תענית ובפירש"י שם כי ישרים הוא מעלה גדולה יותר מצדיק וע"כ מקרא זה שמדבר בשלימות השכל שהוא תכלית השלימות מכנהו בשם ישרים:
4
ה׳נח איש צדיק, ברש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה עכ"ל ויש להבין מה ענין ספר בשבחו לברכה ואולי זה הוא ברכה שיהי' צדיק משפיע אחיד בשמיא וארעא, היינו שלא יכלו לו אנשי דורו לפגמו במחשבותם הרעים והוא שבח וברכה כאחד וע"כ בא בלשון הבינוני שמשמעו הי' ויהי' ולא נאמר הי' צדיק שהי' במשמע שרק אז הי' צדיק אבל לא לבתר, וע"כ בשבח תמים שהוא שבח בפ"ע כמו שכתבנו בדיבור הקדום כתיב תמים הי' בדורותיו שמשמע הי' ולא לבתר שתמים משמע גם בגוף כמ"ש מלת תמים גם גבי קרבן, וע"כ דרשינן מיני' בש"ס ע"ז דלאו טריפה הוה ושלימות הגוף באמת נעדר ממנו אח"כ שע"י שהתגל בתוך אהלו י"א סירסו וי"א רבעו ועוד שהכישו ארי ושברו, ויש סיוע לזה מנגינות הטעם שמלת צדיק מוטעם במפסיק ואינו נסמך לתיבות תמים הי' בדורותיו והוא שבח אחר, ועיין רמב"ן, לפי פירושו הי' צריך להטעים מלת צדיק במשרת ותמים במפסיק ואלו הי' מוטעם כן, הי' מלת הי' קאי על כל השבחים גם על איש צדיק, והי' במשמע שגם צדיק הי' אז אבל לא לבתר, ולא הי' בו ברכה על להבא, אבל באשר מוטעם צדיק במפסיק א"כ לא קאי מלת הי' על צדיק כלל, מפני שצדיק הוא כולל שבח וברכה גם על להבא:
5
ו׳קץ כל בשר ברש"י כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, לכאורה הוא סתירה מיני ובי', ועיין מזרחי וגו"א, ולפי מה שאמרנו במק"א שכל אדם נברא שיהי' לו תשוקה להש"י והמשתוקק לזנות שהוא היפוך האלקית כמו שאמרו ז"ל אלקיהם של אלו שונא זמה וכמ"ש הא"ע פ' וילך, הרי הוא גוזל את התשוקה ממקום שראוי להיות, וכן ע"ז שנברא העולם ליתן כבוד להש"י וזה שנותן כבודו לאחר ותהלתו לפסילים הוא גזל, ובאשר בפנימית הוא גזל הוא גורר עבירת הגזל בפועל, ובכן הכל הוא דבר אחד, וכאשר הגיע עונם לידי פועל שהוא הגזל נחתם גזר דינם, ומקודם שלא הגיע הרע לפועל כ"כ לא הי' ראוי שיחתם גזר דינם כי הענין חתימה הוא הוצאת גזר הדין לפועל ושפיר יוצדק הלשון קץ כל בשר בא לפני שזהו קץ וסוף עונם כי מלאה חמס מפניהם, שזה סוף עונות הקודמים ע"ז וזנות, ובזה יובן התרגום שלכאורה הוא מחוסר הבנה שפי' ארי אתמליאת ארעא חטופין מן קדם עובדיהון בישא, ולהנ"ל יובן שאתמליאת ארעא חטופין בשביל חטא הקדום שהוא זנות וע"ז:
6
ז׳מפני מי המבול, ברש"י אף נח מקטני אמנה הי' מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, והדבר יפלא לאמור על צדיק תמים שבצדקתי הציל את כל העולם שהי' מסופק בביאת המבול אחר שכבר אמר לו הש"י והוא עצמו הוא הנביא בזה, ועיין רמב"ן בפסוק והאמין בה' שנאמר באברהם שהקשה מה הזכות הזאת למה לא יאמין באלקי אמן והוא הנביא בעצמו וכו' ונראה שהוא כעין שאמר יונה הנביא כי ידעתי שאתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, וזהו הענין שלא האמין נח שיבוא המבול שחשב עוד יעשו תשובה וינחם ה' על הרעה, שידוע שכן מדת הצדיקים שאינם יכולין להאמין עד כמה מגיע רשעת הרשע, אך כאשר כבר ירד המבול ידע שאין עוד תקוה והוא עפ"י מה שאמרנו בפי' המד"ת שאין התשובה מועיל לאומה"ע, אף שמצינו בננוה וגם דור המבול שנח התרה בהם שיעשו תשובה, היינו שהתשובה צריכה להיות שישוב למעלתו הראשונה, והנה העושה תשובה מחמת אזהרת הנביא בלי ראות העונש עדיין, א"כ נקשר שוב באמונה, אבל העושה תשובה אחר שכבר ראה העונש בעיניו, א"כ איננו שב למעלתו הראשונה, שהי' עושה מפאת אמונה, אך בישראל מהני תשובה אף אחר ביאת העונש והוא נקרא נשיאת פנים וכמ"ש בשבת תשובה באריכות, אבל לאומה"ע אינו מועיל תשובה כזו וע"כ קודם שבא המבול הי' מסופק שמא יעשו תשובה, ואפי' אחר שירד הגשם שהרי עדיין לא נראה שהוא עונש שאם הי' חוזרין בהם הי' גשמי ברכה, אבל לאחר שראו המבול בעיניהם ששוב לא הועיל להם תשובה התיאש מהם לגמרי, וזהו הפי' שדחקוהו המים שהמים אבדו את סברו:
7
ח׳וידבר אלקים אל נח לאמר, ובמדרש החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר הי' בעיר שעשרה דורות מאדם עד נח ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, פי' אף שדיבר לאדם וקין מ"מ בכולם לא נאמר לשון דיבור, וזה הוא וידבר הראשון שבתורה ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין דיבור לאמירה שאמירה מורה על עצם המאמר, ודיבור על צירוף המדבר והנדבר עמו, וע"כ במשה כל מ' שנה שהי' ישראל נזופין בעון המרגלים לא נאמר אלא ויאמר כאמרם ז"ל כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והיינו הך דהכא שנח ביציאתו מן התיבה טהור וצדיק כאמרם ז"ל תיבתך מטהרת אותך זכה לחיבור מה שלא הי' איש עומד במצב כזה מיום ברא ה' אדם על האדמה, כי אפי' אדה"ר קודם החטא, כל המדריגות שהי' לו רק מתולדתו ולא מפרי מעשיו ונח קודם המבול נמי הי' עליו קשיות שהרי הוצרך לטהרת התיבה כנ"ל:
8
ט׳וימת הרן ע"פ תרח אביו וגו', איתא בכתבי האר"י ז"ל שהי' בו נשמת אהרן, ומאת כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי שנרמז זה בדברי חז"ל הקורא לאהרן הרן ע"כ, והנה ידועין דברי מהר"ל שאהרן אותיותיו פנימיים הא ביחידיות ריש במאות נון בעשיריות עכת"ד ויש לומר שהאלף שבראש מורה שמאיר בו אלופו של עולם היינו שהי' תמיד דבוק בהש"י ולפי"ז הרן שהי' חסר בו האלף ואין בו רק אותיות הפנימיות מורה שהוא פנימי אבל לא נשלם להיות דבוק כאהרן, מ"מ הפנימיות שבו הי' טוב וע"כ הי' טמון בתוכו כל אותן הנשמות נשמות כל האמהות שרה רבקה רחל ולאה וי"א אף בלהה זלפה, ונשמת דוד המלך ובזה יובן שהוצרך להשרף באור כשדים, וכעין שבישר המגיד להב"י לאחר שיגיע לרום המעלה יזכה להשרף על קידוש השם ואז ישאר כעמר נקי, וכן הי' ענין הרן שנראה שמה הי' חסר בו האלוף שהוא הדביקות זה בא מחמת שאז הי' שולטת קליפת דור הפלגה שכל ענינם עירוב טו"ר, וזה הוא שאיתא במדרש אשר בנו בני האדם שמא בני חמריא וגמליא אלא בני דאדם קדמאה, שהחטא היא עירוב טו"ר וברש"י דברים אחדים על יחודו של עולם, ובמדרש דברים חדים על ה' אלקינו ה' אחד, וע"כ שלטה אז קליפה בעולם המתנגד לאור אלופו של עולם והי' נצרך כח גדול מאד להאיר את החושך מה שלא נמצא זה בהרן, וע"כ אסתלק אלופו של עולם מתמן, ולכן הי' תקנתו שישרף באש על קידוש השם, אף שמסר עצמו ע"מ לעשות לו נס שאין עושין לו נס, מ"מ מבואר בתרגום יונתן שהי' קידוש השם בשריפתו שרבים הי' אומרים על אברהם שהרן עשה כישוף שלא ישלוט האש באברהם, וכיון שנשרף הרן הי' קידוש השם למפרע וע"כ הי' לו ליבון שנכלה החלק הרע ונשאר כעמר נקי, וע"כ כשבא אח"כ באהרן הי' מאיר בו אלופו של עולם:
9
י׳והנה זה לימוד לכל איש ישראל שבעוד נשרש בו חלק הרע א"א שיאיר בו האלף הוא יחודו של עולם להיותו דבוק תמיד כי חלקי הרע מפסיקים וזה תשובה להמתאוננים על מה שאינם יכולין להשאר תמיד בבחי' אחת כמו שהי' בעת התפלה או אחר ימים טובים ושבתות כמו אז, כי חלקי הרע שעודנו בו מפסיק כנ"ל והעצה לזה הוא ליבון באשא דאורייתא, וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר ובאמת שבת עצמו מועיל לזה כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר וע"כ שבת הוא רזא דאחד, אך מי הוא שיזכה לשבת בשלימות בעוד מצואתו לא רחץ, וגם לזה העצה רק ליבון באשא דאורייתא, ולעומת הליבון באשא דאורייתא זוכה לשבת ושניהם כאחד טובים:
10
י״אמזבח חדש בציון תכין וכו' ושעירי עזים נעשה ברצון, נראה דהנה שעיר של ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה אינו מובן מאין ימצא טומאה כזו שלא יהי' בה שום ידיעה לא מתחילה ולא בסוף, ולא עוד אלא שנראה שזה הי' שכיח יותר שהוצרך לכפרה זו בכל חודש, ויש לומר דהכה כתיב קודש ישראל לה' וגו' וידוע דקודש הוא מקור הקדושה וקדוש הוא המשכה מקודש כדאיתא בזוהר, ואף דאיש פרטי לא הגיע זכותו להקרא רק קדוש ואפי' לעתיד יהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מ"מ כנסת ישראל נקרא קודש שהוא מלה בגרמי' וכל יחיד ויחיד מושך קדושה מכנסת ישראל וע"כ נקרא רק קדוש וכנסת ישראל נקרא קודש, והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד אבל כשיש פירוד לבבות ביניהם שוב אינם נקראים קודש, ושבו להיות כיחידים והצדיקים אינם נקראים רק קדוש, והנה ידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסט"א וכענין טומאת המת, וע"כ בהסתלק ח"ו שם קודש מכנס"י מצד פירוד לבבות שורה לעומתו מקור הטומאה שהוא ג"כ מלה בגרמי' כי זלע"ז עשה אלקים, וזהו שנקרא בזוה"ק חויא דסאיב מקדשא והיינו דכח רע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל ובאשר כח הזה הוא לעומתו בקדושה נקרא קודש מלה בגרמי', לכן מושך טומאה בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאינו מכיר בו אלא ה"י, וע"ז בא שעיר החטאת להרחיק את כח הרע הזה מהמקדש ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בו ידיעה וכו' והנה זה מתמיד עד לעתיד דכתיב וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים אז תהי' מעלת כנסת ישראל בשלימות ויתקיים בישראל לא יוסיף לבוא בך עוד ערל וטמא, וע"כ לא יהי' צורך עוד לשעיר החטאת לענין זה אלא לתוספות התאחדות כל רצונות ישראל שמצד מעלתם שכל איש ואיש בפ"ע הוא עולם מלא וכשם שאין פרצופיהן שוות כך אין דעתן שוות, ואז ע"י השעיר יתאחדו כל הרצונות בתוספות יחוד, וזהו מזבח חדש בציון שמזבח הוא התאחדות כנסת ישראל כדכתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב וכמ"ש בזוה"ק (סו:) ואז יתחדש התאחדות חדש חזק מאוד אשר לא תמוט לעולם, ושעיר עזים נעשה ברצון להתאחדות גם הרצון:
11
י״בענין שבת ור"ח הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא התאחדות יוסף שהוא מוסף שבת ויהודה הוא דוד המע"ה מוסף ר"ח והוא רמז על לעתיד כמ"ש ביחזקאל בהפטורת ויגש עכת"ד, ויש עוד לומר דהנה שבת הוא שביעי בימים שתלוי במהלך השמש לבד ואין בזה עסק ללבנה, ור"ח תלוי בהיקף הלבנה, וכאשר באים שניהם יחד הנה נולד כח עצום מאוד נשא וגבוה מהשמש והירח כידוע שמכל הרכבת שני דברים נולד כח שלישי אשר לא הי' כלל בשניהם, וזה כמ"ש לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם שזה יהי' לעתיד ב"ב ובשבת ור"ת יש הארה מזה כנ"ל:
12