שם משמואל, נח ב׳Shem MiShmuel, Noach 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳במד"ר פרשה כ"ו אשרי האיש זה נח אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, ר' יהודא אומר בג' דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, ועיין פירש"י ומת"כ, ונראה דבג' דורות האלו שלטו כוחות חיצונים שהי' מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, וזה שבח לנח שלא הי' נמשך אחריהם, והיינו דבדור אנוש שלט הקליפה המושכת לע"ז ודורו של אנוש נמשכו אחרי' וחידשו אז ע"ז שעל זה נאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' כמו שפירש"י שם וברמב"ם פ"א מה' ע"ז, ובדור המבול קליפה המושכת לג"ע שזה שורש החטא של דור המבול, ובדור הפלגה קליפה המושכת לשפ"ד, והיינו דהנה הריגת אדם מכונה בכל מקום שפיכת דמים, והטעם מפני שחיבור הנפש שהיא מהעליונים עם הגוף שהוא מהתחתונים הוא ע"י אמצעית הדם וכן היא בע"ח פ"א משער אבי"ע, והנפש הוא נשוא באיד הדם ועיין ספורנו פ' אחרי, וע"ז נאמר כי הדם הוא הנפש, וע"כ הריגת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מתיחס להדם, להורות הענין שהוא ביטול המחבר, והנה אדם זה התחתון הוא עולם קטן והוא דוגמא לכלל העולמות, וכן הוא לכלל העולמות שהש"י מחובר להנבראים התחתונים ע"י אמצעי והוא מדת מלכותו יתברך שמו, והיינו שמזה שאדם נושא על שכמו עול מלכות שמים וטפל ובטל לציווי הש"י עי"ז יש להעולם חיבור לש"י ונמצא שרביעית דם שבאדם הוא דוגמא למלכות שמים וציווי הש"י, והנה מבואר בשל"ה וביתר מפורשים שדור הפלגה באשר הי' רשעים הולכים אחרי שרירות לבם הרע לא רצו לקבל השפעה עליונה ע"י מדת מלכותו יתברך שמו כי לזה הי' צריכים לבטל עצמם למאמר וציווי הש"י ורצו לבטל את אמצעי זה כנ"ל, ע"כ היא בדוגמת שפיכת דמים:

ג׳וי"ל עוד כי האביזרייהו דג' עבירות אלו הוא קנאה ותאוה וכבוד, דכבוד היא ענף ע"ז וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, ותאוה יהי' איזה תאוה שיהי' הוא ענף מן ג"ע, וקנאה הוא ענף משפ"ד ושפ"ד הראשון שהי' בעולם הוא קין שהרג את הבל ע"י קנאה הי' כמבואר בכתיב:

ד׳והנה ג' אבות אברהם יצחק יעקב מבואר במהר"ל שהם הי' כנגד שלשה עבירות אלו, אברהם כנגד ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, יצחק כנגד ע"ז שהקריב עצמו לקרבן להש"י יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, שזה ענין שפיכת דמים, והם בעבודתם נגד ג' עבירות אלו נטעו בלב ישראל נפש טהורה שלא להיות נמשך אחר ג' עבירות אלו ושיהי' בכח איש הישראלי לנקות את עצמו מקנאה ותאוה וכבוד והיינו שהבא להטהר ימצא עזר בנפשו בדברים אלו:

ה׳והנה שבת איתא בזוה"ק שהוא ש' בת, ויש לפרש ששין רומז לג' אבות ובת רומז לישראל כמ"ש שמעי בת וראי וגו' והיינו כי בשבת מאיר ענין הג' אבות בלב ישראל, וע"כ ג' סעודות בשבת שהם נגד ג' אבות הם מצילין את ישראל מהיות נמשך אחרי ג' עבירות ואביזרייהו דידהו:

ו׳ונראה דכמו שג' עבירות הם תכלית הרע, לעומת זה הפורש מהם וזוכה להתענג בג' סעודות של שבת הוא זוכה ונוחל כל חמדת העולם ובמדרש פ' מטות ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהם נטל כל חמדת העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל ע"כ, והיינו דהפורש מע"ז שהוא חטא בהשכל זכה בחכמה, והפורש מג"ע זכה בעושר, כדכתיב ורועה זונות יאבד הון וכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וידועין דברי הרמב"ם דשכר מצות יובן מענשן של עבירות ובאשר דעונש של עריות היא עניות ר"ל, מובן דשכר מצות הנזהר מהן הוא עושר, והפורש משפ"ד זכה בגבורה וזה פשוט, ויש לומר עוד כי ביעקב נאמר כוחי וראשית אוני שלא ראה טפת קרי מימיו, ומזה יובן שהנזהר מזה שהוא ענין שפ"ד יתגבר בו כוחו ואונו, וכמו שבכל אחת ואחת מג' עבירות יהרג ואל יעבור, ומזה יובן שכל עבירה בפני עצמה יותר גרוע ממיתה שהיא מקפת כל חלקי האדם כן הזוכה לג' מתנות הנ"ל זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם:

ז׳והנה בזוה"ק שנח הוא שבת וע"כ כמו שבת הוא נגד ג' עבירות אלו כן נח עמד בכולם בכל ג' דורות ששלט אז כח הקליפה שמשכו את האדם לענינים אלו ונח התתזק כנגד כולם ולא נמשך אחריהם כלל זכה ג"כ לכל חמדת העולם:

ח׳ויש לומר עוד דכמו דמדת יסוד בקדושה הוא כולל הכל, לעומת זה בקליפה הפוגם במדה זו שהיא שמירת הברית כולל הכל וע"כ תמצא בדור המבול שענינם הוא פגם בג"ע נמשך עם זה גם ע"ז ושפ"ד כמו שפירש"י ותשחת זה ע"ז ושפ"ד זהו כי מלאה הארץ חמס, ובגזל נאמר את נפש בעליו יקח ובפשיטות הרי נאמר כי נאפו ודם בידיהם, וע"כ בשמירת הברית תלוי הכל:

ט׳ולפי הדברים האלה יובן דכמו בפרשת ויכולו נאמר שלשה פעמים אלקים, אלקים, שהוא להורות אשר בשבת נמצא ג' הארות אלקית להנצל מג' עבירות ואביזרייהו כנ"ל, כן נאמר ג' פעמים אלקים, מן וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה עד סוף הפרשה [שאז מתחיל שם הוי' ויאמר ה' לנח בוא אתה וגו'] להורות שהעונש הוא מחמת שהפגם שלהם הוא לעומת ענין שבת כנ"ל [כי קודם לכן נאמר ותשחת הארץ לפני האלקים היא עוד קודם התחלת ענין העונש] ובפסוק הראשון נזכר ג' פעמים נח שמרמז על מעלתו בכל אחד מג' אלו בפ"ע וזה רמז נכון:

י׳את האלקים התהלך נח פירש"י אברהם לא הי' צריך סעד לתמכו אלא הי' מתחזק בצדקו מאליו, ונח הי' צריך סעד לתמכו, ויש להבין שהרי הכתוב מעיד עליו שהי' איש צדיק תמים שמשמע שהי' צדיק בשלימות, ואם הי' צריך סעד הרי עדיין איננו בשלימות, ונראה דהנה אברהם עם כל ענותנותו הגדולה שאמר ואנכי עפר ואפר, הי' איש חזק מאד ונקרא איתן שמשמעו לשון חוזק וברמב"ם פ"א מה' ע"ז כיון שנגמל איתן הזה, הרי שהי' אצלו שני המדות יחדיו, וכעין שאיתא במדרש אחת הוא יונתי תמתי, א"ר יוחנן יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אצלי הם כיונה פותה אין לב שכל מה שאני גוזר עליהם הם עושין אבל כנגד אומה"ע הם קשין כחיות, וע"כ לא הי' ביכולת אנשי דורו הרשעים לבלבלו אפי' במחשבה כידוע בספרים שהרשעים פוגמין במחשבתם הרעה את הצדיקים, אבל אברהם שהי' לו חוזק הלב מאד לא יכלו להזיקו, אבל נח עם כל צדקתו שהי' צדיק תמים, ומצינו בו ענוה יתירה, שאף שהי' מרכבה לצדיק יסוד עולם, מ"מ לא מצא בעצמו שום מעלה נגד אנשי דורו הרשעים, ובמדרש ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התבה, אך לעומת זה הי' חסר לו חוזק הלב ויובן עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על התרגום יונתן בפסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע וכדי חמא משה ענוותנותי' קרא משה וגו', והיינו כי מטבע הענו להתבטל והי' ירא משה שלא יבטל דעתו לדעת המרגלים קרא לו יהושע, כפירש"י ה' יושיעך מעצת מרגלים, וזה עצמו הי' בנח שהי' צריך סעד לתומכו היינו חוזק הלב, דבלי הסעד מצד עצמו הי' חסר החוזק הלב והי' ביכולת הרשעים לפגמו במחשבותם הרעה וע"כ הי' נח נבדל לגמרי מאנשי דורו, וזה שאמרו במדרש אלה פסל את הראשונים, ולכאורה מה בא ללמדנו שהרי מעצמו מובן שאלו הי' רשעים גמורים וזה צדיק גמור, אך הוא הדבר שבאשר ידע את נפשו שחסר לו חוזק הלב הי' עצתו אמונה להיות נבדל לגמרי מהם ולא הי' לו שום צירוף עמהם, וע"כ לא הי' יכול להחזירם בתשובה כי לא הי' יכול להשפיל עצמו להעלותם משאול תחתי' אבל אברהם אבינו ע"ה חוזק לבו עמד לו שהי' יכול להשפיל עצמו לבני דורו, וע"כ איחה את כל באי עולם:

י״אולפי דרכנו יובנו דברי זוה"ק נח נחית ולא סליק אברהם נחית וסליק, כי נח לא הי' יכול להשפיל עצמו וע"כ כאשר נחית לא סליק ונפגם, אבל אברהם שהי' יכול להשפיל עצמו ונשאר באיתן חוזק שלו כד נחית סליק:

י״בולפי דרכנו נוכל לומר דנח הוא שבת כמבואר בזוה"ק, וכמו ששבת הוא נבדל מששת ימי המעשה לגמרי, ולא כן יו"ט שיש לו קצת השתוות במלאכת אוכל נפש, כמו כן הי' נח מובדל לגמרי מאנשי דורו, כי באם הי' לו קצת חיבור להם הי' מפגמים אותו במחשבתם הרעה, והאבות הקדושים ידוע ששלש רגלים הוא בזכות ג' אבות וכמו שהם הי' ביכולתם להשפיל עצמם להגביה את אנשי דורם, לכן בזכותם ניתן יו"ט להגביה להאנשים בלתי נגבהים בשבת, כידוע שיש נשמות שאין להם עלי' ביום השבת וביו"ט יש להם עלי' ומטעם זה עצמו מחמת שמותר מלאכת אוכל נפש ובר"ח שמותר בעשיית מלאכה יש ביכולת לאחוז בו אנשים נמוכים עוד יותר והדברים עתיקים:

י״גבמשנה סנהדרין דור המבול אין לו חלק לעוה"ב, יש ליתן טעם עפ"י דברי זוה"ק דנח הוא שבת ושבת הוא מעין עולם הבא, ודור המבול שהי' הפכים לגמרי לנח במהותם לא לבד במעשיהם אלא גם בעיקר מהותם, וע"כ הי' בזוי בעיניהם כבמדרש לפיד בוז לעשתות שאנן שהי' מבזין עליו וקרי לי' ביזיא סבא, וזה סימן שהם הפכים לו לגמרי במהותם, שכל שאינו מהופך במהותו עדיין אינו מבוזה בעיניו, ובמדרש איכה כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, אם מאיסה לית סבר ואם קציפה אית סבר דמאן דקצף סופו מתפייס והטעם כנ"ל דאם הגיע לגדר המיאוס זה מורה שהוא היפך לגמרי ע"כ לית סבר, וכן הוא בתוכחה שבפרשת בחוקותי אחר שפרט ואם לא תשמעו לי שפירש"י לי זה היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, הוסיף לאמר ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, שזה מואס באחרים העושים שונא את החכמים כי זה יותר גרוע מיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, והכל מטעם הנ"ל שזה מורה שהשתנה מהותו להיפך לגמרי וא"כ דור המבול שהי' נח שהוא מעין עוה"ב מבוזה בעיניהם זה מורה שנשתנה מהותם לגמרי להיפוך מעוה"ב ע"כ שוב אין להם עוד חלק בעוה"ב:

י״דבמד"ר לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתם אלא למטעת כרמים [וברש"י נראה הג' שלא היתה כונתם למטעת כרמים והכונה אחד] אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים, ולכאורה יפלא שהמדרש חושב קילקול דור המבול הכוונה, והלוא מפורש בכתוב שהשחיתו במעשה, ונראה שהמדרש ירד לעיקר קילקול דור המבול מאין בא שדורות שלמים יבואו כ"כ לתכלית הרוע רע לשמים ורע לבריות עד שהפכו כל סדר העולם שאפי' שאר בע"ח נזקקין לשאינו מינם, וזה שאמר המדרש שתחילת קילקול הי' הכוונה כנ"ל ומרעה אל רעה יצאו עד שנעשה מהם מה שנעשה, וידועין דברי הרמב"ן פ' נצבים בפסוק למען ספות הרוה את הצמאה, וז"ל הקדוש והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבוא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהי' צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ומתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה וכו' תבואהו תאוה לבוא על הזכור ועל הבהמה וכיוצת בזה בשאר התאוות, וזה עצמו הוא דברי המדרש הנ"ל שהכל נמשך ממה שלא הי' כוונתם לפרות ולרבות רק למלא תאותן, וזה תוכחת מגולה ואזהרה יתירה לבעל נפש יותר מפרשת קדושים:

ט״וברש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, ויש להבין הרי הי' שם עבירות חמורות מגזל, ע"ז ג"ע, שבהן הדין בישראל יהרג ואל יעבור, וגזל בישראל אינו אלא לאו, הרמב"ן כתב מפני שהוא מצוה משכלת אין בה צורך לנביא, והוא רע לשמים ורע לבריות, ויש לומר עוד דהנה עוה"ז הוא צל ודוגמא לעולם העליון והגשמיות הוא צל ודוגמא להרוחניות, וכמו שיש מזון הגשמי לגוף, כן יש מזון לנפש הרוחני שהוא תורה ותפילה, וכן כמו שיש חלאים ורפואות לגוף, כן יש לנפש כמ"ש הרמב"ם, ובחובות הלבבות שהטעם שהאדם נברא באופן שאם לא יאכל יהי' רעב, שאלמלא כן בהיותו טרוד לא הי' פונה לאכילה, ולאט לאט הי' נחלש וימות, ע"כ נברא באופן שיהי' רעב אם לא יאכל שזה יזכירהו לאכול, ונראה כי מטעם הזה באם נחלש לו אבר הוא מרגיש כאב, למען יהי' לו מזכיר לבקש רפואה שאלמלא כן לא יפנה לבקש רפואה עד שיחלש וישחית ואין מרפא, ובודאי כן הוא בעניני מזון ורפואת הנפש שיש לו מזכירים כאמרם ז"ל, בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ואיתא בספרים שמזה בא לכל איש ואיש הרהורי תשובה בצד מה בכל יום, וכמ"ש (איוב ל"ג) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום וגו', וכן ענינים מעיקים רח"ל כענין שנאמר ופרעה הקריב הקריב את לבם של ישראל לתשובה, כעין כאב האברים והגוף המזכירים אותו לבקש תרופה אך ע"י עון גזל משל אחרים ענשו שגוזלין ממנו ההתעוררת לפרנסת ורפואות נפשו, וע"כ שוב אין בו תקוה לתשובה, ולא עוד אלא שהסט"א גוזלין ההתעוררת לדרכם ומזה בא עוד התעוררת לדברים רעים, ונהפוך ההתעוררות והתשוקה להקדושה לתשוקות חיצונות וההתעוררת והתשוקה וההשפעות לקיום העולם הולך לאיבוד ולחורבן העולם ומזה בא לדור המבול התאוה להשחתת זרע והזנו ולא יפרוצו, וכ"ז מפני הגזל, ואין בהם עוד תוחלת, ע"כ זהו הגזר דין שלהם, כי גזר דין הוא שאין לו עוד השתנות ואין אחר מעשה ב"ד כלום, כמו שהם נעשים רעים בלי השתנות עוד, משא"כ מחמת שאר עבירות אפי' שהם חמורות מגזל עוד בו נשמתו יקו לתשובת יציר אדמתו כי מזונותיו ורפואת הנפשיי כנ"ל הם המזכירים אותו, אבל מחמת הגזל נגזל ממנו הכל כנ"ל זולת אם מצד עצמו יתאמץ מאליו להזכיר עצמו את מצבו הרע בודאי לא ננעל מהם דרכי התשובה, וע"כ כל מ' יום שהגשם הי' על הארץ אם עשו אז תשובה הי' להם עוד תרופה, אבל זה לא הי' התעוררת מהשמים שהרי הגשם לצורך המבול ירד ולא להתעוררת:

ט״זועל פי הדברים האלה יש לפרש הא דב"ר כי נחמתי כי עשיתים ונח אלא שמצא חן בעיני ה' וכן מה שנח עצמו אמר ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני ואמרת לי בוא אתה וגו', ולכאורה יפלא לו יהי' שהי' טענה עליו מ"מ צדיק תמים כזה מדוע לא עשה תשובה, ובודאי איש צדיק כל ימיו בתשובה, ובעיקר הדבר יש להפליא האם לא ידע נח שהם השחיתו דרכם והוא הי' צדיק יסוד עולם:

י״זונראה דהנה במד"ר קנים תעשה את התבה אמר רב יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, ויש להבין מה ענין נח למצורע, אך יובן עפ"י מה שכתב הזוה"ק שחטא נח במה שלא התפלל על דורו, וע"כ נקרא מי נח, ויש מדרשים מאשימים את נח שלא הוכיח את בני דורו, אף שבודאי הוכיחם כמ"ש במד"ר כרוז אחד עמד לי בדור המבול זה נח ועיין מת"כ, מ"מ יש לומר כדבעי לא עביד והנה מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר, זה הוא חטא כמו המדבר מה שאין ראוי לו לדבר וכך הוא להדיא בזוה"ק (ח"ג מ"ו:) דכמו שצרעת בא על חטא לשון הרע כן הוא על מניעת הדיבור במקום שצריך לדבר ולהוכיח, וע"כ הי' צריך נח טהרה כעין טהרת המצורע:

י״חוהנה שרה אמרה לאברהם חמסי עליך פירש"י דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק עכ"ל הרי דמניעת הדבור במקום שצריך לדבר נקרא חמס, ובזה יובן מאמר המדרש כי נחמתי כי עשיתים ונח היינו דנחתם גז"ד על הגזל כמ"ש כי מלאה הארץ חמס, והרי כעין חמס נמצא גם בנח ובעידן רתחא הי' לו להענש וזה שאמר כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אף שהם השחיתו דרכרי והוא הי' צדיק יסוד עולם, מ"מ נח בצדקתו האשים עצמו על מניעת הדיבור במקום שראוי שהוא חמס כעין מה שנחתם גז"ד עליו:

י״טולפי"ז יובן מדוע איש צדיק כזה שבודאי הי' כל ימיו בתשובה למה לא עשה תשובה, כי מאחר שחטאי הי' כעין חמס הי' ענשו ג"כ ליטול ממנו הענינים המזכירם לתשובה כנ"ל וזה שהרגיש שחטא ואעפי"כ לא התעורר עצמו מאליו לתשובה בלי המזכירים כנ"ל ע"כ הי' צריך לטהרה כעין טהרת המצורע וטהרתו הי' התיבה והיינו שענין התיבה הוא היפוך ענין עונש הגזל שכל הבא לו מלמעלה נוטלין החיצונים ונפסק הקשר שיש לו מלמעלה ע"י השפעה הבא מלמעלה, והתיבה הוא היפוך מזה שהוא נקשר בשורשו כידוע מענין התיבה בזוה"ק ובחכמי האמת, ובזה יובן דברי המד"ת שבכל שנה ושנה עד שהעמיד שלמה את בהמ"ק הי' ארבעים יום גשמים כעין גשם המבול וכיון שנבנה הבית התפלל שלמה עליהם ופסקו, כי אחר שעמד הבית וארעא ורקיע נשקו אהדדי והי' ההשפעות באין מלמעלה באמצעית המקדש שוב לא נשאר עוד רושם מעונש המבול עבור החמס כנ"ל והבן זה:

כ׳במד"ר ר' אליעזר אומר לשם קרבנו נקרא [נח] שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, ר' יוסי בר"ח לשם נחת התיבה נקרא שנאמר ותנח התיבה בחודש השביעי וגו', נראה דהנה ידוע דשם הוא המהות, וקמיפלגי במהות נח, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, דשניהם הי' בנח דכבר אמרנו בשם חכמי אמת דנח בתיבה נקשר בשורש נשמתו היפוך המבול שנפסקו מהשורש שלהם ובשביל שנקשר בשורש נשמתו זה עצמו הי' הצלתו כי מקורו מקור חיים וזהו ותנח התיבה כי זה הוא שורש המנוחה, ומ"ד לשם קרבנו נקרא שע"י הקרבן הקריב את כל העולם כולו להש"י לא עצמו לבד הרי הכריתת ברית שהי' ע"י הקרבן נעשה עם כל נפש חי' בכל בשר אשר על הארץ, אך באם לא הי' בעצמו נקשר מקודם לא הי' בכוחו לקרב את כל העולם כולו להש"י וא"כ מר אזיל בתר התחלה שהוא התקשרות עצמו שזה יסוד הבנין ואם אין יסוד אין בנין ע"כ זה חשוב יותר ועל שמו נקרא, ומר אזיל בתר התכלית שזה דבר גדול יותר שהקריב כל העולם כולו:

כ״אוי"ל עוד בלשון אחר מר אזיל בתר הצלה ומר אזיל בתר תוספות מעלה שהקרבן היא תוספות מעלה שע"י הי' הכריתת ברית והכל דבר אחד:

כ״בוהנה נח היא שבת ושני הענינים נמצאים גם בשבת והם שמור וזכור שמור היא מדת לילה הצלה מכל ענינים גשמיים שאדם טרוד בהם כל ששת ימי המעשה ומונעים אותו מקנין שלימות הנפשי, וכיון ששבת היום ונעשה כל מלאכתך עשוי' וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין זהו כענין מנוח התיבה, זכור הוא מדת יום והוא תוספות מעלה ותוספות קדושה כנודע, ובכתבי האר"י לטבול במים גם ביום לקבל את תוספות קדושה של יום, וע"כ כבוד יום קודם לכבוד לילה יען שורה קדושה עליונה ביותר גם על המאכל ומשתה יותר מבלילה והמאכל ומשתה שביום היא התקרבות אפי' דברים גשמיים והוא כעין קרבן נח שע"י כל נפש חי' נכנסו בברית כנ"ל:

כ״גויש לומר בדוגמא זו היא ק"ש ותפילה שבק"ש נקשר אדם במלכות שמים, ואח"כ בתפילה היכולת להכניס גם כל ענינים הגשמיים לרוחניות עד שכל צרכיו הגשמיים יהי' כולו קודש לצורך גבוה והוא בדוגמת הכנסת נח להתיבה בראשונה ואח"כ הקרבן: