שם משמואל, פסח י״טShem MiShmuel, Passover 19
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳כי הנה הסתו עבר, ברש"י אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנות משנולד יצחק ע"כ, ויש להבין דלכאורה משמע שינוי הרצון בהש"י דאם הי' מעיקרא הכוונה כך לא נקרא דילוג וא"כ כביכול ח"ו איננו דרך אמת, והנה איתא בספה"ק דאם היו ישראל כל הארבע מאות שנים במצרים לא היו צריכין עוד לגלות אלא שהיו עומדין על פי הפחת שהיו במ"ט שערי טומאה ע"כ לא יכלו להתמהמה דא"כ היו באין בשער החמשים שבטומאה והוצרך להוציאם קודם הזמן, וע"כ הנם צריכין להשלים בשאר גליות, לפי"ז יש לומר שמעיקרא נקבע שני מיני זמנים לגאולה אם יהי' ביכולתם להיות כל הד' מאות שנה מוטב ואם לאו יחשב משנולד יצחק, ובאשר הבחירה ביד האדם אין זה נקרא שינוי רצון ח"ו, אך לשון דילוג קשה:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין במה שאמרו ששאר הגליות משלימין לד' מאות שנה הלוא שאר הגליות בחטאם באה עליהם ואלמלא חטאו לא היו גולין, אם לא היו חוטאין איך הי' נשלם הד' מאות שנה, ובהאריז"ל בענין ליקוט ניצוצות שלכוונה זו היו כל הגליות כאמרם ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שהכוונה ניצוצות קדושים שמפוזרין בכל העולם, מה הי' אם לא הי' חוטאין, ותירץ שבאם לא חטאו הי' כוחם יפה להמשיך אליהם אלו ניצוצות מרחוק למקומם בא"י, וכשחטאו אין כוחם כ"כ יפה וצריכין לאהדורי בתרייהו לחו"ל בין העמים, עכ"ד, ואף דלא נשתייר במצרים כלום והכל נטלו עמהם כמ"ש וינצלו את מצרים ואמרו ז"ל שעשאה כמצולה שאין בה דגים שהכוונה חלקי הקדושה, צריכין לומר שדווקא במצרים לא השאירו אבל בשאר ארצות יש ויש, ואם היו כל הד' מאות שנה במצרים הי' כוחם יפה למשוך אליהם למצרים כל חלקי הקדישה המפוזר בכל העולם, אך לא יכלו להתמהמה והוציאם קודם הזמן הוצרך להסתפק בשעתו בחלקי הקדושה שהיו במצרים, ומה שנמצא בשאר הארצות הניח עד לאחר זמן אם יהיו זכאין ימשיכום אליהם לא"י, ואם לאו יהיו צריכין לאהדורי בתרייהו:
3
ד׳אך עדיין אינו מובן התינח בענין ליקוט חלקי הקדושה, אבל ידוע דהגלות הי' נצרך למירוק מחמת עונות הקודמים דור אנוש דור המבול ודור הפלגה שהיו צריכין להתמרק ד' מאות שנה, אם לא חטאו ישראל ולא גלו במה הי' נשלם המירוק:
4
ה׳ונראה דהנה כתיב ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וכבר פרשנו כפל הלשון ידוע תדע היינו שהגלות יהי' כפול בחומר וברוח, בחומר הוא להיות משועבדים תחת יד זולתם לעבוד ולמשא מלך ושרים, וברות להיות להם ענינים מטרידים אותם משלימותם, ובכל אחד יש כמה וכמה חלוקי חלוקים שלאו כל שעבוד החומר שוה ולאו כל טרדות הרוח שוה, וכל אלה הי' למירוק הן את הגוף והן את הנפש, והנה מירוק הנפש התחיל משנולד יצחק, שמאז הי' לו לאברהם טרדת גירות באשר לא הי' לו ישיבה קבועה, אף שלזולתו לא הי' נחשב זה גירות שכתב הרמב"ן שהיו האבות כמלאכים וכל מקום שהי' גר שם ביתו וכבודו אתו, מ"מ לגבי א"א ע"ה שהי' מרכבה לשכינה כל טרדה קטנה שהיתה טורדתו לגדולה יחשב, והי' לו טורח מרובה ללחום את טבע נפשו לבל תתבהל ותתטרד משינוי המקומות והאויר וטבע אנשים זרים וחדשים אלא יהי' לבו פנוי לשכינה כמו הי' אזרח תושב קבוע במקום ההוא מאז, ומ"מ מובן ששעבוד החומר והגוף לא הי' לו כלל וכלל אדרבה שהיו כמלאכים, ולא עוד אלא כל זמן שהי' אחד מדור יורדי מצרים קיים לא הי' שעבוד החומר והגוף כלל, אלא שעבוד הנפש הי' מתגבר בכל פעם יותר, וזהו משנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו המצרים לשעבדם מיירי נמי שעבוד הנפש כמו שפרשנו כבר במק"א:
5
ו׳והנה ידוע שאף שחלקי האדם שנים המה גוף ונפש מ"מ נחשב רק אחד כי כל חלק שגובר בו הוא העיקר והשני טפל לו ואינו תופס שם בפ"ע, וכמו שאיתא בספה"ק לפרש דברי ר' שמלאי במדרש ריש פ' תזריע אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, היינו שהנפש של האדם נבראה ראשון והגוף אחרון, ע"כ אם גובר בו כח הנפש והגוף נמשך אחר הנפש מחשבין רק את הנפש לתפוס את השם, ובאמת שוב הוא קדום לכל מעשה בראשית, אך אם ח"ו עושה עיקר מהגוף והנפש נמשך אחר הגוף מחשבין רק את הגוף לתפוס את השם, וא"כ באמת יתוש קדמו שלשול קדמו:
6
ז׳וכן יש לומר בענין המירוק במצרים אם היו זכאים ונמשכו אחר הנפש והי' נחשב הנפש לעיקר ותופסת את השם והגוף טפל לה א"כ הי' מירוק הנפש עולה להם לגמרי והי' נחשב המירוק משעה שנולד יצחק ומירוק הגוף באשר הוא טפל הי' די במעט זמן, וד' מאות שנה הי' נחשב רק לנפש, אך כאשר לא היו זכאין במצרים והנפש נמשכה אחר הגוף יהי' הגוף תופס את השם צריכין לחשוב הד' מאות שנה לשעבוד החומר והגוף, ומדה זו נוהגת תמיד שבזמן שישראל זכאין והעיקר הוא הנפש והנפש תופסת את השם שוב אין צריכין שום מירוק עוד להשלים את חוסר השנים מד' מאות שנה של גלות מצרים, שהרי החשבון של מירוק הנפש הוא משנולד יצחק, אך כאשר חטאו ונמשכו אחר הגוף שוב חל עליהם חובת גלות למירוק השנים שחסר בשעבוד הגוף במצרים:
7
ח׳אך הש"י ברוב חסדו העמיד לפניו זכות ישראל במתן תורה שאז פסקה זוהמתן והיו כולם כמעט רוחניים, ובאשר אצל הש"י העבר וההוה והעתיד אחד ע"כ מנה החשבון משנולד יצחק, ובזה יש לפרש שאלת משה להש"י באיזה זכות והש"י השיבו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהוא זכות מ"ת, שמשרע"ה ידע שפיר שלפי מצב ישראל אז אי אפשר לחשוב משנולד יצחק, ועדיין לא שלמו הד' מאות שנה, וישראל עצמם אמרו זאת למשרע"ה ארבע מאות שנה אמר לי להשתעבד ועדיין לא שלמו, באשר ידעו שלפי מהותם של עכשיו צריכים למירוק הגוף ד' מאות שנה, אך זכות העתיד של מ"ת שהעמיד הש"י לפניו שנחשב הנפש להעיקר ותופסת את השם, הוא הסב את החשבון לחשוב משנולד יצחק, וא"כ הכל במשפט וצדק ולא הי' כאן שוב עלילה ותחבולה ח"ו:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י הנצבים פתח דברינו, דלגתים למנות משנולד יצחק הדילוג הוא ממצרים לסיני [וכלשון המדרש שה"ש בפסוק דומה דודי לצבי מה צבי זה מדלג מהר להר מבקעה לבקעה וכו' כך הקב"ה הוא קפץ ממצרים לים ומים לסיני] שהעמיד לפניו מהות ישראל שעמדו בסיני שפסקה זוהמתן כנ"ל:
9
י׳בפייט אאגרה בני איש המשורר בטל, פירוש אאסוף בני יעקב הנעשה גביר לאחיו בברכת טל שהוא ויתן לך וגו', ויש להבין למה נקראו כל הברכות אפי' ברכת השררה ע"ש טל, ונראה דהנה טל לא מיעצר לעולם והוא בחסד ה' לגמרי אף לא לפי מעשה התחתונים, ואינו דומה למטר שבא לפי מעשה התחתונים, וא"כ יש להבין למה לא ברכו במטר דטל בלא"ה לא מיעצר, ונראה דהשפעה היורדת לאדם בודאי יש כנגדה כמה מקטריגין לעיין בדינו אם ראוי אם לא, והיתה עצת יצחק אבינו לברכו בטל דלא מיעצר לעולם דלא שייך בזה מקטריגים, ובברכה זו כלל את יתר הברכות א"כ היו הברכות טמונים בטל מפני המקטריגים:
10
י״אויש לומר דמהאי טעמא הי' המן בא בטל מלמטה וטל מלמעלה כמונח בקופסא, כי לרגלי חשיבות המן שלא זכו לו האבות בודאי לא היו ישראל ראויין לו, והי' נמצא מקטריגים רבים, היתה העצה שהי' טמון בטל מלמעלה ומלמטה והי' סמוי מן עין המקטריגים:
11
י״בויש לומר דמהאי טעמא מברכין טל בפסח שהוא זמן החסדים ופוסקין בשמים רב טוב לבית ישראל, לזה מברכין טל למען תהי' כל ההשפעה טמונה בטל, ואין שייך בו קטרוג:
12
י״גבפייט יום שני, אז על כל חיתו יער נשאת שור, ועל כל ניחות עלית תשורת שור, ליציר כף רצית בהטבת פר שור, ויש להבין הלוא רחמנא ליבא בעי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים, וברש"י ויקרא לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו, וגם אין לומר מפני ששור עולה לו בדמים הרבה וצריך בו כפיית הלב ונדבתו ביותר, הלוא אדה"ר לא הי' לקנותו בדמים, ובפייט הנ"ל משמע שבקרבנתו של אדה"ר נמי נחשב מעלה מה שקרבנו הי' שור:
13
י״דונראה דרמז יש בדבר שמטבע השור להיות מתגאה, כבמדרש ארבעה גאים בעולם שור בבהמות ומורה ע"ז קרן השור, אך גיאות הוא מטבע שפסלתו מלכות ואני את דכא כתיב, ומ"מ בשורשו לעבודת ה' הוא לטוב שבשורשו אינו גיאות אלא התחזקות והתרוממות הנפש וכמ"ש תתרוממנה קרנות צדיק, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יהא אדם גבור כארי עז כנמר וכו', ובתחילת גישת אדם לעבודה אי אפשר בלעדה, שבלא"ה הוא נופל ביאוש הנורא ומרה שחורה רח"ל שהוא גרוע מן הכל, וכבר דברנו בזה הרבה פעמים, אך לאחר שכבר התחזק בעבודה אז העת להשגיח על שפלותו, וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי, היינו להתחזק בעצמו ולהתרומם בעבודת ה' ולומר בשבילי נברא העולם, היינו שעלי לתקן את כל העולם ואין מי שיתקן בשבילי, כי כל נשמה ונשמה שבאה לעולם יש לה דברים שצריכה ושלתכלית זו באה לעוה"ז, ואין מי שיתקן דבר זה בלעדה, ואח"כ כשהחזיק בעבודה כשנסתכל בשפלות עצמו אמר וכשאני לעצמי מה אני, ובאמת שמחמת שפלות כזו הבאה מצד התרוממות מביאה אח"כ שוב לידי התרוממות הנפש וחיזוק בעבודה עוד יותר, שמאחר שכבר טעם טעם מתיקות עבודה ולהוט אחרי' כשישים אל לבו שאף אחר כל שפלותי עודנה רחמי ה' עלי ורוצה בעבודתי תתלהב נפשו באהבה עוד יותר ויגרום אח"כ גם שפלות ביותר וחוזר חלילה:
14
ט״וויש לומר שזהו הרמז שתחילת הנקרבים כתב הכתוב שור שמדתו היא ראשית הקרבת אדם לעבודה, וזהו שכתב הפייטן אז על כל חיתו יער נשאת שור וכו' ליציר כף רצית בהטבת פר שור, שכך הי' באדה"ר אחר החטא שהרגיש מה שאבד בחטאתו, וכבמדרש בראשית פ' י"ט משל לעירוני שהי' עובר לפני חנותו של זגג והי' לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין והפשיל במקלו ושברן עמד ותפסו א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראה לך כמה טובות איבדת כך הראה להן כמה דורות איבדו עכ"ל, ומובן איך היתה נפשו נשברת כחרם הנשבר, ובש"ס עירובין אדה"ר חסיד גדול הי' וקרוב הי' שיפול ביאוש הנורא וישום קץ לחייו, אך עכ"ז התחזק בעצמו ולבש עוז והתחיל מחדש לעבוד ה' בהתרוממות הנפש על דרך הנ"ל וע"כ הי', קרבנו שור, ודרך זה הי' לרצון לפניו ית"ש וכמ"ש תהלים ס"ט ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, שקאי על השור שהקריב אדה"ר כברש"י שם, והוא לימוד דרך לדורות:
15
ט״זולפי האמור יש לפרש מה שאנו אוכלין מצה בתחילה ובסוף ומרור באמצע אחר המצה שהוא לכאורה שלא כסדר שהמצה רומז לחירות והמרור לשעבוד שהחירות הוא אחר השעבוד, ולפי דרכנו יש לומר דהנה המצה אף שהיא לחם עוני, מ"מ היא רומזת לחירות וטעמו כבר כתב מהר"ל בפיסקא כהא לחמא, וגם רמז יש בה להשגה נבדלת ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן כידוע בספה"ק, והיא מרוממת את הנפש אחרי שהיא לחם עוני ויודעת שפלות מהותו, וזהו מצה שבתחילה שזהו ראשית התקרבות לעבודה, וכך הי' ביציאתם ממצרים שזה הי' ראשית דרכם, אך אח"כ אוכלין מרור רומז להתמרמרות הנפש הבאה אחר התרוממות כנ"ל, וכמו שאמר הלל וכשאני לעצמי מה אני, וחוזרין ואוכלין מצה לרמז שהתמרמרות הנפש מביא עוד להתרוממות הנפש עוד יותר, וזהו עיקר אכילת כזית מצה באחרונה:
16
י״זועוד יש לומר בענין מצה ומרור ומצה דהנה גאולת מצרים היתה רק אתחלתא דגאולה וגמר הגאולה תהי' לעת"ל שיתקיים גמר יעוד הגאולה ונתתי אותה לכם מורשה, וידוע שדור היוצא ממצרים מתו במדבר, א"כ עדיין לא נתקיים זה עד לעתיד שיחיו המתים ולא חשוב עדיין גמר גאולה, וכמו ששמעתי מפי זקני זצללה"ה מביאלא בעמח"ס אגודת אזוב שיציאת מצרים מקום טמא רה"ר עלמא דפרודא והביאם לארץ ישראל נחלת ה' הוא כמו מלאכת הוצאה בשבת שאינו נחשב מלאכה עד שיוציא מרשות זה ויניח ברשות זה, וביצי"מ מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר, עכת"ד הצריך לענינינו, אבל לעתיד יחיו דור המדבר בעצמם ומשרע"ה יכניסם לארץ, ואז יתקיים היעוד בשלימות וזה יהי' גמר הגאולה, ולזה בא הרמז מצה בראשונה הוא אתחלתא דגאולה ומצה באחרונה הוא גמר הגאולה לעת"ל, ומרור באמצע רומז לכל המאורעות והמרירות והצרות שעבר על ישראל בנתיים, ויש רמז לזה בש"ס ברכות (ט':) כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, דבברכת אמת ואמונה הוא מזכיר יצי"מ לבד שהוא אתחלתא ובברכת השכיבנו מדבר מהשמירה מכל המאורעות והצרות שעברו על ישראל עד ושמור צאתנו ובואינו שהוא היציאה מעוה"ז ובואינו חזרה בתחיית המתים, וע"ז מסיים שומר את עמו ישראל לעד שמאז והלאה לא יהי' עוד שום הפסק לדביקות ישראל באביהן שבשמים לעולמי עד, כאמרם ז"ל צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרין לעפרן שנאמר והנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים:
17