שם משמואל, פסח כ״אShem MiShmuel, Passover 21
א׳שביעי של פסח
1
ב׳ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו, ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו, ויש לדקדק דלכאורה שלא כסדר נאמרו הפסוקים ואיפכא מיבעי לי', דבודאי לא הי' רכב פרעה עומד מקושר להסוסים וממתין עד האסף כל המחנה הגדול הזה שא"א לאסוף בשעתא חדא, וגם אין זה נימוס המלכות שיהי' עומד וממתין על עבדיו כענין אמרם ז"ל שאין מדרך הארץ שיהי' הרב ממתין לתלמיד, וא"כ מקרא דויאסור הי' לו להיות מאוחר:
2
ג׳ונראה דהנה במכילתא תבוא אסרה [של יוסף דכתיב בי' ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, שפירשו בו הוא בעצמו] ותעמוד על אסרה [של פרעה שפירשו בו הוא בעצמו], פירוש אסרה הוא קישור והיינו קישור כל כחותיו שהוא הגוף והמדות והשכל והרצון יחד, וזה הביא שגם בגשמיות רתם בעצמו את הסוסים למרכבתו, והנה קיבוץ כל כחותיו למטה גרם קיבוץ וקישור למעלה הן לטוב כמו יוסף שאסף כל כחותיו למצוה, והן להיפוך בטומאה כגון פרעה אף שהם ענפין מתפרדין מ"מ בקיבוץ וקישור למטה נעשה בהכרח כן למעלה, דכמו התעוררות הענפין למטה מתעוררין השרשים למעלה, וע"כ כמו שלמטה הוא מעשה וכח זר יוצא מן הנימוס והסדר שיהי' המלך בעצמו אוסר הסוסים, נעשה נמי לעומתו למעלה קשר וקיבוץ כחות זרים להצטרף לכח מצרים, ובזוה"ק (מ"ו:) ויקח שש מאות רכב בחור הא ממנא דלהון ואוקמוה דדבר רתיכין דשאר עמין ובדף (נ"א.) הכי תאנא הוה "סם" אוזיף לי' שית מאה רתיכין לקטרגין לסייעא לי' עכ"ל, ונראה שמזה נמשך נמי שהיו כולם בלב אחד כאיש אחד, כמו שפירש"י בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם, ובאשר ידוע שהחיבור והצירוף גורם כח גדול הן בגשמיות והן ברוחניות, הי' נדרש לעומתו כח כזה בקדושה שענינו יהי' צירוף וחיבור נוסף על מה שגם סדר הקדושה לעולם הוא ביחוד וחיבור, ולא הספיק לזה שאר זכותים של ישראל, ולזה אמרו ז"ל חבוא אסרה של יוסף, שמדתו של יוסף היא אסיפת כל הכחות בקדושה כשמו מלשון אסף אלקים וגו', וע"כ מדתו שמירת הברית שכל האיברים מרגישים והוא צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין, ובאה בפועל במעשה המצוה של כיבוד אב שהיא מצות עשה נוספת על מדתו שמירת הברית שהוא בל"ת, ובאשר כל ישראל נקראו ע"ש יוסף ויוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה נגדרו כל ישראל בזכותו, כן נמי זכות יוסף הוא שעמד אז לישראל ונעשה אז גם כל ישראל מקושר ומחובר כל כחות נפשם, ומזה בא מה שמסרו נפשם ונכנסו במים עד חוטמיהם, ומובן שמסירת נפש א"א בלתי הסכם כל הכחות יחד, והעושה כמעשיהם זכותם מתקיים עליהם כבמדרש וישלח, ע"כ אז הופיע עליהם זכות יוסף ובאה האסרה ועמדה על האסרה:
3
ד׳ולפי האמור סדר הפסוקים בדקדוק גדול נאמרים שמחמת שפרעה אסף כל כחות נפשו לרדוף אחר ישראל ולאסור בעצמו את רכבו אף שעדיין לא הי' בפועל הי' בכח, זה עצמו גרם לאסוף אליו את כל עמו וכל כחות שלו ושל אחרים יחד כנ"ל בשם הזוה"ק, ובאשר נטבעו פרעה וחילו וישראל עושה חיל היו גם כחות אלו בכלל בזת הים, וזהו תורי זהב של בזת הים, וברש"י צוארך בחרוזים ענקי זהב ומרגלית חרוזות בפתילי זהב של בזת הים, רומז לכחות מקובצים, וזה נשאר לדורות שביו"ט זה ישראל נעזרים שיהי' ביכולתם לאסוף כל כחותם יחד לשמים:
4
ה׳במכילתא נבוכים הם בארץ אין נבוכין אלא מעורבבין, פירוש דהנה ידוע דדעת הוא המבדיל והמברר כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, והנה ידוע דפרעה אותיות הערף שהוא אחורי מח הדעת, וע"כ כשנדמה לו שישראל מעורבבין היפוך הדעת נתחזק בלבו שמעתה ידו תושיע לו וינצח את ישראל, אך נואלו שרי צען שלא כן הי' אדרבה ישראל יוצאין ביד רמה שעולה עד הדעת כידוע למבינים, וכשזה קם זה נופל, וניטל הדעת מפרעה לגמרי כי אין לך שגעון גדול מזה אחרי ראותו עמוד אש ועמוד ענן שהוא דבר יוצא מהיקש הטבע לגמרי שלא ראה ולא נשמע כמוהו מעולם, איך מלאה לבו לרדוף אחרי ישראל, ואח"כ עוד יותר לרדוף אחריהם ולבוא בים הנקרש לפני ישראל, וע"ז כתיב ויהם את מחנה מצרים, ובמכילתא עירבבם והממם ונטל סיגניות שלהם, ומזה נשאר לדורות שביו"ט זה נתוסף הדעת בבני ישראל וניטל הדעת מאויביהם ושונאיהם אשר רדפום:
5
ו׳ויסע מלאך האלקים וגו' וברש"י אין אלקים בכל מקום אלא דין וכו', ויש לומר עוד עפ"י מ"ש תהלים ע' אלקים להצילני הוי' לעזרתי חושה, פירוש כי חילוק יש בין הצלה לעזרה, כי לשון עזרה היא התאמצות כח הנעזר ושייך אפי' במקום שאין כאן רודף וכמ"ש ויהי' בעזור ה' את הלוים נושאי ארון ה', ואפי' כשכתוב עזרה במקום רודף וגורם מפלת הרודף הוא רק שע"י מפלת הרודף נעזר הנרדף אבל אחר ישועת הנרדף אינו מעניש את הרודף כי תכלית הכוונה היא הישיעה והיא כבר נעשה, אבל לשון הצלה שייך רק במקום שיש רודף או מתקומם, וע"כ להיות נעזר יוצדק שם הוי' שהוא רחמים, אבל הצלה מרודף ומתקומם יוצדק שם אלקים העושה דין בהרודפין והנרדף ניצל, והנה שם בפסוק שני יבושו ויחפרו מבקשי נפשי יסוגו אחור ויכלמו חפצי רעתי ישובו על עקב בשתם פירש"י מדה במדה כמו שעשו לי, ע"כ אמר אלקים להצילני היינו שגם מדת הדין תסכים להצילני ובזה יהפוך את הדין על האויבים ועל השונאים המבקשים את נפשי, הוי' לעזרתי חושה שלעזרתי הנני מבקש רחמים פשוטים:
6
ז׳ויש לומר שזה הי' הפרש בין יצ"מ לקריעת י"ס, שגוף היציאה היתה ברחמים ובחסד אחרי שכבר נסתלקו הדינים במכות בכורות, ומהיציאה ואילך לא נעשו עוד דינים במצרים שאז שלטו חסד ורחמים פשוטים, אבל בנס קריעת י"ס אף אחר שכבר נצולו ישראל הי' הדין על מצרים ונטבע פרעה וחילו, ולכוונה זו כתיב ויסע מלאך אלקים, ויוצדקו הדברים עפי"מ שכבר הגדנו שיצ"מ הי' במדת החסד וקריעת י"ס במדת הדין, ע"כ לא מצינו מקטריגים ביצ"מ שאם מלך נותן בחסדו מתנה לאחד אין שייך לקטרוג שאין מגיע לו עפ"י דין, אבל בי"ס שהכוונה היתה שיהי' במדת הדין ע"ז הי' קטרוג, וע"כ ביצי"מ קנו ישראל מדת אהבת ה' וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', ובים קנו מדת יראת ה' כמ"ש וייראו העם את ה' וגו':
7
ח׳במדרש פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה, הציל לא"א מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק וכו' וכן יעקב וכו', ויש להבין הרי אמרו ז"ל מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרה, וכן הוא בתרגום שה"ש בעשר שירות שנאמרו בעולם, שירתא קדמיתא אמר אדם בזמן דאשתבק לי' חובתי' ואתא יומא דשבתא ומגין עלוי פתח פומי' ואמר מזמור שיר ליומא דשבתא:
8
ט׳ונראה דהנה במה דאבות לא אמרו שירה הרבה טעמים נאמרו בזה, ואני מוסיף לומר בטעמו של אדה"ר שלא אמר שירה כשנברא, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עיקר שירה היא על מפלתן של רשעים, וע"כ עשרת בני המן נקרא שירה וכן מלכי כנען כבש"ס סוף פ"ק דמגילה כל השירות נכתבות אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח חוץ משירה זו [היינו עשרת בני המן] ומלכי כנען, ובש"ס ברכות (ט':) ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי' עכת"ד, וע"כ יש לומר דאדה"ר אף שבודאי השתמש ברוה"ק וצפה למרחוק מ"מ מפלתן של רשעים לא הי' אפשר לו לראות שהרי עדיין לא ידע שיש מציאות הרע בעולם, וע"כ נכשל בעץ הדטו"ר ואז נתודע לו ממציאות הרע, וע"כ לא אמר שירה כשנברא, אך על האבות שלא אמרו שירה הנני מוסיף להקשות שהרי האבות קיימו את התורה עד שלא נתנה, וע"כ נקראו תמימי דרך כבמדרש ויקרא שנקראו תמימי דרך מפני שקיימו התורה מעצמם, ובמדרש בפסוק ויאמרו לאמור משמע שהיא מצוה לדורות, א"כ למה לא קיימו זו המצוה מעצמם, ובזה לא יועיל מרבית התירוצים שנאמרו בזה:
9
י׳ובעניותין יש לומר עוד דהנה ידוע דבאכילת עץ הדטו"ר הי' פתוך בי' חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד, אך במה שקיבל לה"ר שאמר הנחש על בוראו הוא חטא לה"ר המגדיל עבירות כנגד ג' עבירות אלו, והנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר בג' עבירות הנ"ל, אך לה"ר לא מצינו שתקנו, ובאשר לה"ר הוא פגם הדיבור כל עוד שלא נתקן פגם הדיבור של אדה"ר הי' דיבורם סתום מלומר שירה, ונראה דישראל במצרים במה שלא נחשדו על לה"ר כדאיתא במכילתא ובמדרש תקנו פגם הדיבור של אדה"ר, וע"כ איתא בספה"ק שהדיבור יצא מהגלות, ומכלל שנתקן פגם הדיבור, שידוע שעל ישראל הי' מוטל לתקן חטא הקדום שנמשך מחטא אדה"ר, ע"כ נעשה פיהם פתוח לומר שירה, וזהו הלשון פי' פתחה בחכמה שנפתח מה דהוה סתום, ובזה אתיא שפיר נמי מ"ד במדרש שחשב בין העשר שירות השירה שאמרו על אכילת הפסח בליל התקדש חג במצרים, באשר אז הי' אחר תיקון פגם הדיבור, אך במדרש שלפנינו לא חשב לי' הא לשירה:
10
י״אולפי האמור יתישב הא דמזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרוהו, דהנה במדרש בראשית פרשה י"א ורבנן אמרי לן כבודו עמו ומוצאי שבת ניטל ממנו זיוו וטרדו מגן עדן וכו', ובודאי כמו שלא התחיל העונש עד מוצאי שבת ובשבת הי' עדיין בגן עדן, הי' נמי עדיין פיו פתוח לומר שירה, ע"כ אין זה סותר למה שאמר ברא אדה"ר ולא אמר שירה עד שפתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, דזה מדבר אחר פגם הדיבור ונסתם הפה מלומר שירה עד שפתחוהו ישראל, אבל מה שאמר מזמור שיר ליום השבת מקודם שנסתם אין שייך לחשבהו:
11