שם משמואל, פסח כ״בShem MiShmuel, Passover 22
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳בפייט יום ב' אז על כל חיתו יער וכו' יוקש אלה אלהיך אשר תעו בלעדי, יכופר אלה באלה הם מועדי, ויש להתבונן מה ענין להמועדים לכפר על חטא העגל, ונראה דהנה פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב, משא"כ בפסח דורות, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה במצרים לא הי' ל שראל בחי' אחרת אלא הכנעה שהיו מדוכאים תחת יד פרעה ומצרים, והיו צריכין להגביה את הכניעה שתהי' לשמים וזה הי' ענין מ"ש ולקחתם אגודת אזוב, שאזוב מורה הכנעה באשר היא שפל מהכל כמ"ש מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, וכברש"י בעלמא ישפיל עצמו כאזוב, וזהו ולקחתם אגודת אזוב, שלקיחה הוא לשון הגבהה, היינו שיגביהו את האזוב שהיא הכניעה שתהי' רק לשמים, וכל זה במצרים, אבל לדורות שנתגדלו ישראל בשכל ומדות, צריכין להגביה הכל לשמים, ע"כ אין עוד ענין לאגודת אזוב עכ"ד, ויש לפרש ולהוסיף על דבריו דודאי הכניעה היא מדה טובה, אבל הכניעה לפרעה ולמצרים אין בה שבח, ואדרבה כל הבטל אליו הרי הוא כמוהו, והנה איתא בספה"ק טעם גלות מצרים שיהיו ישראל מלומדים לשאת עול על שכמם, וע"כ יטו אח"כ שכמם לסבול עול תורה ומצות, כי הבלתי מלומדים ליתן שכמם בעול, קשה עליהם מאד לשאת עול תורה ומצות, וא"כ אח"כ כשקבלו עליהם עול תורה ומצות ונראה בפועל תועלת הכניעה שהי' להם במצרים מעיקרא, היתה עלי' להכניעה לפרעה להיות לה שבח באשר הי' לה אחרית טובה, וזהו ולקחתם אגודת אזוב שתהי' עלי' להכנעה דמעיקרא, ולאו למדת הכנעה דהשתא לבד, אלא למפרע נמי:
2
ג׳ובזה יש לפרש מאמר הש"ס פסחים חזרת חסא, מאי חסא דחס רחמנא עלן, ולכאורה אינו מובן דהמרור הוא זכר לוימררו את חייהם והמצה זכר לחירות א"כ הי' לו לקרות להמצה חסא ולא להמרור, ולהנ"ל יש לומר דהנה המפרשים דקדקו למה אוכלין המצה דהיא זכר לחירות קודם המרור שהיא זכר לשעבוד ואיפכא מבעי לי' שהשעבוד הי' קודם להחירות, אך להנ"ל יש לומר דלאחר החירות כשישראל קבלו על עצמם עול תורה ומצות נעשה השעבוד למפרע לתועלת ולשבח, ומה שאנו אוכלין המרור הוא שאנו משבחין להקב"ה על השעבוד דמעיקרא, וכענין משלו משל לטובתי נשברה רגל פרתי, וע"כ אף שהשעבוד הי' מקודם, מ"מ הטובה והשבח שבו הי' מאוחר ע"כ מקדימין המצה, וזה עצמו הטעם שמרור נקרא חסא לרמז ענין זה, ואם הי' קורין להמצה חסא, לא הי' זה רבותא ומה קמ"ל:
3
ד׳קיצור העולה מהנ"ל שההכנעה במצרים לא הי' בה שבח, אך אח"כ נתעלתה גם הכניעה דמעיקרא למפרע, להיות גם בה שבח:
4
ה׳ובסיגנון זה יש לומר בחטא העגל לפי דאיתא בספה"ק שטעותם נמשך מחמת שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה והם נשארים במדבר שמם צפוים לרעב ולצמא ולהיות טרף לשני נחש שרף ועקרב הם כחות חיצונים השולטים במדבר, ע"כ עשו להם מנהיג במקום משה, אבל באם היו בטלים לה' לגמרי כגמול עלי אמו, הי' להם להשים אל לבם כל דבעי הקב"ה למטי עלן ימטי, ואם הרצון לפניו ית"ש לחיותינו הרבה רוח והצלה לפניו, ואם ח"ו להיפוך מה דאהני לך אהני לי, אך דור המדבר דור דעה כל מהותם והנהגתם הי' בדעת שלימה ולא בבחי' ביטול, וכאשר לפי דעתם הי' רואים א"ע כנ"ל, עשו מה שעשו ולא לצאת ח"ו מתחת רשות השי"ת, אלא שנדמה להם שכך הוא רצון השי"ת:
5
ו׳ויש לומר שמשא ומתן של הלכה נמי הי' שם, היות ידוע דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, ודעת הרבה מהראשונים דאם אמרו לו הביא עלין סתם והביא לו עלין של אשירה מותר להתרפאות מהם, ודעת הר"ן דאפי' כה"ג ימות ואל יתרפא מהם, אף דאין זה ענין לע"ז כלל, מ"מ הרי זה לאו מלאוי דע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וע"ז וכל לאוי דידי' יהרג ואל יעבור, דלא עדיף מאביזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור, והנה כתיב ולא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ופירש"י בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות, ואלהי זהב בח להזהיר שלא יוסיף על ב' שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלהי זהב, לא תעשו לכם, לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכן נאמר לא תעשו לכם עכ"ל, ומ"מ הדבר ברור שאין ב"ד ממיתין עליהם שהרי לבו לשמים. אלא הוא לאו מלאוי דע"ז, ולדעת הראשונים הנ"ל במקום סכנה יעבור ואל יהרג, ולדעת הר"ן יהרג ואל יעבור, והנה דור המדבר שהיו רואים א"ע בסכנה גדולה כנ"ל, ולדעתם העגל לא הי' יותר מכרובים בבתי כנסיות, שהרי לבם לשמים, אלא שמ"מ אסור מקרא זה, והוא תלוי בפלוגתא הנ"ל, והם הכריעו כדעת הראשונים שיעבור ואל יהרג ע"כ עשו מה שעשו, אך זה טעות כי הי' ממש ע"ז אלא שהם לא ידעו וכמ"ש הכוזרי שהי' כענין אמרו ז"ל הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה:
6
ז׳ומ"מ מבואר שהחטא הי' מצד הדעת שלהם, והי' להם נפש גבוה ומרומם לא ישוב מפני כל, וכאשר נדמה בעיניהם שכך יפה להם, לא היו יכולין להתאפק להיות זמן מה בלי דיבוק ענין אלקי, וע"כ מהרו לעשות בו ביום, וזה הי' השמחה כמ"ש וירא את העגל ומחולות. שחשבו שהשיגו הענין אלקי שהיו משתוקקים אליו, אבל כשבא משה והתוודעו שהי' חטא תיכף עשו תשובה שלימה וקבלו עליהם להיות דייש למלכיות ומרמם לרגלי מלאך המות, כי מחמת גודל דעתם הבינו גודל חטאם עד שעצם החטא הי' בעיניהם יותר נזק מהמיתה ולהיות משועבדים למלכיות, וגודל דעתם ורוממות נפשם הביאם לידי הכרה לבטל את דעתם לרצון ה', ואלמלא היו בעלי דעת שלימה ורוממי הנפש, לא הי' אפשר להם לבוא לידי תשובה שלימה ולעמוד במקום שאין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והנה זה הי' עלי' והגבה לבחי' הדעת ורוממות הנפש דמעיקרא שהביאם לחטא, והוא באותו סיגנון הנ"ל במצרים שהכנעה של אח"כ בקבלת עול תורה ומצות הגביה למפרע את הכנעה דמעיקרא במצרים, כן נמי בדור המדבר, הדעת ורוממות הנפש בתשובתם הגביה למפרע את הדעת ורוממות הנפש דמעיקרא:
7
ח׳ולפי האמור יובנו דברי הפייטן בענין שור לקרבן שמורה לתיקון חטא העגל, לפודה נתן שוע בלי עוד להתחר כי תמור חג מחר, חגיגת שור לחג בחר, כי שור מלך בבהמות, ויש בו מעלה, ידע שור קונהו, וקרן השור רומז להתרוממות הנפש כענין שכתיב תרוממנה קרנות צדיק, ואת זה מביאין קרבן לה' היינו ביטול הדעת והתרוממות הנפש להשי"ת היינו שיהי' הדעת והתרוממות הנפש בלתי לה' לבדו, וזה מורה שנרצה עונם למפרע דהיינו דעתם ורוממות נפשם כנ"ל:
8
ט׳וזה עצמו הוא הענין מועדי ישראל שישראל שמחים במלכם באביהן שבשמים בהלל ושיר בהתרוממות הנפש ובדעת שלימה, כי החיות והשמחה תלוי בדעת שהיא קישור השכל והמדות, והוא ענין שכתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, והפי' רבויית הדעת, עם השתחואה והביטול בעליית הרגלים. מורה שהדעת ורוממות הנפש בלתי לד' לבדו, וזה התיקון למפרע למדת הדעת והתרוממות הנפש בלי ביטול שהי' בחטא העגל, וזה שיסד הפייטן יוקש אלה אלהיך אשר תעו בלעדי, יכופר אלה באלה הם מועדי:
9