שם משמואל, פסח כ״גShem MiShmuel, Passover 23

א׳שביעי של פסח

ב׳יש להתבונן למה בקריעת י"ס בליל שביעי של פסח לא נצטוו בשום מצוה, מאי שנא מליל היציאה ממצרים בראשון של פסח שנצטוו בפסח מצה ומרור, וכן לדורות בליל ראשון יש מצות האלו, ובליל השביעי אין כאן שום מצוה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דבאם הי' לישראל אז שום מעשה מצוה אז היו המצריים או השר שלהם מבינים שקי"ס הי' בהתעוררות ישראל, ולא היו משוגעים כ"כ לרדוף אחר ישראל לתוך הים, שמאחר שישראל עוררו את הקריעה בודאי לא תהי' הקריעה גם למצרים לרדוף את ישראל, אבל באשר לא עשו ישראל שום מצוה חשבו שהקריעה תהי' משמשת גם להם ונואלו שרי צוען עכ"ד:

ג׳ונראה לומר עוד עפ"י דברי המכילתא כי קולך ערב זה התפלה, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב, ונראה לפרש דהנה במדרש משל למלך שהי' בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים, שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק, וכו', כך ישראל כשהיו במצרים והיו משתעבדין בהם התחילו צועקין ותולין עיניהם לקב"ה וכו' והי' הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה, גירה לפרעה וכו', השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר במצרים וכו', ויש להבין בשלמא במלך בו"ד שהקול שמכבר חלף והלך לו שייך לומר שרוצה לשמוע עוד אותו הקול שמכבר, אבל בהקב"ה שאין שכחה לפני כסא כבודו, והקול שמאז עומד כמו חי לפניו והקב"ה רואה ושומע את העבר כמו את ההוה, למה נתבקש עוד להשמיעו אותו הקול:

ד׳ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו למירוק חטא הדורות המסתעפים מחטאו של אדה"ר, שהי' בגוף ונפש ושכל כמ"ש "כי טוב העץ למאכל", זה חטא הגוף שבו האכילה, "וכי תאוה הוא לעינים" הוא בנפש המתפעלת במראות העין, ואין זה נוגע לגוף כידוע ההפרש בין שמיעה לראי' ששמיעה היא שהקול מכה על תוף אוזן השומע, וא"כ חשוב שהגוף מקבל את הקול, אבל הראי' היא שקווי הראות מכים על דבר הנראה, ע"כ אין הגוף מקבל מאומה, אלא זה מכחות הנפש לבד, וע"כ הוא נעשה בלי המשך זמן יותר מחוש השמיעה, כידוע מענין הרעמים שהברק מאוחר ומ"מ נראה מקודם, "ונחמד העץ להשכיל" הוא בשכל, עוד הי' שם פגם הדיבור במה שאמר "אכלתי ואוכל עוד", ומחמת פגמים אלו נסתעפו החטאים בדורות הבאים בע"ז ג"ע ושפ"ד, ופגם הדיבור שכולל את הקודמים, וכבר דברנו בו למדי, ונתמרקו במצרים ע"י צרות הארבע גזירות, ואין מהצורך לכפלו, ולעומת זה הי' נעשה בישראל ד' דברים טובים, ראשית לעומת פגם הדיבור [אף שהוא האחרון, מ"מ באשר הי' לאונסו ע"י שנשתאב בו כוחות רעות, אלא שמאחר שהוא הביא עצמו לזה נחשב בכלל חטאו, ומ"מ הוא קל יותר מאינך, ע"כ הוא ראשית התיקון] כתיב במצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וכמ"ש ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, וכמ"ש ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, כ"ז הוא תיקון פגם הדיבור, [וממנו נסתעף שיצא הדיבור מהגלות, ופתחו פיהם בשיר והלל על הפסחים] ולעומת פגם בגוף ונפש ושכל, היו השלש מצות פסח מצה ומרור, מרור בגוף לעומת כי טוב העץ למאכל, ע"כ נתבקש שיטעמו טעם מר, פסח שהוא קרבן וכל קרבן מתיחס לנפש, והוזמנו למיכל על פתורא דאביהן תאות כל נפש, והוא לעומת כי תאוה הוא לעינים, מצה מתיחסת לשכל כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן והוא לעומת ונחמד העץ להשכיל, וזהו הענין מה שהוצרכו למצות אלו ביציאתם ממצרים וחטאים הנ"ל נתקנו:

ה׳אך בקי"ס נראה שהיו זקוקים לתקן חטא נח, והיינו דהנה המבול נקרא מי נח ובמדרש שהי' לו להתפלל על דורו ולבקש רחמים עליהם ולא עשה כן, ובזוה"ק איתא מפני שהי' לו להקריב קרבן עליהם, והקרבן שהקריב בצאתו מן התיבה הי' לו להקריב מקודם, ובודאי הא והא איתא, ע"כ נחשב כאלו הוא הגורם למבול שנהפך יבשה לים, ונראה שישראל למען יהפך להם ים ליבשה הוצרכו לתקן חטא נח, ובאשר חטא נח הי' בכפלים, בענין תפלה מה שלא התפלל עליהם, ובענין קרבן מה שלא הקריב עליהם קרבן, ע"כ הי' מוטל על ישראל לתקן חטא נח נמי בכפלים, בתפלה מה שהתפללו על הים כמ"ש וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה', ובקרבן מה שנסעו ונכנסו לים עד חוטמיהם, שבמקום קרבן מבעלי חיים הקריבו את עצמם לקרבן, וע"כ טרם שנכנסו לים עד חוטמיהם שחשיב כקרבן שעדיין לא הי' מתוקן חטא נח, א"א הי' להם שיקרע להם הים ויעשה מים יבשה בעוד החטא מעשויית יבשה לים עדיין רוחף עליהם, וז"ש דבר אל בנ"י ויסעו ואח"כ ואתה הרם את מטך, דלכאורה איפכא לי' להקדים הבקיעה, אבל לפי דרכנו מובן שזה א"א:

ו׳ולפי האמור מיושב הא דהשמיעני את קולך דבמדרש שהי' הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ודקדקנו שקול הראשון עדיין כמו חי עומד לפני הקב"ה, ולמה נתבקש עוד להשמיעו אותו הקול, ולפי דרכנו הדברים מובנים, שקול הראשון במצרים הי' לתקן פגם הדיבור של אדה"ר, ועתה נתבקש קול אחר לתקן חטא נח, והם חלוקין לחטאות, ואינם מתתקנים בקול אחד:

ז׳ומעתה מתפרשים בטוב דברי המכילתא כי קולך ערב זה התפלה, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב, שנוסף על תיקון התפלה מתבקש תיקון המעשה על העדר הקרבן של נח שלזה נתבקש תיקון במעשה הוא ירידתם לים עד חוטמיהם כנ"ל:

ח׳ומעתה נתבאר למה ביציאת מצרים הוצרכו לפסח מצה ומרור, ובשביעי של פסח לא הוצרכו לשום מצוה, כי זה לפי תיקונו, וזה לפי תיקונו, וכן נשאר לדורות באותו סגנון שהי' אז, ובאשר שא"א ממש כמו אז, התפלת יו"ט וקריאת השירה הם מעין תיקון של התפלה, וקרבן של יו"ט ולדידן ההזכרה בפה, ושמחת יו"ט, ורגש הנפש הם במקום תיקון הקרבן:

ט׳במכילתא הפה שאמר לא ידעתי את ה', הוא שאמר אנוסה מפני בנ"י כי ה' נלחם להם במצרים, מה שכר על כך, ביום ההוא יהי' מזבח לה' בארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה', ויש להתבונן איך הוא זה מדה במדה, ונראה דהנה בא"ע וברמב"ן שפרעה בדברו עם משה לא הזכיר אלא שם אלקים, ולא שם הוי' ב"ה וב"ש, כי לא הי' מודה בו עיי"ש, והנה בכאן הזכירו שם הוי' ולא שם אלקים, שלפי פשוטו הי' צודק יותר שם אלקים מדת הדין, אבל הוא מורה שעתה חזרו והודו במה שכפרו תחילה ונתקיים יידעו מצרים כי אני הוי', וזהו מאמר המכילתא הפה שאמר לא ידעתי את הוי' וכו'. כי הוי' נלחם להם במצרים, והנה שם זה פרשו בו שהוא מהוה כל המציאות, וכל הנמצא היא מאמיתת המצאו בלי יוצא מן הכלל, ואפי' הסט"א וכל כחות חיצונים אינם נפרדים באמת מאמיתתו ית"ש, אלא מחמת הצמצום וההסתרות אינם יודעים, ובאם יצוייר סילוק הצמצום וההסתר, היו בהכרח נכנעים ולא היו יכולין לפעול שום דבר חוץ ממה שהוא רצונו ית"ש:

י׳והנה אמרו ז"ל שאפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים, ויש להבין איך עשו את הפסח במקום הזה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלזה הי' מועיל מה שלקחו את הפסח בעשור לחודש והיו קושרין אותו בכרעי המטה והיו בהכרח כחות חיצונים נכנעים, ע"כ לא היתה מזקת הטומאה לעשויית הפסח עכ"ד:

י״אובפשיטות יש לומר שהפסח עצמו הי' ביעור ע"ז כבזוה"ק ע"כ היו בורחין ממנו לנוקבא דתהומא רבא, אך הא דכתיב ביום ההוא יהי' מזבח לה' בארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה', יש לשאול איך תהי' מזבח במקום טומאה, קו"ח מתפלה קלה שלא התפלל בתוך הכרך, ויש לומר דהיינו בשביל שהכירו והודו בשם זה שאפי' מצרים ערות הארץ אינו נפרד ויוצא מן הכלל, ושם הוי' בכבודו ובעצמו נלחם להם במצרים, וכמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, ולא הי' מניעה משום כח חיצוני הנה זה עצמו הוא ביטול ע"ז מאותן דפלחו לה, ונכנעו כל כחות החיצונים, ושוב אין המזבח ולא התפלה מתפגמת מאויר ערות הארץ, ועל זה מורה כל הנביאה שם מהכניעת מצרים מפני פחד ה', וכל זה הוא שכר מחמת שהכירו על הים ואמרו כי הוי' נלחם להם במצרים:

י״במה שביעי רשות אף ששה רשות, הנה כבר אמרנו שכל דבר במקום שנכתב הוא העיקר, ויש להבין למה זה שביעי עיקר רשות יותר מכל ששה ימים, ונראה לפי מה דאיתא בספה"ק דכל מקום שהמצוה באה חובה ליום, היינו שיש כחות חיצונים הנקראים חובה והמצוה דוחה אותם, ורשות היינו שאיננו נצרך לכח דוחה, והנה בשביעי של פסח כל החיצונים נכנעו והודו כמ"ש וידעו מצרים כי אני ה', ובקי"ס נבקעו כל מימות שבעולם והי' כל העולם רואין את הנס, והיו כל כחות החיצונים שבכל העולם נכנעים, וזה נשאר לדורות, ע"כ אין אז שום חובה, וע"כ עיקר רשות הוא בשביעי, ושאר הימים למדין ממנו באשר יש בהם אור חוזר משביעי, וידועין דברי מהר"ל שכל ענין חוה"מ הוא משום שקדושה לפניהם ולאחריהם, א"כ הארת יום השביעי הוא נמי בחוה"מ ע"כ נלמד ממנו שיהו ג"כ רשות:

י״גויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, נראה לפרש דהנה יש להבין למה הביא ה' את ישראל בצרה הזאת ולמה לא הודיע ה' זאת לישראל מראש שפרעה ירדוף אחריהם ויקרע להם את הים ויטביע את פרעה וחילו, ואף כי אמרנו שהוצרכו למרק חטא נח שלא התפלל על דורו ולא הקריב קרבן עליהם כמו שהגדנו במאמרים הקודמים, מ"מ הי' להם להתמרק בעודם במצרים, וכאשר יצאו לחירות לא יוסיפו לדאבה עוד, ולמה המתין עם מירוק זה עד אחר היציאה, ועוד הלוא אמרו ז"ל תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, וכבר פרשנו באשר גזירה היוצאת מהשמים צריכה לעבור בשלשה עולמות עולם עליון ועולם האמצעי ועולם התחתון, והם בלשון המקובלים בריאה יצירה עשי', בריאה הוא עולם המחשבה, יצירה הוא עולם הדיבור, עשי' עולם המעשה, ולעומתם הם כתיבה וחתימה ומסירת הפתקין, וע"כ להעביר את הגזירה צריכין תיקון במחשבה דיבור ומעשה, תשובה היא במחשבת הלב כאמרם ז"ל שמא הרהר תשובה בלבו, תפלה היא בדיבור, צדקה היא במעשה, וכך עשו ישראל במצרים תשובה כמ"ש במדרש שמות סוף פרשה א'. וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגי', וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה, דיבור כמ"ש ותעל שועתם אל האלקים, וכן ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, מעשה הוא מילה ופסח, הרי שהיתה תשובתם שלימה מכל צד, ולמה לא הספיק גם עבור חטאו של נח שהי' בידם לתקן:

י״דונראה דהנה כתיב ופרעה הקריב ואמרו ז"ל שהקריב את לבם של ישראל לתשובה, ומכלל שעד כה לא עשו תשובה, והרי עוד במצרים עשו תשובה כנ"ל, ומאז והלאה לא מצינו להם חטא כלל:

ט״ואך הנה ידוע שכפי מסת גדלות האדם כן נחשב הפגם, ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד, ומה שלאיש פשוט לא נחשב לפגם כלל, נחשב לאיש צדיק לפגם גדול, וכן לענין התיקון שלאיש פשוט נחשב תשובה שלימה ותיקון, לאיש המעלה עדיין איננו מספיק וצריך תיקון יותר, וברמב"ן ויקרא ד' ב' שטעם דלא כתב בפר כהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כמ"ש באינך חטאות, כי לרב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי אלא בתוספת תפלה ותחנונים, ונראה דלאו דווקא בשני בני אדם אלא אפי' באיש אחד שנתעלה, נחשב לו פגמים מה שמקודם לא הי' מחשבין לו זה לפגם, וכמו שאיתא בספה"ק שבנפטרים יש לכל עלי' ועלי' דין מחדש, ויש אנשים שכבר זכו לישב בישיבת מעלן כמה שנים וכשנתבקש לעלי' יותר גדולה נתבקרה עוד הפעם פנקסו, ויש דברים שעד כה לא היו נחשבים לפגם, מ"מ לעלי' זו שנתבקש גם זה נחשב לפגם וצריכין עוד מירוק, וזהו הענין קדיש יתום ביום שמת בו אביו ואמו אפי' אחר כמה שנים, כידוע, ובודאי שכמו בעולם העליון כך היא המדה בעולם התחתון שכאשר זכה האדם למעלה צריך תיקון להדברים שמקודם לכן לא היו צריכין תיקון:

ט״זוהנה חטא אדה"ר שהי' פתוך בי' חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד עבירות היותר חמורות שבתורה הי' נחשב לחטא לכל אדם אפי' לפחות שבפחותים, וע"כ ישראל אף שהיו אז במ"ט שערי טומאה נמי נחשב להם לחטא, וע"כ נשמות ישראל שהיו אז כלולים באדה"ר עליהם הי' מוטל לכפר את חטא הזה, מה גם שכבר כתבנו שהחטא של דורות הבאים דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שהי' זה בע"ז וזה בג"ע וזה בשפ"ד הכל הי' נמשך מחטא אדה"ר, וידוע במקובלים שנשמת ישראל שם היו, וכמו שהחטא הי' במחשבה דיבור ומעשה כמו שכבר דברנו בזה באריכות, כן היו ישראל נזקקים לתקן במחשבה דיבור ומעשה, אך חטא נח שלא התפלל על דורו ושלא הקריב עליהם קרבן זה איננו חטא לאיש פשוט, אלא לצדיק הדור שעליו הי' מוטל תקנת הדור, וע"כ ישראל במצרים שהיו במ"ט ש"ט לא הי' זה נחשב להם לחטא, אך כשיצאו ממצרים ונתעלו ברום המעלות, אז הי' חל עליהם היישרת כל העולם, כמו שבאמת כן יהי' לעת"ל כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וע"כ אז שוב חל עליהם לתקן חטא נח, והוצרכו מחדש לתשובה על פגמים דקים כמו אלה אף שמקודם לכן לא היו נחשבים להם לחטא, וע"ז כתיב ופרעה הקריב שהקריב לבם של ישראל לתשובה, הכוונה לתשובה על פגמים דקים ולא על עבירות חמורות שכבר עשו תשובה במצרים ונתקנו:

י״זעוד יש לומר בטעם שהוצרכו לנסיון וצרוף ותשובה מחדש ולא הספיק מה שהי' במצרים, ע"פ פירש"י בראשית י"ט י"ט אהא דאמר לוט להמלאכים לא אוכל להמלט ההרה [אצל אברהם] פן תדבקני הרעה, כשהייתי אצל אנשי סדום הי' הקב"ה רואה את מעשי ומעשה בני העיר והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל וכשאבא אצל צדיק אני כרשע, וכן אמרה הצרפתית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשה עמי ואני צדיקת ביניהם ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה עכ"ל, וע"כ במצרים שהיו ישראל כשושנה בין החוחים לעומת מעשים של מצרים היו ישראל נראים צדיקים, והי' ניכר מעלת ישראל מצד ההיפוך כיתרון האור מחמת החושך, אך כשיצאו ממצרים שהתחברו עם מלאכי מעלה ושמעו שירת המלאכים כבזוה"ק (מ"ה.) וקל תשבחן דהוו שמעין הוו חדאין ונייחין ברוחיהון עכ"ל, וכתיב וה' הולך לפניהם יומם, והי' צריך להיות ניכר מעלתם מצד עצמם, ע"כ אז הוצרכו לנסיון וצירוף יותר ויותר, וגם לתקן את חטא נח מה שלא הי' ענין לזה קודם לכן, ויש לומר שזה עצמו הוא ענין מלחמות גוג ומגוג אחר קיבוץ גליות, שבעוד ישראל בגלות ניכר מעלתם מצד ההיפוך של האומות, אך אחר קיבוץ גליות יתבקש שיתגלה מעלת ישראל מצד עצמם, לזה יצטרך עוד נסיון וצרוף של מלחמות גוג ומגוג [וכפי קבלת רבותינו ז"ל אורך וקישוי השעבוד של גלות המר הזה הספיק במקום מלחמות גוג ומגוג, וכאשר נזכה ב"ב לקיבוץ גליות לא נוסיף לדאבה עוד]:

י״חולפי האמור מובן שבעודם במצרים אף שעשו תשובה שלימה במחשבה דיבור ומעשה כנ"ל לא הספיק לתקן את חטא נח באשר אז לא הי' נחשב לעבירה כלל, וע"כ לא נתמרקו מחטא זה במצרים, אלא אחר היציאה היו נזקקים לנסיון וצרוף מחדש, וכבר אמרנו במאמרים הקודמים שלעומת חטא נח שלא התפלל על דורו הי' התיקון במ"ש ויצעקו בנ"י אל ה', ולעומת חטאו שלא הקריב קרבן עליהם הי' התיקון במה שנכנסו לים עד חוטמיהן והם בעצמם נעשו קרבן לה' במסירת נפשם, ומעתה מובן מה שאמר לו הקב"ה למשה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, שתיקון חטא התפלה של נח שלא התפלל כבר תיקנו ישראל במ"ש ויצעקו בנ"י אל ה' עוד טרם תפלתך ומעתה איננו חסר אלא תיקון הקרבן כנ"ל, ע"כ אל תתמהמה ודבר אל בנ"י ויסעו ויושלם גם תיקון הקרבן שנתבקש:

י״טבמדרש סוף פ' בא דיום ראשון ושביעי של פסח הוא כמו שבת, נראה לפרש ענין שתי שבתות אלו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק ויכל אלקים ביום השביעי שבתרגום ויכל ושיצי, היינו שכל ימי בראשית היו שמים וארץ נמתחין והולכים, והיינו שנתגשמו ונתרחקו מפאת הסתר והצמצום של הבריאה עד שנראה כמו טבע נפרד, ובשבת נסתלק הצמצום וההסתר וזהו ויכל אלקים שאלקים בגמטריא הטבע עכ"ד, ויש לומר דזהו ענין שאיתא במקובלים שבשבת הוא עליות העולמות, דמאחר שנסתלק ההסתר והצמצום שמחמתו היו נמתחין והולכים, שוב מעצמם משתוקקים כטבע אש הקשור בדבר שמתנוענע למעלה וכאשר נסתלק הקשר יעוף למעלה ולא יכירנו עוד את מקומו, ויש לומר עוד דלולא חטא אדה"ר אפשר הי' עלי' גם בחיצוניות העולמות, ובהנחה זו יש לפרש כמה מדרשים בפרשת בראשית ואין כאן מקומם, אך מחמת החטא שנתגשם מאד חיצוניות העולמות ואינם מרגישין, ע"כ אין בהם שינוי בשבת, ולפי"ז יש לומר לעתיד שישוב ויזדכך העולם כמו קודם החטא של אדה"ר או עוד יותר, יתכן שיהי' עלי' גם לחיצוניות העולמות, ואולי זהו מ"ש בטוא"ח סי' רצ"א דשלשה שבתות הן שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת לעתיד, ומשמע שיש חילוק במהות השבתות, והנה בשבת של מתן תורה דכ"ע בשבת ניתנה תורה שאז ירד ה' על הר סיני בודאי נחשב שהוא חלוק מכל השבתות שהרי נעשה בו שינוי גם בחיצוניות העולם כבמדרש ששמעו אומ"ה קולות של מ"ת ונתקבצו אצל בלעם לומר שמא חפץ הקב"ה להביא מבול לעולם, ואמר להם שהוא נתינת התורה, ולפי דברנו הנ"ל יובן ג"כ ההפרש של שבת שלעתיד שאז יהי' עלי' גם לחיצוניות העולמות, ולעומת שבשבת מתן תורה הי' השינוי ממעלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, בשבת של עתיד יהי' השינוי ממטה למעלה:

כ׳היוצא לנו מדברנו אלה שיש שבת כמו דידן שאין בו שינוי אלא בפנימיות העולמות ולא בחיצוניות, ויש שבת שלעתיד שהשינוי יהי' גם בחיצוניות העולמות:

כ״אויש לומר שדוגמת שתי שבתות המדובר, הוא נמי ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, דכמו שבת שהוא סילוק ההסתר והצמצום כן הי' ביצ"מ שהי' התגלות אלקות במצרים כמו שאמרו ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שמחמת התגלות אלקות נדחה ונסתלק כח מצרים, אך אז לא הי' שינוי בחיצוניות העולמות כ"כ, וע"כ נקרא יום הראשון ש"פ שבת שהי' בו סילוק ההסתר עכ"פ מפנימית העולמות, וע"כ שרי קטרין ונפקו ישראל לחירות, וכן נמי קי"ס נקרא שבת בשביל שנסתלק ההסתר והי' התגלות אלקות עצום מאד עד שראתה שפחה על הים וכו' ומחמת זה נדחה טבע הים ונעשה יבשה, והי' שינוי זה גם בחיצוניות העולמות והוא מעין שבת דלעתיד, ובמדרש מדמה זה לעת"ל אמר להם הקב"ה בעוה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה אלי אבל לעת"ל אתם אומרים אותו דבר ב' כעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו וגו':

כ״בומעתה נתבאר ענין ב' שבתות על נכון, דיום הראשון של פסח הוא שבת בפנימיות העולמות שנסתלק ההסתר, וביום השביעי הוא שבת גם בחיצוניות העולמות שנסתלק ההסתר, והוא מעין שבת דלעתיד

כ״גבמדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז אמ"ר ברכי' בשם ר' אבוהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה משל למלך וכו' עכשיו עשינוך אגוסטוס וכו' המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב וכו' כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, נראה לפרש דהנה ידוע דכל המציאות נחלק לשנים, יש שהוא הכנה לדבר אחר, ויש שהוא תכלית, כן הוא בכלל העולם, עוה"ז הוא הכנה ועוה"ב הוא התכלית, כאמרם ז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וכן הוא בזמנים ששת ימי המעשה הם הכנה, ושבת הוא התכלית כאמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכן הוא בכל עניני האדם הכנה ותכלית, וכן יציאת מצרים הוא הכנה ומ"ת הוא התכלית וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו, הנה ביאתם לארץ הוא הכנה, והתכלית המסתעף מההכנה זו הוא למען ישמרו חקיו ובריתו ינצורו:

כ״דוזה עצמו נקרא בשם עמידה וישיבה, הכנה נקראת עמידה, והתכלית נקרא ישיבה, שרוב הטרחות שאדם מטריח עצמו הוא בעמידה ע"כ נקרא כל הכנה לדבר בלשון עמידה, וכן הוא הלשון ועמד ואמר, העמידה היא הכנה להאמירה, וכן עמדה ונשאת שהעמידה היא ההתעוררות והכנה, והנשואין הוא התכלית של ההכנה, וכן מלך שעשה מלחמה, המלחמה הוא הכנה, והתכלית הוא לישב במנוחה ובכבוד הנינוח, וזה הוא הענין מלך ואגוסטוס, מלך נקרא בעוד משתדל במלחמה לטובת העם, ואגוסטוס נקרא אחר שהשיג התכלית שהוא כבוד מלכים ע"י ניצוח המלחמה:

כ״הויש לומר שכן הוא בבריאת העולם שהי' רק הכנה לתכלית, וכן הי' סובב הולך כל ימי העולם שהי' רק ההכנה ועדיין לא השיג התכלית שהוא שיכירו כולם את מלכותו ית"ש, כמ"ש הרמב"ן סוף פ' בא שהוא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו עכ"ל, וע"כ כל עוד שלא נתפרסם זה בכל העולם הכל הי' בכלל ההכנה, ואפי' האבות נמי באשר היו יחידים בעולם נמי נחשב הכנה, אך בקי"ס שנבקעו כל מימות שבעולם ונתפרסם הנס בכל העולם וישראל אמרו שירה והודו על כך, ואמרו זה אלי ואנוהו מעין לעתיד שיהי' התגלות ה' לעיני כל בשר, זה נחשב לתכלית של הכנה הקודמת, וזהו נכון כסאך מאז מאז ישיר:

כ״וויש לומר שמהאי טעמא נקרא שביעי ש"פ שבת, כמו שבת שהיא התכלית של ששת ימי המעשה, וכן נמי יום ראשון של פסח נקרא שבת שהוא תכלית של הגלות, כי כל הגלות הי' הכנה להיציאה לקנות אמונה ובטחין ב"ה כמ"ש מהר"ל בס' גבורות פ"ט עיי"ש, וביום א' ש"פ שנתקיים זה בישראל האמונה והבטחון כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ע"כ נקרא נמי שבת של הגלות:

כ״זאז ישיר משה ובני ישראל, ויש להבין שלעולם שירה שייכת ללוים, וכן במ"ת אמרו ז"ל בש"ס ערכין שהא דכתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, הפי' שמשה אמר שירה ופירש"י צוהו לשורר כי לוי הי', הרי שאפי' בלתי קרבן שייך השירה ללוים, ואף שבמ"ת עדיין לא נבחרו הלוים, ולמה בכאן כל ישראל אמרו שירה, ונראה ע"פ דברי הזוה"ק ח"א (קמ"ח:) בהא דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, לווייך ירננו מבעי לי' דהא לואי אינון בדיחי מלכא והשתא דוד דזמין לי' לנייחא עבד כהני וחסידי דלהוי אינון בדיחי מלכא וכו', אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא לא יתיב לאחורא עכ"ל, ויש להבין למה הכניס עצמו דוד המע"ה לשנות הסדר, ומה בצע ותועלת אם כהני וחסידי אינון בדיחא מלכא, ונראה דהנה אמרו ז"ל משרע"ה כ"ג הי' והי' לוי ומלך, אף דהם מדות מתחלפין מ"מ משרע"ה הי' למעלה מכל התחלקות המדות, וע"כ הי' יכול להיות כל אלה ביחד, ובכן יש לומר דזה עצמו היתה כוונתו של דוד המע"ה שסדר והתפלל שלעת"ל יהיו הכהנים והחסידים שבישראל למעלה מכל התחלקות המדות עד שיהיו ראויין להיות בדיחא מלכא כמו הלוים:

כ״חוהנה כבר דקדקנו בשירת הים שכולם כוונו בלשון אחד שמוכח שהי' נבואה, אך גם בנבואה לא יתכן שהרי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ומוכח שהי' למעלה מנבואה אלא שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם כעין נביאת משה וכמ"ש ויתן בפי שיר חדש, וע"כ לא הוצרכו אפי' לכלי הדיבור ואפי' עוברין שבמעי אמן שעדיין אין להם כלי הדיבור נמי אמרו שירה, והטעם שזכו לזה מחמת שהיו בטילין לגמרי למרע"ה אחר שכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ע"כ האיר עליהם בחי' משה והיתה השכינה מדברת מתוך גרונם וזכו לראות באספקלריא המאירה, ולפי"ז יש לומר שזכו נמי להיות למעלה מהתחלקות המדות וכמו כהנים וחסידים לעתיד שהתפלל דוד עליהם כנ"ל ע"כ אמרו אז כל ישראל שירה:

כ״טה' ימלוך לעולם ועד, במכילתא ר' יוסי הגלילי אומר אלו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד לא הי' אומה ולשון שולטת בהם לעולם, אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד לעת"ל, ויש להבין אם בדידהו תליא מילתא למה לא אמרו בלשון הוה אלא בלשון עתיד:

ל׳ונראה שאז על הים שנתבקעו כל מימות שבעולם ונראה כבוד ה' לעיני כל, חשבו שלא הי' שייך להם לומר זה בלשון ברכה שהרי כך הוא מבלעדי ברכתם שהכל רואין בעיניהם שה' מלך, אלא הרגישו שכל זה הוא לשעתו, אבל אח"כ שישוב הים לאיתנו והטבע תפעול ותלך כדרכה והצמצום יהי' כמקדם, על זמן הזה שייך לשון ברכה שמ"מ ה' ימלוך לעולם ועד ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, אכי"ר ב"ב: