שם משמואל, פסח כ״דShem MiShmuel, Passover 24
א׳שנת תרע"ח שביעי של פסח
1
ב׳כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצי"מ הוצרכו ישראל לשתי מצוות פסח ומילה כדי שיהיו ראויין להגאל, ועל הים לא הוצרכו לשום מצוה, והגיד כי המסירת נפש שהי' להם על הים הועיל להם עכת"ד:
2
ג׳ונראה לבאר הדברים דהנה כתיב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק (נ"ב:) אמר ר' יצחק בשעתא דשרו ישראל על ימא חמו לכמה אוכלוסין לכמה חיילין לכמה משיריין מעילא ותתא וכלהו בכנופיא עלייהו דישראל שריאו בצלו מגו עאקו דלבהון, בי' שעתא חמו ישראל עאקו מכל סטרין ימא בגלוהי דזקפן קמייהו בתרייהו כל אינון אוכלוסין כל אינון משיריין דמצרים לעילא עלייהו כמה קטיגורין שריאו צווחין לקב"ה כדין כתיב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ותאנא בספרא דצניעותא אלי דייקא בעתיקא תליא כלא עכ"ל, ועדיין אינו מובן למה מנע מהם התפלה שהוא מ"ע על כל צרה שלא תבא להתפלל להשי"ת בלי שום יוצא מהכלל, וכי בשביל שתליא בעתיקא לא יצעקו, וכלל כללו חז"ל יפה צעקה לאדם וכו':
3
ד׳ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל מי שמקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, וכבר פרשנו כי כל מעשה המצוה ממשיך אור אותה המצוה, וזהו עולה שכר עולה בידו, היינו אור העולה, וכן מנחה אור המנחה, אבל מי שדעתו שפלה אין הפירוש שמסתפק בשפלותו, שבזה אין שבח, אלא שיודע ומבין שבערך מציאות השי"ת אין מציאות עצמו נחשב מציאות כלל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין מסירת הנפש על קידוש השם, שכמו שבמקום מציאות האדם אין מציאות הבהמה נחשב מציאות כלל ומותר לשחוט בהמה לצורך האדם, מפני כי אין מציאותה נחשב מציאות בערך האדם, עאכו"כ אלפי פעמים ככה שאין מציאות האדם נחשב מציאות בערך מציאות השי"ת, וע"כ במקום קידוש השם אין נחשב מציאות האדם מציאות כלל עכ"ד, וזהו הפירוש שדעתו שפלה עליו שאינו מוצא את מציאותו מציאות כלל במקום הנוגע לכבוד השי"ת, וע"כ הוא זוכה לאורות כל הקרבנות כולם יחד, כי זה איננו ממשיך אור פרטי אלא כללי למעלה מכל הפרטים כמי שהוא מבטל את כל מציאותו וכל הפרטות שלו הכל יחד להשי"ת, זוכה לעומתו למעלה גבוה הכולל כל המציאות וכל הפרטים:
4
ה׳וכעין זה יש לפרש הא דמה תצעק אלי דבצעקת התפלה מעורר הישועה באותו פרט שהוא בצרה, אך קי"ס לא היתה הישועה מאותה צרה לבד אלא ישועה כללית למעלה מכל הפרטים, וע"כ ישראל נקראו עברים ע"ש עוברי ים, שמהות ישראל הוא כולל הכל ומעלה זו השיגו על הים, וזהו הפירוש בעתיקא תליא מילתא, שלשון עתיקא הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון העתקה היינו שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם, והיא מדריגה גבוה שכוללת כל הבריאה באשר היא למעלה מכל הבריאה ולהשיג מדריגה כוללת כמו שהשיגו ישראל על הים, זה תלי בעתיקא, וע"כ אין להשיג זה בתפלה אלא ע"י מסירת הנפש באופן הנ"ל שאין מציאותם בעיני עצמם נחשב מציאות כלל כאלו אין לו שום מציאות אף בשום פרט מהפרטים, זוכין לעומתו למדריגה הכוללת כל הבריאה וכל הפרטים, וז"ש מה תצעק אלי, שבשביל הצעקה א"א לזכות למדריגה זו המתבקשת דהיינו עתיקא כנ"ל, אלא במסירת הנפש דווקא, ע"כ דבר אל בנ"י ויסעו לתוך הים בעוד הים הולך וסוער שביטלו את כל מציאותם לרצון השי"ת, ודו"ק כי א"א לפרש יותר:
5
ו׳ומעתה מובן מה שלא ניתן להם מצוה מן המצוות למען יהיו ראויין לעשות להם נס הים, שבזכות המצוה לא היו יכולין לזכות אלא בפרטות ענין אותה מצוה כענין מי שמקריב עולה שכר עולה בידו ולא יותר אלא דווקא ע"י מסירת נפש:
6
ז׳בזוה"ק (נ"ו:) אשירה לה' נשיר מיבעי לי' מאי אשירה אלא בנין דהוו משבחן תושבחא דמטרנותא, וי"ל נמי בפשיטות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב בנים אתם לה"א לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וחכז"ל דרשו לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות, ולכאורה יפלא מאי ענין זה לפשטא דקרא דמפורש על מת, והגיד עפ"י דברי הזוה"ק בטעם לאו זה משום דישראל הם בנים לה' ואין המיתה אבידה ח"ו בהחלט אלא דאנא מעיל יתהון לעלמין עלאין שפירין, וע"כ אין להראות צער כ"כ, אך כ"ז הוא בנפשות, אבל הגוף הנה הוא נבלה ונרקב בעפר, וא"כ לגבי הגוף הוא אבידה בהחלט, ומ"מ אסור להראות צער כ"כ משום שהעיקר הוא הנפש והגוף הוא רק לבוש הנפש ונקרא בשר האדני ולא אדם במוחלט, והמצוה שנהי' נמשכים אחר הנפש, וע"כ אין להצטער כ"כ על הטפל ועל הלבוש בעוד שהעיקר עוד נתעלה:
7
ח׳והנה ישראל בנפשותם הם כולם כאיש אחד והחילוק והפירוד הוא מצד הגופים, ומצד הגופים באים כל המחלוקות והאגודות אגודות, ולאיש המשכיל שנמשך לגמרי אחר הנפש נקל לו להיות אוהב לרעהו כנפשו ולסלק כל המחלוקות והפירוד והאגודות, א"כ זה הוא ממש ענין אחד עם המצוה שלא לצער כ"כ על מת כנ"ל עכ"ד:
8
ט׳והנה אמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, וכבר אמרנו שהי' נבואתם אז באספקלריא המאירה ונסתייענו מש"ס סוטה ואין לכפול הדברים, ומה שזכו אז למה שלא זכו כל הנביאים חוץ מרע"ה, הטעם כי כל נבואה הוא התדבקות הנפש בשורשה, אך באשר הנפש מלובשת בגוף עכור אי אפשר שתקבל הנבואה אלא לפי מסת זיכוך החומר, וע"כ הי' נבואת כולם באספקלריא שאינה מאירה באשר עדיין לא הי' הזיכוך עד התכלית לבד מרע"ה שהוא מזוכך לגמרי, ובמדרש שהי' גופו מקודש יותר ממלאכי השרת, וע"כ לא הי' צריך הכנה לנבואתו מה"ט, כי כל הכנה הנצרכת הוא מפאת החומר, ע"כ הי' נבואתו באספקלריא המאירה, והא שישראל השיגו אז באספקלריא המאירה מוכח לומר שגופם לא הי' אז מפסיק, והטעם י"ל כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו בריות יבשה כשיורדים לים מיד מתים וכן בריות הים שעולים ליבשה מיד מתים, וישראל שחיו אז בים היתה חיותם למעלה מטבע החומר, שמצד הטבע לא הי' להם מציאות כלל, ע"כ נחשב גם גופם במדריגת הנפש ולא במדריגת החומר, וע"כ לא הפסיק בעד הנבואה:
9
י׳והנה מצד הנפשות כל ישראל הם כאיש אחד ולא שייך אצלם פירוד והתחלקות, וכל הפירוד והתחלקות הוא רק מצד החומר כנ"ל בטעם דלא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, וע"כ על הים שהחומר לא הפסיק בעד הנפשות שוב היו כולם כאיש אחד, וע"כ כתיב אשירה בלשון יחיד, וי"ל שמטעם זה שהי' כאיש אחד נעשו מרכבה למלכות שמים וכמ"ש ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וע"כ זכו לומר תושבחתא דמטרנותא, ויש לומר דזה עצמו הוא תירוץ הזוה"ק:
10