שם משמואל, פסח כ״הShem MiShmuel, Passover 25

א׳שנת תרע"ט

ב׳קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים קול דודי הנה זה בא לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות עכ"ל, משמע לכאורה שתחילה הי' הרצון שיהי' הקץ לארבע מאות שנה מהתחלת גלות מצרים אלא שנשתנה הרצון נחשוב חשבון אחר מיום שנולד יצחק, ובפשיטות הוא קשה מאד לייחם שינוי בחיק הרצון ממה שהי' בתחילה, הלוא הכל גלוי וידוע לפניו מראש אלא שהבחירה חפשית, אבל ח"ו לייחס שינוי להרצון:

ג׳ונראה לפרש דהנה במהות הגלות נשתנה לפי חליפות הזמנים, דתחילה משנולד יצחק אף שלא הי' שום גלות ושיעבוד, והאבות היו כמלכים בכבודם בעיני כל העולם, מ"מ הטלטול והגרות לפי טבע אנושי מביא טרדת הנפש כאמרם ז"ל מבית לבית חלוק מאתר לאתר נפש, מה גם האבות שמהותם הי' למשוך את לב המון עם להביאם תחת כנפי השכינה ולפרסם את האלקית בעולם, הי' חילוף המקומות והאנשים חדשים עם רוח אחרת מטריד את הנפש, וע"כ אף שלא הי' אפשר לומר עליהם שהי' גלות בגוף ובחומר, מ"מ הי' נחשב גלות לנפשם הקדושה, שהיו צריכים ללחום את כחות המטרידים לסלקם מהם לבל יפריעו אותם מעבודתם עבודת הקודש, וכ"ז התנהג עד ירידתם למצרים שכולם ידעו הגלות וקבלוהו עליהם כמ"ש הרמב"ן, וע"כ משבאו למצרים התחילה תקופה אחרת שהארץ היתה טמאה ומושכת לענינים היפוך מהותם, אלא כל זמן שהי' יעקב קיים הי' זכותו מגין עליהם, ולא הי' להם שעבוד בפועל אלא זה לבד מה שהיו בארץ לא להם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזה נחשב לגזירה שני', גזירה הראשונה הי' גירות לבד אבל בארץ הקדושה, גזירה שני' הי' מה שהיו בארץ שלא הי' שייך להם כבמדרש בפסוק קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, מה אתה עושה בארץ טמאה, אבל משנפטר יעקאע"ה נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אף שגם זה לא הי' בפועל בחומר ובלבנים אלא מ"מ כחות מצרים היו מטרידים אותם והי' להם יגיעת בשר, ונתקיימה בהם גזירה השלישית ועבדום, אח"כ כשמת יוסף והשבטים וכל דור ההוא נתקיימה בהם גזירה הרביעית וענו אותם, והנה גזירה הראשונה משנולד יצחק לא היתה נוגעת להגוף כלל אלא להנפש, אך מעת ירידתם למצרים היתה נמי נוגעת ליגיעת בשר בטרדת ושעבוד הגוף בכל עת יותר ויותר:

ד׳והנה במדרש ריש תזריע אחור וקדם צרתני אמר ר"ל אחור זה יום האחרון, וקדם זה יום ראשון, על דעתי' דר"ל דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זהו רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, פירוש דאם זכה ועושה עיקר מן הנפש והגוף טפל לו, א"כ נחשב כולו נפש, והרי הנפש קדמה לכל מעשה בראשית, כד"א ורוח אלקים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, אבל אם לא זכה ועושה עיקר מן הגוף והנפש טפילה אליו, א"כ נחשב כולו גוף, והרי גופו של אדה"ר נברא אחר כל הבריות ביום הששי, א"כ יתוש קדמו שלשול קדמו:

ה׳ובדוגמא זו נאמר ג"כ בגלות מצרים אם היו זוכין במצרים והי' הנפש אצלם עיקר והי' נחשבים כולם נפש, והרי גלות הנפש התחיל משעה שנולד יצחק כנ"ל, אבל אם לא היו זוכין היו נחשבים הגופים לעיקר, והרי גלות הגופים התחיל אחר ירידת יעק"א ע"ה למצרים, או עוד לאחר מכאן, אחר פטירת יעק"א ע"ה או יוסף ואחיו וכל הדור ההוא:

ו׳והנה במצרים הגיעו ישראל למ"ט ש"ט ר"ל, והי' בדין לחשוב מזמן המאוחר מעת התחלת תכלית שעבוד הגוף, וזהו שברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה מה"ט, כי כולם הבינו שבאשר הם נוטין לחומרית הם נזקקין לד' מאות שנה שעבוד הגוף, ובזה יש לפרש כל המשא ומתן שהי' אם ראויין להגאל או לא, ומרע"ה אמר מעתה שמא אינן ראויין להגאל, ולא עוד אלא אפי' כשנאמרה לו הגאולה שאל באיזה זכות אף שבברית בין הבתרים לא נזכר שום תנאי בגאולה אם יהיו ראויין או לא, אבל הוא הדבר שבזה תלוי החשבון וכולם היו יודעים אותו:

ז׳אבל הוא ית"ש העמיד לפניו צורת ישראל כשיגאלו ואז יהיו ראויין ע"כ חשב למפרע החשבון כאלו היו למפרע ראויין, כי בעצם ישראל ראויין הם וממעי אבות ואמהות הקדושים מוצאם, ע"כ טבעם נוטה תמיד בעצם לטוב, אלא שיש בהם מונע מן החוץ ושאור שבעיסה מעכב, ובהסיר המונע הם שבים ממילא למהותם הטובה, וז"ש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות בזכות אבות ואמהות, היינו הזדככות טבע גופם הנצמח מפאת האבות ואמהות, כי טבע המולידים מכשכש בהנולדים, ע"כ יש בהם תמיד הכנה לכל טוב, וזהו שהשיב השי"ת למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו מתן תורה, שלולא שהי' בהם הכנה מתולדה אי אפשר שבמעט הימים ישתנה טבעם כ"כ ממ"ט ש"ט עד להיות נביאים פנים בפנים, אלא מטעם שהעצם טוב, ויש לומר שנכלל נמי במלות ההרים זכות קבלת התורה בהר סיני:

ח׳ולפי האמור יש ליישב קושיית האריז"ל, דידוע דכל הגליות הם תיקונים להוציא חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם, הלוא הגליות באים על חטא כמפורש בכתוב, ואם לא חטאו לא הי' גלות כלל, וא"כ איך היו חלקי הקדושה מתבררין עכ"ד, ולפי דרכינו י"ל דהנה ידוע דכל הגליות הם להשלים ממה שלא השלימו במצרים ד"מ שנה, וא"כ אם היו זכאין הי' נחשב למפרע משנולד יצחק ולא הי' נצרך להשלמה כלל, וידוע דלמעלה הוא למעלה מהזמן וזכות שלאחר מכאן נחשב לשעבר ג"כ:

ט׳בש"ס ר"ה אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ובהר"ן שם הקשה כיון שהאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן הכל נידון בר"ה, וניחא לי' שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בשלשה זמנים אלו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו עכ"ל, ועדיין צריכין למודעי, דהא דבג' זמנים הללו שדנין לכל העולם בודאי לא עבור עורבין ועטלפין נותנין תבואה אלא עבור האדם, וא"כ שוב בהכרח לומר שהאדם נמי נידון בפרטות כמה מן התבואה יזכה זה וכמה זה, שינתן יחד כמסת הצטרף הפרטים:

י׳ונראה עפימ"ש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו לא על גשמית הלחם לבדו אלא על כל מוצא פי ה' שמעוטף בהלחם, והיינו כח הרוחני שבו עכ"ד, ובודאי כח הרוחני שבמאכל איננו לכל אדם שוה, אלא כמסת נטוייתו אל הרוחניות כן זוכה לרוחנית המאכל, באופן ששנים אוכלין מככר אחד, זה יש בפריסתו כח רוחני יותר מחבירו שאיננו כ"כ נוטה אחר הרוחנית, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שפעם באו לפני המגיד הקדוש הרבי ר' בער מראוונע בני הקדוש ר' פנחס מקארעץ, ובאשר המגיד הקדוש הי' עני לא מצא בביתו לכבדם אלא בשיורי משקה קאווע שלו, ואמרו שמעולם לא הרגישו טעם משובח בכל מיני מעדנים כמו בקאווע זו, ואתיא עפ"י מאמר האריז"ל הנ"ל:

י״אומעתה י"ל דבפסח נידונים על כמות התבואה ליתן לכל הציבור כפי מסת הנצרך עבור כל פרט ופרט, כי בפסח הוא זמן הזכות מצד הכלל והאבות, וזה מורה מצות קרבן פסח ראשו על כרעיו על כל האברים יחד ונאכל למשפחות, אבל בר"ה שכל העולם עוברין לפניו כבני מרון נידונין כל אחד כמה רוחניות יהי' במאכלו כל פרט ופרט בפני עצמו:

י״בבפרשת תשא, את חג המצות תשמור וגו' ששת ימים תעבוד וביום השביעי וגו' וחג שבועות תעשה לך וגו', הנה נכתב שבת אחר חג המצות בינו לחג השבועות שלא כבכל התורה ששבת קדמה לכל המועדות, וכבר דברנו בו, ויש לומר דהנה בשבת בראשית כתיב ויכלו השמים והארץ, וכבר פרשנו לשון ויכלו מלשון התכללות, היינו שבכל ששת ימי המעשה היו הנבראים פרטים פרטים, בלתי התכללות, כי ההתכללות בא מחמת נשמת הבריאה שכולל הכל יחד, ובכל ששת ימי המעשה עדיין לא ניתן נשמת הבריאה עד יום השבת יומא דנשמתא, ואז נעשה משמים וארץ כלל אחד:

י״גובזה יש לפרש דברי המדרש ויכלו שעשאן כלים, והיינו דהנה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, והיינו משם שאין קצת זה נצרך לזה, וע"כ חיבורו אינו חיבור, אבל כלים שקצה זה נצרך לקצה זה חיבורו חיבור, וע"כ ביום השבת שהופיעה נשמת הבריאה בעולם, ונעשה כל העולם כלל אחד, ושוב כל פרט ופרט נצרך לזולתו, כמו שתאמר ששמים בלתי ארץ וכן ארץ בלתי שמים אינו כלום, ואפי' כוכב אחד אם הי' חסר לא הי' העולם מתקיים, וע"כ מאז והלאה נחשב העולם כמו כלי שחיבורו חיבור, ולזה רמז המדרש שעשאן כלים:

י״דוהנה ידוע במדרשים שעשר מכות למצרים הי' להם ביטול עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, היינו רוחניות המאמרים, ולעומתם נפתח לישראל רוחניית העשרה מאמרות, והי' נחשב להם כבריאה חדשה כמו בריאת העולם, וע"כ כמו בבריאת העולם הי' רק פרטי פרטי עד יום השבת שנעשה התכללות מכל הבריאה, כן הי' ביצי"מ, ששבת שאחר יצי"מ השיגו ישראל נשמת המאמרות ביום השבת, וזה עצמו רמז בכאן הכתוב שהזכיר שבת אחר יצי"מ, ויתבאר עפ"י שיטת הזוה"ק והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו, וע"כ פרשת משפטים נאמרה קודם מעשה העגל, ופרשה זו בכי תשא אחר מעשה העגל, והנה בלוחות הראשונים מפורש טעם השבת מחמת בריאת העולם ובלוחות השניים טעם השבת בשביל יצי"מ, וע"כ בפ' משפטים שאין השבת תלוי כלל ביצי"מ ע"כ נכתב קודם חג המצות, כי באמת שבת קודם הכל וקדושתו על הכל, אך בפ' תשא הנאמרה אחר מעשה העגל ומתיחס ללוחות השניים שתלוי ביצי"מ, ע"כ בא להורות ענין יצי"מ שנגמר נשמת היציאה בשבת:

ט״וועם מה שאמרנו יש ליתן טעם הא דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד, כי כל שבעת ימים לעולם הם כלל אחד, וע"כ ה"ט דחג המצות וחג הסוכות וכמ"ש הא"ע, וכ"ז הוא לדידן שזכינו לנשמת היציאה ביום השבת ע"כ הם כלל אחד, אבל פסח מצרים שעדיין לא זכו להתכללות, ע"כ יום הראשון שבו הנס נפרד מימים שלאחריו:

ט״זבש"ס בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון וכו' ולהכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון וכו', וביאר מהר"ל בספר דרוש נאה דבשכר השבתת שאור זכו להכרית זרעו של עשו עכ"ד, ובפשיטות שעשו הוא חמץ ושאור של כל העולם, ונראה לבאר דהנה סדר בריאת העולם הי' השתלשלות הרוחניות לתוך הגשמית כמו נשמה בגוף, והכוונה שהי' הרוחניות נראה מתוך הגשמית כתפוחי זהב במשכיות כסף, וכמו נשמה שאף שאינה נראית בהתגלות לעיני החומר, מ"מ בגוף האדם נראה מתנועותיו שיש נשמה בקרבו, כך היתה הכוונה שיהי' נראה ונגלה הרוחנית מתוך הגשמית, וכן על אופן זה למעלה למעלה עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו כו', אך כחו של עשו הגיאות שבו מכסה על הפנימית לומר שהוא הפנימית, וזה שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור וסימן טומאה שבו הוא מבפנים, וע"כ כחו כ"כ גדול כי הוא כח פנימי רע, וע"כ יש לו כח זה להתגאות ולומר שהוא תכלית הבריאה ופנימיותו, וע"כ יש לו כח להסתיר בפני הרוחניות שלא יהי' נגלה מתוך הגשמית, וזהו שבמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק קיים [שהוא תמצית הרע של עשו] כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד את מוריך, וגסות רוח שבו הוא הוא המקלקל את כל כוונת הבריאה כמו חמץ ושאור המחמיצים את כל העיסה, וכדאיתא בספה"ק שענין חמץ הוא התנשאות למעלה שהעיסה מגבהת את עצמה רומז לגסות הרוח, וזהו כחו של עשו שהשקר מסתיר את האמת, וע"כ חמץ אוסר במשהו כענין גסות הרוח שבש"ס סוטה לא מיני' ולא מקצתו, וע"כ כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו, וכעין חמץ ושאור שבמשהו:

י״זוהנה תליית המן הי' בפסח ובודאי לא במקרה אירע בתוך זמן הזה, אלא מחמת שאז זמן העדר החמץ והשאור כחו של עשו, ע"כ הי' זמן מפלתו של המן שהי' בו כל כח עמלק גסות הרוח כמ"ש במגילה שהי' מתנשא על כל השרים ותכלית השקר והסתרת ענינו עד שהי' מראה א"ע שכל מעשיו הם לטובת המלך וכדבעינן למימר לקמן, וענין כתיבת האיגרות, ושהיו דבריהם סתומים כדאיתא במפרשים:

י״חויש לפרש שזהו הענין ששלחה אסתר בגדים להלביש את מרדכי ולא קיבל ותשלח לשאלהו מה זה ועל מה זה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך, כי אסתר היתה לה מעלה רמה ונשאה מעולם הנסתר כמ"ש מהר"ל, ע"כ תחילה ששמעה אשר מרדכי הולך וזועק צעקה גדולה ומרה ברחוב העיר, הבינה שבודאי עת צרה הוא ליעקב, והיתה עצתה להשתמש בכחה הגדול מעולם הנסתר ששום איש לא ירגיש, אבל מרדכי לא קיבל את עצתה, ובש"ס ובמדרש ששלחה לו שמא עברו ישראל על עשרת הדברות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, והיינו שמא ח"ו נתקלקל הפנימית שלהם ואין למשוך הישועה משם, והגיד לה מרדכי את כל אשר קרהו, ובמדרש זרעו של זה שנאמר לו אשר קרך בדרך, כי עמלק תמצית הרע של עשו וכחו הי' נמי בפנימית כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר זצללה"ה אהא דבפדר"א משלו לכוס חומץ שהוא נמי פנימית של ענבים אלא בקלקול, וע"כ הי' ענינו בשקר כסות ולשון שינה, ואם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וגו' דהמן הי' מטמין את השנאה שבלבו בעצם ליהודים בפני אחשורוש אלא הי' מתלבש בלבוש אהבה לאחשורוש, שכל זה שהוא מבקש הוא מחמת שלמלך אין שוה להניחם, ולאות אהבה למלך הי' שוקל לו עשרת אלפים ככר כסף, וידוע שכסף רומז לאהבה להורות לו שאין בקשתו מתוך השנאה ליהודים אלא מתוך אהבתו להמלך, וע"כ לא קיבל מרדכי עצת אסתר, שזה איננו בטוח אלא נגד שונאים שכחם בחיצונית לבד, אבל לא כנגד רשע כזה שכחו בפנימית, ואין מספיק כנגדו אלא זעקה בקול לעורר לבב ישראל בתשובה מעומקא דליבא, אשר תשובה כזו מגיעה לרום המעלות ביותר, כי תשובה נבראה קודם שנברא העולם, וע"כ אין לך דבר עומד בפני התשובה, מה גם תשובה של כלל ישראל שאין שיעור וגבול למעלתה:

י״טויש להסביר הדברים עוד יותר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כחו של עמלק הוא רק תחת השמים ולא מעל השמים, וע"כ כתיב מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים מכלל שגם עתה כל כחו הוא לבד תחת השמים, וע"כ כשישראל עוסקים בתורה שהיא למעלה מהשמים כמ"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, הא בתורה שהיא למעלה מהשמש יש לו, ע"כ אין אז לעמלק שליטה, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה אז ויבוא עמלק עכ"ד, והנה בש"ס יומא (פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ולפי גירסת הב"ח וכנראה כן הי' גי' הר"ח ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר ר"י הכי וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בציבור, והנה מפורש שם שתשובת הציבור עולה עד כסה"כ שהיא למעלה מהשמים, ועוד שם יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומעתה תובן כוונת מרדכי שלא קיבל, הגם שמרדכי בעצמו הי' יחיד ששב שמוחלין לכל העולם, מ"מ תשובת היחיד היא עד ולא עד בכלל, ואפשר שאינה עולה למעלה מהשמים, דלמעלה מהשמים היא כסא הכבוד כמ"ש במרכבת יחזקאל ומעל הרקיע אשר על ראשם דמות כסא וגו', ע"כ לא הסתפק בתשובתו לבד, כי למקום שתשובתו מגעת אולי עד שם יש אחיזה לכחו של עמלק תחת השמים, אלא נצרך תשובת הציבור שמגעת עד כסה"כ ושם אין אחיזה כלל לכחו של עמלק, ואז תבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, והיא הוסיפה לומר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ליום, והיינו דהנה ידוע שלמדריגות הגבוהות מאוד להמשיכם למטה צריכין להכין להם כלים במעשים, וע"כ נוסף על התשובה שהיא בלב נתבקשה התשובה במעשה והיא הצום של שלושת ימים, ואח"כ כתיב ותלבש אסתר מלכות, ואמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, היינו שהגיעה כ"כ לרום מעלתה הנסתרת פנימית שבפנימית עד שרוה"ק שהוא נמי כח פנימי הי' כלבוש אצלה, ומכלל שהיא עצמה הגיעה לרום מעלה יותר ויותר, ושמה השיגה שאלתה, וזה עצמו שאמר המן אייתי מלא קומצא דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, דאגודת האצבעות רומז לכניסת היהודים לצום, והמלא שבתוכם רומז להפנימית, והוא שדחה לכחו של עמלק, כח פנימי רע כנ"ל:

כ׳והנה זה נשאר לדורות שזמן הזה מוכן לתשובה מאהבה מעומקא דליבא אחר דביקות האהבה של יום ראשון של פסח דאתכא דרחמנא סמיכנא, והי' רק מתנה עליונה מן השמים, אפי' לאותן שאינן ראויין, וע"כ נדרש מישראל שמעתה יתחילו הם לעשות גם מצדם, וזה הענין ספירת העומר הכנה לקבלת התורה, ובזה מתגברין על כחו של עמלק, ולמען שיהי' קצת מעשה פועל דמיוני לדבר, ע"כ המנהג בסעודת אסתר: