שם משמואל, פסח כ״וShem MiShmuel, Passover 26
א׳שנת תר"פ.
1
ב׳קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים קול דודי הנה זה בא לפני הקץ כמדלג על ההרים וכו' כי הנה הסתיו עבר אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנותם משנולד יצחק עכ"ל, והלשון דלגתים למנות משמע שבתחילה היתה הכוונה על ד"מ שנה שלמים אלא שדלג למנות כו', ויש להבין איך יתכן זה בקוב"ה היודע מראש מה שעתיד להיות:
2
ג׳ונראה דהנה הגלית הי' בכפלים בגשמיות שהיו גולים בארץ לא להם וזה הי' סיבה להעבידם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, וברוחניות בבלבול הדעת וקיצור נפש וכדומה, והנה עבודה הגשמית אי אפשר לחשוב משנולד יצחק שהאבות היתה דירתם בא"י ולא הי' עליהם שום שיעבוד גשמי אדרבה היו חשובים כמו מלאכים כמ"ש הרמב"ן, אך ברוחניות י"ל שגם האבות אף שהי' סוד ה' עלי אהלם, מ"מ מחמת שהיו גרים בלתי ישיבת קבע במקום אחד כברש"י פ' בא שאף בשאר הישיבות נקרא גרות, הי' להם טרדה ובלבול הדעת עד שהי' להם עבודה לדחות מעליהם את גלות רוחני זה:
3
ד׳והנה במדרש ריש פ' תזריע בפסוק אחור וקדם צרתני אחור זה יום אחרון [שהאדם נברא באחרונה] וקדם זה מעשה יום ראשון דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, ופירשו המפרשים אם זכה ועשה את הגוף נשמה והנשמה קדמה ע"כ נחשב כולו קדם לכל מעשה בראשית, ואם לא זכה נחשב כולו גוף שהנשמה בטילה להגוף והגוף נברא אחור לכל מעשה בראשית:
4
ה׳ובאופן זה י"ל בענין גלות מצרים אם היו ישראל זוכין והיו נחשבים כאלו כולם רוחניים שהחומר הי' בטל להרוחני, ולהרוחני התחיל הגלות משנולד יצחק כנ"ל, ע"כ בדין הי' נחשב שהתחיל גזירת הגלות משנולד יצחק, אך כשלא היו זכאים והרוחני הי' בטל להחומר אין לחשוב התחלת הגלות אלא מעת שהתחיל שעבוד הגשמי, ועכ"פ אי אפשר לחשוב אלא משעה שהתחיל הגלות בפועל שירדו לגור בארץ לא להם:
5
ו׳והנה ידוע שישראל במצרים לא היו זכאין כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו' וא"כ הי' בדין לחשוב התחלת הגלות עכ"פ מיום שירדו למצרים ולהיות במצרים ד"מ שלימים, אך מחמת זכות אבות דילג הקב"ה על החשבון, והיינו שהשי"ת העמיד לפניו את העתיד שישראל יקבלו את התורה ויהיו זכאין בתכלית ויופסק זוהמתן, ולפי מהותם זה העתיד יש לחשוב הגלות מיום שנולד יצחק, ואתיא שפיר הלשון מדלג על ההרים היינו ממטה למעלה, והיינו מהבחי' שהיו אז ישראל בשפל המצב בבירא עמיקתא במ"ט שערי טומאה להבחי' עליונה שהיו ישראל בעת מ"ת למעלה מכל הנבראים ואפי' מהמלאכים, וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וכפירש"י ששאל משה באיזה זכות והשיב לו השי"ת זכות מ"ת, ולפי דרכינו יש לפרש שזה היתה שאלת משה באיזה זכות, שמבלעדי זכות מוכרח להיות חשבון הגלות מעת הירידה למצרים והרי לא שלמו הד"מ שנה, והשיב לו השי"ת זכות מ"ת העתיד הוא לפני כמו שהי' עתה, וע"כ נשלם החשבון:
6
ז׳בפייט "אז על כל חיתו יער נשאת שור, ועל כל ניחוח עלית תשורת שור", ויש להבין מדברי רש"י ויקרא לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו א"כ הרי מנחה זו חביבה יותר:
7
ח׳ונראה דהנה במדרש פ' אמור א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימי דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבמצרים היו ישראל בטבעם נכנעים תחת יד פרעה וביציאתם לקחו ישראל הכנעה זו שהיתה בטבעם והגביהו להקדושה היינו להיות נכנעים לרצון השי"ת, וזהו הרמוז באגודת אזוב שהוא שפל מכל והוא גרם לישראל לירש ביזת הים וכו', לולב שעומד על האדם בכמה דמים, שלולב מרמז לראשי איברים שבאדם להגביהם לרצונו ית"ש עאכו"כ עכ"ד:
8
ט׳ודוגמת דברים אלו יש לומר בקרבנות, מנחת עני שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הוא שהעני הוא נכנע וכשהוא מקריב מנחה הוא מוסר את הכנעתו להשי"ת, והוא דוגמת לקיחת אגודת אזוב במצרים כנ"ל, אך קרבן שור י"ל דהנה תרי גווני שור נינהו, יש שור שמתגאה ומזיק והוא שור דקליפה, ויש שור דקדושה והוא שור לעול של תורה, וכתיב ידע שור קונהו שיש בו דעת להכיר את בעליו ואינו מבעט, ובפייט שם "עולה ויוחם שמות חמשה, עגל פר אָלף שור בקר כדת חמשה, זימן כיפור בעד נפש נקובת חמשה נפש רוח חי' נשמה יחידה מחומשה", והפירוש שיש בו כחות נעלמים נשפע ונמשך מחמשה חומשי תורה ע"כ הוא כפרה על נפש שיש בה חמשה שמות אלו, ובידאי אזלע"ז עשה האלקים, ושור דקליפה הוא היפוך מזה, ובש"ס ריש ב"ק ג' אבות בשור קרן ושן ורגל, ובודאי הם היפוך משלשה אבות דבקדושה, ובקרן עצמו יש ד' תולדות, ובודאי זה משפע מד' גוליירין בישין, עון, משחית, אף, חימה, וע"כ זה שמקריב שור לקרבן הוא המגביה את מדת השור דקליפה לשור דקדושה, ויש לומר שזה דוגמת לקיחת ד' מינים שבלולב להגביה ד' ראשי איברים להשי"ת, וע"כ כמו שבמדרש שאמר לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, שהוא זכות יותר מלקיחת אגודת אזוב, כן נמי הוא ענין הקרבת שור לקרבן שכאשר הוא מכוין בענינו הוא רבותא יותר מקרבן מנחת עני ומקרבנות של כל מיני בע"ח:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש נמי דברי הפייט עוד שם שאחר חטא העגל אמרו אומה"ע שאין ישועה וכפרה עוד לישראל ח"ו, מה"ט הוא, שהם חשבו שישראל בחטא העגל הפכו את מעלת בחי' השור דקדושה שיש בו חמשה בחי' לטובה כנגד חמשה חומשי תורה ונגד חמשה חלקי הנפש, לשור המזיק דקליפה, וא"כ שוב אין מועיל שום תשובה, כי תשובה היא מבחי' נשמה כמו שכבר הארכנו בזה במק"א, וע"כ חטא שנגע נמי בבחי' חי' יחידה שהם למעלה מבחי' נשמה אינו מועיל התשובה שהיא מבחי' נשמה, אבל ח"ו באמת לא כך הי' כי מוטעין היו, וע"כ לא נגע ח"ו בכל חמשה בחי' אלו אלא בקטנה שבהם שהוא עגל, וגם זה הי' מחמת שהיו להוטין אחר הקדושה כשור לעול, שהי' להם טעות לחשיב שהעגל ג"כ מסטרא דקדושה וכעגלה מלומדה דסטרא דקדושה וכמו שכבר הארכנו בזה במק"א, וזהו שבפייט "רב כחפץ להצדיק מלומדת עגל, [הפי' שכל החטא נמשך מפאת שהם כעגלה מלומדה אוהבת לדוש] חַק בלדת שור בלי להזכיר עגל", כי אם ח"ו הי' נוגע לכל החמשה שמות לא הי' ראוי להזכיר גם שם שור ע"ש לא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון כבמדרש, ולא הי' מקבל קרבן שור כלל, ומדהזכירו במקום עגל [שהרי בלדתו קרוי עגל] זה לעד נאמר שלא נגע כלל בבחי' שם שור אלא בשם עגל לבד "ולכל קרבן שי הקדים קרבן שור":
10