שם משמואל, פסח כ״חShem MiShmuel, Passover 28
א׳שנת תרפ"א
1
ב׳ואמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ, במכילתא אין נבוכים אלא מטורפין, ובמפרש מטורף בדעתו ומבולבל שאינו יודע מה יעשה עכ"ל, ונראה דהנה ידוע דפרעה אותיות הערף שהוא אחורי מוח הדעת ולקח הדעת מישראל, וע"כ כשראה שישראל חזרו לפני פי החירות הי' נראה לו שעדיין ישראל חסרים דעת וממילא עדיין שעבודו עליהם, וע"כ הרהיב עוז בנפשו לרדוף אחריהם, אבל אדרבה שעי"ז שהיו ישראל מבטלין דעותיהם ונמשכין אחר השי"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן מה ששבו לחנות לפני פי החירות, ובמכילתא להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם, והוא כענין מ"ש אדם ובהמה תושיע ה', ואמרו ז"ל אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשומין עצמם כבהמה, וכך היו אז ישראל שביצי"מ ניטל הדעת מפרעה וניתן לישראל והיו יוצאים ביד רמה וידוע שעולה עד הדעת, ועיין ברמב"ן בפסוק וידע אלקים, ואעפי"כ הניחו את דעתם ונתבטלו לדעתו של הקב"ה, מחמת זה עצמו באו לעצם בחי' הדעת, וא"כ מה שחשב אותם פרעה לחסרי דעת, זה עצמו הביאם לעיקר החכמה והדעת, וכענין אמרם ז"ל בזכות ויסתר וגו' מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ובזה יובן לשון המכילתא להודיע חכמתן של ישראל, ולכאורה אינו מובן, שזה ענין ביטול לרצון השי"ת ולא בחי' החכמה, אך לפי דברינו שבשביל זה עצמו זכו עוד יותר לבחי' החכמה והדעת, ע"כ מכאן נודע חכמתן של ישראל:
2
ג׳ויש לומר שזה ענין ביזת מצרים וביזת הים כענין אמרו ז"ל דעה קנית מה חסרת וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שביזת הים באה מחמת ביטול דעת שלימה שהי' להם עוד מביזת מצרים, משא"כ בביזת מצרים ודו"ק, ובודאי שמזה נסתעף גם הבזה בגשמיות תורי זהב עם נקודות הכסף ממש:
3
ד׳ויש לומר שמזה עצמו הי' כל ענין קי"ס שמחמת דעת שזכו ישראל למטה באופן נעלה הנ"ל נתעורר בחי' הדעת למעלה וכמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכאן כתיב ויבקעו המים:
4
ה׳והנה בזוה"ק (ס.) א"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין [בהגהות מהרח"ו ס"ם בא להטעותם] ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הדא הוא דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא עכ"ל, ונראה שכל זה נצמח מכח הדעת שזכו כנ"ל, ובכח זה ידעו להבדיל בין קודש לחול כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ע"כ לא הי' יכול להטעותם, ונראה שכח הדעת שבישראל שאינם מתפתים לחיצונית הבא תמיד בלבוש מהודר ומתחפש כאלו דורש טובת ישראל כעמלק שכסות ולשון שינה, וזה כאמרם ז"ל כת"ח נדמה לו, וישראל פקחים ומבינים שבזה צודים את נפשם למלך בלהות, כ"ז נסתעף מאז, ומיו"ט שביעי של פסח המתחדש בכח זה לדורות, וזה כל קיום ישראל שאינם נטבעין באומות כידוע ומפורסם, וע"כ יפה אמרו שישראל נקראים עברים ע"ש עברו ים:
5
ו׳בקריעת י"ס לא נתבקש מהם מצוות כמו ביציאה פו"מ, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי אם עוררו ישראל קי"ס ע"י מצוות לא היו המצרים משתגעים לרדוף אחריהם עכ"ד, ויש לפרש דידוע דחסדים מתפשטים אף לאיננו ראוי, ומ"מ גם לזה יש דין מי הראוי לקבל החסדים, וע"כ מועיל תפילה וזכות להחסדים, וע"כ אם הי' ע"י זכות או תפילה והשר שלהם הי' מרגיש שזכות ישראל הוריד החסדים, לא הי' לו מקום לרדוף אחריהם להים וכלפי לייא שלפי דעתו להרע לישראל שוב אין כאן קריעה, ע"כ לא הי' שום מצוה ואפי' תפלה וכמ"ש ואתם תחרישון, והי' הדבר נראה כאלו הכל הוא ברחמים פשוטים, וע"כ חשב כאלו כך אלו:
6
ז׳במכילתא ארבעה אסרו בשמחה אברהם יוסף בלעם פרעה, הפירוש דשמחה היא התגלות הנעלם שבלב, וע"כ אברהם ויוסף שהי' הנעלם טוב כשבא לידם מעשה התגלה הנעלם שבהם ועשו בשמחה, והנה השמחה עדות על הנעלם שהי' אברהם מוסר תעלומות לבו לשמים, וכן יוסף לקיום מצוות כיבוד אב, ועפ"מ שכבר פירשנו שאסר כל רצוניות טבעיות להראות אל אביו עד שלא הי' בו אלא רצון המצוה לבד, וכענין בטל רצונך מפני רצונו, והפירוש בענין שיש בו שתי הרצוניות יבטל את רצונו תחת רצון שמים, ע"כ לא זכר כלל שזה אינו כבוד מלכים, והיפוך מזה הי' פרעה ובלעם שהנעלם רע, והשמחה עדות על מה שבנעלם מהם שכולו רע, ובזה יובן ענין שמחת יו"ט כבש"ס מגילה שישראל כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי שירות ותשבחות ואו"ה בדברי תפלות כי הנעלם שבשניהם נתגלה:
7
ח׳במדרש שה"ש לריח שמניך טובים ר' ינאי ברי' דר"ש כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו, נראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אז ישיר ישראל הה"ד פי' פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו כל ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לפני הקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, יצחק מן המאכלת, יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה, והגיד הוא זצללה"ה הטעם מפני שכל אלו הי' בא הנם להצלתם, אבל ישראל על הים שלא היו צריכין ישראל לבוא לידי סכנה אלא כך היתה הציווי לשוב ולחנות לפני פי החירות כדי להביאם למיצר הים ולעשות להם נסים, מזה הבינו שתכלית הכוונה היא הדביקות ע"כ התעוררו לומר שירה עכ"ד, ונראה לבאר הדברים, דהנה ההשפעה היא אמצעי לדביקות, בין הנותן להמקבל, והגיד הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא בהא דאמרו ז"ל קילל את הנחש כל מקום שהולך מזונותיו עמו, וא"כ מה קללה הוא זה, אך הוא הדבר שלא ניתן לו המזונות ע"י השפעה תדירות למען לא יהי' לו חיבור כלל וישאר נפרד, ובזה מיגרע גרע מכל הברואים עכ"ד, ומובן שהדביקות הוא לפי מסת ההשפעה, שבהשפעת מזונות פשוטים גשמים הדיבוק הוא בתכלית ההסתר וההעלם, ובהשפעת נסים הדיבוק הוא בהתגלות יותר, אך באשר בא הנס להצלתו עדיין יש לו לבוש דהיינו ההצלה, ע"כ גורם דביקות נמי תוך לבוש בצד מה, אבל נס הבא בלתי צורך להצלה א"כ איננו תוך לבוש כלל, גורם נמי לדביקות מופשט משום לבוש:
8
ט׳והנה שירה הוא דביקות מופשט משום לבוש אלא התדבקות העלול בעילה יוצא מכל גדר וגבול, וע"כ גורם שינוי הלשון שמחמת הדביקות כמעט אשתקיל מלולי', וע"כ הראשונים שהנס לא גרם דביקות מופשט לא גרם נמי שירה, אלא ישראל על הים שהנס הי' בלתי צורך הצלה גרם דביקות מופשט, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' בלתי לבוש, וע"כ גרם שפתחו פיהם בשירה:
9
י׳ולפי האמור יתפרש הא דכל השירות שאמרו האבות ריחות היו, היינו כענין אמרם ז"ל ריחא לאו מילתא שאין בו מעיקר הדבר, כי העיקר נשאר בתוך הלבוש, ואינו עולה ממנו אלא ריח, כן נמי האבות שהנס לא גרם להם דביקות יוצא מכל גדר וגבול, אלא בתוך לבוש, ואיננו נקרא שירה כלל בערך שירת ישראל שהיתה שירה מופשטת מכל גבול וגדר:
10