שם משמואל, פסח ל׳Shem MiShmuel, Passover 30
א׳שנת תרפ"ב שביעי של פסח
1
ב׳בתנחומא כי קרוב הוא קרוב הדבר שאמר הקב"ה לאברהם ועוד כי קרוב הדרך לחזור למצרים, ואינו מובן מהו קרוב הדבר שאמר הקב"ה לאברהם, והמפרשים רצו להגיה עפ"י המכילתא, ונראה לפרש דהנה המאמר לאברהם הי' ד"מ שנה, אך לא נחשב אלא משנולד יצחק, ופירשנו עפ"י המדרש ריש תזריע זכה כו' וכמו שפרשנו שכאשר זכה הנפש הוא עיקר והגוף טפל נחשב כאלו כולו נפש ולהיפוך להיפוך, והנה משנולד יצחק התחיל הגלות בטרדת הנפש, כי גרות וטלטול ממקום למקום והתעסקות עם אנשים חדשים גורם טרדת הנפש וזה גזירה ראשונה גר יהי' זרעך, ומשירד יעק"א למצרים והוא פועל מעשה בגוף התחילה גזירה שני' בארץ לא להם, היינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בארץ שאינו שייך להם ערות הארץ היפוך קדושת יעק"א עכ"ד, ומשנפטר יעק"א נסתם עיניהם כו' שהתחילו לשעבדם זה גזירה שלישית ועבדום, ובכ"ז עדיין לא התחיל העינוי עד שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ונתקיימה גזירה רביעית ועינו אותם, וע"כ אם היו זכאים ונחשבו כולם בחי' הנפש ולהנפש התחיל הגלות משנולד יצחק, וכשח"ו בלתי זכאים ונחשבים בבחי' גוף נחשב רק גלות הגוף משירד יעק"א למצרים, והנה ישראל היו במ"ט ש"ט והי' בדין לחשב משירד יעק"א למצרים, או מהתחלת השיעבוד והעינוי, אבל הקב"ה דילג לע"ת והעמיד לפניו בחי' שיהי' אז בשעת מ"ת בתכלית הזיכוך ושוב שייך לחשוב משנולד יצחק, והנה חשבון זה יורד ועולה כל ימי עולם, אם חייבין להשלים או כבר נשלם זמן הגלות, וזה הענין שבפסיקתא פרשת זכור שאם אין אתם עתידים להיות זוכרים אותם וקוראים בכל שנה שאני מחזיר אתכם לשעבודם של מצרים לגבי חומר גביכם כענין שנאמר בחומר ובלבנים:
2
ג׳והנה בפסיקתא ויהי בשלח שפרעה הי' שולח יד בפקדון, ויש להבין שזה יותר צודק לומר בשעת השיעבוד ולא בשעת היציאה, ונראה דבשעת השיעבוד שהיו כעובר במעי בהמה וכענין עובר ירך אמו לא שייך לקרותם כ"כ פקדון דכל היכי דאיתא עובר ירך אמו הוא, אך אחר התעוררות הגאולה ואצ"ל אחר שאמר פרעה הרי אתם בני חורין ועבדיו של מקום, אז כאשר רצה פרעה עדיין לשלוט יד בהם הי' נחשב כשולח יד בפקדון:
3
ד׳והנה במדרש ויהי בשלח אין שילוח אלא לוי', והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלוי' הוא התחברות שעדיין חשב פרעה שעם התחברותו עמהם יעלה בידו למושכם ברשתו להחזירם למצרים עכ"ד, והוספנו לומר אף שאין מדרך בר דעת להתרצות לחזור לעבודת פרך ולהטיל זכוריהם ליאור, מ"מ חשב להטיל בהם כישוף ורוח רעה המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ולפי זה יובן ביותר מה שאז הי' כשולח יד בפיקדון שנחשב מקצתו ככולו, היינו אותו מקצת שחשב לפוגמם כאילו ח"ו שפגמם בכללותם ובגוי מחשבה הוא כמעשה שנענש על המחשבה:
4
ה׳ומעתה יובנו דברי התנחומא שבראש דברינו קרוב הדבר שאמר לאברהם, שאם ח"ו עלה ביד פרעה לפונמם ולא היו ראויים למ"ת שוב הי' החשבון שהגלות התחיל בזמן מאוחר ועדיין לא שלם, ואולי רק משנולדה מרים כבמדרש שאז הי' העיקר המירור, א"כ עדיין קרוב להתחלת השיעבוד שנאמר לאאע"ה ועדיין קרוב לחזור למצרים:
5
ו׳תהלים ס"ו הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, הפירוש פשוט הפך ים ליבשה לשעבר, בנהר יעברו ברגל לעתיד כמ"ש ישעי' יוד והניף ידו על הנהר בעים רוחו וגו' שם נשמחה בו, אז יהי' השמחה בשלימות וכבזוה"ק שמח ישראל בעושיו לא כתיב אלא ישמח ישראל דעתיד לשמוח, ואף שהגיעו אז למעלה העליונה דאמרו זה אלי ובמכילתא שהוא מעין לעתיד דכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' מ"מ כאשר שרתה עליהם הנבואה והביטו על צרת ישראל עד ביאת המשיח לא הי' ביכולתם לשמוח שמחה שלימה, וכאשר הגדנו במק"א שמטעם זה נסתלקה השכינה מיעק"א כשרצה לגלות להם את הקץ שאין השכינה שורה מתוך עצבות, וכן דייקנו מדברי הזוה"ק וביעק"א שהי' הרחמן שבאבות נסתלקה הימנו שכינה לגמרי, וכאן עכ"פ נפגם השמחה, אלא לעתיד שלא יהיו עוד עתידין לשום צער, אז יהי' השמחה בשלימות:
6
ז׳אך רש"י ז"ל פירש שם הי' דבר שהים נשמח בו כלומר שראה הים את הקב"ה, ובטעמו של רש"י שלא פירש כנ"ל י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי כבוד מלכות הוא שמחמת שמחת מלכותו עוד אינו חסר לו ואינו תופס אצלו שום דבר להעציבהו, וע"כ יועצי המן וזרש אשתו כשראו אותו עצוב חששו שלא ירע זה בעיני אחשורוש נתנו לו עצה יעשו עץ גבוה חמשים אמה שיהי' רואה אותו מבית המלך וכאשר יביט בו ישמח לבבו וזהו ובוא עם המלך אל המשתה שמח עכ"ד, ומטעם זה הי' קשה לרש"י לומר שעל הים מחמת עתידות צרות ישראל לא היתה שמחתם שלימה ותפס זה אצלם מקום, ע"כ פירש עתיד במקום עבר, ומ"מ י"ל שבאשר צרת ישראל בכל צרתם לו צר לא היתה השמחה שלימה משום צער השכינה, א"כ הכל הוא כבוד מלכות שמים ודביקות, ויש לפרש בזה מ"ש אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, מכלל שהי' מקום לומר שמחמת צער הנ"ל יופגם נמי התפילה והדביקות, וכ"ז מחסדי ה' עליהם שנשארו במעלתם ולא נסתלקה מהם שכינה כביעק"א ע"ה כנ"ל:
7
ח׳במדרש פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים וכו' וכן יצחק מן המאכלת, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה וכו', והמפרשים דקדקו למה באמת לא אמרו שירה, והוספתי לדקדק שבמכילתא שהוא מצוה לדורות והרי קיימו כל התורה למה לא קיימו מצוה זו:
8
ט׳ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם אאע"ה ששאל עצה על המילה, כי מהותו הי' לאחות את כל באי עולם בקוב"ה, ע"כ הי' צריך להיות לו חיבור עמם, וחשב שע"י המילה יהי' נפרד מהם ולא יהי' יכול עוד לקרבם עכ"ד, ויש לומר דהיינו טעמא דכל האבות שלא אמרו שירה, שהרי הי' מהותם לפרסם את האלקית בעולם ולמושכם אל תחת כנפי השכינה כבמדרש וישב, אברהם גייר גיורים יצחק גייר גיורים יעקב גייר גיורים, והנה שירה היא עלי' מכלל עולם הטבע, וניכר אפי' בלשון שיש שינוי בלשון שירה ליתר המאמרים, וגורם פירוד מכלל העולם, והי' זה גרם שלא יוכלו למשוך את זולתם לגיירם כנ"ל, אך ישראל על הים שאז נעשו נפרדים מכלל העולם וקנו שם לעצמם עברים ע"ש עברו ים, ע"כ הבינו שהפירוד זה מכלל העולם לא יפגום את המשכה של כל באי עולם וכמ"ש לעתיד ואתם כהני ה' תקראו, ע"כ פתחו פיהם ואמרו שירה:
9