שם משמואל, פסח ה׳Shem MiShmuel, Passover 5
א׳שבחהמ"פ
1
ב׳ששת ימים תאכל מצות, מה שביעי רשות אף ששה רשות וכו', אכילת מצה לילה הראשון חובה ומכאן ואילך רשות, ונראה דהנה באכילת אדה"ר מעץ הדעת נשתאב יצה"ר בגופו, ומשמע שקודם לכן לא הי' לו יצה"ר וא"כ איך חטא, וכבר אמרנו שמקודם הי' היצה"ר מחוץ לגופו עומד ומפתה כמו שאמרו הס"ם רכב על נחש, אבל ע"י אכילת עץ הדטו"ר נשתאב בגופו ממש וכמו שאמרו ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר ואמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובזה אמרו ז"ל כיון ששמעו דיבור לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, מלבם דייקא, וכעין אדה"ר שקודם החטא שהי' היצה"ר רק מבחוץ, וע"כ נצח משרע"ה למלאכים בטענתו כלום יצה"ר יש ביניכם, אף שגם מישראל נעקר יצה"ר אבל הוא הדבר שאמר ביניכם דווקא, אפי' מבחוץ:
2
ג׳ולפי"ז יובן מה שאמרו עבירה גוררת עבירה, כי ע"י העבירה נשתאב היצה"ר עוד יותר בעומק הלב ותחת אשר מעיקרא יושב בין שני מפתחי הלב לבד, אבל ע"י עבירות יורד בתוך הלב, ומושך בכח יותר לעבירות לאט לאט עד שבא ח"ו לנקודה הפנימית שבלב, והוא לעומת שער הנ' שהבא שם א"א לו להשתנות עוד, וכן להיפוך ע"י מצות ומע"ט וביותר ע"י לימוד התורה מרחיקין אותו מבין שני מפתחי הלב וכוחו הולך ומתמעט ונקל לו לבוא עוד לידי מצות יותר, כי כשהיצה"ר נופל היצה"ט קם ויורד לתוך עומק הלב עד דאיתכפיא ואתהפכא היצה"ר לגמרי, והנה ישראל במצרים שהגיעו למ"ט שער"ט הי' היצה"ר בהם בפנימית הלב עד קרוב לנקודה הפנימית, ולזה בא מצות אכילת מצה לילה הראשון לגרשהו מתוך פנימית הלב, וכמ"ש הזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה שעושה מריבה עם הסט"א עד שמגרשהו מפנימית האדם, אבל אחר שנגרש מהפנימית אין צריך עוד יותר, כי יותר מזה אין בכח המצה לעשות, אלא שלזה נצרך הספירה עד כשעמדו לפני הר סיני פסקה זהמתן, אבל עדיין צריך שמירה שלא יחזיר היצה"ר לתוך פנימית הלב באשר עודנה יושב בין שני מפתחי הלב ואורב מתי ימצא שעת מוכשר לפניו, וע"כ נאסר עוד חמץ כי חמץ הוא יצה"ר ובאכילת חמץ חזר ונשתאב בעומק לתוך גופו של אדם כי עדיין הלב חלוש ומפתחי הלב חלושים ואינם עוד סגורים כראוי וכמ"ש הזוה"ק קפ"ג. כיון דאכלו האי אסוותא דאיהו מצה אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וכו', וע"כ בשאר ימי הפסח אין צורך עוד לאכילת מצה כי כבר נגרש כנ"ל אלא שצריך שמירה שלא יחזור היצה"ר למקומו הראשון ודי באיסור חמץ כנ"ל, וכעין זה יש לומר שמירה דשבת, דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא בפנימית ובהאיר אור קדושת שבת ממילא הסט"א בורחת מפנימית האדם אלא שצריכין שמירה שע"י מלאכה חוזר ונשתאב בפנימית האדם, והנה בשש"פ שירדו לתוך הים וכתיב הים ראה וינס, ממילא בורחת הסט"א וכנ"ל, וע"כ במד"ר סוף בא ששבעת ימי הפסח הם כמו שבעת ימי השבת, וממילא שש"פ הוא כמו שבת ומשום שהסט"א בורחת, וע"כ אז א"א שיהי' צריך לאכילת מצה, וממנה למד לכל הששה ימים שאף שעדיין הי' מצרים רודפים אחריהם, לא תימא שעדיין הי' היצה"ר בתוך גופם בפנימית ממש שצריכין למצה אלא שהי' בחיצונות לבד כמו שביעי:
3
ד׳בפרשת תשא נאמר שבת אחר חג המצות מה שאין כן בכל התורה שלעולם הקדים שבת לכל המועדות, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה בפרשה אחר שהזהיר על כריתת ברית עם עע"ז כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות וגו' כל פטר רחם וגו' פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה וגו' כל בכור בניך תפדה וגו' וביום השביעי תשבות וגו', ונראה דהא דאלהי מסכה לא תעשה לך לא בא להזהיר על ע"ז ממש, אלא כענין שנאמר בפ' יתרו לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב שפירש"י שבא להזהיר על הכרובים של הכפורת שלא יעשה אותן של כסף וכן שלא יעשה בבתי כנסיות אף שהם לשמים, והיינו כי ענין אלקי לחול על צורה מהצורות אי אפשר בלתי שנצטוה מהש"י אבל הנעשה בלתי ציווי רק מפאת שכלו והבנתו א"א שתחול עלי' ענין אלקי וממילא חל עלי' דבר חיצוני לעומתו וכבר דברנו מזה, וזה הי' חטא העגל שח"ו לא רצו ישראל להפרד מהש"י אלא בחשבם שמשה מת רצו בצורה זו להבדיל כעין משכן וכליו שיהי' בו קדושה, אבל מאחר שהי' בלי ציווי הש"י לא הי' אפשר לחול עליו ענין אלקי וממילא חל עליו ענין חיצוני והי' ע"ז, ובכוזרי מדמה ההשתחואה לעגל כעין מה שהזכיר בש"ס קסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לה, וע"כ אחר מעשה עגל הזהירם על זה אף שהכוונה לשמים, וע"ז סמיך לי' את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, היינו לנהוג קדושה בימים שבהם שורה ענין אלקי, וכן בהמצה אף שאין בה קדושה מ"מ יש בה ענין אלקי שהרי בזוה"ק שהוא מגרש הסט"א מהאדם, ובודאי שיש בה ענין אלקי אשר הסט"א בורחת מזה, והוא היפוך אלהי מסכה שלפי השערתם חל עליו ענין אלקי, ובאמת אינו כן וע"כ חל עליו כח הסט"א, ובהמצה אף שבלתי אפשר לשער איך יחול עליו ענין אלקי לגרש את הסט"א, מ"מ באמת חל עלי' כנ"ל, והיא מחזקת את הקדושה בגוף האדם, בגוף ונפש ושכל:
4
ה׳ולפי"ז יובנו דברי רש"י ערל ובן נכר, בו אינו אוכל [היינו בפסח] אבל אוכל במצה ומרור שפירש"י שמיתר, והתוס' הקשו אטו מצה קדושה יש בה, ולהנ"ל ניחא דסד"א דמאחר שיש בה כח החיזוק כנ"ל, א"כ ערל ובן נכר נמי ע"י המצה נתחזק אצלם ח"ו קליפת וטומאת הערלה או הע"ז, קמשל"ן דמאחר שהוא מאכל בלי פסולת אינה מחזקת את הפסולת אלא הקדושה לבד, בגוף ונפש ושכל, ולזה באה המצוה בקידוש בכורה שלושה ענינים, חמור מתייחס לגוף, בהמה טהורה לנפש, וכאמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, בנים מתייחסים לשכל שהבן נמשך ממוח האב, והכל נמשך מכח המצה, וכבר אמרנו במק"א שבשבת הוא השלמת גוף ונפש ושכל, ומרומז בג' סעודות שהם כנגד ג' אבות שתקנו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם בגוף ונפש ושכל וכמו שכתבנו במק"א באריכות, והנה אחר מעשה העגל שנפלו ישראל ממדריגתם הגדולה בלתי אפשר להם לזכות לקדושת שבת שהיא גבוהה למאד נעלה ואין בה תפיסת יד האדם כי היא קבועה וקיימא ואינו דומה ליו"ט שיש בו תפיסת יד האדם שב"ד מקדשין לי', כי אם באמצעות קדושת חג המצות ואכילת מצה המקדשין את האדם בגוף ונפש ושכל, ע"כ באו הכתובים כסדרן:
5
ו׳בשחהמ"פ מפטירין בעצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידיהם שתחיית המתים יהי' בפסח, ונראה הטעם משום דתחה"מ הוא מצד חסד לבד, ובמדרש פ' לך שאמר הש"י לאברהם לכשיעשו בניך פגרים בלי גידין ועצמות זכותך עומדת להם, וזה מדת אאע"ה שמדתו חסד, וע"כ בברכת מחי' מתים יש נוסחאות מחי' [בצירי] ובנוסח הרב דהוא תנא דווקנא כתיב בסגול כי נקודת סגול הוא בחסד כידוע, וע"כ יהי' תחה"מ בפסח שהוא זמן החסד ומתיחס היו"ט לאברהם, ונראה דכמו תחיית המתים האמיתית יש דוגמתה בכל שנה שאף לאנשים שהם פגרים בלי גידין ועצמות היינו בלי התקשרות הרומז אלי' גידין ובלי התחזקות הרומז אלי' עצמות, זכות אברהם עומדת להם ביו"ט הזה לקיים בהם ונתתי רוחי בכם וחייתם אף שאין להם זכות לזה כלל, אם אך רוצים מהיום ולהלאה לשוב לתחי', וכמים הפנים אל פנים וגו' מתעורר נמי בלב איש ישראלי הרצון להש"י אף שאיננו מרגיש המתיקות, כשם שהש"י רוצה בנו למעלה מהטעם אף שאנו בלתי ראויים, ולא כמו שכתיב, טעמו וראו כי טוב ה', אלא אף קודם הטעימה מתעורר הרצון כנ"ל, ואם ח"ו אין מתעורר בו הרצון, זה לאות שהוא בבחי' אינו רוצה לצאת ומתו בשלושת ימי האפילה, ובמדרש שהי' להם פטרונים מן המצרים, וכ"כ זה שאין מתעורר בו הרצון כנ"ל זה לאות שתשוקתו לדברים חומרים נוחים בעיניו ואינו רוצה לצאת, לאיש כזה גם היו"ט של פסח אינו מועיל, וצריך תשובה רבה ותפילה עצומה שיפתח ה' את עיניו ויקרע את סגור לבו:
6
ז׳ויש לומר עוד דבזה עצמו שמרגיש שאיננו מתעורר ברצון יש לאדם ליקח התעוררת ולדמות עצמו למה שהיו ישראל במצרים שאמרו נואש מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה כמ"ש רש"י שיר השירים, וכבר אמרנו שהיו כמתיאשים מהיות להם עוד תקוה ולא ציירו בנפשותם שיהי' ביכולתם לסבול עוד ק"ץ שנה אחרי שהיו במ"ט שע"ט, והיו כאובדי עצות, ומ"מ התעוררו ברצון ולא הניחו אז קבלת אבותם ולא נתבטלו להמצרים וזה הי' הסיבה לישועתם, כן נשאר לדורות, שכל איש אפי' כשהוא בשאול תחתי' יתאמץ בכל עוז ולא יניח דרגין שלו ובודאי יושע, כי לעומת שבירת לבו תבוא לו הישועה כי השי"ת רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, ובכן מוכרח עכ"פ להתעורר שישבר לבו בקרבו, וזהו מצות לחם עוני, וזה עצמו הוא סי' חירות כמ"ש המהר"ל, וכבר דברנו מזה, וכמו מתי יחזקאל שהרמז לכל בית ישראל שאמרו אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וזה עצמו היא סיבה להחיותם, וזה שראינו שהי' אז במצרים זה עצמו נותן כח ותעצומות לבלי להתיאש ח"ו לגמרי, ובזה יש ליתן טעם להעומר ממחרת של פסח דהנה העומר הוא שעורים מאכל בהמה והוא כאמרם ז"ל בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שפירש"י דכאי רוח, וזה נצרך שיהי' ממחרת יו"ט דוקא לזכור מה שהי' כנ"ל ולא יתיאש ח"ו לגמרי שזה גרוע מהכל:
7
ח׳דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, הקשה לי בני היניק אהרן ישראל שיחי' למה נצרך הציווי לבנ"י הלוא הענן הי' הולך לפניהם, וכאשר הקב"ה העתיק את הענן לדרך פי החירות שם הי' הולכים ישראל ממילא, ונראה דהנה לכאורה קשה מה שפירש"י בפסוק ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך אנו מתקרבין אל רודפינו אין אנו צריכין אלא לברוח, ולא אמרו אלא אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין הלוא הי' רואין עמוד ענן ועמוד אש שהוא נס יוצא מהיקש הטבע ולמה לא יאמינו ללכת אחר הענן, אבל נראה דהנה יציאת מצרים הי' בחסד גמור, וקריעת י"ס הי' צריך שיהי' ע"י זכותם, וע"כ מצינו שטען עוזה שר של מצרים דין יש לי עליהם, ולמה לא טען ביציאת מצרים, אלא יש לומר שזה הטעם דיציאת מצרים שהי' בחסד הש"י ולא בדין לא הי' יכול לבוא בטענת דין, אלא על הים שהי' נצרך שיהי' זכותם מסייע לזה בא בטענת דין, כי לההוצאה שהי' להוליכם אל הר סיני לא הי' נצרך ללכת להים כמו שכתבו המפורשים אבל באשר חפץ ה' להראותם קריעת י"ס להשריש היראה והאמונה בקרבם כדכתיב ויראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סיבב הש"י שילכו להים, אבל באשר לא הי' להם זכות עדיין לזה צוה הש"י וישובו ויחנו שיאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם ובזכות זה יהי' ראוי לקרי"ס, אבל אם הי' אומרים איך נקרב אל רודפינו שוב לא הי' אפשר להם לשוב ולחנות לפני פי החירות, אלא הי' הולכים ישר לסיני, ולפי"ז מאחר דכל ההולכה הי' תלוי' ברצונם שוב א"א לומר שהענן הי' הולך טרם שאמר להם משה ושקבלו עליהם, דאי לאו שקבלו עליהם הי' באמת הענן מעתיק עצמו לדרך הר סיני, ומיושב הכל בעזה"י:
8