שם משמואל, פקודי א׳Shem MiShmuel, Pekudei 1
א׳פקודי ושקלים שנת תר"ע.
1
ב׳במדרש איש אמונות רב ברכות זה משה שנעשה גזבר על המשכן וכל הדברים היו מתברכים ע"י לפי שהי' נאמן ואץ להעשיר לא ינקה זה קרח שהי' לוי ובקש ליטול כהונה גדולה, ביאור הדברים עפי"מ שפי' כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק מלת נאמן בל"א גיטרייא וראייתו מכל מעשהו באמונה, והנה במשה נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היינו שהוא לא הי' חושש לטובת עצמו כלל [ובמק"א ביארנו מה הי' זה תשובה לאהרן ומרים על תלונתם עליו על מה שפירש מן האשה] רק לצורך גבוה ולצורך ישראל וכאמור ואם אין מחני נא מספרך וגו', והנה בשמים הוא מקור הברכה ושופעת תמיד בלי הפסק כאשר יש כלי מקבל הברכה, רק כשבא לעוה"ז יש כמה צמצומים ולבושים ומונעים מלקבל הברכה, וע"כ מרע"ה שהי' מופשט מכל עניני עצמו וכל מגמתו לצורך גבוה ע"כ שוב שורה בכל מעשיו ברכה שלא הי' לו שום מונע מלחול, אבל קרח הי' היפוך ממרע"ה אף את"ל שחפצו להיות כה"ג, הי' להתקרב להשי"ת, מ"מ היתה כוונתו לצורך עצמו, כי לא הי' חסר כה"ג כלל, והענין אלקי הי' נשלם מבלעדו, רק שהי' רוצה שהוא יהי' העובד וזהו אץ להעשיר, ודו"ק:
2
ג׳לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, יש להבין הלא אין כפרה אלא בדם הקרבן ואיך נאמר שנתינת השקלים מכפרת, וכ"ק א"א אדמו"ר הרכ"מ אמר שכפרת השקלים איננה על עבירות רק שלא יהי נפרד מכלל ישראל וישוב להתאחד בכלל ישראל, ואז יהי' הקרבן קרבן ציבור ויתכפרו בדם הקרבן עכת"ד, ולהבין זה נקדים מאמר הש"ס אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, ויש לפרש דהנה מרע"ה בתחילת שליחותו השיב לפני השי"ת מי אנכי וגו' וכי אוציא את בנ"י ממצרים, ופירש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, וע"ז באה התשובה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירש"י ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידין לקבל את התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים, ובפשיטות הפי' שהש"י דן את האדם על המצוות שעתיד לעשות, אף שעל עבירות אינו דן על מה שעתיד לעשות, רק באשר הוא שם, אך י"ל עוד דהנה כשמעלין את האדם למדריגה עליונה יותר או שפוסקין לאדם השפעות או ישועות, עומדים עליו כמה מקטריגים לומר שאיננו ראוי לזה, ועי"כ נתבקרה פנקסו, ועצה היעוצה לזה בספר זכרון זאת שיקבע האדם במחשבתו שכל מה שדורש ומבקש מהש"י הכל הוא עבור כבוד הש"י, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וא"כ כשהוא מבקש שיסור צערו יקבע במחשבתו לבקש שיסור צער השכינה כביכול, וכ"כ כל מיני ישועות והשפעות הכל לעבוד בהם את הש"י ולגדל בניו לתורה וכדומה, ומאחר שהוא לכבוד הש"י שוב אינם רשאים ואינם יכולין לקטרג, והנה זה בעצמו היתה תשובת הש"י למשה, כי מאחר שההוצאה ממצרים היא עבור שיוכלו לעבוד את הש"י, ולשון עבודה הוא לתועלת הנעבד כמו עבד העובד את רבו שהוא לתועלת רבו ולא לתועלת העבד, וכאמרם ז"ל שכינה בתחתונים צורך גבוה, כי אעפ"י שהוא אינו ראוי מ"מ לא יגרע עבור זה כבוד השי"ת, א"כ שוב אין מקום לשאלתו מה זכו ישראל, כי בין כך וב"כ צריכין להגאל לתועלת וצורך גבוה, וזה שמדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב דבר גדול יש "לי" והבן, וע"כ תמצא שתיכף אחר היציאה ממצרים התחילו למנות המ"ט ימים להטהר מזוהמתם למען יהיו מוכנים לקבלת התורה, ולא המתינו להנפש אפי' יום אחד למען לא תחשב ההוצאה עבור עצמם כלל רק עבור עבודת השי"ת, וזהו בין כוס שלישי לרביעי לא יפסיק, כי ד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה, וכוס שלישי נגד וגאלתי, וכוס רביעי הוא נגד ולקחתי שהוא מ"ת, וא"א שיהי' ביניהם שום הפסק למען לא יהי' נחשב הגאולה לצורך עצמם כלל, ולא עוד אלא שאפי' רגע אחד לא היו גאולים טרם שהתחילו בעבודת הש"י למען לא יהי' מקום לקטרג שהם לצורך עצמם יצאו, שהרי לקחו הראשית לעצמם ומה שיעבדו את הש"י אח"כ הוא דרך אגב, וע"כ נצטוו לעשות הפסח עוד ביום י"ד טרם יצאו, והפסח נקרא סתם עבודה כאמור ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ומלו באותו הלילה עוד קודם היציאה למען יהי' ראשית ענינם עבודת הש"י, והכל נגרר אחר הראשית, א"כ שוב חוזר הכל להשי"ת:
3
ד׳ובזה יובן מה שאמרו ז"ל על פסוק ואת ערום וערי' שלא הי' להם מצוות במה להגאל ונתן להם פסח ומילה, ולכאורה אינו מובן שהרי כבר נאמר למשה שבזכות התורה שהם עתידין לקבל יצאו, אך להנ"ל יובן שהי' נצרך שיהי' הראשית הויתם לעבודת הש"י למען לא יהי' מקום לקטרג שהם לא לכך נתכוונו רק לצורך עצמם וכנ"ל:
4
ה׳ולכן תמצא שבכל עת גאולה וישועה ישראל מתחדשין ומחליפין כח בעבודת הש"י, כמו כן בכל ליל פסח מבואר בפדר"א שבו נפתחו אוצרות טל והשפעות, ע"כ באה המצוה לעשות פסח לדורות שנקרא עבודה וכנ"ל, ובאשר כל החודש ניסן הוא חודש של גאולה ע"כ הי' הס"ד שמ"ע דוהגדת לבנך מתחיל מר"ח כמאמר המכילתא וההגדה יכול מר"ח כו' עד שהוצרך למיעוט ביום ההוא, לכן באה המצוה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה להתחיל בעבודה מחדש שהוא עבודת קרבן תמיד, וענין אחד הוא עם פסח והכל הוא להורות שישראל אינם נוטלין הישועות והשפעות לעצמם רק הכל הוא לעבודת הש"י, וע"כ למדין זמ"ז ביקור ד' ימים ודחיית שבת וטומאה כמבואר בגמ', וכן נמי שלשים יום קודם הפסח מתחילין להוציא את נשמות ישראל ממ"ט ש"ט כמבואר בחס"ל להאזולאי, לכן לעומת זה השלחנות יושבין במדינה, וכן נמי כל חודש אדר באשר הוא אור חוזר מניסן והוא מתייחס אל ניסן כמו עמוד השחר קודם נץ החמה שהכל הוא לסתום פיות המקטריגים, שמאחר שהכל לצורך גבוה שוב אין מקום לקיטרוג:
5
ו׳וזה עצה היעוצה לכל איש פרטי ובכל זמן שבא לאדם ישועה או השפעה או אפי' פשוט בכל יום שקם ממטתו, ראשית דבר ישתמש בו לעבודת הש"י והכל נגרר אחר הראשית כנ"ל, אבל לא ישתמש בו מקודם לצורך עצמו אף שאח"כ ישתמש בו גם למצוה לא יפה הוא עושה מאחר שהראשית לא הי' להשי"ת כנ"ל:
6
ז׳ובזה נבוא בבירור דברי הש"ס לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן שחשב לקנות את ישראל להריגה מאת אחשורוש, חשב שמאחר שישראל היו אז תחת ממשלתו יש לו רשות לעשות בהם כרצונו, וכאמרם ז"ל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא, וע"כ יש לו רשות למוכרם לו לעשות בהם כרצונו, אבל באמת אין הדבר כן כי ישראל כל הויתם הוא לעבדות הש"י ושטרו קודם, ורק למסים וארנוניות מסרם תח"י המלכיות, וזה שהורו השקלים שמשמיעין עליהם באחד באדר כנ"ל, אשר כל הווית ישראל היא רק לעבודת השי"ת וכנ"ל:
7
ח׳ובזה יובן מה שהשקלים מכפרים לשוב ולהתאחד בתוך כלל ישראל, דהרי כל פירוד שבין אדם לחבירו הוא רק באם כל אחד הויתו לצורך עצמו, ויבא לחשוב שחבירו הוא לשטן על דרכו, ומזה תצמח קנאה ושנאה ותחרות, אבל באם ישכיל אדם שכל הויתו לצורך גבוה, שוב אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אדרבה הוא מוסיף אהבה לחבירו שגם הוא נושא עמו בעבודתו לאדון כל, ונעשו כולם כאיש אחד חברים, ולזה מסוגלת מצות השקלים וכנ"ל:
8