שם משמואל, פקודי ח׳Shem MiShmuel, Pekudei 8
א׳שנת תרע"ו.
1
ב׳במדרש משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם [משה] בואו ואני עושה לפניכם חשבון וכו' עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וע"ה שקל מה שעשה ווים לעמודים התחיל יושב ומתמי' אמר עכשיו ישראל מוציאין ידיהם לאמר משה נטלם מה עשה האיר הקב"ה את עיניו ורואה אותם עשוים ווים לעמודים אותה שעה נתפייסו כל ישראל עם מלאכת המשכן, ע"כ, והדברים מתמיהין מאד שמפשט לשון המדרש משמע שמעיקרא הי' טינא בלב ישראל על משה וחשדו אותו עד שנתפייסו אח"כ, וח"ו לאמר ככה על ישראל, ואם בשביל שהיו מקצת שוטים שהביטו אחרי משה ואמרו חמי קדל דברי' דעמרם וכו' נאמר ח"ו שישראל היו צריכין פיוס, ובודאי קצוצי פאה אלו לא ישבו בראש העם ליתן לפניהם חשבון שעליהם תסוב הלשון שנתפייסו ישראל, ועוד שבודאי דתן ואבירם היו אלו הרשעים כאמרם ז"ל כל מקום שנאמר נצים ונצבים דתן ואבירם היו, וכאן כתיב ונצבו, ואף שאין זה ממש לשון נצבים מ"מ הא אמ"ר ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זהו שיבה זהו ביאה, ודתן ואבירם בודאי לא נתפייסו ולא נסתמו פיהם עד שנטמן בעפר פיהם:
2
ג׳ונראה לפרש להיפוך, כי כשאמר משה לישראל בואו ואני עושה לפניכם חשבון היו ישראל מוצאין עצמם עלובים מאד ממשה שהי' נראה שמשה מחזיק אותם לחסרי דעת שחושדין אותו שגנב מהנדבה, וכבשו פניהם בקרקע, ומה הי' יכולים לעשות והיו מוכרחין לקבל עלובה זו שמצות מלך עליהם, אך אחר שראו שמשה שכח את האלף ושבע מאות וע"ה שקל אף שהיו דבר מסויים ואין שייך בו שכחה, ובאם לא הי' נזכר הי' מביא בהכרח חשש גניבה מאחד העם, מזה הבינו למפרע תועלת החשבון, ואף בלי חשד הקדום פן נשכח מלב ההמון דבר מסויים אשר בהכרח יביא לידי חשד את אחד מהעוסקים במלאכת המשכן, וזה הי' פיוס לישראל שלא יהיו נעלבים מן החשבון, ובזה יובן סיום לשון המדרש אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן מי גרם לו ע"י שישב ופייסן, והרי לא מצינו שישב ופייסן אלא זה עצמו שהראם תועלת החשבון זה עצמו הי' הפיוס:
3