שם משמואל, פוריםShem MiShmuel, Purim

א׳שנת תרע"א.

ב׳סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, ונראה דרק שאינו יוצא בה מידי חובתו אבל מצוה איכא, דהנה ענין סעודה כעין מה שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר של מצוה באה הארה אלקית וצריכין לעשות לה חיזוק וקיום שלא תתפרד, וזה ע"י הסעודה, וכעין שפירש"י קדושים גבי לא תלך רכיל שתרגום לא תיכול קורצין שבאכילה עושה חיזוק לדבריו שנתקבלו, וזהו נמי סעודת פורים שאחר התגלות האורות גדולות בקריאת מגילה שמגילה כשמה שהתגלה הנעלם, וכידוע מכתבי האריז"ל, צריכין לעשות חיזוק שישארו, וע"כ עושין סעודה גדולה ושמחה יתירה, ומאחר שעיקר קריאת המגילה ביום כמ"ש התוס' בודאי האורות המתגלין ע"י קריאת המגילה ביום יותר נעלין משל לילה, וע"כ לאותן אורות של יום צריכין לעשות חיזוק ביום דוקא אחר קריאת המגילה של יום, והאוכלה בלילה לא יצא י"ח, שהרי עדיין לא באו ואיך יעשה להם חיזוק, אבל מ"מ לאותן האורות של לילה בודאי מצוה לעשות להם חיזוק וקיום:

ג׳וי"ל עוד בלשון אחרת דהנה כתיב נזכרים ונעשים, ובגמ' כדי שלא תקדים עשי' לזכירה, אף דבכל מקום עשו' קודמת ושמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום, הטעם דבכל מקום ע"י העשי' מעוררים הזכירה, וכאן האורות גדולות כ"כ שא"א לעוררם ע"י העשי' רק באין מאליהם, וצריכין לעשות להם כלי ע"י העשי', וע"כ סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא שהרי הקדים עשי' לזכירה, וכל זה לגבי הזכירה דיום, אבל לגבי קריאת המגילה דלילה שפיר הוי עשי' אחר הזכירה ומצוה הוא, וכן משמע בתוס' (מגילה ד'.) ד"ה חייב שכתבו דעיקר הסעודה ביממא, משמע דעכ"פ מצוה איכא אלא דאינו יוצא בה:

ד׳במדרש והי' חייך תלואים לך מנגד זה מעת לעת ופחדת לילה ויומם בשעה שכתבים פורחים, נראה פירושו דהנה באגרות הראשונות הי' דברים סתומים, וכאשר נסתכל בפשוטי הכתובים נראה כי שני מיני כתבים הי' מגילת סתרים להשמיד את היהודים ח"ו, וכתב הגלוי הי' רק להיות עתידים ליום הזה ולא פירש בו מה יעשה, ומובן שהמגילת סתרים רק ביד הראשים המפקדים את צבא המלחמה ללוות לאנשי המלחמה, והכתב גלוי הי' לאנשי המלחמה שיהיו מוכנים ליום ההוא, ובמדרש או"ה דבריהם סתומים להיות עתידים ליום הזה ולא פורש אם להרוג אם ליהרג, ואף דלעיל מיני' כתיב להשמיד וגו' מזה נראה ג"כ דשני מיני כתבים היו, ונראה שהמן הרשע ימ"ש התחכם שלא יתודעו היהודים תיכף שעליהם הדברים למען לא יגרום להם שינוי ושמיעה הפתאומית להתפעלות גדולה כי עי"ז בודאי ישובו בתשובה שלימה ויצא בבושת פנים, ע"כ התחכם שיהי' הדבר סתום ובסוד, ובודאי היהודים ירגישו לאט לאט ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ועכ"פ לא יהי' הדבר ברעש כ"כ רק בקרירות ולא יתעוררו כ"כ לתשובה, ויצא לו עצתו זו משורשו המר עמלק ימ"ש אשר קרך בדרך שפירשו בו מלשון קרירות, שקליפת עמלק הוא לקרר את האדם [וע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה, היינו שלא התחזקו ברגש הנפש ובחיות בתורה, כי רפיון ידים הוא היפוך החיזוק, ובזה המשיכו עליהם את עמלק הרוחני שהוא קרירות כנ"ל, וכמו ששלטה עליהם קליפת עמלק הרוחנית, לעומתה התעורר עמלק הגשמי ובא והלחם, וכ"כ הי' בימי אחשורוש בשביל שנהנו מסעודתו שעשה משום דאמר ודאי תו לא מיפרקי, וזה רפיון ידים וקרירות מיעוד המקוה לכונן הר בית ה' בראש הרים, ע"כ התעורר עמלק הרוחני והגשמי, ומטעם זה נשמר הרשע ימ"ש שלא יהי' הדבר כ"כ ברעש ושלא יחלש כחו הרוחני] אבל מרדכי ידע את כל אשר נעשה מכלל ששאר אנשים לא ידעו, וזהו שצעק מרדכי ברחוב העיר היפוך עצת המן הרשע ועלתה בידו לעורר ישראל לתשובה והופרה עצת רשע, וזה הי' המשא ומתן בין מרדכי ואסתר, שהיא שלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, היינו שעצתה הי' לעשות הכל בהסתר ובהעלם כמו מדתה ושמה, וג"כ יוכלו לעורר גם כח עליון ממקום גבוה ונשא מאד עולם הנעלם, אבל מרדכי לא קיבל מטעם הנ"ל שלהחליש כח עמלק צריכין דווקא ברגש והתעוררות גדול, וזהו פי' דברי המ"ר והיו חייך תלואים לך מנגד מעל"ע מהסרת טבעת, כי לשון תלואים דרש המדרש מלשון אשם תלוי שהוא לשון ספק, היינו שהיו מרגישים אבל לא היו יודעין בבירור, וזה הזמן הי' מעל"ע מהסרת טבעת שהי' בי"ג בניסן כמ"ש ויקראו סופרי היינו באותו יום עצמו של הסרת טבעת, ובי"ד נתפרסם ע"י מרדכי כל כוונת האיגרות, וא"כ כל מעל"ע הי' תלואים, אבל אח"כ כשנתוודעו הי' להם פחד ממש, ומה גם כפי שאחז"ל שהסכימו העליונים על כך ונמשך זה הפחד ליל ט"ו ויום ט"ו, ואח"כ בלילה ההוא נדדה שנתו של המלך כאמרם ז"ל שנת מלכו של עולם, בודאי הרגישו בעצמם ולא הי' עוד כ"כ פחד כמקודם, וע"כ אין לחשוב זמן הפחד בהחלט רק לילה ויום, וז"ש המ"ר ופחדת לילה ויומם בשעה שהכתבים פורחים היינו באויר הרקיע עד לילה ההוא שנדדה שנת מלכו של עולם, והבן:

ה׳ליהודים היתה אורה, בגמ' זו תורה פי' המהר"ל דמה שקיבלו עליהם המגילה שניתוספה על התירה מזה עצמו נעשה קבלת התורה, ואינו מובן דהא בגמ' מבואר דלשנה הבאה קיבלו עליהם והאיך באפשרי שהיתה אורה תיכף, אך פי' הפשוט דעמלק מונח כאבן על לב שלא לנוח להכניס ד"ת בלב, וכשנמחה עמלק נפתח הלב, ומפלת המן היתה מחיית עמלק ונפתח הלב ונכנס ד"ת בלבן, והבן:

ו׳בגמ' בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו שמעי כו' קיש שהקיש כו', ולכאורה הסדר מהופך דבתחילה הקיש על דלתי רחמים ואח"כ שמע אלקים, ואח"כ האיר עיניהם של ישראל, הענין דחז"ל דרשו על הפסוק והי' ביום ההוא יאבד לב המלך והשרים דבחורבן הבית נסתמה לבן של ישראל, וכן בכל פעם בכל צרה שלא תבא נטמטם הלב ואינו מרגיש כ"כ החסרון שחסר לו, וכשמרגיש הוא התחלת הישועה, וכן הי' בימי המן שנטמטם הלב וזה התעורר מרדכי ויזעק זעקה וגו', ופתח לבן לידע החסרון, וזהו שהאיר עיניהם כו' שלא יהיו בחשכות וטמטום הלב, ואז עשו תשיבה, וממילא אח"כ שמע השי"ת לתפלתו כמאה"כ אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה, שפירש"י משה ושמואל החזירם מקודם למוטב ואח"כ התפללו עליהם, וכן במרדכי שמתחילה האיר עיניהם ועשו תשובה ואח"כ שמע ה' תפלתו והחליף כח להקיש על שערי רחמים:

ז׳שושנת יעקב צהלה ושמחה, הענין דהנה במדרש למנצח על שושנים ששונים, שעשו תשובה ונשתנו, ובימי המן ג"כ כשעשו תשובה והכירו גודל הפגם שנעשה אז איך היו ביכולת להיות בשמחה, אך כשעשו תשובה מאהבה נעשו זדונית כזכיות ומזה היתה השמחה וזהו תכלת מרדכי, דתכלת כל הגוונין משתנין לה, ואז נעשה מהכל זכיות, והבן:

ח׳בגמ' ובמות אבי' ואמה עיברתה מת אבי' כו', הענין דהנה נתגלה אז אור ממקום מוצנע ונעלם, היינו שמרדכי ואסתר חדשו ופתחו פתח חדש ממקום גבוה מאוד שהי' קודם זה נעלם, ולכך הוצרך שיהי' הגואל איש התחדשות, והנה טבע הבן למשוך אחרי הנהגת אביו ואמו, ולכך לא הי' לה לאסתר אב ואם כדי שתהי' בהתחדשות לגמרי כמו שדרשו במדרש אחד הי' אברהם שלא הי' לו רב שילמדנו והוא כנ"ל שהי' התחדשות מכל וכל, והבן:

ט׳בגמ' משפחת יהודה אומרת אנא גרים דאתייליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי כו', הענין דהנה בזוה"ק ע"פ חי ה' אם אמיתך בחרב, אם אמיתך סתמא, והשבועה היתה בחרב שחקוק עלי' שם הוי' ב"ה, הענין דהנה שמעי הי' מורד במלכות והי' מחויב מיתה והי' גברא קטילא, רק שדוד הי' מושך לו חיות משם הוי' ב"ה שמהוה הכל, דהחרב היא בעצם משחית, ורק דשם הוי' הוא מהוה גם אחר העדר, וזה הכח נתן לשמעי דאף אחר שכבר הי' גברא קטילא והי' לאחר העדר הי' מהוה לי' חיות, וזה הכח ג"כ הי' למרדכי, דשונאיהם של ישראל היו חייבין כלי' ח"ו משום שנהנו וכי' והסכימו העליונים על כך, והי' מהוה להם חיות גם אחר ההעדר, והבן:

י׳בגמ' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, הנה שחגי מתחיל להאיר בעוד לילה מחמת אור החוזר מהחמה, כך הי' נס פורים אור החוזר מבית השני, והאיר להם אף בעודם בגלות וזה דוגמא על כל ימי גלותנו הנ"ל אשר תאיר לנו הארה מגאולה העתידה אף בעודנו בחשכת הגלות:

י״אלהבין למה בפסוק יבוא המלך והמן היום, השם כסדרן ובפסוק וכ"ז איננו שוה לי למפרע הלא ידוע דהשם כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, ואז היו ישראל שרוים בצער ולמה נכתב כסדר, הענין דהנה חז"ל אמרו כ"מ שנא' במגילה מלך סתם בממהקב"ה הכתוב מדבר, וזה היתה עצת אסתר להגביה את המן ימ"ש למקום גבוה אשר איננו בכח לעמוד שם, ומזה עצמו בא לו השבר, ומזה באה הגאולה, ולכך בא השם כסדרן, וכן הווא בכל איש ואיש יראה שלא יאחוז במקום גבוה אשר איין שייך אליו, כי אדרבה ריעותא הוא לו, ואמר כ"ק אביו אדמו"ר זצללה"ה שראה אנשים מפורסמים אשר בסופן לא היו כראוי מחמת שאחזו בדברים גדולים בעוד שעשו מעשיהם ולא הי' להם שייכות לזה הדברים גדולים, אך מ"מ אם עכ"פ בכל לב האדם רוצה להשליך ממנו את הרע, מזה בעצמו נעשה כראוי כמו שאחז"ל בחמץ הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו הוי ביטול:

י״בענין הגזירה אז היתה ע"י שהי' אז זמן בנין בית שני והי' אז זמן רחמים וחסדים שראוין להופיע על ישראל, ונעשה דין ע"ז אם הם ראוין לכך, כדאי' בזוה"ק שימי תשרי הם ימי רחמים רק הדין הוא אם ראוים לרחמים:

י״גבזוה"ק בראשיית די"ג תיבות בין אלקים ראשון לשני וה' תיבות בין ב' לג' הם הי"ג מכילין דרחמי וה' עילין סחרין לה, הענין דא"א להוריד רחמים לעולם ושלא יינקי חיצונים לכך ה' דינין סחרין לה שלא יוכלו להניק, והמן הי' לו יניקה מאותיות אחוריים דמנצפ"ך, ואח"כ נהפך הוא ונלקח לקדושה ומועיל שלא תוכל להיות יניקה להחיצונים מהי"ג מדות של רחמים, ע"כ ניתגלו אז י"ג מדות של רחמים, וזה שושנת יעקב צהלה ושמחה כו' תכלת כו', דתכלת היא דינים המסמא עיני החיצונים והבן:

י״דשושן פורים

ט״וכ"ק אבי אדמו"ור זצללה"ה אמר דאכנה"ג תקנו חמשה ימיים אלו י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו כנגד חמש גאולות הנרמוזים באותיות מנצפ"ך כ"ך שבו נגאל אברהם מאור כשדיים במאמר לך לך מ"ם בו נגאל יצחק מפלשתים לך מנעמנו כי עצמת ממנו מאד, נ"ן בו נגאל יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פ"ף בו נגאלו אבותינו מומצרים במאמר פקוד פקדתי, צ"ץ גאולה העתידה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח כמ"ש בפדר"א, ובכן יום ט"ו שהוא כנגד גאולה העתידה וגם נאמר ואני אהי' ללה חומת אש סביב, ע"כ הוא זמן המיקפין, ודפח"ח, ויש להוסיף בו דברים דמוקפין יש להם קדושה בצד מה שמצורעין משתלחין ממנה משום כשם שהוא הבדיל כך הוא יבדל, והפי' הוא מאחר שפגם בהתאחדות ישראל ע"כ אינו מתאחד עמהם, וידוע דהתאחדות ישראל לגמרי יהי' לעתיד ב"ב אחר שנתקלקל מה שהי' להם בעת מ"ת שהי' כאיש אחד בלב אחד, ומוקפין שהם מתאחדים ע"י החומה שמקיפם יש להם הארה בצד מה מעיקר התאחדות ישראל, ע"כ פורים שלהם הוא זמן שכנגד זמן שלעתיד, ויש לומר עוד שי"ד וט"ו הם כנגד שילה וירושלים ששילה נאכל בכל הרואה בלי חומה, ע"כ פרזים עושים בי"ד, וירושלים נאכל לפנים מן החומה, וכנגד המוקפין שיש להם התדמות בצד מה לירושלים עושים בט"ו, וכמו שקדושת ירושלים יתירה על שילה שקדושת ירושלים אין אחרי' היתר, היינו שהקדושה נשארה לעולם, כ"כ הארת יום ט"ו יש בו תוספות זה שנשאר לעולם, והנה בשילה יש צד מעלה שא"צ לחומה, כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תאכל בכל הרואה, ע"כ קדושת יום י"ד יכולין הכל להשיג אפי' מי שאינו מוכן, רק עכ"פ בא לטהר וכאמרם ז"ל כל הפושט יד נותנין לו, ואולי במאי דתקנו במגלת תענית לאסור של זה בזה הועילו שכל יום יש לו ג"כ בצד מה מעלה שיש ביום חבירו, והבן:

ט״זשנת תרע"ב.

י״זותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל, ויש להבין מה חשבה אסתר במה ששלחה לו בגדים האם חשבה שמחמת חוסר בגדים לבש שק ואפר, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פי' שרמזה שצריכין לעשות הכל בהסתר כשמה ומדתה, עכתדה"ק, אבל עדיין צריכין למודעי למה שלחה להסיר שקו מעליו הלוא הי' די הבגדים מלמעלה והשק על בשרו מבית כמ"ש ביהורם בן אחאב מלך ישראל (מלכים ב' ואו למד) ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עובר על החומה וירא העם והנה השק על בשרו מבית:

י״חונראה דהנה בש"ק אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם בגדי כהונה שהכהנים באשר הם פנימים ועבודתם בחשאי צריכין לבגדים כי כל דבר פנימי צריך לכיסוי, אבל הלוים באשר הם לארמא קלא אינם צריכין בגדים לעבודתם, עכת"ד, והנה אמרו ז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', ויש להבין מדוע נקראה ע"ש הגלות, הלוא באשר היא גואלת הי' לקראותה בשם הגאולה ולא בשם הגלות, ובזוה"ק פ' תצוה בישעי' וירמי' דשמא גרים ע"כ זה נתנבא חרבן וזה נתנבא ישועות ונחמות, אך הפירוש הוא שכוחה הי' גדול להמשיך מעולם הנסתר אפי' בעודם בגלות בשעת הסתרת פנים, ע"כ שלחה למרדכי בגדים לרמז דעתה שנצרך להמשיך ממעלה מעלה מעולם הנסתר, ולזה שייך בגדים כי לכל דבר פנימי צריך בגדים כנ"ל בבגדי כהונה:

י״טולפי"ז יש לפרש מה ששלחה לו להסיר שקו מעליו, דהנה איתא בספה"ק דשק מספר ד' מאות והוא לעומת כח ד' מאות איש שבאו עם עשו נגד יעקב, והפירוש אצלי שהוא תשובה רבה מעומקא דליבא כעין תשובת ישראל אחר חטא העגל שהי' חירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות, והם קבלו על עצמם מרצונם להיות דייש למלאך המות ולמלכיות, והכל הי' ניחא להם למען יתפרד מאתם החטא והפסולת, הא למה זה דומה לאדם שעומד לו עלוקה למצוץ את דמו הרע ואינו משגיח אם יש לו צער מזה כלל, כן הוא הענין שק שהוא מקבל נזיפה בעצמו וברצונו שכחות הרעות של ד' מאות איש הנ"ל ישלטו בו למען ימציצו ממנו את חלקי הרע והפסולת שבו, וע"כ אינו נוהג אלא בבני אדם גדולים, שלאו כל אדם בכחו לעשות כן, ואם איננו אדם גדול ובטהרת הכוונה לגמרי יכולים ח"ו להתדבק בו כחות הרעות שלא יתפרדו ממנו, והנה כמו בהעמדת עלוקה שהמשלנו אי אפשר שהעלוקה לא תמצוץ עם דם הרע גם צחצוחי דם הטוב, כן הוא בענין שליטת כחות החיצונים על האדם ר"ל, הגם שמוצצין את הפסולת בלתו אפשר שלא ימצצו גם צחצוחי חלקי טוב, אבל מאן דאיהו בעקא לא אשגח מידי, וכמו למשל שחותכין אבר שעלה בה נימא אף שע"י זה מאבד אותו האבר לגמרי, מ"מ כדי להציל את האדם בכללו אינם משגיחים על אבר אחד, כן הוא הענין זה ממש, שאיש הנלבב השם דברים האלה אל לבו הוא מרוצה על הכל, ומ"מ מובן שכל מה שנוכל למעט שלא ימציצו כחות הרעות מחלקי הטוב, חובה לעשות כן:

כ׳ולפי"ז תובן כוונת אסתר שמאחר שרצונה להמשיך חיות וישועה ממקום גבוה ועולם ההסתר, ע"כ יותר טוב שיסיר שקו מעליו שבל ימציצו גם מחיות זה, ויתחזקו כחות של המן עוד יותר, אבל מרדכי לא קיבל היינו שלא הסכים למשוך חיות וישועה מעולם הנעלם, ובאשר לא ביאר טעמו חזרה ושלחה ביד התך לדעת מה זה ועל מה זה, ואמרו ז"ל שמא עברו ישראל על עשרת הדברות דכתיב בהו מזה ומזה, והנה לפי הכרעת נגינת הטעמים הפי' הוא בפשיטות מה הוא צער הגדול הזה, ועל מה לא הטיב בעיניו עצתה, ולזה דרשו ז"ל שמא עברו ישראל על עשרת הדברות, שכתוב לחות אבן כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, היינו שהדיבור נחקק על האבן ומפולש מעבר לעבר ורומז לאדם שהדברות נחקקו על לוח לבם בעומק הפנימיות, ואם ח"ו עברו על עשרת הדברות נתקלקלה ח"ו אצלם הפנימיות, וחשבה שעל כן מיאן מרדכי להסכים לעצתה:

כ״אאבל ח"ו לא הי' כן אלא ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ובמדרש אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד אשר קרך בדרך, היינו שהתגבר כחו של עמלק, ועמלק הוא כח פנימי רע כמו שדברנו מזה בש"ק בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ע"כ בעוד שלא הושפל כחו של עמלק אין להמשיך פנימית מעולם הנעלם כנ"ל, באשר הוא ג"כ פנימי רע לא יוסר כחו ממנו עי"ז, וע"כ היא הולך וזועק צעקה גדולה ומרה כדי לעורר את ישראל לתשובה, וכעת אין עצה רק שתבוא אל המלך להתחנן לו, וע"ז השיבה לך כנוס את כל הוהודים וצומו עלי וכו', כי בלתי תשובת ישראל אין לקוות מאומה, והסכים מרדכי לדברי', וע"כ אחר כך כשעשו תשובה שוב חזרה לעצתה והמשיכה מעולם הנעלם וזהו ותלבש אסתר מלכות שהוצרכה לבגדים כנ"ל עצתה הראשון ששלחה בגדים למרדכי:

כ״בלאסור של זה בזה, יש לפרש עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר נס של פורים הי' באשר אז לא הי' להם מלך, ואעפ"כ התגברו על העמלקים והרגו בהם, שסדר המצוה למנות להם מלך תחילה ואח"כ למחות זרעו של עמלק, עכת"ד, אך צריך להבין מאחר שהמצוה לא סייעה אותם בזה באיזה כח התגברו, ונראה כי טעם הסדר למנות להם מלך תחילה הוא למען יהי' להם כח המאחדם, כי עמלק נקרא קוצץ וכל כחו הוא מצד הפירוד, וכמו שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ע"כ להתגבר כנגדו צריכין כח המאחד, וכבמדרש וישב כינוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו, וזהו מלך שהוא המאחד את העם, והנה ישראל אז אחר הגזירה להשמיד להרוג ולאבד היו בעיני עצמם כחרסים הנשברים ונתיאשו בחיים, וכבמדרש דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, והיו בעיני עצמם בתכלית הביטול, ובתשובתם הגדולה שב הביטול להש"י, היינו שהביטול לא יהי' עוד בתמהון לבב וטמטום הלב כאבן בלי חיות, אלא מסרו עצמם להש"י וכרצונו יעשה בהם והם בטלים אליו יתברך בכל חושיהם, ובכן שבו כל ישראל להיות כאיש אחד, כי כח ה' הוא המאחדם, והיו באחדות גמור יותר מע"י המלך, ובכח זה נצחו את עמלק, ובזה נתקיים אשר שלט האדם באדם לרע לו, היינו של השולט, כי לולא שגזר עליהם גזירה כזו לא היו מתאחדים ולא הי' בכחם לעמוד נגד עמלק, והוא כעין מאמר הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' הוא תקום, שמה שעצת ה' מתקיימת נגד מחשבות האדם אין זה רבותא, אלא מה שממחשבות האדם מזה עצמו נצמח קיום עצת ה', ומחשבות האדם הם סיבה שתתקיים עצת ה', כי איתא בכתבי האר"י ז"ל שהמן וסייעתו הרשעים הרגישו שבנין בית שני ממשמש ובא, לכן חשבו מחשבות להפר זה, אך הנה ידוע שקודם בנין בית ה' בכל פעם צריך להיות מחיית עמלק מקודם, וכבר דברנו מזה, אבל בעוד ישראל בגלות בלי מלך המאחד בלתי אפשר להתגבר על עמלק, וא"כ הי' דבר החוצץ לבנין בית שני, אך ע"י מתשבות המן להפר הבנין והתחכם לגזור גזירה כזו, זה עצמו היתה סיבה שיתאחדו ויתגברו על עמלק ויבנה הבית, וכנראה זהו יהי' גם לעתיד ב"ב אם ח"ו לא יגיע זכותם כ"כ אמרו ז"ל שהקב"ה יעמיד עליהם מלך כהמן, עד שישראל ישובו בכל לבם, ועי"ז יתאחדו ויתגברו על עמלק ויבנה בית השלישי, ומה שהי' הוא שיהי':

כ״גוהנה אז בימי המן שהתאחדו ישראל כנ"ל זה הי' רק בפנימיותם אבל בחיצוניותם הרי היו מפוזרים בגולה תחת יד אחשורוש, ומ"מ גבר חלק הפנימי על חלק החיצון ונחשב כאלו היו כולם פנימיים לבד, וזהו מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזה הי' עיקר הנס, וע"כ היו"ט שנתקן הי' ג"כ בדוגמת הנס שבעשי' יהיו מחולקים לפרזים ומוקפים, ויעשו כל אחד יומו להורות על גודל הנם, שאעפ"י שלא היו אחד בחיצוניות כנ"ל, מ"מ גברו על עמלק מפני שבפנימיות הם אחד, וזהו הענין שתמהו הראשונים מה ראו על ככה לחלוק הפורים לפרזים ומוקפים והתורה אמרה משפט אחד יהי' לכם, עיין בר"ן, ולהנ"ל יובן שזה להורות גודל הנס והנה כ"ז הוא בעשיית מצות פורים שהם בחיצוניות האדם, אבל בפנימית הרי הכל אחד, וע"כ לאסור בהספד ותענית אסור של זה בזה, ולפי האמור דכל זה בזה אסור רק בפנימית האדם אבל דבר שהוא בחיצונית האדם נשארו חלוקים, יתישב לנו מה שאיתא בש"ס לפי מה דס"ד דפורים אסור במלאכה ה"מ ביומי' אבל של זה בזה לא, שבפשיטות שרק במצות עשה מחולקים ולא במצות ל"ת למה מלאכה שהיא מצות ל"ת אין אסור של זה בזה, ולהנ"ל דתלוי במה שהוא פנימית האדם, ע"כ מלאכה שהיא בחיצונות לא נאסר של זה בזה:

כ״דולפי דברים האלה יש לפרש דברי הרמב"ם שספק מוקפים מברכין בו"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם, דמאחר שהוא ספק י"ד ואינו נגלה לכל שוב גם הנגלות כנעלמות, כמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בספר אבני נזר חלק או"ח סי' א' שהרי אם היו קורין ליומא אחרינא לא היו יוצאין, ואם קורא בי"ד ספק ט"ו אינו נגלה אם זהו קריאת המגילה שיוצאין בו ושוב בודאי יוצא בו אף שהוא מוקף, אבל בעיקר הקריאה צריך לקרות גם בט"ו, אף שכבר יצא בודאי בי"ד, מ"מ אם תאמר שלא יקרא כלל בט"ו, יהי' נגלה שזהו פורים שיוצא בו ושוב לא יצא בו, ודו"ק:

כ״הויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' ואת עשרת אלפים ככר כסף וגו' ויסר המלך את טבעתו וגו' ויאמר המלך הכסף נתון וגו', יש לדקדק דמקודם הי' לו לאחשורוש להשיבו הכסף נתון לך אם לא הי' רוצה לקבל ממנו, ואח"כ למסור לו הטבעת לקיים מאמר העם לעשות בו כטוב בעיניך, ומכאן נראה שאחשורוש קיבל דמי המכר מדשתק לו ונתן טבעתו על ידו, אלא שאח"כ נתן הכסף מתנה להמן [ויש לומר עוד שחשב כאלו כבר בא הכסף ליד אחשורוש, דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא איתא שהרי כל הקרקעות קנויין למלכי הגוים שכובשין ארצות, וכעין מה שאמרו ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא] ונראה שזה הי' מכלל הנס שבזה נעשה אח"כ אתחלתא דגאולה, שהרי הקנין כבר נגמר, אחשורוש קיבל הכסף וישראל הם נחשבים קנינו של המן ואינם עוד תחת רשות אחשורוש, ואח"כ כשנתן את בית המן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי נחשבו ישראל קנינו של מרדכי ואסתר, ולא של אחשורוש, והנם גאולים, ובזה יש לפרש הכתוב הנה בית המן נתתי לאסתר וגו' ואתם כתבו על היהודים בואו העיטוף כלומר אחר שנתתי בית המן לאסתר א"כ היהודים נעשו שלכם, ע"כ כתבו כטוב בעיניכם:

כ״וויאמר המלך הכסף נתון לך והעם וגו', יש להתבונן מה הי' צורך זה להנס ומאי נפקא מינה אם קיבל הכסף מהמן או לא, ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכסף וזהב הוא רומז לאהבות חיצוניות שהיו מפוזרים בכל העולם, והכל נתקבץ למצרים, וישראל לקחו כל אלה לאהבה קדושה עכת"ד, ונראה שבכח האהבה ההיא קרבו למ"ת, וכתיב נפשי יצאה בדברו שהיתה האהבה עד כלות הנפש, וכן המשכן שעשו נאמר בו תוכו רצוף אהבה, והכל הי' מאהבה הנ"ל שהיתה מפוזרת בחיצוניות, בכל העולם, ויש להמתיק הדברים עפ"י הזוה"ק דלית נהורא אלא מגו חשוכא, ואלו לא היו כנענים מושלים מקודם על א"י לא הי' א"י מקודש לחלקו של הקב"ה, ע"כ כל אלו האהבות הקדושות הי' מקודם בחיצוניות, ולולא הי' בחיצוניות מקודם לא הגיעו למה שהגיעו:

כ״זולפי"ז יש לומר דכן הי' הענין בבית שני, שכבר כתבנו במק"א אף כי בבית שני לא היתה האהבה כ"כ נגלית כמו בבית ראשון כמ"ש רש"י בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבני, מ"מ בשביל זה עצמו שלא הי' נגלה היתה האהבה עוד יותר, וכמו שרמזו בש"ס יומא נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשון, והיתה האהבה כמו ישראל במדבר, וכן קיימו וקבלו שהדור קבלוהו בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שפירש"י, וע"כ כמו ישראל במדבר שהיתה נצרכת האהבה להיות מקודם בחיצוניות מפוזרת בכל העולם, ועי"ז זכו אח"כ להתעלות כנ"ל, כן הי' בבית שני וקבלת התורה שבימי אחשורוש, וכנראה כן הי' דעתו של דוד המלך ע"ה לעשות בית ראשון שרצה לבנותו, מהכסף שקיבץ במלחמות, אבל שלמה המלך ע"ה לא הסכים לזה כמ"ש רש"י מלכים א' ז' נ"א, וטעמו של דוד הי' כנ"ל, אבל לבסוף לא הי' כן מפני הטעמים שברש"י שם, אבל בבית שני שהיתה האהבה גדולה משל בית ראשון הי' צריך שיהי' הכסף לבנין הבית כנ"ל, והנה בתרגום שעשרו של המן נתנו מרדכי ואסתר לבנין בית שני, ועשרו של המן הי' מקובץ מכל העולם כמו שאמרו ז"ל ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי, והיינו שניתן הכח מן השמים להמן לאסוף האושר ההוא לתת לטוב לפני האלקים, ונהפכו כל האהבות לקדושה, ומזה בא הדור וקבלוהו בימי אחשירוש מאהבת הנס דוגמת קבלת התורה בסיני שנפשו יצאה בדברו, ואח"כ הבית שני דוגמת המשכן:

כ״חולפי"ז שפיר יובן מה שהכתוב מגיד שלא קיבל אחשורוש את הכסף מהמן, וא"כ נשאר באוצרו של המן ואח"כ נעשה של מרדכי ואסתר, ומזה נעשה בהמ"ק, הכל בהיפוך ממחשבת המן, ומחשבתו עצמה היתה סיבה שתתקיים עצת ה', וזהו ענין כל הנס וכל הסיפור שבמגילה:

כ״טכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר שכל המועדים נכללים בפורים, ונראה הפי' עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר שחמשה זמנים שבפורים י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו הם נגד חמשה גאולות באותיות מנצפ"ך כבמדרש קרח ובפדר"א עכת"ד, ויש לומר דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין להו הם נמי חמשה פסח שבועות ר"ה יוהכ"פ סוכות ובכל מועד הוא זמן דין בצד מה כאמרם ז"ל בפסח נידון על התבואה וכו', ונראה שהוא מפני שמאיר בהם מאותיות מנצפ"ך שהוא דין כידוע ליודעים, ומועדי ישראל נמי מקבילים לחמש גאולות, ע"כ בפורים שבו כל החמשה זמנים נגד חמשה אותיות הנ"ל, ע"כ הוא כנגד כל המועדים:

ל׳שושן פורים

ל״אענין פרזים ומוקפים, הנה כתיב ביעקב אע"ה ויאבק איש עמו, ואמרו ז"ל הוא ס"ם הוא שר של עשו, ובגמרא חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר, יש שמסיתהו אל האיסור אף שיודע שמוזהר עליו מסיתהו לעבור על מצות ה', וזה כגוי נדמה לו, ויש יצה"ר שמראה לו פנים שזה מותר ואולי עוד שזה מצוה, וזה כתלמיד חכם נדמה לו עכת"ד, ובזה יש לפרש מאמר הש"ס רב אמר יצה"ר דומה לזבוב והוא יושב בין שני מפתחי הלב, ושמואל אמר כמו חטה הי', שרב מיירי מיצה"ר המסית לעבור אף שהוא יודע שהיא עבירה וצריך להיות דבר הזה מאוס בעיניו כזבוב והוא מסיתו שיהי' מוצצו, ושמואל מיירי מיצה"ר המראה לו פנים שזה מותר או מצוה שזה דומה לחטה שאין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, הרי שחטה נותנת דעת באדם, ויצה"ר נותן בו נמי דעת אלא דעת ההפוך, וי"ל עוד שזה שתי קליפות ערלה דמכסה על ב"ק עור החיתוך הוא יצה"ר המסית לאיסור וכדמיון זבוב הנ"ל שהוא מאוס כן מאוסה היא הערלה, ונראה שזה שאמרו מאוסה היא הערלה הוא עור החיתוך שהרי איכא דאמר לא נתנה פריעת מילה לא"א, ובמדרש שאמר לו הקב"ה אין בך פסולת אלא הערלה בלבד העבר אותה ובטל המום, ועור הפריעה הוא היצה"ר המסמא את העין ומראה על טמא טהור ובפריעה מסירין העור המכסה שתשאר העטרה מגולה, והוא רומז שהשכל יהי' מגולה ולא מוטעה:

ל״בוהנה קליפת עמלק שהוא סם שרו של עשו שני מיני יצה"ר הנ"ל התגברה על ישראל ע"י שני מיני חטאים שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ובשביל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והנה זה שהשתחוו לצלם הוא עבירה שהיו יודעין שהוא עבירה בזה משכו עליהם קליפה ראשונה של עמלק להסיתו אל האיסור שיודע שהוא אסור, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נראה שלא היו מרגישין שיש כאן עבירה, ובמדרש אין אונס ביין נסך, ובפדר"א פרק מ"ט וכל מי שהי' מאכלו בטהרה היו נותנים לו מאכלו בטהרה שנמצא שהי' שם מאכל כשר והי' מקום לטעות שאין כאן עבירה, אבל באמת היתה עבירה, שכל הסעודה היתה להמשיכם לזנות כמ"ש במדרש, ועיקר הסעודה היתה מפני שחשב דתו לא מפרקי, וכאשר היו ישראל על סעודה זו הי' נראה כמסכימים, והי' חילול השם בדבר, ומ"מ היצה"ר סימא את עיניהם משום שלום מלכות וכדומה תרוצים של יצה"ר, ילא הרגישו שיש איסור בדבר, בזה משכו על עצמם קליפה שני' של עמלק שמראה לו פנים על טמא שהוא טהור, וע"כ כשעשו ישראל תשובה מאהבה וזדונות נעשו לו כזכיות נהפוך הדבר שבמה שהשתחוו לצלם התגברו על קליפה ראשונה של עמלק, ובמה שנהנו מסעודתו של אותו רשע התגברו גם על קליפה השני':

ל״גוהנה כתיב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, וא"כ מוקף חומה רומז לאיש אשר יש מעצור לרוחו, זהו נגד קליפה ראשונה, אבל נגד קליפה שני' להראות לו פנים על טמא שהוא טהור אין להחומה מעלה בזה, והנה נהנו מסעודתו של אותו הרשע הי' רק בשושן, וכמאמר הש"ס א"כ בשושן יהרוגו וכל העולם אל יהרוגו, וחטא שהשתחוו לצלם הי' בכל העולם, וע"כ כשנעשה כזכיות, כל העולם שהוא הפרזים שלא הי' מעצור לרוחם, עתה השיגו ע"כ מעצור לרוחם, אבל על טעות השכל כנ"ל שיעמדו נגד יצה"ר לא השיגו מעלה, וע"כ הרגו בעמלקים רק ביום אחד, ובשושן שהי' שני חטאים בידם והתגברו על שתי קליפות עמלק, הרגו בהעמלקים שני ימים, וע"כ יו"ט של המוקפים במעלה יותר שהוא בזמן סיהרא בשלימותא, דפגימת הלבנה מורה שיש עוד צד להסט"א לאחוז בהקדושה, וסיהרא בשלימותא מורה שנדחה הקליפה מכל וכל כמבואר בזוהר, וע"כ בשושן שהתגברו על שני קליפות עמלק ודחו את הסט"א מכל וכל, יש להם היו"ט בסיהרא בשלימותא, ולפי האמור יובן מה שהשוו כל המוקפין לשושן, שהרי המוקפין בלא"ה הרי הם יש להם מעצור לרוחם ואין עליהם שליטת קליפה ראשונה, וכל המעלה שהשיגו בפורים ע"כ הי' התגברות על קליפה שני', והנה הפרזים אף שבעצמם לא התגברו כ"כ רק על קליפה ראשונה מ"מ יש להם כח מצד המוקפים, וזה שאמרו לא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, והנ"מ הוא דמוקפים יש להם מעלה זו בעצם והפרזים הוא רק באמצעות המוקפין, ובזה יובנו דברי הרמב"ן שהמוקפין לא היו כ"כ בסכנה והוא רמז לדברנו, ויש לפרש עוד הירושלמי לחלוק כבוד לא"י, דהנה כבר אמרנו לעיל שזה מילה ופריעה, ואפי' למ"ד לא נתנה פריעת מילה לא"א כתיב ושוב מול את בנ"י שנית מכאן לפריעה, והנה במדרש וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להן ומלן מה אתם סבורין לירש את הארץ ערלים, ובאשר לא היו ערלים רק מפריעה מוכח דקדושת א"י הוא היפוך ענין פריעה, והוא קליפה שני' כנ"ל, ע"כ א"י צריכה להיות נידונית כמוקפין כנ"ל:

ל״דשנת תרע"ג

ל״הלעשות אותם ימי משתה ושמחה, ובירושלמי דאם חל פורים בשבת מאחרין סעודת פורים לאחר השבת דכתיב לעשות אותם וגו' יצא שבת ששמחתו בידי שמים, והקשו האחרונים דמ"ש מיו"ט שחל להיות בשבת שהסעודה עולה גם ליו"ט שהרי אם לא אמר יעלה ויבוא מחזירין אותו, ונראה לפרש דבפורים בהסעודה משפיעים בהימים שמחה, וזה הפי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה, והעשי' אימים קאי, וזה א"א בשבת דקביעא וקיימא, ואין בשבת תפיסת יד האדם שיהי' ביכולת להשפיע ליום השבת שמחה, וזה הפירוש ששמחתו בידי שמים, וכל ענין סעודות שבת ויו"ט הוא להמשיך למטה עונג ושמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הכתוב וקראת לשבת עונג, כמו הקורא לחבירו שיבוא אליו הלום, כן קוראין להעונג מלמעלה למטה, וכן נמי שמחת יו"ט, וע"כ יו"ט שחל להיות בשבת עולה הסעודה גם ליו"ט, ואין זה ענין לסעודת פורים:

ל״ורבה בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ושמתי כסא בעֵלם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים אלו המן ועשרת בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה פתיחה לכל ענין נס פורים להורות ענין הנס איך הי', והיינו שהי' שמה התגלות אלקית ונתבטלו כהמס דונג מפני אש עכת"ד, ויש לבאר הדברים דהנה אמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה וגו', ומ"מ משונה לשון שנאמר בגלות פרס ומדי משאר הגליות, שבכולם לא נזכר לשון כסא, כי כסא מורה על הנהגת המלוכה בהתגלות, וזה א"א בגלות שהרי הכל הוא בהסתר עד שאמרו הגוים ידינו רמה, ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכאן כתיב ושמתי כסאי בעלם ואיך הוא זה, אך יש לומר דכל ענין מלכות פרס ומדי תחילת צמיחתה וכבישתה את בבל הכל הי' ע"פ נביא כמפורש בישעי', וכל הנביאים עד דניאל שפירש פסת ידא דכתבא בי' בליליא דקטיל בלשצר מה שלא הי' כן בכל המלכיות, א"כ התהות מלכות זו איננה מצד הסתרת פנים בלבד אלא מצד הנהגת הש"י בגלוי, והטעם שצריך לזה יש לומר משום שצפה הש"י שעתיד המן מזרע עמלק לספח למלכות זו כלשון ויק"ר פ' ט"ו, ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש, ובשביל עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם, ע"כ למען יהי' ביכולת ישראל להתגבר על עמלק, הי' נצרך שיהי' כל ענין התהות מלכות זו ע"י גלוי הנהגת הש"י ע"י הנביאים מקודם, וזה ענין פתיחה זו ושמתי כסאי בעלם שבכח זה התגברו על עמלק, וזכו לקריאת המגילה מלשון גלוי שנתגלה הנהגת מלכות שמים עוד יותר, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל מלכי הארץ את ישועת אלקינו בימי המן:

ל״זולפי האמור יש לפרש מה שהקשה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק מה רבותא כ"כ שהמן לא הי' יכול לעמוד נגד מרדכי שהי' מסנהדרין עכ"ד, ויש לבאר דבריו דהנה ידוע דשבעים שרים בקדושה סובבים את הכסא למעלה, וכנגדן שבעים סנהדרין למטה כמבואר בשערי אורה, והנה בגלות שאין הכסא שלם כנ"ל, וע"כ אף השרים למעלה וכנגדן הסנהדרין למטה נתקיים בהם נאלמתי דומי', וממילא מובן שהמן הי' לו אז יכולת לעמוד נגד מרדכי והגביה ראש וגדל המלך אחשורוש את המן, אך מצד ושמתי כסאי בעלם והאבדתי משם מלך זו ושתי וזה הי' עוד קודם גדולת המן, ומשום דכל התהות מלכות זו הי' בהתגלות הנהגת אלקית כנ"ל, יובן קושייתו זצללה"ה מה רבותא כ"כ, ומ"מ יש ליישב שזה עצמו הי' מכלל הנס שצפה הקב"ה שעתיד המן וכו' כנ"ל, ולמעלה העבר והעתיד וההוה הכל אחד שהרי הוא למעלה מהזמן, א"כ זה עצמו הוא הרבותא:

ל״חאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך השבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דבשבת יש שתי בחינות זכר למעשה בראשית ככתוב בלוחות הראשונות, וזכר ליציאת מצרים ככתוב בלוחות האחרונות, והיינו דכמו במעשה בראשית כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, כן בשבת נשמה יתירה, וכמו דביציאת מצרים הי' ביטול והכנעת כחות החומר כמבואר במהר"ל וכדכתיב אז נבהלו אלופי אדום וגו', כן בשבת אותיות בושת שהחומר נכנע, ועמלק הוא היפוך שבת שלא התפעל ולא נכנע עכת"ד, ויש לי להוסיף בו דברים שהוא נמי היפוך בחינת שבת הדומה למעשה בראשית במה שיש בו נשמה יתירה, וענין מלחמת עמלק הוא להיפוך מזה לגמרי שהוא בכשפיו רצה להכניס בהם כחות הטומאה, ונסתייע זה ממאמר הזוה"ק שבלעם התפאר שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק ובלק האחרונות, והנה כבר כתבנו באריכות שכוונת הרשעים האלו הי' להכניס כחות הטומאה בישראל, ובזוה"ק דאעטרו לה [היינו כזבי] בחרשיהון למתפס רישא דלהון, והוא כעין שאמרו ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, ומאחר שמצינו כוונת בלעם ובלק כן, שכל כוחם הוא מעמלק ממילא מבוארת כוונת עמלק, וזהו הענין שהי' מטמאם במשכב זכור לכוונה זו, וא"כ הוא היפוך נשמה יתירה שבשבת, וזה היפוך בחי' הראשונה שבשבת, ובבחי' השני' שהוא זכר ליציאת מצרים שהוא הכנעת החומר כתבנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הי' היפוך מזה, שהרי לא התפעל ולא נכנע אדרבה כל אומות היו יראים ובא צד הכנעה בלבם ובא זה ונלחם עמהם והקרה אותם בפני אחרים א"כ הרי הוא להיפוך לגמרי משתי הבחינות שבשבת:

ל״טובזה יש לפרש הענין דאין השם שלם וכו', דהנה שם הוי' ב"ה הוא המהוה כל הנמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, וזהו הענין מעשה בראשית, ועמלק ימ"ש היפוך מזה במה שכוונתו להכניס כחות הטומאה בכשפיו, ולמה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וא"כ במה שהיא היפוך מבחי' הראשונה שבשבת כביכול נחשב שאין השם שלם, וכשימחה זרעו של עמלק אז יהי' השם שלם היינו השתלשלות החיים ממקור החיים כהוראת השם הוי' ב"ה, ובמה שעמלק הוא היפוך מבחי' השני' שבשבת יובן הא דאין הכסא שלם, היינו שהנהגת המלוכה מכונה בשם כסא, והנה הנהגת מלכות שמים היינו שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ובאשר קליפת עמלק הוא להיפוך מזה שלא התפעל ולא נכנע, כהנהו כלבין דחציפין, והקרה אותם בפני אחרים, כביכול כאלו אין הכסא שלם עד שימחה זרעו מן העולם, ויאתיו כל לעבדך וכו' ויתנו לך כתר מלוכה, בב"א:

מ׳יש להתבונן בענין הגאולה שבימי המן שלא הספיק מרדכי לבדו להיות גואל אלא נצרך להשתתף עמו את אסתר, דהנה כבר אמרנו בשם הזוה"ק פ' בלק שבלעם התפאר בעצמו שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, ואמרנו במק"א דלפי מה שאיתא בזוה"ק שם דבלעם במלולא ובלק בעובדא, ומאחר שכח שניהם נמשך מעמלק מוכח שעמלק הי' בו שתי הכחות לרוע, דיבור ומעשה, והנה בפרקי דר"א דרכן של הרשעים שמחשבין את הסוד בלבם ואין מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, הרי שיש לו ג"כ כח המחשבה לרוע, וא"כ הרי יש לו כל ג' כתות לרוע, מחשבה דיבור ומעשה, והנה כבר אמרנו שנראה מדברי זוה"ק שמשה ואהרן משה במלולא ואהרן בעובדא, הרי לעומת בלעם ובלק, ומובן שבבחינת מחשבה בודאי היו משה ואהרן שלמים בקדושה יותר מעמלק להבדיל בטומאה, וע"כ בעוד הי' אהרן קיים לא הרהיב עמלק עוז בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי אשר הוכה במלחמה הראשונה, ביידעו שמשה ואהרן קיימים שהם יותר חזקים ממנו בקדושה בכל השלש בחי' מחשבה דיבור ומעשה, אך אחר שמת אהרן חשב עמלק שיעמוד לו שעתו להתגבר על ישראל שחשב שאין להם עוד כח בעובדא, וזה וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב ואמרו ז"ל זה עמלק ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכבר אמרנו ששלש מתנות טובות שהי' לישראל מן ובאר וענני כבוד מתיחסים לג' אלה מחשבה דיבור ומעשה, מן למחשבה לחם שמלאכי השרת אוכלין, באר לדיבור פה מלכות קרינן לה, ענני כבוד שהי' מקיף על כל האדם אפי' על בחי' התחתונים שבו מתיחס ביותר לעובדא, וע"כ בראותו שנסתלקו ענני כבוד מחמת מיתת אהרן חשב שעוד אין לישראל כח בעובדא, ובזה יתגבר עליהם ח"ו, אך חשב וטעה כי משרע"ה הי' כלל הכל, ונכללו בו גם מדתו של אהרן והי' כהן ולוי יחדיו, ע"כ כולן חזרו בזכות משה, וע"כ נפל גם אז ביד ישראל:

מ״אובמה שכתבנו יתיישב לנו דקדוק עצום מדוע לא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו, אלא ישראל לבד, והלוא ידו היתה בכל מלחמה ההוא, והנה בכל הפרשה של הבאר ושירתה לא נזכר ג"כ שמו של משה, ונתעוררו ז"ל בזה ואמרו מפני שלקה עלי' משלו משל להד"ד לספקלטור שאין אדם מקלם לספקלטור שלו, וכאן לא הקשו להם ז"ל כלל, אך להנ"ל יובן שהרי אז הוצרך לשמש משה בכח הכללי שכולל את משה ואהרן יחד, ולא נתפס אז בשם משה שלא תוכל לומר שידיו של משה וכחו עמד לנו במלחמה ההוא שהרי גם כחו של אהרן שותף עמו, וכמו שתאמר כחו של משה תוכל נמי לומר כחו של אהרן [ואינו דומה לשירת הבאר אף שחזרה נמי בזכות משה, מ"מ הרי מתחילת ארבעים שנה הי' כמו שפירש"י שם שהענין נדרש לשלמעלה ממנו באר חפרוה שרים זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן ולאו מכח כללי שבו באה, וא"כ הקשו למה לא הזכיר שמו של משה בפירוש בשירה זו, והוצרכו למה שתירצו, אבל כאן שמדבר מהמלחמה שנעשתה בכח כללי שבו] וזה איננו נתפש בשם משה, וכתיב רק ישראל שהוא שם כללי כמו שאיתא בתיקה"ז שיר משמאלא אל מימינא:

מ״בויש להסביר הדברים עוד יותר עפ"י מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (נ"ג: נ"ד.) ובפי' אור החמה שם בשם הרח"ו ששלשה אותיותיו של משה הם נגד נפש רוח ונשמה מם נשמה, שין רוח, הא נפש, עיי"ש, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אף שמשה זכה לבחינת חי' ומשיח יזכה לבחי' יחידה, למה בשם משה נרמז רק נפש רוח ונשמה, והי' צריך להיות בו רמז גם לבחי' חי', והגיד הטעם מפני שרק נפש רוח ונשמה הם מלובשים בתוך הגוף אבל לא בחי' חי' שאינה אלא אור מקיף עכת"ד, ויובן עפ"י מה שכתבנו במקום אחר שקריאת שם הוא לחיבור גוף ונפש, שהרי נשמות הבאים בגלגול גוף אחר אינם נקראים בשם הראשון כמו ער ואונן שבאו בגלגול פרץ וזרח ומחלון בעובד, ובכן מאחר שבחי' חי' איננה מלובשת בגוף איננה נרמזת בשמו, והנה ידוע כי דבר המקיף הוא הדבר הכולל את הכל, ע"כ באשר זכה משה לבחי' חי' הי' לו כח כללי, והנה כבר כתבנו במק"א שמחשבה דיבור ומעשה שורשם בנפש רוח ונשמה, מעשה מתיחס לנפש, דיבור לרוח, מחשבה לנשמה, ועמלק באשר הי' לו נפש רוח ונשמה בקליפה, והי' מקולקל במחשבה דיבור ומעשה, וכשהיו צריכין להתגבר עליו היו צריכין לכח כללי שאין דוגמתו בעמלק בקליפה, כי להתגבר על זולתו איננו מספיק כח שוה דוגמתו אלא כח נעלה וגבוה ממנו כמובן, והוא כללי הכולל את נפש רוח ונשמה שהיא בחי' חי' כנ"ל, וזה איננו נרמז בשמו של משה מפני שאיננו מלובש בו כלל, וע"כ לא נכתב שמו של משה במלחמה ההוא כלל:

מ״גועם מה שאמרנו יש ליתן טעם למה מלחמה הראשונה עם עמלק היתה כ"כ קשה שמשה עלה ראש הגבעה, ומטה האלקים בידו וכל הפרשה כולה, וכאן לא הוצרכו לכל אלה אלא וידר ישראל נדר לבד, הגם שיש לומר בפשיטות שאז עדיין טרם קבלת התורה אבל לעומת זה הי' חסר כאן אהרן וחור וזכות קבלת התורה הי' להם גם אז שהרי אף ממצרים נגאלו רק בזכות קבלת התורה שהם עתידין לקבל כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', אך להנ"ל יש לומר אולי עדיין לא זכה משה לבחינת חי', ולא זכה עד מתן תורה, ולא הי' להם עדיין כח כללי, ע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, באשר גם עמלק כחו בקליפה לעומתם בקדושה, והוצרכו להשתמש במה שבשלש בחינות עצמם כחם גדול בקדושה יותר מעמלק בטומאה, וע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, אבל במלחמה השני' שהי' למשה כח כללי בקדושה מה שלא הי' לעמלק בטומאה, לא הי' הדבר כ"כ קשה מצד משה, אלא ישראל הם שהוצרכו לנדר לדבק למעלה כידוע שלשון נדר נ' דר, ובזה נתדבקו במדריגה גבוה לקבל הארה ממשה, ואז שוב המלחמה היתה בנקל מאד:

מ״דומעתה נבוא לביאור ענין הגואלים שבימי המן, דהנה מרדכי הוא ניצוץ משה כידוע מכתבי האריז"ל ובגליון הזוה"ק פ' וישלח ויצו גם את השני, שלשה פעמים גם רומז גואל משה, גואל מרדכי, גואל משיח, וכמו שמשה הי' במלולא כנ"ל כן מרדכי כחו הי' במלולא, והנה אמרו ז"ל מרדכי מן התורה מנין מר דרור ומתרגמינן מרי דכי, הרי שנרמז בו ענין הקטורת והוא עיקר עבודת אהרן, וא"כ יש בו נמי כח העובדא, ובאשר הי' מתוקן לגאולה הי' בו כח המחשבה ודבר זה ידוע למבינים וזה סמיכת גאולה לתפלה, מחשבה ודיבור, ובאשר נשלם בכל שלשה בחינות מחשבה דיבור ומעשה מצינו שהשתמש בכל ג' בחינות אלו, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה הרי בחי' מחשבה שידיעה היא במחשבה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר, הרי בעובדא, ויזעק זעקה גדולה ומרה הרי במלולא, אך שלשה אלה עדיין לא הספיקו להתגבר על המן שהרי כחו של המן בטומאה הי' לו נמי כל ג' כחות, ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד הרי במלולא, ונתינת עשרת אלפים ככר כסף שכתבנו במק"א שהנראה מפשטי הכתיבים שקיבל ממנו אלא שהחזירם לו, ומ"מ המן עשה מעשה הרי בעובדא, ויאמר המן בלבו וממנו דייק הפרקי דר"א שדרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינן מגלין בפיהם הרי במחשבה, והוא כחו של עמלק בג' בחינות אלה, ע"כ נצרך לזה שתשתתף עמו אסתר שכחה הי' מעולם הנעלם הכולל הכל כמ"ש מהר"ל בספר אור חדש, ואז בכל הכחות האלו התגברו על המן:

מ״הבש"ס חולין (קל"ט:) אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקראת על שם הגלות ולא על שם הגאולה שנראה ח"ו גרעון בשמה, ונראה דקיום ישראל בימי הגלות וההסתר הוא ממקום יותר פנימי ונעלם שאינו נרגש לשום כח חיצוני ואין מקום למקטריגים והן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, והוא כענין שאמרו ז"ל וידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שהם פרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, והנה ידי תרתי משמע, וי"ל דהיינו הך דאמרן, וכמו לענין קבלת בעלי תשובה ממטה למעלה יד אחת של הקב"ה מצלת מפני מדת הדין, והוא כענין שאמרו ז"ל אל תיקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו מלמד שחתר לו הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד, כן נמי לענין הורדת השפע מלמעלה למטה ידו השני' של הקב"ה מצלת את השפע הבאה מעולם הנסתר שלא ירגישו המקטריגים בירידתה, וכבר דקדקנו בכתוב ואמרת בלבבך מי ילד לו את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גידל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם, כי ידוע דמי הוא אתר דלא קיימא לשאלה עלמא דאיתכסיא, ואני הוא עלמא דאיתגליא ואיפה אי' פה וידוע מילת איה, א"כ הפי' בניחותא, מי היינו עלמא דאתכסיא ילד לו את אלה ואני הוא עלמא דאתגליא שכולה וגלמודה גולה וסורה בגלות שאין השפע יורד מעלמא דאתגליא כלל, ואלה מי גידל היינו שאף הגידול היא מעלמא דאיתכסיא נעלם מכל קטרוג שלא ירגישו בירידת השפע הן אני נשארתי לבדי בסוד ודודי חמק עבר ואלה איפה הם שאיה הוא פה, והדבר כמבואר, ושם הוא שורש אסתר ומשם משכה חיים חדשים לכל ישראל, וא"כ שמה נאה לה ואיננו לגרעון ח"ו אלא למעלתה:

מ״וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, בגמרא אורה זו תורה ושמחה זו יום טוב וששון זה מילה ויקר זה תפילין, ביאור הדברים הנה כבר אמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, ע"כ הי' לו כח גדול, ונראה שמהאי טעמא הי' בעל סוד כמו שאמרנו בשם פדר"א דרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו, ויאמר המן בלבו, אף דסתם גוי מפעי פעי כבש"ס עירובין, מ"מ הרשעים האלה באשר הי' להם ניצוץ קדוש כנ"ל, והוא מעולם הנעלם שורש יצחק אבינו משך אותם להיות בעלי סוד, וכל דבר שהוא בהעלם כחו גדול, וזה הענין שחמל שאול והעם על מיטב הצאן והבקר להביאם לקרבן, שע"כ אין הפירוש כפשוטו ששוה ממון הרבה, שלא לממונם היו צריכין, ועוד שלא רצו להנות מהם אלא להביאם לקרבן, אבל הפירוש הוא שכל טוב הוא בקדושה, והסט"א הוא כולו רע, וע"כ הרגישו שבמיטב הצאן והבקר יש קדושה רבה מהניצוץ שהי' ביד עמלק, וחמל שאול שלא תלך הקדושה שבהן לאיבוד, והיתה עצתו להביאם לקרבן להחזיר הקדושה לשורשה, אך טעה בזה שבאשר ניצוץ ההוא נתהפך בעמלק לרע אי אפשר לקבלו ולהחזירו לקדושה כמו שהיא, אלא דווקא להחרימו לאיבוד, ובזה יתמרק ניצוץ הקדוש שבו ויתלבן ויצטרף ע"י סיבות שונות עד ישוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, וזה עצמו תקנו ישראל בימי המן אף שהי' להם רשות לשלוח ידם בבזה דכתיב ושללם לבוז, הם לא רצו לנגוע בבזה כדכתיב ובבזה לא שלחו את ידם, ומסתמא החרימו הכל ולא הניחו לעורבים ולעטלפים, ובזה הי' מירוק לניצוץ הקדוש שבו ובא ונדבק בישראל ומצא מין את מינו וניער, וע"כ ניתוסף ליהודים קדושה פנימית בהתגלות שמחמת רב אור הקדושה שהיתה אז היתה בוקעת ועוברת בלי שום מסך המבדיל לפניו על היפוך עמלק שהוא מסתיר בפני האור כי טוב, וכבמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד מוריך, ואז השיגו ישראל זה לשעתם עכ"פ מעין לעתיד, ויצאה הקדושה כנוגה מאיר בהתגלות, ומזה נשאר רושם בצד מה בכל שנה, וזה ענין קריאת המגילה מלשון התגלות:

מ״זוזה ליהודים היתה אורה זה תורה, כי תורה היא בהתגלות, ותורה היא אותיות אורה בחילוף אלף בתיו בא"ת ב"ש, ואורה שייכת כשהיא בהתגלות ומאיר לארץ ולדרים עלי', כי כל עוד שהיא בכיסוי ובהצנע אין האור מאיר, והיינו שאז נתגלו להם רזי תורה שדרכה בהצנע והעלם, ובזה מיושב קושית האור חדש בהקדמה עיי"ש, וכן שמחה זה יו"ט כי שמחת יו"ט הוא התגלות פנימית הלב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ושע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים שמלובשת בו קדושה פנימית, וכן יין הוא פנימיות ענבים, וזה מעורר התגלות פנימית שבלב, עכת"ד, וכן וששון זה מילה התגלות אות ברית קודש ונשלם באתגליא שם שין דלת יוד באברי האדם כידוע, וכן ויקר זה תפילין תפילין הם בגובה של ראש וראו כל עמו הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והוא התגלות שם ה' השורה על איש ישראל, ויש עוד לומר כי ארבע אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, תורה מתיחסת ליוד שבשם כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת, תפילין מתיחס להא ראשונה כידוע בכוונת ובודוי שבק"ש שעל המטה שפגם במצות תפילין הוא נוגע להא הראשונה, מילה מתיחסת לואו כידוע שמילוי הואו הוא יסוד ומשם צריך להסיר הערלה ונשאר הואו מאיר במלואו, יו"ט מתיחס להא האחרונה זכר ליציאת מצרים, ואומרים הלל שהוא בגמטריא שם אד' כידוע, והנה הכל הולך אל כוונה אחת הוא התגלות הנעלם הנצמח מחמת מחיית עמלק והחרימהו והוציאו את בלעו מפיו:

מ״חשושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד פירושו כי שושנה היא רכה כאמרם ז"ל למנצח על שושנים על ת"ח שהם רכים כשושנים, וכל דבר רך יכולין בקל לנטותו ומקבל שינוי, וע"כ נקראה שושנה מלשון שינוי, וע"כ ישראל אז שהגיעו למעלה הגדולה וקבלו התורה מחדש מאהבת הנס עדיין נתייראו פן מחמת רכות לבם לאט לאט ישתנה הדבר ותתקרר האהבה, אך בראותם יחד תכלת מרדכי, היינו שמראה התכלת אינה משתנית והיא מתיחסת לבני' של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום ויהי כאמרם אליו יום יום, ובאשר ראו שמרדכי הוא הגואל שלהם שיש בו מדה זו היתה שמחתם שלימה ודפח"ח, ויש לומר עוד בלשון אחר בסגנון זה דהנה כתיב בעשו ועברתם שמרה נצח וכאשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם ירשו היהודים מדת נצח, מעמלק זרעו של עשו, וידוע בכתבי האריז"ל שבפורים נתקן מדת הנצח אחר שנפגם בימי שאול, וזה בראותם יחד תכלת מרדכי. כי כל שכחה באה מצד החיצונים כי אין שכחה לפני כסא כבודך, וכל שינוי באה מצד השכחה, ואך תכלת היא המסמאה את עיני החיצונים, וע"כ גורם זכירה כמ"ש בציצית וראיתם אותו וזכרתם, ומרדכי זכה ללבוש תכלת מפני שהוא דבוק בזכירה ויהי כאומרם אליו יום ויום ולא נשתנה מכמו שהי', ומחמת שמעשה זה שהתגרה בהמן הי' שורש כל נס זה וכל ישראל היו מחמת זה בסכנה, ע"כ כשזכו להתגבר על עמלק זכו כל ישראל במדה זו, וע"כ ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וימי הפורים האלה הם המעמידים את רגליהם של ישראל שלא יתמוטטו ח"ו בגלות:

מ״טשושן פורים

נ׳כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם זקיני זצללה"ה שכל המועדים נכללים בפורים, וכבר פרשנו דבריו דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין לי' הם חמשה, פסח, שבועות, ר"ה, יוה"כ, סוכות ושמ"ע דכחד חשובים ושמיני תשלומין דראשון הוא, ובש"ס ריש יומא דנקרא טפל דחג הסוכות, והם מקבילים לחמשה זמנים שבפורים י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו עיי"ש, ולפ"ז ט"ו מקביל לסוכות, והנה ידוע בכתבי האריז"ל דסוכות דוגמת ענני כבוד הוא היפוך עמלק שלא הי' לו שליטה אלא באותן שהענן פולטן, ולפי"ז יובן מה שאיתא בספה"ק דעיקר הפורים ומעלתו הוא בט"ו עת סיהרא באשלמותא והוא בתוספת מעלה מי"ד, ובקריאת המגילה בט"ו הוא עיקר התגלות אור הפורים, ויש לומר מאחר די"ד וט"ו הם דוגמת יוה"כ וסוכות לפי הנחה הנ"ל, ויוה"כ הוא טהרתן של ישראל שנדחה מהם הפסולת ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, וסוכות הוא כענין הביאני המלך חדריו אחר שנטהרו ביוה"כ וזוכין לאורות הגדולים, סוכה דוגמת בהמ"ק ולולב הרומז לד' אותיות הוי' שישראל נוטלין אותן ושמחים בהש"י, וכן יש לומר הענין בי"ד וט"ו, שבי"ד עדיין יש שליטה בצד מה לעמלק, וצריכין לדחות אותו ולטהר ממנו כענין יוה"כ, וכמו מאז שהי' בו עוד מלחמה בשושן, אבל ט"ו רומז על לעתיד כמ"ש בספר מעשה רוקח דכתיב ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואין בו עוד שום מלחמה רק לשמוח בהש"י כענין סוכות:

נ״אלא נצרכא אלא לאסור של זה בזה, ויש להבין למה הוא רק בענין איסור הספד ותענית שהוא רק ל"ת ולא בעיקר מצות עשה שבפורים זכירה ועשי', ואפשר לומר שבענין ל"ת שהוא שלילת מעשה בלתי ראוי בזה יש לכל ישראל צירוף וחיבור, שכל ענין ל"ת הוא שלא יצא מגדר הראוי, ובזה כל ישראל שוין, וע"כ איסור הספד ותענית שהוא ענין ל"ת נקבצו ובאו כל ישראל כאחד, שמה שאיננו ראוי לזה שלא להפריע שמחתו איני ראוי גם לזה, כי כולם יונקין זה מזה באשר כולם כגוף אחד אבל במצות עשה שבו יש שינוי בהכרח בין זה לזה, אף שבמעשה כולן שוין מ"מ אינו דומה מעשה ת"ח העושה בכוונה ובדעת בדחילו ורחימא למעשה איש פשוט, וא"כ אי אפשר שיהיו כולם בענין זה כאיש אחד, ע"כ אף במעשה שהוא לבוש המצוה אין יונקין זה מזה:

נ״בשנת תרע"ד

נ״גר' יהושע בן לוי פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש וגו' עד הוא אינו שש אבל אחרים משיש, פירש"י וכשנתחייבו כליי' בימי המן היו אויביהן שמחין להן, ויש להבין מה נ"מ לנו אם היו שמחין או לא, ומאי פתחא הוא זה לכל הענין, ועוד הרי גוף הגזירה היתה רק כדי להחזירן למוטב כאמרם ז"ל ואלו הסרת טבעת החזירן למוטב, וא"כ זה שהיו אויבינו שמחין לנו בודאי לא הי' ממנו תועלת בענין חזרתן למוטב, וא"כ למה היתה כל עיקר, ולשמחה מה זה עושה כלל, והלוא עוד נוגע הדבר לחילול כבוד ה' שהשמחים לצרת ישראל עוד הם מחרפין ומגדפין כלפי מעלה, וכמו שאמר המן ימ"ש כביכול הזקין אלה שלהם כבמדרש, ולמה עשה ה' ככה, שכנראה שבכיוון היתה כזאת כמשמע מלשון אחרים משיש ולא שנעשה כך מאליו:

נ״דונראה דהנה כבר אמרנו ששורש חטא שהי' ביד ישראל אז הוא התקררות בעבודה ויאוש הנורא [ומזה נסתעף חטא ההשתחואה לצלם, ומה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, שהיתה משום שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק שצננך והפשירך עוד יותר עד ששלכו עליהם לגזור גזירה זו] וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן ישנו מן המצות, שהיו בבחי' שינה בלי התעוררות אלא בקיסטא דחיותא, וכמו שהי' כן באמת כאמרם ז"ל מושל רשע על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות, וכן בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהי' להם לישראל שלא עסקו בתורה, ועצלות הוא מפאת העדר החיות והשמחה:

נ״הוהנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי המדרש שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין והשיב להם הקב"ה שהוא בשביל חילול שבת, ופירש הוא ז"ל שהיו מלאכי השרת מתמיהין מאין הי' נמצא אז בעולם מנוחה שיושב ועושה מרזיחין אחר ששבת משוש כל הארץ, והשיב להם הקב"ה, כי שבת היא מנוחה וכשישראל פגמו במנוחה זו נטלו הרשעים המנוחה עכ"ד, ואף אנו נאמר שמצד העדר השמחה והחיות בעבודת ה' נטלו אומה"ע השמחה, וזהו הענין אחרים משיש שהיו אומה"ע שמחים בצרתינו, אך גם זו לטובה היתה כמו כל ענין המגילה שאיגלאי מילתא למפרע שהכל היתה לטובה שלולא הגזירה לא היו באין לידי תשובה הגדולה ולידי מחיית עמלק שהי' צריך להקדים לפני בנין בית שני, ואלמלא זה לא הי' אפשר בית ה' להבנות, כן נמי בענין זה שהיו אומה"ע שמחים לנו ונטלו הם השמחה, והיינו כי אח"כ נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובית המן נתן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, שבה השמחה לישראל, וא"כ כל צורך השמחה לאומה"ע הי' כדי שאח"כ יבואו ישראל ויטלוה אחר שהי' בבחי' שינה, ובזה נתקן עיקר ושורש החטא, ומזה נסתעפה שמחת פורים, וא"כ מובן שזה פתיחה טובה לכל ענין המגילה שמזה נעמוד על שורש החטא והעונש והתיקון, וכן נשאר לדורות פורים קודם ניסן שישראל נוטלין מאומה"ע חיות ושמחה ורגש הנפש להתחיל בעבודה מחדש בימי ניסן אחר שהי' מעט נתישן ונתקרר כמו מאז מעשה פורים קודם בנין בית שני:

נ״ור' יוחנן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ראו כל אפסי ארץ וגו' אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, נראה אף שהי' מקום להכופרים להתעקש ולומר שהי' כל הענין דרך הטבע ואהבת אסתר ולא הי' נס מאת ה' כלל, ובאמת הי' נחשב נס נסתר, מ"מ ראו כל אפסי ארץ שמאת ה' היתה זאת, כי אחר ביטול קליפת עמלק נסתלק החושך המחשיך פני העולם לומר על הכל מקרה הוא, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלה הפנים כמ"ש ולא יכנף עוד את מוריך, נראה הפי' שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם אינו נראה שהש"י מושל בגבורתו עולם ויש מקום לכופר, אך בביטול קליפת עמלק נתראה שהש"י מנהיג עולמי ולא הניחו למקרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' קודם מתן תורה כי אלמלא נחלש קליפת עמלק לא היו רואים מתן תורה אף שכל העם היו רואים ושומעים את הקולות, קליפת עמלק הי' מכסה על הכל, והיו מוצאים במה לתלות, עכ"ד, מה גם בנס נסתר כזה, וע"כ בביטול קליפת עמלק נתגלה ונראה לכל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, וזו מדה מהלכת בכל מקום ובכל זמן שלעומת שהאדם משרש ממנו קליפת עמלק, בה במדה הוא רואה מה דתחות כנפא דלבושא:

נ״זבש"ס מגילה (ט"ו:) ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית אמר ר' לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראה אותו ארי' שנאמר הושיעני מפי ארי', ויש לדקדק דמשמע סילוק שכינה הי' מחמת שהגיעה לבית הצלמים, ובודאי שהוא כענין שאיתא במשרע"ה שלא הי' נגלה עליו הש"י בתוך פלטין של פרעה וכן לא הי' מתפלל בתוך הכרך מפני שהיתה מלאה גלולים, חוץ בפעם האחרונה שלא ימצא משה בדאי במה שאמר לפרעה לא אוסיף עוד ראות פניך כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, כעין זה נמי באסתר כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, ולמה לא תלתה הוא בזה אלא יצאתה לחפש טעמים אחרים בשביל שאתה דן וכו', או בשביל שקראתו כלב, ותו דמשמע דבמה שחזרה וקראתו ארי' תיקנה שחזרה עלי' שכינה שהרי הצליחה בהליכתה שלענין זה לבשתה מעיקרא מלכות שאמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, אך בלתי מובן הלוא מפני הצלמים נסתלקה שכינה ולמה חזרה:

נ״חונראה דהנה ר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא שיר המעלות לולא ה' שהי' לנו וגו' בקום עלינו אדם אדם ולא מלך, ויש להבין מאי נ"מ אם אדם או מלך, ונראה דכל אחד יש לו מעלה וחסרון, דהנה באמת כל הגזירה היתה תחבולה מאתו ית"ש להחזירן למוטב, ובמדרש פרשה ה' אמר רבי תנחומא ולא דבר ה' למחות את ישראל אלא כך דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק, פירוש שהכל הי' תחבולה שתתקיים מחיית עמלק, וע"כ מלך שיש לו שר למעלן שאליו דבר יגונב מהכוונה העליונה אי אפשר שיגזור גזירה כזו, אך יש במלך צד חסרון שבאשר יש לו שר למעלה ע"כ יש לגזירותיו יותר חוזק ויותר קיום, ואדם בלתי מלך הוא להיפוך שיש בו מעלה שאין לגזירותיו כ"כ קיום, אך יש בו חסרון שגזירותיו הם בתכלית הרוע, והנה כאן נזדווג מלך ואדם יחד היינו שחידוש הגזירה היתה ע"י אדם, וע"כ הי' יכול להמציא גזירה רעה כזו שלא הי' אפשר ע"י מלך, ומ"מ קיום וחיזוק הי' ע"י מלך שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך, והנה הוא תרתי לריעותא, וזה שאמר הכתוב בקום עלינו אדם היינו שקימה הוא המצאת וחידוש גזירה זה הי' ע"י אדם, ואלו הי' קם עלינו מלך לא הי' יכול לגזור כ"כ רע כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון שנראה לכאורה כפול לולא ה' שהי' לנו יאמר ישראל ולולא ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, היינו שהשבח למקום שהי' לנו בצרה כפולה כזו, א' שהצילנו מחוזק וקיום הגזירה שהי' ע"י אחשורוש מלך גדול, ועוד זאת שהיתה בתכלית הרע שהממציא אותה הי' אדם ולא מלך:

נ״טוהנה במה שנסתלקה ממנה שכינה כשהגיעה לבית הצלמים אף שמצינו כעין זה במשרע"ה כנ"ל, יש להבין הלוא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, ולמה הצלמים יתפסו מקום למנוע השראת השכינה, והרי כתיב ומלכותו בכל משלה, ונראה דהנה ענין השראת השכינה הוא זיו והארה בעלמא מכבודו ית"ש, כמו שביאר זה הרב ז"ל, ומובן אשר יש בזה אלפים ורבבות מדריגות יש זיו והארה מועטת ויש מרובה הימנה, ולעומת זה מצד המקבלים יש חושך מעט שאינו אלא העדר האור ומאיר במעט אור כענין שאמרו בספרים מעט אור ידחה רב חושך, ויש חושך עב וגם שצריך רב אור להאיר בתוך חושך זה, ויש עוד גם ממנו פנים מפנים שונים, ובזוה"ק שיש חושך אשר שום אור אינו מאיר אותו והוא נקרא עננין חשוכין וכעין שבע פרות הרעות שראה פרעה בחלומו דכתיב בהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים מקום החושך גם הזיו והארה מועטת שהי' די מקודם לכן לא הי' מספיק עתה, וע"כ כשנסתלק זיו והארה זו אחר שהי' לא להועיל:

ס׳ולפי האמור יובן הא דמשרע"ה שבשביל שלא יהי' משה בדאי כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, דהיינו שבא עליו זיו והארה עוד יותר גדולה משל הרגיל להדחות את חושך העב והגס הזה:

ס״אומעתה נבוא לדברי הש"ס הנצב פתח דברינו שאסתר חשבה ליחס את הגזירה להמן כמאמר הכתוב בקום עלינו אדם, והנה המן הוא קליפת עמלק שהוא קליפת כלב כבזוה"ק פ' בשלח, וזהו שאמרה מיד כלב יחידתי שהיא קליפת עמלק שעומד לשטן עלי דרכה, והנה קליפה זו של המן אף שהיא קשה קליפת עמלק, מ"מ אין בה כ"כ חוזק וקיום ככח המלכיות שהמלכיות נמשלים כחיות ועמלק ככלב, וכח עמלק בערכם הוא ככח כלב בערך החיות, והוא רק חצוף יותר מכחו וחוצפה מלכותא בלא תגא, וע"כ להדחות קליפה זו ולהאיר את החושך הי' לדעתה די בזיו והארה בעלמא כנ"ל, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה שאין די בזיו והארה זו להאיר את חושך עב וגם כזה, וזהו שאמרה שמא אתה דן על השוגג היינו שהיא איננה ראוי' או בשביל שקראתיו כלב והקטנתי את צורך גודל האור שצריך לדחות את חושך כזה, וזהו טעם האמת שאף שהגזירה מתיחסת להמן קליפת כלב מ"מ מתיחסת נמי לאחשורוש כנ"ל שהיא גזירה כפולה תרתי לריעותא, וצריכין לזיו והארה יותר גדולה, ע"כ חזרה וקראתו ארי', היינו שמשכה עלי' זיו והארה אלקית יותר גדולה להדחות גזירה שיש לה חוזק וקיום בכח המלוכה ושוב לא נסתלק ממנה מחמת שהי' המקום טמא בית הצלמים כנ"ל, והוא כעין שקפץ הדיבור על משרע"ה בתוך פלטין של פרעה, וממוצא הדברים מובן כמה הי' גדול כחו של נס זה שהי' נצרך להארה גדולה כמו משרע"ה בעת נבואתו על מכת בכורות, וזה נשאר לדורות בפורים מתגלים כ"כ אורות גדולים אשר מאירים בכל אופני החושך והאלילים כליל יחלוף, אם אך האדם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו, אז הזמן ישועה וקומי אורי כי בא אורך:

ס״בענין מה שהי' נצרך לשני גואלים מרדכי ואסתר, יש לומר עפ"י מה שהגדנו בשבת זכור שעמלק יש בו הסתר כפול, הסתרת פנים של מעלה שלא יאיר למטה, כבמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, והסתר בפני עלמא תתאה שלא יקבל הארה מלמעלה, והדוגמא באדם הסתר בפני המוח שלא יאיר ללב, והסתר בפני הלב שלא יקבל הארת המוח והשכל, וזהו שבפסיקתא עמלק דומה לזבוב, ולשון זה עצמו אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שפרשנו כבר שאינו מניח לכנוס דבר קדושה ללבו של אדם, ויש לומר שלזה היו השני גואלים מרדכי ואסתר לסלק את שני הסתרות, מרדכי הי' מסלק ההסתר שבפני עולם העליון, ואסתר היתה מסלקת ההסתר בפני עולם התחתון, וע"כ המגילה שכתבו שניהם כמ"ש ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי וגו' נקראת ספר ונקראת אגרת, ספר הוא לשון זכר כברש"י דברים כ"ט כ', וע"כ נאמר ספר הזה לשון זכר, ונקראת אגרת לשון נקבה כמ"ש האגרת הזאת, מקביל לעולם העליון בחי' זכר משפיע, ועולם התחתון נקבה בחי' מקבל, ועוד זאת שאסתר ברישא והדר מרדכי מענין לעתיד אשת חיל עטרת בעלה, ושניהם משתמשים בכתר אחד כידוע:

ס״גונראה שלעומת שתי אלה מיוסדים המצות שבפורים מצות קריאת המגילה שהיא התגלות אורות גדולים ממעלה מעלה עד מטה מטה כידוע בכתבי האר"י ז"ל, ובכלל זה הוא מתנות לאביונים שהוא דוגמא לשפע אלקי שהכל עניים אצלו, וע"כ תלוי לעולם במקרא מגילה כבש"ס גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, והשמחה ומשלוח מנות הוא ממטה למעלה, שהשמחה היא בלב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, ומ"מ בכל מצוה ומצוה כלול נמי כח מרדכי ואסתר, שבמקרא מגילה ומתנות שהוא ממעלה למטה, כח מרדכי גורם פתיחת עולם עליון להשפיע, וכח אסתר פתיחת עולם התחתון לקבל, וכ"כ להיפוך מצות השמחה ומשלוח מנות, שהיא מלמטה למעלה, אך בפרטות אלו מתיחסים למרדכי ואלו לאסתר, אלו דכורין ואלו נוקבין:

ס״דוהנה כתיב והימים נזכרים ונעשים, ובש"ס דלא ליקדים עשי' לזכירה, והנה נזכרים הוא קריאת המגילה, ונעשים הוא השמחה, ואף שלעולם צריך שתקדים אתערותא דלתתא ברישא בסוד נוקבין מעוררין דכורין, ובפורים נהפוך הוא מלמעלה למטה ברישא, והוא רמז שנותנין מן השמים בפורים לכל מי שפושט יד לבוא להטהר אף שעדיין איננו ראוי אם אך מקבל על עצמו על להבא, ונראה דכמו שבכל שנה מתעורר הנם כן נמי מתעורר הא דקיימו וקבלו, והימים בעצמם מסייעים שנהי' בכח לקבל על להבא באמת ובלב שלם:

ס״הובבזה לא שלחו את ידם, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבזה תקנו חטא שאול שנאמר בו ותעט אל השלל, נראה לבאר הדברים, דהנה שם כתיב שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה', והיתה כוונתם להפוך חושך לאור ומרירא למיתקא, אך לא כן הי' רצון הש"י, וכבר אמרנו הטעם שבכל מדות רעות יש דוגמתם בקדושה, והיינו שהמדה בעצמה טובה אלא שבהשתלשלות העולמות וריבוי העולמות ומסכים נתהוה ממנה מדה רעה, כמו חסד דקדושה בהשתלשלות נתהוה ממנו חסד דקליפה וכדומה, וע"כ כאשר עובדים באותה מדה לעצמה להש"י כגון לעומת תאוה רעה מתאמצים בכח האהבה שבו לאהוב את הש"י, א"כ חזרה האבדה לבעלי', וכן מצינו שהקדיש דוד המע"ה שלל כל הגוים שכבש לבנין בהמ"ק, כי האהבה חיצונית שהיתה מפוזרת בין הגוים החזירה לקדושה, ולפועל דמיוני הי' השלל כסף זהב ונחושת, וחזרו חלקי הטוב והקדושה אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, אבל קליפת עמלק שהיא התקררות ויאוש הנורא, זה אין דוגמתו בקדושה, כי הקדושה עוז וחדוה במקומה, ואין לזה תקנה אלא למחות את שמו, וכבר דברנו מזה, והנה במלחמה זו שהיו צריכין להכין לבנין בית שני והיו עניים, הי' היצה"ר מסית אותם לעשות מצוה ליקח מהשלל לצורך בנין בית שני, והוא ממש חטא שאול אך הם נזהרו מיצה"ר וממצותיו ולא רצו ליקח משלל זה כלום, כי אינו דומה לשלל שאר האומות כנ"ל:

ס״וואף שלכאורה נראה שבימי שאול לא נצטוו על שלל מטלטלין אלא על מלקוח, אולי הי' אז כל רכושים במקנה, ועתה הוסיפו בעצמם שלא ליקח אף מהמטלטלין כמשפט בע"ת לנטות לקצה האחרון כמ"ש הרמב"ם:

ס״זאך עדיין יש להבין מדוע לקח מרדכי את בית המן כמ"ש הנה בית המן נתתי לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, ובתרגום שמרדכי מסרהו לבנין בית המקדש, ונראה שהי' כעין שאמרו ז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, וה"נ הרי המן הי' מהרוגי המלך ונכסיהם למלך, ומידו של אחשורוש בא להם:

ס״חומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואיתא בספרים שעשה פעולות שבמתכוין בא לנגד פניו שהכל יראו שאיננו משתחוה לו, וכה"ג מצינו בחנני' מישאל ועזרי' בצלמו של נבוכדנצר שאיתא במדרש שהיו יכולין להטמין עצמן ובמכוון הלכו שם לקדש שם שמים, ונראה בזה לפרש מאמר המדרש מה מור ראש לכל הבשמים כן מרדכי ראש לכל הצדיקים, והיינו כי מור הוא דם חי' אלא שנהפך לבשמים, וכן הי' ענין מרדכי שהוא תיקן חטא שאול, ואולי בא בו שאול בעצמו, וה' הוא היודע, כי איתא בגמ' וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה על כל הנפשות עאכו"כ אם אדם חטא בהמה מה חוטאת וכו', ואף שהיתה נבואה מאת ה' צריכין לומר שהי' בזה לשאול טעות נסתר, ויש לומר שטעותו הי' עפ"י מאמר הש"ס מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וחשב שאול שבזה שיחרים מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור יתראה בעיני עולם כאכזריות נוראה, כי טף מה חטאו בהמה מה חוטאת כענין ק"ו הנ"ל, ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ע"כ מוטב להעביר ע"ד הנביא כנ"ל ק"ו ממצות התורה, וזה הפי' שדרש ק"ו לא שבאמת הוא עצמו סבר כך שהרי הוא שמע מהנביא, והנביא שמצוה אפי' לעבור על דברי תורה לשעתו מחויבים לשמוע לו, מה גם שא"א להדחות דברי הנביא בשביל ק"ו, אלא חשב שהעולם ידונו ק"ו זה ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר שהש"י יצוה לעשות אכזריות כזו, אך באמת טעה שאול שהא דמוטב לעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא שייך רק במצוה כללית כגון התורה אמרה לא תלין נבלתו על העץ ודוד הלין את נבלת המומתים ע"י הגבעונים ששה חדשים, בזה שייך לומר שבפרט הזה לא צוה תורה, אבל באם הש"י צוה על דבר זה בפרטות לא שייך לומר מוטב לעקר וכו', שהרי הש"י אמר בפי' לעשות כן, א"כ הוא עצמו צוה שלא יחושו לקידוש ש"ש במקום זה, וזה שיצאה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה, היינו שהי' חושש לקידוש ש"ש במקום שהש"י צוה ע"י הנביא שלא לחוש, וזה הי' חטא שאול והותיר נמי את אגג מה"ט כי חשב שיהי' ח"ו חילול הש"י שלא יכמרו רחמיו על תחנוני אגג, ומזה נתהוה שצץ המטה פרח זדון הוא המן אך מרדכי במה שקידש שם שמים שלא יכרע ולא ישתחוה, ממנו נסתעף כל מעשה פורים שהי' נס מפורסם בכל העולם, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, וא"כ איגלאי מילתא למפרע שממעשה שאול ומטעותו ע"י שחש לקידוש השם במקום שלא הי' ראוי לו לחוש נסתעף קידוש השם בכל העולם, ונתקיימה מחשבתו של שאול לקדש שם שמים באופן הראוי, ומהחטא עצמו נעשה מצוה, ע"כ נתקן החטא, וזהו ממש כענין מור שמהדם עצמו שהוא דבר של איסור וי"א עוד שהוא חי' טמאה נהפך להיות ראש לכל הבשמים:

ס״טבמדרש שמרדכי שקול כמשה בדורו מה משה עמד בפרץ כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו, וגו' אף מרדכי שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, נראה לפרש דהנה משרע"ה אמר מחיני נא מספרך אשר כתבת, ופירש הספורנו שימחה זכיותיו ממנו ויצטרפו לזכות ישראל, כן יש לומר במרדכי שמסר את כל זכיותיו לישראל, וזה יש לפרש דורש טוב לעמו היינו שדרש את הטוב שבו דהיינו מעשים טובים שלו לעמו שיתחשבו על חשבון עמו, ונראה עוד לומר שזה קיים לדורות שדורש הוא לשון הוה, וכן ודובר שלום לכל זרעו פירושו לדורות, דאל"ה הם בכלל עמו והוא כמ"ש וזכרם לא יסוף מזרעם דרשו מזה שימי הפורים לא יתבטלו אפי' לימות המשיח, כן נמי יש לפרש דובר שלום לכל זרעו לדורות בכל שנה בעת הזאת שכל מי שנותן א"ע להטהר ולהתקדש ולהיות שומר הברית הרמוז במלת שלום כידוע ליודעים זכותו של מרדכי עומדת לו ומסייעהו:

ע׳ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, יש לדקדק בכפל הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שמטבע הכועס כאשר יוציא את חמתו בהתגלות ישכך מעט חמתו וכאן לא הי' כן שאף שקצף מאד היינו שהראה את כעסו לחוץ, מ"מ חמתו בוערה בו עוד, וזהו שבמדרש שאמר הקב"ה למלאך הממונה על החימה חות פח זיקא בכרסי' ונפח בקיטמי' וזרוק גופריתא באתוני' עכ"ד, ולי נראה לפרש עפ"י דברי המדרש כל מקום שנאמר במגילה מלך סתם פעם הכוונה על מלכו של עולם ופעם באחשורוש, ע"כ יש לפרש ויקצוף המלך זה מלכו של עולם על שפושטת בנות ישראל ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, ומחמת קצף מלכו של עולם חמתו בערה בו באחשורוש:

ע״אזכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי', ובגמ' כאשר עשתה כן נגזר עלי', נראה לפרש שמה שכאשר עשתה כן נגזר עלי' נמי זכר אחשורוש, היינו שהרגיש שמאת ה' היתה זאת לה על חטאתה, הש"י שילם לה מדה במדה, ויש לומר שבשביל זה זכה שנפלה אסתר בגורלו, שמדתה להרגיש האלקית בכל מיני הסתרות, וע"כ נקראת אסתר ע"ש ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקרא שמה ע"ש הגלות, ולהנ"ל יובן שזהו מדתה וזה מעלה גדולה מאד, כענין שנאמר גם חושך לא יחשיך ממך, היינו לא יחשיך בפני מהיותי עמך:

ע״בשושן פורים

ע״גענין פרזים ומוקפין הנה ידוע דמועדי ישראל פסח וסוכות [ושבועות אינו תלוי בימי החדש רק נגרר אחר יו"ט של פסח] הם כאשר סיהרא באשלמותא הוא יום ט"ו לחודש, וכבר דיבר מזה מהר"ל, אך פורים הוא בי"ד לחודש הגם שהוא מחמת שאקלע בו יום נייח, מ"מ בודאי לאו במקרה הי':

ע״דויש לומר הטעם דהנה הלבנה נבנית לעתים ונפרצת לעתים, כן הביא הרמב"ן הלשין משום מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה בפרשת פרץ וזרח, ולשון נפרצת הוא כלשון עיר פרוצה, והיינו דכמו עיר פרוצה שהאויבים מבחוץ יכולין לבוא בה לשלול שלל ולבוז בז, כן הוא בעת שהלבנה נפרצת יש רשות לכחות חיצונים כידוע ומפוורסם בספרים, והנה ימים טובים הגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור וכן הוא משמע בזוה"ק פ' אמור שמאיר בהם מאור שנברא ביום הראשון, והנה אור הזה ראה הקב"ה שאין כדאי שישתמשו בו הרשעים גנזו לצדיקים, וכבר פרשנו שהיו הרשעים משתמשים בו לתאוותן המגונה, וע"כ גנזו לצדיקים לעתיד לבוא שהרוח הטומאה תעביר מן הארץ, וע"כ מובן שאי אפשר שהיו הימים טובים אלא כשסיהרא באשלמותא דבעוד איננה באשלמותא אם הי' אז יו"ט הי' החיצונים ג"כ נוטלין ממנו, וע"כ אי אפשר שיתגלה אז אור זה אלא דווקא כשסיהרא באשלמותא שהוא כאילו מוקפת חומה בעד החיצונים:

ע״הוהנה שבת לא איכפת לן אם הוא בעת מיעוט וחיסור הלבנה, כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, ואין שום חשש מיניקת החיצונים, וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא כדוגמת שילה שנאכל שם קדשים בכל הרואה ואינה צריכה לחומה:

ע״ווהנה בפורים כתיב כי נפל פחד מרדכי עליהם, פחד היהודים עליהם, ובזוה"ק פחד מרדכי ולא פחד אחשורוש, והיינו משום שעמלק הוא היפוך שבת כבפדר"א, וע"כ אז האירה בחי' שבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וע"כ נפל פחד מרדכי ופחד היהודים עליהם ואין נזקקין לחומה, ע"כ הוא ביום י"ד בעוד סיהרא איננה באשלמותא, וע"כ הי' אז הגואל מזרעו של בנימין ובש"ס זבחים שגם שילה היתה בחלקו של בנימין, והיינו שרועה יוצאה מחלקו של בנימין לחלקו של יוסף, והיו משותפין בו יוסף ובנימין כמו שבירושלים היו משותפין יהודה ובנימין, וע"כ כמו שבשילה שהיא בחלקו של בנימין נמי, ואוכלין בו בכל הרואה מטעם הנ"ל, כן נמי פורים יו"ט של מרדכי שהוא מגזע בנימין הוא כדמיון שבת ואינו זקוק לחומה:

ע״זוהנה כתיב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אינו מעצור לרוחו והוא בדוגמא זו שכחות חיצונים יכולין להזדווג לו, וע"כ אי אפשר שתשרה עלי' הארה עליונה כטעם שאי אפשר שיהי' יו"ט בעת סיהרא איננה באשלמותא, אך בפורים יהי' מי שיהי' אפי' מי שהי' עד כה כעיר פרוצה אין חומה נמי נותנין לו מן השמים אם אך רוצה בכל לב לקבל:

ע״חוהנה ידוע דברי הרמב"ן דרוח יתירה שמשיגין ביו"ט אינה מסתלקת במוצאי יו"ט וע"כ אין צריכין לבשמים, והטעם אמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דכל דבר הניתן משמים בחסד ואין לאדם תפוסת יד בו אין לו קיום, וע"כ שבת דקבוע וקיימא במוצאי שבת מסתלקת הנשמה יתירה, אבל ביו"ט דבי דינא מקדשין לי' יש לו לאדם תפיסת יד בו ע"כ איננה מסתלקת, וזהו מעלה יתירה ביו"ט מבשבת, וממוצא הדברים ששבת ויו"ט לכל אחד יש מעלה מיוחדת זה אינה צריכה וזקוקה לחומה, וזה יש לו קיום ביותר, וע"כ מוקפין חומה שרומז לאדם שיש לו מעצור לרוחו יש להם בפורים שתי המעלות, והוא בזמן סיהרא באשלמותא, וזה יש לו קיום ביותר:

ע״טשנת תרע"ה.

פ׳בענין סעודת פורים יש להתבונן שלא מצינו מצות סעודה ביום חול אלא בפורים ובערב יוכ"פ, והנה כ"ק אבי אדומו"ר וצללה"ה הגיד בדברי הש"ס [לגבי חוה"מ] כוס בכל יומא מי איכא, והקשה דהרי מחויב בשמחה ובזה"ז אין שמחה אלא ביין, ותירץ דהנה בזוה"ק דיצה"ר מתגדל ע"י היין, וא"כ יש להבין איך שמחת יו"ט הוא ביין, והטעם דבשבת ויו"ט דיש עליית העולמות גם היין יש לו עלי' ואינו מגשם ולא מוסיף יצה"ר, וכ"ז בשבת ויו"ט אבל בחוה"מ דאין בו עליית העולמות שוב אין היין מביא שמחת יו"ט אדרבה וכו', וע"כ אמרו בחוה"מ כוס בכל יומא מי איכא עכת"ד, ודפח"ח, ולפי הדברים האלה יש להבין פורים ועיוה"כ דסעודות חול נינהו איך תקנו בו אכילה ושתי', בעיוה"כ יש לומר דיוה"כ גרם, אבל פורים דמלאכה לא קבילו עלייהו והוא לגמרי יום חול למה תקנו בו אכילה ושתי' יתירא:

פ״אונראה דהנה בכתבי האריז"ל דשני אותיות האחרונות מהמן מם ונון מורים על שני גבורות הראשונים דמנצפך שביסוד אבא שמצד אחוריים ומשם הי' מושך המן כחו כי מהפנים הי' נמשך מן לישראל עכ"ל, ויש לומר דהיינו הך דאתנחי קדמאי סימנא לתליית המן ביום ששה עשר בניסן בפסוק וישבות המן ממחרת הפסח, כי שניהם משורש אחד זה מצד הפנים וזה מצד אחוריים, והנה כשנצחו את המן ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם נהפכו השני אותיות שבהמן שהיו מצד אחוריים לצד הפנים ונעשה מן לישראל, ובמן נאמר לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ואין בו פסולת, וע"כ אין המן מגביר היצה"ר, וכן נמי סעודת פורים יש בו מעין מן ע"כ אינו מגביר כח היצה"ר:

פ״בויש לומר עוד דהנה אכילה ראשונה של ישראל הי' קרבן פסח שהוא קדושה וערל וטמא ובן נכר אסורין בו, ובודאי שכל אכילות ישראל לעולם יש בו ענין קדושה בצד מה שאחר הראשית נגרר הכל, מה גם אכילת ישראל מפירות הארץ, שבפירות הארץ יש בהם מעלה, וכענין שכתב הב"ח בספרו משיב נפש שע"כ בועז שהי' גדול הדור הי' בעצמו זורה את גורן השעורים הלילה, עכ"ד, אך באשר פסח הי' קדשים ואכילת ישראל לעולם הוא אכילת חולין, והם רחוקים זה מזה, וא"א להיות המשכה מזה לזה אלא ע"י ממוצע, ונראה דאכילת המן הי' אמצעי ביניהם, שהוא מאכל גבוה מאד, ומ"מ הוא חולין ונאכל אף לערל וטמא, ובאמצעות המן נמשכה הקדושה לאכילת ישראל מאכילה הראשונה:

פ״גולפי דברינו הנ"ל שסעודת פורים הוא מעין אכילת המן, יש לומר נמי שהוא אמצעי להביא קדושת סעודת שבת ויו"ט לכל סעודות ימי החול של כל השנה, ומסייע לכל אדם להיות מאכלו בקדושה ולא יתגשם כ"כ אף בחו"ל שהשפעת המזונות הולכים ע"י שר ארץ העמים, כי תיקון סעודת פורים הי' בחו"ל:

פ״דולפי האמור יש השתוות בין שני מיני סעודות שבימי חול פורים ועיוה"כ, כי איתא בספה"ק שבאכילת עיוה"כ מתקנין כל האכילות של כל השנה העברה שלא היו בכוונה, וא"כ אכילת סעודת פורים מתקן על להבא, וסעודת עיוה"כ מתקן לשעבר, והנה בכתבי האר"י ז"ל דיום כיפורים הוא כמו פורים, ואות כ' שבתיבת כפורים הוא כ' הדמיון, ולפי דרכנו הסעודות שבשניהם [כי סעודת יוה"כ נאכל עיוה"כ כמ"ש ז"ל] נמי, כי סעודת פורים שהוא מתקן להבא שיהי' ביכולת ישראל לאכול בקדושה ובטהרה, יש בו יותר שבח מהתיקון על לשעבר, וכענין שכבר אמרנו שהנשיאים לא הביאו בתחילה לנדבת המשכן מפני שאמרו יתנדבו הציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימים, ובשביל שנתעצלו נחסרה אות אחת משמם, ולכאורה מה חטאו בזה שהרי כוונתם היתה טובה, ואמרנו שלא יצאו בזה ידי חובתם אדרבה הם היו צריכין לפתוח פתח לפני ישראל שיהיו יכולין בעצמם לעשות, ובזה יותר שבח מלתקן מה שמחסרין, כי תכלית הכוונה שיהיו ישראל בעצמן יכולין לעשות:

פ״הענין שמחת פורים יראה דהנה בש"ס תענית לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, פירש"י ישרים עדיפי מצדיקים, נראה הפירוש דצדיק נקרא מי שבא מעשה לידו וכפה את יצרו וניצל כענין יוסף הצדיק, אבל ישרים הוא שנתיישר בו כל עקום והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ כמו שהצדיק דאה את יצרו ממנו כן נמי זוכה לאורה להאיר את החושך, אבל עדיין החושך במציאות, אבל ישרים זוכין גם לשמחה, היינו כי כתיב עוז וחדוה במקומו והעדר השמחה בא מפאת כחות החיצונים, וכאשר יעביר רוח הטומאה מן הארץ אז יהי' תכלית השמחה בעולם, וכן כביכול למעלה כתיב ישמח ה' במעשיו, ובזוה"ק שמח לא כתיב אלא ישמח דעתיד לשמוח, וע"כ ישרים שהפכו הרע שבהן לטוב זוכין לשמחה אמיתית:

פ״ווהנה עמלק, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא היפוך מיעק"א ע"ה שעמלק מלשון מעוקל ועקלקלות ויעק"א נקרא ישראל וישרון מלשון ישר, וע"כ ישראל שנצחו את העמלקים המעוקלים זכו לבחי' ישר, ע"כ זכו גם לשמחה, וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה וכו', וזה מתעורר בכל שנה שישראל עכ"פ לשעתם בפרשת זכור ובקריאת המגילה מנצחין את טומאת עמלק וזוכין גם לשמחה:

פ״זמשתה שמחה ויו"ט, ולכאורה מאחר דכתיב יו"ט הרי שמחה בכלל יו"ט, ולמה פרט בפ"ע, ובפשיטות י"ל דהנה מלאכה לא קבילו עלייהו משום דמעיקרא כתיב ויו"ט ולבסוף לא כתיב ויו"ט, וע"כ אי לאו דפרט קרא להדיא הי' בכלל דלא קבילו עלייהו, אך זה דוחק דמ"מ מעיקרא דלא סלקא אדעתייהו דלא לקבלוהו עלייהו למה כתיב שמחה בהדיא ודי הי' להזכירו בהקבלה:

פ״חונראה דשמחת פורים ושמחת יו"ט לאו בני בקתא חדא נינהו, דשמחת יו"ט הוא רגש דביקות כמ"ש הרמב"ן דקריאת הלל הוא בכלל שמחת יו"ט, והוא שמחה פנימית, ובזמן שבהמ"ק קיים אין יוצאין אלא בבשר קדשים שהוא פנימית, שבחיצונות אין הפרש בין בשר קדשים לבשר חולין, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה טעמא דאין מרקדין ביו"ט משום דריקוד הוא בחיצונות האברים ושמחת יו"ט הוא בפנימית עכ"ד, אך שמחת פורים אינו כן, אלא כעין שהיתה הגזירה עליהם להשמיד להרוג ולאבד שהוא בחיצונות האדם ונהפוך הוא, ע"כ השמחה הנצמחת מזה נמי צריכה להיות אף בחיצונות האדם, וע"כ המצוה לבסומי בפוריא כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות, כאמרם ז"ל משנכנם יין יצא סוד:

פ״טועוד נראה לומר עפ"י דברי המדרש תצוה, דבהמ"ק הי' משוש כל הארץ משום שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, והנה ישראל היו נמכרים להריגה וכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב אלא שהשיגו חיים חדשים מעולם הנעלם באמצעות מרדכי ואסתר וכקטן שנולד דמי, וא"כ עונות שהיו בידם מכבר שוב אין נחשבים כלל, ק"ו משינוי השם שכתב הרמב"ם בהל' תשובה שנחשב שאינו אותו האיש שעשה אותך המעשים הקודמים, וא"כ אין לך שמחה גדולה מזו שיצאו צדיקים, ק"ו מהקרבת הקרבן, וזה נשאר לדורות שישראל משיגים חיים חדשים וכל הפושט יד נותנים לו, ובעבור זה נולדת שמחה בלב איש, ואין שמחה גדולה מזו:

צ׳שנת תרע"ו.

צ״אבפסיקתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, נראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם דמלאכה לא קבילו עלייהו משום דבעמלק כתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים משמע דכחו של עמלק הוא רק למטה מן השמים, וע"כ כשישראל רפו ידיהם מהתורה שהיא למעלה מן השמים ונפלו ממדריגתם למטה מן השמים בא עליהם עמלק, ומחיית עמלק הוא ממטה דשמים ששם כחו שולט, וע"כ מלאכה לא קבילו עלייהו דיום שנאסר במלאכה הוא להיות האדם פונה למעלה, וכענין שבת יעשה כולה תורה שהיא למעלה מהשמים, ע"כ מלאכה לא קבילו עלייהו בכדי שיהי' מצבם למטה מהשמים ומשם ימחו את זכרו, עכת"ד:

צ״בויש לבאר את דבריו הקדושים, דלכאורה אינו מובן איך אפשר לומר דכחו של עמלק הוא רק למטה מהשמים, הלוא כתיב כי יד על כסי' ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ובפסיקתא כל זמן שזרעו של עמלק קיים כביכול כאילו הפנים מכוסה נעקר זרעו מן העולם נתגלה הפנים שהיו כאלו מכוסות ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, הרי שכחו של עמלק למעלה, אך יש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אאמו"ר זצללה"ה דעמלק הוא היפוך יעק"א ע"ה שנקרא ישראל וישרון מלשון ישר ועמלק הוא לשון עיקול ועקלקלות, ויעקב אמיתי ועמלק שורש השקר, וע"כ אם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי אויב, עכ"ד, ולפי"ז יש לומר דכמו יעקב שהוא הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה היינו קצה השמים דלעילא עם קצה השמים דלתתא, וכדאיתא בזוה"ק בענין מה שנשא את לאה ורחל, ובדוגמא זו באדם דלתתא הוא השכל ומדות, כן לעומתו עמלק שהוא היפוך מיעק"א ע"ה, הוא קוצץ ומפריד בין קצה השמים דלעילא לבין קצה השמים דלתתא, וזהו מה שאמרו ז"ל שאין השם שלם היינו שמפריד בין יוד הא הראשונה שהיא קצה השמים דלעילא כידוע, לבין אותיות ואו הא שנקרא קצה השמים דלתתא כידוע למבינים, ולפי"ז מובן שעמלק כחו הוא למטה מן קצה השמים דלעילא, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה שהיא למעלה מקצה השמים דלעילא דאורייתא מחכמה עלאה נפקת בא עמלק שהוא למטה מקצה השמים דלעילא:

צ״גוהנה מצינו דהתגברות עמלק בכל פעם הי' בשביל חטא ופגם בשלשה דברים נטריקון שבת, דהיינו שבת ברית תורה, דבש"ם שבת דאלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בה אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וסמיך לי' ויבוא עמלק, הרי שהי' שם פגם שבת, ופגם ברית הגם שלא מצינו להדיא מ"מ מאחר דמצינו שהי' לעמלק שליטה לחתוך האי אתא דרשימא קדישא ונטלו להו וארמו לון לעילא ואמרי טול לך מה דאתרעית, בודאי הי' שם פגם ברית, דאל"ה לא הי' באפשר שיהי' לו שליטה בזה, ומצאתי רמז לזה שכתוב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, הנחשלים הם אותיות נחש מילה, פירוש שמחמת פגם ברית השליטו את נחש הקדמוני שהוא ערלה במקום מילה, והוא ענין המשכת ערלה רח"ל, ואולי ראיתי זאת באיזה ספר, ומצאתי בזו"ח פ' בשלח שבא על חטא מכירת יוסף, אלא שכ"ז ששמרו שבת הי' השבת מגין, ומ"מ מפורש שפגם ברית הי' שם, ואולי חטא מכירת יוסף שפגמו בצדיק זה עצמו גרר לפגם ברית והמשכת ערלה ממש, ופגם תורה הוא מה שאמרו ז"ל שרפו ידיהם מן התורה, הרי שהי' שם פגם ברית, שכל שלשה אלה הם בשכל, אורייתא מחכמה עלאה נפקת, ושבת היא מעין עוה"ב ונקרא שבת הגדול, ואורייתא ושבת הם תרין רעין דלא מתפרשין, ע"כ שבת יעשה כולו תורה, וברית ידוע שהוא במוח והוא למעלה מהשמים וכמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', וע"כ כאשר פגמו בשלשה אלה נפלו ממדריגת השכל עד למטה מהשמים ושם פגע עמלק שהוא למטה מהשמים:

צ״דוכן בימי המן מצינו נמי שהי' שם פגם שלשה אלה שבת ברית תורה, שבת דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו', ובמדרש אסתר בפסוק בימים ההם שאמר הקב"ה תנו ימים כנגד ימים עי"ש הרי שהי' שם פגם וחילול שבת, פגם ברית כבמדרש פרשה ד' שם אמר המן לאחשורוש אלקיהם של אלו שונא זימה העמיד להם זונות ועשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם וכו' כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול בסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטיגוריא וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה א"ר ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו', הרי שהי' שם פגם ברית והמשכת הערלה, ופגם התורה נמי מצינו שם כבש"ס מגילה ר' אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית בשביל עצלות שהי' להם שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך וכו', ונראה דזה נמשך מפגם ברית שכופף את הקומה ומטיל עצלות על האדם שלא לעסוק בתורה, ואולי הכל נמשך מפגם נשים נכריות בבבל, וכבר דברנו בזה:

צ״המבואר דכמו בימי משרע"ה כן בימי מרדכי ואסתר נתגבר כחו של עמלק בשביל פגם שלשה אלה נטריקון שבת, דהיינו שבת ברית ותורה, ששלשה אלה הם בשכל קצה השמים לעילא, ומחמת שפגמו בזה נפלו ממדריגתם לתחת השמים ושם התגבר עליהם עמלק שהוא למטה מהשמים:

צ״וונראה שלניצוח את עמלק היו צריכין לשלשה זכותים אלו, וע"כ מובן מה שנתבקש שיהי' יהושע אוסר המלחמה שהי' נתבקש זכותו של יוסף שומר הברית צדיק יסוד עולם, ובפסיקתא מונה והולך כמה טעמים שנצרך זכותו של יוסף ויהושע שהוא מבני בניו, ועוד שם זה פירש מערוה דזה נדבק בערוה בזה כתיב את אלקים אני ירא ובזה כתיב ולא ירא אלקים, ושניהם הם דבר אחד, ובזוה"ק ח"ב (כ"ו.) דאי בהאי לא ישדו דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמים בשאר פקודוי עכ"ל, וע"כ כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, האי חרב נוקמת נקם ברית כבזוה"ק שם ובדף (ס"ו.) ומשרע"ה הי' זכות תורה ושבת כידוע שגם שבת הוא זכותו של משה, כמו שאנו אומרים בתפלת שבת ישמח משה במתנת חלקו, וזה הי' הענין שהי' מרים שתי ידיו למעלה, יד ימין לשורשה זה תורה דכתיב מימינו אש דת למו דאורייתא מחכמה עלאה נפקת קו ימין כידוע, ויד שמאל לשורשה שבת מעין עוה"ב שהיא בקו השמאל, וכן הלב מבין הוא בשמאלו של אדם כידוע, אך באשר שנתייקרו ידיו והוצרך לסמיכה מחמת הטעמים שבמדרש ובפסיקתא, היו אהרן וחור התומכים בידיו, אהרן ביד ימין שכן מדת אהרן איש החסד וכן כתיב באברהם אתה כהן לעולם, וכ"ג שורשו גבוה עוד יותר כידוע וע"כ כתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, ע"כ לתמוך יד ימין לעורר זכות התורה הי' אהרן, וזהו שבפסיקתא שאהרן בזכות הכהונה, וחור תמך את יד שמאל בזכות המלכות כידוע שעיקר בנין המלכות מקו השמאל דינא דמלכותא, וע"כ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ע"כ תמך את יד שמאל עד מלך עלאה קצה השמים דלעילא, ובזה יובן דברי הזוה"ק ח"ב (ס"ו.) אהרן וחור דא מסטרא דילי' ודא מסטרא דילי' וכו' אהרן בגין דיתער סערא דילי' וחור בגין דיתער סטרא דילי' והוו אחידן בידוי מכאן ומכאן לאשתכחא סיועא דלעילא:

צ״זובדוגמא מלחמה ראשונה שבא עמלק ע"י פגם שבת ברית תורה והי' נוצחין את עמלק ע"י זכות ג' אלה ע"י משה ויהושע, כן הי' בימי מרדכי ואסתר שהתגברות המן הי' ע"י פגם שלשה אלה, הי' הניצוח של ישראל ע"י זכות ג' אלה, מרדכי הי' ראש סנהדרין, ובמדרש מה משה לימד תורה לישראל אף מרדכי כן, הרי זכות תורה, וגם בא מבנימין צדיק דלתתא, הרי זכות שמירת הברית, ונראה מרומז בשמו מרדכי מר דכי מר הוא ראש לכל הבשמים והוא תורה שבכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וגם אברהם נקרא מור כבמדרש ובמהר"ל ששמירת התורה מפורש מצינו רק באברהם וישמור משמרתי מצותי וחוקותי ע"כ מתיחסת התורה לאברהם תורת חסד על לשונה, ודכי הוא תרגום של טהרה, וידוע שזה שמירת הברית ובזוה"ק לית טהור אלא מגו טמא, וכן בש"ס וטהרה מכלל שהיא טמאה עד עכשיו, ומובן שכן הוא שמירת הברית והדברים עתיקים, ואולי יש לומר שמטעם שיש בו זכות תורה וזכות שמירת הברית נקרא איש יהודי ואיש ימיני כבש"ס מגילה מרדכי מוכתר בנימוסין הי' פירש"י בשמות נאים, יהודי ע"ש התורה, וע"כ אמרו ז"ל אמו מיהודה ע"ש אל תטוש תורת אמך ואביו מבנימין כי נקרא בנימין הצדיק ע"ש שמירת הברית שזהו מדריגת צדיק, ובש"ס והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה, והוא לשון תשוקה כמ"ש עודה בכפה יבלענה, וכבר אמרנו במק"א שבשביל שמירת הברית שהיא הבריחה מעיקר התשוקה דהאי עלמא זכה לעומתו שהי' בו כל השתוקקת להקדושה, ואסתר כנגד שבת מעין עוה"ב עולם המצפון, וע"כ נקראת אסתר מלשון הסתר והעלם, וסימנך שבע נערותי' שהיתה מורה בהן ימי שבת, והיא היתה בת זיווגו של מרדכי תורה ושבת שהם תרין רעין דלא מתפרשין כנ"ל, ומה"ט היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי ולא נתפרשה ממרדכי דומיא דתרין רעין דלא מפרשין כידוע למבינים:

צ״חישנו עם אחד, יש לדקדק דהו"ל לומר יש עם אחד, כי אחר שלא פירש מקודם מי העם הזה לא יתכן לומר עליו ישנו, ובא"ע כתוב שהוא נוסף, ויש לפרש דהנה יש לדקדק מדוע לא פירש שם העם שמדבר ממנו שלא יתכן לדבר לפני המלך לישנא קטיעא, ונראה שאמר שעה שהוא מפוזר ומפורד בין העמים מ"מ עדיין איננו מבטל עצמו ליתר העמים ועם אחד לבדו הוא באשר הוא קשה עורף, וכך שיעור הכתוב ישנו עם אחד כלומר עדיין הוא עם אחד זה שהוא מפוזר וכו' ועם שהוא מפוזר ומפורד ידוע שהוא עם ישראל, שאין בכל אומות הגולים שיהיו כ"כ מפוזר ומפורד כמו ישראל כמ"ש בפרשת התוכחה ואתכם אזרה בגוים שפירש"י כאדם הזורה שעורין בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה, וכמ"ש בעמוס ט' והניעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר יניע בכברה וגו', וע"כ לא הוצרך להזכיר שם העם שהוא מבקש שהזכירו בכינוי, וטעם הזכירו בכינוי ולא בשמו הוא דרך בזיון וכעס שבל נשא שמותם על שפתיו וכפירש"י תהלים ד' ג' עד מה כבודי לכלימה עיי"ש, ועם זה יובן מה שתיבת והעם הוא בזקף גדול אחר שאמר והעם בהא הידיעה דמשמע שהוא מבקש ולמה הוסיף לטעמהו בזקף גדול, אלא משמע ידיעה אחר ידיעה:

צ״טויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים, ויש לדקדק מדוע הרבה כ"כ בסימנים, כי אין זכר להמן אחר בעולם, ובנתינת הטבעת למרדכי לא הזכיר עליו שום סימן, כי ידוע ממי הכתוב מדבר ממנו באותו ענין הוצרך לסימן, ונראה עפ"י דבריהם ז"ל משל לבעל התל ובעל החריץ פירש"י שגם אחשורוש חשב להשמידם, א"כ יש לפרש שכל עצמו של מסירת הטבעת להמן לא היתה מפני צורתו של המן שהי' חשוב בעיניו, ואולי עוד אדרבה כענין סהדי שקרי אאגרייהו זילי, אלא מפני שהוא בן המדתא צורר היהודים שמצא אותו לצפע שורש נחש:

ק׳ויבוא עד לפני שער המלך, יש להבין אחרי שכל מגמתו בצעקתו לעורר היהודים בתשובה מה לו לשער המלך, וזה יתכן יותר ברחוב היהודים, והיוסף לקח פירש כדי להודיע לאסתר, ואינו מובן שבעצמו לא הי' באפשר להודיעה כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ואם ע"י שליח אחת הוא אם מרחוב היהודים או מלפני שער המלך, וא"כ הי' לו לחוס על העת שלא יאבד בהתהלכו לפני שער המלך בעוד שעליו מלאכה גדולה ונכבדת לעורר היהודים בתשובה, ויש לומר דהנה כולם ידעו מראש שלהשמיד את היהודים לא דבר נקל כ"כ, וכבר ראו סופם של ראשונים שבקשו להתגרות בישראל, אבל ידוע שכחו של המן הי' גדיל מאד, ולעומת מרדכי ואסתר בקדושה היו המן וזרש בטומאה, דאת זלע"ז עשה האלקים, וכמו שכחו של מרדכי ואסתר הוא בכח נעלם, כמו שהאריך בזה המהר"ל, כן לעומתם המן וזרש בטומאה שכחם הי' נעלם, ע"כ הי' להם כח גדול, ובזה הכח שלא שערום הראשונים [שכולם הי' כחם רק בהתגלות] חשבו להתגבר על ישראל, ולא לקחו מוסר מהראשונים בחשבם שהראשונים באשר לא הי' להם כח נעלם, ע"כ לא הי' ביכולתם להתגבר על ישראל שיש להם כח נעלם, וע"כ היתה עצתם לעשית מה שיעשו בהעלם דבר בכל מה דאפשר, וע"כ גזירת ההריגה היתה רק במגלת סתרים לשרי המלוכה, ופתשגן הכתב גלוי לכל העמים הי' רק להיות עתידים ליום הזה, ובמדרש אומה"ע דבריהם סתומים ואינו מפורש להרוג או ליהרג, הרי מפורש שהיתה גזירת ההריגה במגילת סתרים לבד, וע"כ היתה עצת מרדכי להתוודע להם שאכן נודע הדבר, ובזה ירפה ידיהם ויקחו מוסר מהראשונים:

100

ק״איביאו לבוש אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו ונתן הלבוש ואת הסוס וגו' ואלו כתר מלכות לא כתיב, ואמרו ז"ל שהרגיש שעולה אף אחשורוש במה שהזכיר הכתר, יש לפרש דהנה פרט בכאן שלשה דברים כתר ולבוש וסוס, כתר לעומת השכל, לבוש לעומת הנפש, שהם המדות שהשכל מתלבש בהם, וסוס הוא הגוף שנושא את הנפש ואת השכל, והנה בגוף ונפש יש להמולידים חלק באדם, שצורת הגוף והמדות יש צד התדמות ביניהם, אבל בשכל האדם אין להמולידים שום צד התדמות [וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם ששלח אברהם ליקח זיווג ליצחק ממשפחתו אף שהיו עוע"ז, היינו משום שע"ז הוא חטא בשכל ואין זה עושה רושם בהנולדים, וכבר הזכרנו זה] וכתיב ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ע"כ לא הזכיר בעשי' שהוא ע"י איש משרי המלך הפרתמים אלא הלבוש והסוס:

101

ק״בואפי' לפי מחשבת אחשורוש וכן הי' האמת שהמן על עצמו כוונתו, היינו שחושב א"ע לשלם בכל ג' אלה, ואליו יאתה יקר ג' אלה לא חרה אפו על הלבוש והסוס, כי בתרגום שכתב אחשורוש על המן שמזרע המלוכה הוא, וא"כ חשב ששתי שלימיות כנגד גוף ונפש יש לו יותר ממנו, כי אחשורוש לא הי' מזרע המלוכה, אבל שלימת השכל יש בו ביותר, וע"כ זכה למלוך, אבל המן חשב שגם שלימיות השכל יש בו ביותר וא"כ אך לו המלוכה, ע"כ שוב לא הזכיר הכתר כלל, ומ"מ אחשורוש החזיק אותו למורד, וזה הצעד הראשון של המן שצעד בעצמו למלך בלהות:

102

ק״גשנת תרע"ז. אור לארבעה עשר.

103

ק״דהכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך, ובמדרש פרשת תרומה כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך הכסף נתון לך אמר הקב"ה כך אתם מוכרים שלי על שלי וכו' חייך מה שאמרת הכסף נתון לך וגו' כך ביום ההא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן, משמע מדהביא מקרא זה שזה הי' סיבה מהשמים שיחזיר לו הכסף למען יבוא אח"כ לידי אסתר דאם הי' בא לאוצר המלך לא הי' בא ליד אסתר לעולם, ואיתא במדרשים שהפרישו מרדכי ואסתר את רכוש המן לבנין בית שני, והנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שהמן היתה כל כוונתו להפר בנין הבית, וזה עצמו הי' סיבה לבנין הבית, ואתיא כי הא שפירש הרה"ק הר"ב מפרשיסחא זצללה"ה בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שהפי' הוא דממחשבות אלו עצמם נסתעף קיום עצת ה', דבלא"ה אין זה רבותא שהשי"ת גובר על מחשבות בני איש:

104

ק״הובתנחומא פ' תרומא בהא דזהב וכסף ונחושת מקביל לשלש מלכיות הראשונות איתא כסף כנגד מלכות מדי דכתיב ועשרת אלפים ככר כסף, ולפי"ז הנני מבין דהא דאמר אחשורוש הכסף נתון לך, היינו שמסר בידו כח מלכות מדי, ולפי"ז מובן שזה הי' אתחלתא דגאולה, דאח"כ שבית המן ניתן לאסתר גם כח זה הי' בכלל וא"כ שוב לא היתה למלכות מדי שליטה על ישראל אלא ישראל היו תחת מרדכי ואסתר, וגם בלא"ה נמי מאחר שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך א"כ מסרם ברשות המן והרשות ניתנה אח"כ למרדכי ואסתר, א"כ נעשו כל ישראל תחת רשות מרדכי ואסתר, ובזה יש לפרש הכתוב שאמר אחשורוש לאסתר ולמרדכי תשובה על שאלתם ובקשתם להשיב את הספרים מחשבת המן, הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם וגו', ולכאורה בלתי מובן מה שייכות יש להא דבית המן נתתי לאסתר בכאן, והי' לו להשיב בקיצור כתבו על היהודים כטוב בעיניכם וגו', אך לפי דברינו יובן על נכון, שמאחר שבית המן נתתי לאסתר, א"כ היהודים מעתה הם ברשות שלכם ע"כ כתבו על היהודים כטוב בעיניכם:

105

ק״ובש"ס מגילה ת"ר מ"ח נביאים וכו' ולא פחתו ולא הותירו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה, מאי דריש אמ"ר חייא בר אבין א"ר יב"ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש, ופירש"י מעבדות לחירות ביצי"מ אמרו שירה על הים, ויש להבין שעל הים הי' ממות לחיים שעברו בתוך הים ולא נטבעו בתיכו, ויש לומר עפ"מ שהגדני במק"א שלהצלת ישראל לא נצרך לירד לים, וכל מה שהתקרבו וחנו בין מגדול ובין הים הי' למשוך את פרעה וחילו לטבעם בים, א"כ הכל נגרר אחר היציאה מעבדות לחירות, אך לולא דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש מעבדות לחירות אמרו שירה, עפ"מ שאיתא במדרשים שישראל קראו את ההלל במצרים על הפסח, וזהו שההלל נקרא הלל המצרי, ובמד"ר סוף פרשה י"ז והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח עיי"ש, ובפרשה י"ח והם קוראים את ההלל, וכן משמע בש"ס פסחים (קי"ז.) אפשר ישראל שחטו פסחיהן ונטלו את לולביהם ולא אמרו שירה, ופרשב"ם שחטו את פסחיהם מיציאת מצרים ועד דוד, משמע שגם בפסח ראשון במצרים אמרו הלל, ואולי רש"י רצה לפרש אליבא דכ"ע, אפי' למ"ד דהלל נאמר בדור אחר, ומ"מ משמע מכאן שנס פורים נחשב יותר מנס יצי"מ וקי"ם, שהרי עשו קו"ח משם לכאן, ויש לומר שבאשר הי' הנס נגד עמלק שכחו גדול מאד, ומעין לעתיד שימחה זכר עמלק, וכמו שאז תהיה הגאולה משעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה, ויש לומר שמטעם זה כל המועדות בטלין לעת"ל חוץ מפורים:

106

ק״זוהנה אמרו ז"ל קרייתא זו הילולא, ויש להבין איך קורין המגילה בלילה והרי אין אומרים הלל בלילה, ויש לומר דהנה מה שאין אומרים הלל בלילה לבד מליל פסח, יש לומר הטעם כי הלל הוא התגלות שמחת ורגש הנפש, וכמ"ש הרמב"ן שהוא מכלל שמחת יו"ט שהוא התגלות הנעלם כמו שהגדנו בזה במק"א, ובלילה שהוא זמן השבת כל דבר לשורשו, וזהו ענין בחי' השינה שבגשמיות שהדם מתקבץ ללב, וכן הוא ברוחניות בחי' התעלמות, ע"כ אין זמן קריאת הלל בלילה, אך ליל פסח שאז הי' היפוך בחי' התעלמות כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם מלך מה"מ וגאלם, וע"כ הי' אז הלילה כיום יאיר, וכן נשאר רשומא לדורות, ע"כ אומרים הלל בליל פסח, וע"כ לעת"ל נמי כתיב השיר יהי' לכם כליל התקדש חג, משמע שאז יהי' השיר נמי בלילה, וע"כ ליל פורים שקו"ח מיציאת מצרים ממיתה לחיים לא כ"ש, והוא מעין לעתיד כנ"ל ע"כ שייך קרייתא גם בלילה:

107

ק״חויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, אמר רבא בתחלה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן, ולבסוף בכל היהודים, ויש להבין למה לא חשב תיכף לשלוח יד בכל היהודים, ונראה דהא לחשוב להשמיד את כל היהודים ולבטל את כל זכות ישראל מהאבות ואילך עד אז לא הספיקה לזה רשעת המן התמידית, ורשע הי' אבל לא שוטה גמור, אלא יובן עפ"מ שכתב הרמב"ן שכל חי' רעה שטרפה את האדם נעשית רעה עוד יותר, וכמ"ש וילמד לטרף טרף אדם אכל עכ"ד, ובודאי הטעם מפני שנשתאבו בה כחות רעות מה שלא הי' בה מקודם לכן, ואולי מטעם זה הוא מן הנסקלין כי אין בה בחי' חכמה ודעת שתענש או שתקבל שכר, גם לא להעניש את בעליו שאפי' שור המדבר שהוא הפקר נמי נסקל, וכמ"ש הרמב"ן בפ' נח אלא שכתב שם שגזירת מלך הוא, ולפי דרכינו מצינו בו טעם, והנה בודאי אם ביתר בע"ח כן באדם ההורג לא כ"ש שהוא מעותד ביותר להשתאב בו כחות חיצונים ע"י החטא, שכחות חיצונים מהדרים ביותר אחר האדם להשתאב בו כידוע, ובזוה"ק (קס"ג:) חייבא לא אתתקף עד דקטיל בר נש כדין אתתקיף ואתגבר בחילי', ובודאי הוא מטעמא דאמרן, והנה ידוע דבגוי מחשבה כמעשה וע"כ כשעלה על דעת המן לשלוח יד במרדכי לבדו נחשב לו כאילו עשה, ונשתאבו בו כחות רעות עוד יותר, והם הסיתוהו עוד לשלוח יד בעם מרדכי ומנו רבנן, ושוב נחשב כאילו עשה ונשתאבו בו כחות רעות עוד יותר ויותר עד שחשכו עיניו ונתטפש מאד ונדמה לו שיהי' לאל ידו ח"ו להשמיד את כל היהודים:

108

ק״טומכאן לימוד לכל איש הבא לטהר שבל יפלא בעיניו שאף שהוסיף להרשיע והוא עומד על פי פחת, אל יתיאש לומר איך אפשר שאגיע למעלות רמות שקו"ח למדה טובה מרובה שחישב לעשות מצוה שנחשב לו כאילו כבר עשה, ואמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, וע"כ כשגמר בלבו להיטב מעשיו תיכף נשתאבו בו כחות קדושות המסייעים אותו לרצון עוד יותר, ונשתאבה בו קדושה עוד יותר, אך כ"ז כשבאמת גמור חושב להיטב מעשיו כי לא לפניו חנף יבוא, ומ"מ כשמגיע לכלל מעשה שהתחיל להטיב מעשיו אף שעדיין הגמר שבלבו איננו עד דכדוכה של נפש, מ"מ איננה מוציא מיד מעשה, ונשתאבו בו כחות קדושות וכו' כנ"ל, מה גם בפורים שהוא זמן קבלה מחדש כאמרם ז"ל הדר קבלוהו בימי אחשורוש, ונראה מהא דימי הפורים לא יבטלו לעתיד, שענין פורים איננו זכר על העבר לבד אלא שבכל פורים הוא כאילו היום נעשה הנס, וכן הקבלה הוא ממש מחדש, ישמע חכם ויוסיף לקח:

109

ק״יליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, א"ר יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור, שמחה זו יו"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך, ששון זה מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך, ויקר אלו תפילין וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש, וברש"י שעל כל אלה גזר המן, ויש להבין מ"ש אלו ארבעה דווקא, ונראה לפרש דהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, וכבר פרשנו דמפוזר הוא בין אדם לחבירו שמפוזרין לכל רוח הן בגוף והן בנפש, מפורד הוא הלב מהמוח והיינו שאין הלב נשמע להשכל ואין השכל משכיל את הלב, ודוגמתו הפירוד בין העליונים לתחתונים, אך באמת זה עצמו הוא מדת עשו, ובמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, וכל הפוסל במומו פוסל, ואם נמצא כזה בישראל לאו מנייהו הוא אלא כחו של עשו אשם בכל זה, ועמלק הוא תמצית הרע של עשו והוא קוצץ בן קוצץ, ולעומת שתי אלה אמרו ז"ל שאין ה' שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אין השם שלם לעומת מפורד, ואין הכסא שלם לעומת מפוזר והבן:

110

קי״אוהנה תורה שהיא מעולם העליון וניתנה לישראל לעולם התחתון והיא חיבור בין עליונים לתחתונים ממעלה למטה, שמחת יו"ט היא חיבור הנפש למעלה ברגש השמחה של יו"ט והלל, והיא ממטה למעלה, ושני אלה בישראל הם היפוך מפורד משני צדדים, ממעלה למטה, וממטה למעלה:

111

קי״בששון זה מילה, בפשיטות היא חותם ברית קודש המאחד את כל ישראל תחת חותם אחד, אך עוד לאלוק מילין עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם יש דבר זר בתוך האגוד מקלקל את כל האגוד וכבר הזכרתיו באריכות כמה פעמים ואין מהצורך עוד לכופלו, והנה ידוע שהערלה היא חלק זוהמת הנחש בגוף האדם, והוא פסולת הגוף, וטומאת הערלה הגדולה מכל הטומאות היא היא המושכת את לב האדם להפרד איש מעל אחיו, כי היא כמו דבר זר בתוך האגוד המקלקל את כל האגוד, ובהסרת הערלה הוא סילוק המונע והמקלקל אגודת ישראל:

112

קי״גוכן יש לומר נמי בהא דאמרו ז"ל ויקר אלו תפילין וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש, והדברים צריכין פירוש, כי בפשיטות אינו מובן מה ראי' היא זו שיקר אלו תפילין, כי ויקר פירושו כבוד ולא מורא, אך יש לומר דידוע שכחות חיצונים רודפים להשתאב בגוף האדם, ותפילין שבראש מטילין אימה ופחד על כחות החיצונים ומתרחקים, וזהו פירושו של וראי כל עמי הארץ וגו', דהיינו כחות החיצונים, ובאמת שכמו שהם ברוחניות כן שונאי ישראל בגשמיות, שבזוה"ק שדוגמת מלאכי חבלה לעילא כן הגוים שונאי ישראל לתתא, וכשנחלשו אלו נחלשו אלו, כמאמר הכתוב יפקוד ה' על צבא מרום במרום [ואח"כ] על מלכי האדמה באדמה, והנה מובן שפחד התפילין על כחות החיצונים אינו יראת העונש אלא יראת הכבוד, ע"כ שפיר הביא מקרא זה לראי' שיקר שהוא לשון פאר וכבוד הוא התפילין שבראש:

113

קי״דוהנה מניעת התאחדות ישראל בנפש הוא מפאת כחות החיצונים, וכמו שאיתא בספה"ק פי' שנאת חנם שהסט"א נקרא חנם, והיינו שנאה הבאה מכח הסט"א שנדחקין לתוך כלל ישראל ונקראה חנם, וע"כ מחמת תפילין של ראש המרחיקין כחות החיצונים מתוך כלל ישראל מסלק השנאת חנם, ואתיא נמי כהא שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדבר זה מקלקל את כל האגוד, וע"כ כשהתפילין מבריחין את כח החיצונים, שוב מתאחדין ומתאגדין כל ישראל כאיש אחד חבירים, וענין אחד הוא עם מילה, אלא שזה בגוף וזה בנפש, ושתי אלה הם היפוך מפוזר שפירושו איש מאחיו הן בגוף והן בנפש כנ"ל:

114

קי״הולפי האמור מובן מ"ש דעל ארבעה אלה גזר המן, שארבעה אלה בישראל הם היפוך מפוזר ומפורד שהוא ענינו של המן זרע עמלק קוצץ בן קוצץ כנ"ל, וע"כ עם מפלת המן היתה ליהודים אורה זו תורה ושמחה זו יו"ט היפוך מפורד, וששון זה מילה ויקר אלו תפילין שבראש היפוך מפוזר:

115

קי״וויש להוסיף ולומר עוד, דלכאורה למה שנה הסדר, דמאחר שארבעה אלה מקבילים לעומת מפוזר ומפורד, הו"ל להקדים ששון ויקר שהם מקבילים לעומת מפוזר, ואח"כ אורה ושמחה המקבילות לעומת מפורד, אך י"ל דהנה הקלקול מתחיל לעולם במפוזר דמחמת שאין אחדות למטה גורם פירוד בין עולם התחתון לעליון כבמדרש משל הבונה פלטין ע"ג ספינות מקושרות זו לזו כ"ז שהם מקושרות הפלטין שעל גביהן קיים נפתחו הקשרים ונתפרדו הספינות אין הפלטין שע"ג קיים, וזהו שכתב ויהי בישורון מלך "אימתי" בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, שבזמן שאין אחדות ביניהם כביכול אין מלכותו נקראת עליהם, אך בפורים שחזרו ונתקנו ע"י ישועה מעולם העליון שניתנו לישראל חיים חדשים, כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב, והחיים שהי' להם מכבר אבדו אלא שניתנו להם חיים מחדש וכקטן שנולד דמי, ובמדרש פ' אמור תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק אלו דור של מרדכי ואסתר שהי' נטוין למיתה והקב"ה ברא אותן ברי' חדשה, וע"כ אף מ"ש נקהלו היהודים וגו' לא מהם היתה שהם היו נטוין למיתה ולא הי' בכחם להקהל, וע"כ לא מצינו להם לשון קהילה וכינוס מעצמם מקודם אף כשיצאו אגרות הראשונות, אלא שאסתר שלחה למרדכי לך כנוס את כל היהודים, היינו שכחו של מרדכי יכניס אותם, אבל הם מעצמם לא הי' בכחם, אלא אחר שיצאו אגרות אחרונות שניתן להם חיים חדשים אז התחיל בהם תקופה חדשה והקהלו, א"כ הרי חיבור העליונים ותחתונים ברישא היפוך מפורד, ואת"כ חיבור בין איש לרעהו היפוך מפוזר:

116

קי״זויש לומר עוד דלעומת שתי אלה הם בפורים שתי מצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, משלוח מנות איש לרעהו הוא היפוך מפוזר ומתנות לאביונים היפוך מפורד, שידוע מענין מצות צדקה הגורמת השפעה לעומתה מעולם העליון לתחתון, וזה עושה חיבור היפוך מפורד, אך זה הי' ע"י ישראל בעצמם שהם המציאו שתי מצות אלה ואח"כ קיימו עליהם ב"ד של מעלה, ע"כ נכתבו כסדר, בין איש לרעהו שהוא מצות משלוח מנות היפוך מפוזר, וא"כ מתנות לאביונים היפוך מפורד:

117

קי״חותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל, והדברים מתמיהים וכי חשבה אסתר שמחמת חוסר בגדים הולך מרדכי קרוע בגדים ובלבוש שק, ועוד דכתיב ותבאנה נערות אסתר ויגידו לה, ובודאי הגידו לפני' כל הענין שמרדכי הולך וצועק זעקה גדולה ומרה, ובש"ס מה אמר גבר המן מאחשורוש או גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה, וא"כ הרי ידעה שעת צרה היא ליעקב, ומה זה ששלחה לו בגדים, ובפשיטות יש מקום לומר שבאשר אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, והיא רצתה להמתיק סוד, ע"כ שלחה לו בגדים בכדי שיהי' ביכולתו לבוא אלי', אך לפי"ז יש להבין למה באמת לא קיבל, ועוד למה מתחילה לא הלך אלי' להמתיק סוד קודם שקרע את בגדיו, וכבר דברנו בזה, ויש לומר עיד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבש"ס מגילה מ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה, והגיד הטעם בזה דהנה בתנדב"א שמנין מ"ח נביאים מקבילים למ"ח ערי הלוים, ביאור הדברים כמו רוצח שאבד חיותו משיג חיים באמצעות ערי הלוים, ומ"מ כשיצא משם כרגע אבד חיותו וגואל הדם מותר להורגו, והטעם מפני שאין חיותו מחמת עצמו אלא מפאת זולתו, ע"כ אין לו קיום אלא בשעת מעשה, וכדוגמא זו הנביאים שהתנבאו לישראל אף שבשעת הנבואה התעוררו ישראל מאד לקול הנבואה, מ"מ לא הי' להתעוררות קיום באשר לא הי' מחמת עצמם, ומטעם זה עצמו לא נשאר מהם מצוה קבועה לדורות חוץ ממקרא מגילה שהסרת טבעת החזירתם למוטב יותר מכל הנביאים כבש"ס שם, והיינו שע"י הסרת טבעת התעוררו בכח עצמותם, ע"כ נשאר מזה לקיים מצוה לדורות וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וגו', וזה עצמו הי' נצחון נגד עשו וזרעו שבתנדב"א שכ"ז שיצחק הי' קיים החזיקו במצות מילה כיון שמת הפרו ברית, אבל ישראל החזיקו וכו', כי עשו אפי' מעט טוב שהי' בו לא הי' מחמת עצמו ע"כ לא הי' לו קיום, וישראל הם בעצמותם טוב ע"כ להם קיום, עכת"ד:

118

קי״טולפי האמור יש לומר דאסתר בשמעה מזעקת מרדכי הבינה שישראל אבדו חייתם ושצריכין להמשיך להם חיים חדשים ממקום הנעלם והנסתר מקום שאין ידי עשו שולטות, וכמו רוצח שחטא בחיים ואבד חיותו שמשיג חיים חדשים באמצעות ערי לוים, ע"כ שלחה לו בגדים שהוא רמז להסתיר הדברים כדי שיהי' ביכולת להמשיך מעולם הנסתר, אך מרדכי לא קיבל כי זה יהי' מפאת מרדכי ואסתר ולא מפאת ישראל בעצמם, ולעמוד נגד זרע עשו צריכין דווקא שיהי' מחמת ישראל עצמם ושיהי' לו קיום כנ"ל, ע"כ נדרש שיהי' דוקא בהתגלות כנ"ל שהסרת טבעת החזירם למיטב שיתעוררו ישראל בכח עצמותם ע"י סיבובו ברחובות העיר ובזעקותיו ויתגלה עצם ישראל, ואז רק אז יהי' בכחם למשוך חיים חדשים שיהי' להם קיום ולעמוד נגד זרע עשו:

119

ק״כובבוקר "אמור" למלך ויתלו את מרדכי עליו, ויש לדקדק שלא כתיב תבקש או תשאל מהמלך אלא "אמור" למלך דהוא לשון ציווי, וכן לקמן והמן בא אל בית המלך החיצונה "לאמור" למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו, ומשמע שהמן הי' אז במעלה גבוה על המלך, וכמו שאמרו ז"ל שעשה לו בימה למעלה מבימתו, וכמו שאמרו ז"ל ויזעק זעקה גדולה ומרה, מה אמר, גבר המן על אחשורוש:

120

קכ״אומכאן כל איש משכיל ישים אל לבו, היות בית המן ניתן לאסתר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובכל פורים מתעורר רשימו מזה, ואז בכח כל איש ישראל לאמור למלך מה"מ הקב"ה [דרך אמירה וציווי כענין הצדיקים גוזרים על הקב"ה והוא עושה] לתלות את המן ולמחות את שמו מתוך לבו של עצמו עכ"פ, אך האמירה צריכה להיות לא מהשפה ולחוץ אלא בכל אות נפשו, ובאותו חשק ורצון נמרץ שהי' אז להמן לתלות את מרדכי, ואז בודאי אמירתו יעשה פירות, וזהו שאמרו חסידי קדמאי שבפורים יכול כל איש להושע ולהתברר:

121

קכ״בשושן פורים

122

קכ״גענין המוקפין שעושין פורים בט"ו כמו שושן, אף שלדידהו הי' יום הנייח בי"ד, ולא נכפל אצלם הנס של המלחמה, יש לומר דהנה כתיב וישמע הכנעני מלך ערד שאמרו ז"ל שהוא עמלק ומה שמועה שמע ובא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, והענין יש לפרש כי עמלק נקרא קוצץ בן קוצץ, וכבר פרשנו שהוא תמצית הרע של עשו שעליו איתא במדרש שיצא מפוזר ומפורד כאדרת, שפירושו של מפוזר הוא בין איש לזולתו, ומפורד הוא בין הלב והמוח שדוגמתו הוא בין עולם עליון לתחתון, וזהו שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, כי כל הפוסל במומו פוסל, והיפוך מזה הי' אהרן הכהן, רודף שלום בין איש לרעהו היפוך מפוזר, וגם חיבר העליונים ותחתונים היפוך מפורד, ולעומת שתי אלה היו ענני כבוד בזכותו, כי ענני כבוד היו מקיפין את ישראל מכל צד ועשאו אותם חברים היפוך מפוזר, כי ענני כבוד הי' מצרפן, וגם באשר היו נמי ענני כבוד מכסים עליהם מלמעלה כבמדרש שלא יכם שרב ושמש, והי' מקיף על המוח והלב יחד, הי' פעולתו לאחד את המוח והלב, ולעומתו הי' מחבר עולם עליון והתחתון היפוך מפורד, וע"כ כשהי' אהרן קיים שבזכותו היו הענני כבוד, היתה קליפת עמלק שהוא מפוזר ומפורד מסולק לגמרי ולא הי' לו שום מקום לשלוט על ישראל, אך מאחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חשב עמלק להתפשט בכחו על ישראל להכניס בהם קליפת מפוזר ומפורד כדי שיהי' ביכולתו להלחם עמהם, אך ישראל נדרו נדר היינו שאחזו בשער הנון נטריקון נדר נ' דר, ובכח משרע"ה שכולם חזרו בזכות משה, גברו על עמלק והחרימו אותו, ומדה זו נוהגת בכל דור שעמלק עומד ומצפה אולי ימצא חטא בישראל שבאמצעותו יהי' ביכולתו להכניס בישראל שתי אלה מפוזר ומפורד כדי שעי"ז יתגבר עליהם ח"ו, וע"ז מלחמה לה' בעמלק מדור דור עד שימחה זרעו של עמלק ב"ב:

123

קכ״דוהנה ישראל בימי המן הי' בידם שני חטאים שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש לומר ששתי אלה מקבילים לענין מפוזר ומפורד, השתחואה לצלם הפרידתם משורשם בעליונים שהיא ענין מפורד, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל שחשב שהגיע שבעין שנין ולא אפרקו תו לא מפרקו, והי' נראה כאלו הסכימו עמו שלא יתפרקו אלא יהיו מפוזרים בגוים ח"ו, הנה הוא ענין מפוזר, ועוד יש לומר היות ידוע שהסעודה נעשתה למשכם בחטא התאוה, וכבר אמרנו במק"א שחטא התאוה עצמה היא גורמת פיזור איש מרעהו שכל אחד הולך אחר תאות נפשו למלאותה ודבר אין לו לזולתו, והוא היפוך היות כולם כאיש אחד, ומרגיש ענין חבירו, וע"כ מחמת שני חטאים אלה התפשט כח עמלק מפוזר ומפורד לשלוט על ישראל, ובזה מצא המן מקום להלשין על ישראל שהם מפוזר ומפורד:

124

קכ״הולפי האמור יובן מה שבשושן הרגו באויביהם בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו, כי בשושן היו בידם שני חטאים הנ"ל שגרם מפוזר ומפורד, וע"כ כשעשו תשובה הגדולה ונהפוך היא אשר ישלטו היהודים המה באויביהם, ובודאי עשו תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, הרגו באויביהם שני ימים לעומתם שזכו להיות היפוך שתי אלה מפוזר ומפורד, אך שאר היהודים אשר בכל מדינות המלך שהם לא נהנו מסעודתו של אותו רשע ולא הי' בידם אלא חטא שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר שהוא מפורד כנ"ל, וכשנהפוך הוא זכו להיות היפוך מפורד אבל להיות היפוך מפוזר לא זכו, ע"כ הרגו באויביהם רק יום אחד, והנה הלבנה נפרצת לעתים ונבנית לעתים, והיינו משום קטרוג הלבנה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, וכבר אמרנו שזה גרם לדורות העדר אהבת ודיבוק חברים, וע"כ לעתיד שיהי' אור הלבנה כמו קודם מעוטה יתאחדו כל ישראל כאיש אחד היפוך מפוזר, והלבנה תקבל תמיד את אור החמה במלואה, ולעומתה יהיו תמיד דביקים באביהם שבשמים תחתונים בעליונים מוח ולב, והוא הברית חדשה שלא תופר היפוך מפורד, וע"ז מרמז סיהרא באשלימותא, היפוך מפוזר והיפוך מפורד, וע"כ בשושן שזכו להיפוך מפוזר והיפוך מפורד היו"ט שלהם בעת סיהרא באשלימותא, משא"כ שאר היהודים שלא זכו רק להיפוך ממפורד כנ"ל ולא להיפוך ממפוזר ע"כ היו"ט שלהם בי"ד בעוד הסיהרא איננה כ"כ באשלימותא:

125

קכ״וולפי האמור יש לומר דמוקפין שיש להם מעלה זו שהחומה מצרפן, והיינו שקדושת החומה שמימי יהושע עדיין מרחפת עליהן ומצרפן וכשנתוסף להם מה שהשיגו המעלה היפוך מחטא השתחואה לצלם שהוא מפורד, הרי יש בידם שתי מעלות היפוך מפוזר מצד החומה, והיפוך מפורד משום שנהפוך ענין החטא, ע"כ הם בדרגא חדא עם שושן ויש להם היו"ט נמי בזמן סיהרא באשלימותא:

126

קכ״זשנת תרע"ח

127

קכ״חיש להתבונן על המנהג לאחר הסעודה עד סוף היום, והרמ"א לא הזהיר אלא שתהא רוב הסעודה ביום, ולמה לא נימא בזה זריזים מקדימין למצוות, ובכתוב נזכר לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, הרי שהקדים המשתה ושמחה למשלוח מנות ומתנות לאביונים, ובזה י"ל שחוששין שמא מחמת שכרות ישכח את אינך מצוות, מ"מ אחר שקיים אינך מצוות הי' צריכין לזרז בקיום מצוות הסעודה לקיים מצוות זריזין, מה שאין המנהג כן:

128

קכ״טונראה דהנה כבר אמרנו במק"א דענין סעודת מצוה בכל מקום היא מעין מה שאמרו ז"ל שעושין סעודה לגמרה של תורה, והיינו דזה שעושין סעודה לגמרה של תורה דדייק לה מהא דשהמע"ה שעשה סעודה אחר השיגו החכמה, והטעם י"ל דאורות העליונים באשר הם גבוהים ומרוממים מן האדם אינם מתקיימים כ"כ בנקל אצל האדם, וכמ"ש בתורה התעיף עיניך בו ואיננו, וחכז"ל המשילו לצפור דרור שאינה מתאחדת כ"כ עם האדם, ע"כ במעט היסח הדעת מסתלק מן האדם, ע"כ צריכין לעשות חיזוק שיתקיים, והוא ענין הסעודה, וכמו להיפוך להבדיל בלה"ר שפירש"י לא תלך רכיל בעמך, שהי' משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חיזוק שדבריו מקויימים וכו' משם נשמע לכאן שענין הסעודה היא לעשות קיום וחיזוק למה שמשיגים מדברים העליונים שאינם מתקיימים כ"כ בנקל אצל האדם, וזהו שעושין סעודה לגמרה של תורה, וכמו שלמה המע"ה בהשגת החכמה, שהם אינם מתאחדים כ"כ עם האדם ונזקקין לחיזוק, וזהו הענין בכל מה שזוכין מדברים העליונים, ועושין סעודה לקיום אצל האדם ולא יסתלקו כ"כ מהרה:

129

ק״לוהנה בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ולשון זה לא מצינו בשום מקום אלא ושמחת, ושמחתם, אבל לעשות אותם ימי משתה ושמחה לא מצינו, ויש לפרש דאימים קאי, לעשות את הימים שיהיו ימי משתה ושמחה, והיינו להכין את הלב לקבל את אורות הגדולים שמאירים בפורים ע"י המצוות, קריאת המגילה שהיא ענין התגלות דברים גדולים ונעלמים, וכן י"ל באינך מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים כמבואר בחכמי האמת ז"ל, ובזה עושים את הימים ימי משתה ושמחה היינו שנזקקים לעשות קיום לדברים האלו כנ"ל:

130

קל״אוי"ל שע"י המצוות שופע כל היום הארות גדולות, ולאו דווקא בעת עשיית המצוות וקריאת המגילה, אלא שהמצות פותחים את שערי צדק והשער לא יסגר עד הערב, וע"כ אנו אומרים על הנסים כל היום:

131

קל״בומעתה מובן טעם איחור הסעודה, כדי לעשות הקיום לכל האורות השופעים כל היום:

132

קל״גבש"ס ריש מגילה א"ד אמר רבב"ח אר"י זו דברי רע"ק סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אלא בזמנה, וברש"י ול"ג בהאי לישנא דדריש זמן זמנם זמניהם, דהא רבנן דפליגי עלי' נמי דרשו לי' אלא שהחמירו לאחר החורבן משום דמסתכלין בה, אך הרי"ף גרס לי':

133

קל״דויש ליישב קושיית רש"י באופן שכל דברי חכמים קיימין, ורש"י והרי"ף לשיטתייהו, דהנה בגוף הדבר דבזמה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה יש להבין, מאחר דאנשי כנה"ג תקנו כל אלו זמנים ורמזוהו בהמגילה, איך ב"ד של אחריהם יכולין לבטלם מפני שום טעם, ובשלמא לרש"י דהוא לאפרושי מאיסורא דחמץ בפסח ניחא, אבל לאינך פרושי שהביא הרי"ף משום מתנות לאביונים או משום דמסתכנים להעמיד דתיהם איך עקרינן תקנתא דתיקנו אנשי כנה"ג, וגדולה מזו ריש כתובות תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן, מה גם תקנתא דאכנה"ג:

134

קל״הונראה דהנה בגמ' איפלגי בהיכן רמיזא, רב שמן בר אבא אמר ר"י מזמן זמנם זמניהם, ורשב"נ מכימים אשר נחו בהם היהודים, ואף דאינו מבואר בגמ' מאי בינייהו ככל שיטת הש"ס דהיכי דאיפלגי אמוראי כה"ג מסיים הש"ס מאי בינייהו, ואם אינו מוצא קאמר משמעות דורשין איכא בינייהו, וכאן שתיק לי', ונראה שהי' כ"כ פשוט לחכמי הש"ס מה דבינייהו עד שלא הוצרכו לאומרו, דלמאן דדריש מזמן זמנם זמניהם לא יכולין שום ב"ד שלאחריהם לבטל מחמת שום טעם, אבל למאן דדריש מכימים אשר נחו בהם היהודים, יש לומר דווקא בזמן נייחא כמו אותן הימים, אבל בזמה"ז שישראל מדוכאין בדקדוקי עניות ר"ל, ויש טעם לבטל מחמת מתנות לאביונים, או בפשיטות, כשמסתכנין להעמיד דתיהם, ששוב אינם כימים שהיו אז ימי נייחא שוב יכולין לבטל, דכיון שאתה מקישן לאותן הימים שיהיו שוים, שוב הקישן לכל צד, היינו שיהיו ימי נייחא, ואם לא לא:

135

קל״וולפי האמור י"ל דבהא פליגי נמי רע"ק וחכמים, לדעת רב שמן בר אבא אמר ר"י דמפרש טעמא דמתני' משום דרשא דזמן זמנם זמניהם, ורבנן לא פליגי עלי' על עיקר זמן קדימת הקריאה, דבזה לא שייך פלוגתא, דהרי הדבר מפורסם שנה אחר שנה דכמה וכמה כפרים יש, והוא דבר דשכיח טובא, והכל יודעין כיצד נהגו אשתקד, ומאין תתחיל הפלוגתא, אלא ודאי דרבנן נמי מודו בעיקר דין הקדימה, אלא דדרשי לי' מכימים, וא"כ רב שמן בר אבא ורשב"נ בהא פליגי דלרב שמן ב"א אר"י רע"ק דריש מזמן זמנם זמניהם, וע"כ בזמה"ז נמי איתא להא תקנתא, אבל רבנן דרשו לי' מכימים ובזמה"ז בטלו לי', ורשב"נ סבר דגם רע"ק דריש מכימים, וע"כ מצי סבר גם הוא דבזמה"ז בטלו לי':

136

קל״זומעתה מיושבים דברי הרי"ף שהביא מאמר דר' יוחנן זו דברי רע"ק סתימתאה דדריש זמן זמנם זמניהם, וע"כ ס"ל דאי אפשר לבטל בזמה"ז, אבל חכמים לא דרשו אלא מכימים, וע"כ בזמה"ז בטלו לי', וכ"ז לשיטת הרי"ף שמפרש הואיל ומסתכלים בה כנ"ל, והי' קשה שאין ב"ד יכול לבטל כו' והוצרך לפרש שזהו רק לפי דרשא דכימים, אבל רש"י לשיטתי' דמפרש משום לתא דחמץ בפסח אתי עלה, וא"כ אפי' למאן דדריש לי' מזמן זמנם זמניהם נמי יכולין לבטל, וא"כ אין לגרוס בדרע"ק דדריש זמן זמנם זמניהם, דגם חכמים דרשו לי':

137

קל״חדעת בה"ג דנשים אינן יכולות להוציא אנשים דהם אינן מצוות אלא בשמיעה ולא בקריאה, ונראה ליתן טעם לזה דלכאורה אינו מובן, דמאחר שאף הן היו באותו הנס למה לא יתחייבו גם בקריאה כמו אנשים, אך י"ל דהנה נס פורים הי' בכפליים, היינו הצלת ישראל הא חדא, ולא עוד אלא שנהפוך הוא שישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכל אחד הוא נס בפ"ע, למשל אם הי' אחשורוש מבטל את אגרות הראשונות שלא יפול משערות ראש היהודים ארצה, הי' נס גמור, ממות לחיים, וכן נמי אם לא הי' מקודם גזירה על היהודים כלל, אלא מעיקרא הי' נותן רשות ליהודים להרוג את את עמלקים והרגו בהם, באופן זה שאיש לא עמד בפניהם הי' ג"כ נס גמור, ואת זה הי' מתבקש בעת הזאת כי ידוע שמקודם בנין הבית צריך למחיית עמלק, קודם המשכן הי' מלחמת יהושע, וקודם בנין בית ראשון הי' מלחמת שאול ואח"כ מלחמת דוד עד הכרית כל זכר באדום שבש"ס ב"ב שהי' עמלקים, וקודם בנין בית שני הי' מחיית עמלק בימי המן, וקודם בנין העתיד תתקיים מחיית עמלק לגמרי, וא"כ לא הי' אפשר להיות בנין בית שני בלתי שהי' מחיית עמלק מקודם, אך בעודם בגלות הי' בלתי אפשר שישראל יאזרו חיל לאחוז חרב וקשת מלחמה, ונראה שלאו דווקא בנין הבית לא הי' אפשר, אלא גם העלי' לא"י נמי לא הי' אפשר וכמ"ש בעל צרור המור דמש"ה סמיך פרשת והי' כי תבוא אל הארץ אחר פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק כי עמלק הי' מעכב ביאתן של ישראל לארץ, ובודאי כמו שהי' מעכב ביאתן לארץ בימי יהושע, כן נמי הי' מעכב ביאתן בימי עזרא, שלא היתה יכולה לצאת לפועל כי אם שתקדם מלחמת עמלק, ובעודם בגלות לא הי' אפשר להיות מלחמת עמלק, והי' זה תלוי בזה, וזה בזה, עד שלא הי' מקום לצייר בנפש איך תצא לפועל, אבל מה' היתה זאת שהמן התגרה בישראל והשיג את תאוות לבו מאחשורוש וכתב אגרות הראשונות, ואח"כ בבוא אסתר לפני המלך לא הי' לו שום עצה להעביר את הגזירה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב [ובודאי גם זה שהי' בדת פו"מ הוא נמי מאת ה' היתה זאת] ולא הי' לאחשורוש שום עצה, ובע"כ שלא בטובתו הי' מוכרח להפוך הדבר שישלטו היהודים המה בשונאיהם כמבואר בספה"ק, ויצא לפועל מלחמת עמלק ברישא ונפתח הפתח לעלי' לא"י ולבנות בהמ"ק, ומ"מ הרי בנס זה נכללו שני נסים, וי"ל שלעומתם נתקן מקרא מגילה שנכלל בה שתי מצוות, מצות קריאה ומצות שמיעה, נגד נס הצלת ישראל שהיא בלי מעשה ישראל, שהרי באם הי' חזר אחשורוש מאגרות הראשונות היו ישראל ממילא נצולים, ולא הי' צורך אלא לשמיעת הקול של אחשורוש, שנשמע פתגם המלך לבטל הגזירה, ע"כ המצוה שהיא לעומתה תקנו נמי רק בשמיעת מקרא מגילה, והקריאה היתה כמו סוכה לישב בה שהמצוה היא השמיעה לא העשי', אך לעומת נס מחיית עמלק שהי' בפועל ובמעשה נתקן נמי המצוה דוגמתה במעשה דהיינו הקריאה, שהקריאה בעצמה תהי' מצוה ולא שתהי' כמו סוכה לישב בה, ובאמת מבואר במדרש שהקריאה בעצמה עודנה היא חשובה מחיית עמלק, וע"כ הי' בדין שלא לצאת י"ח בשמיעה לבד אלא בקריאה דווקא, אבל מחמת ששומע כעונה הרי הוא כאלו קורא בעצמו:

138

קל״טוהנה דעת החינוך שנשים אינן מצוות על מחיית עמלק ולא על הזכירה כלל, וא"כ נשים שחייבות במגילה משום שהן היו באותו הנס שפירש"י שהיו באותה הגזירה להשמיד וגו' אין עליהם אלא חיוב שמיעה שנתקן עבור ההצלה כנ"ל, אבל חיוב הקריאה שנתקן משום נס של מחיית עמלק לא שייך בנשים שהם לא נצטוו בכך, ומשמע נמי שלא היו בקושרי המלחמה כלל, דנשים לאו בני מלחמה נינהו, ע"כ נשים אין בהם אלא מצות שמיעה לבד ואינה יכולה להוציא אלא נשים דוגמתה, ולגבי מצות קריאה חשובה אינה מחויבת בדבר שאינה מוציאה את אחרים י"ח:

139

ק״מבש"ס מגילה שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה כתנאי כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מ"ש במשנה תורה בספר מ"ש בנביאים דברי ר"י ר"א המודעי אומר כתב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה, ויש להבין מאחר דמן הכתוב עצמו אין הכרע, דיש לדרוש כר' יהושע, אלא דבסברא פליגי אם יש לחשוב כאן ובמשנה תורה כחדא, או כתרתי, וא"כ איך שייך לומר שמצאו מקרא כתוב בתורה, הלא גם מעיקרא ידעו מזה הכתוב אלא שדרשוהו כר' יהושע:

140

קמ״אונראה דהנה יש להתבונן בטעמו של דבר דבשלשה מקומות יש להזכיר ענין עמלק, למה דווקא בשלשה ולא סגי לי' בתורה לחוד, דתורה היא הכל, וליכא מידי בנביאי דלא רמיזא באורייתא, ולא עוד אלא שאסור להזכיר יותר משלשה כאמרם ז"ל שלישים ולא רבעים, למה יהי' עוד אסור, ודי הי' לומר שלא נצרך אבל לא שלא יהי' רשאי:

141

קמ״בונראה כי הנה ידוע ששלשה לבושי האדם הם מחשבה דיבור ומעשה, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל, מעשה הוא לבוש הגוף כי כל מעשה מתיחס לגוף הפועל במעשה, דיבור הוא לבוש הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובתרגום לרוח ממללא, מחשבה היא לבוש השכל, והם מקבילים לשלשה עולמות מעשה לעולם העשי', דיבור לעולם היצירה ששם עולם המלאכים המדברים בשיר, מחשבה לעולם הבריאה, היכל ק"ק, והם מקבילים לזיו והארה שלשלש אותיות אחרונות ובשם הוי' ב"ה כידוע, ובכולם נברא האדם לעבוד את השי"ת, מחשבה להיות בתורה, היינו להטריד שכלו בתורה, דיבור לתפילה שירות ותשבחות המתיחס לנפש כמ"ש ואשפכה את נפשי לפני ה', מעשה למצוות מעשיות, ואת זה לעומת זה הוא שליטת עמלק מבלבל את המחשבה, ומאטם את הלב מן התפילה ומפיל עצלות מלעשות מצוות מעשיות, אדרבה מכניס הרהורים רעים במחשבת האדם ומושך לפגם הדיבור לה"ר ורכילות ונבלות הפה ולמעשים בלתי ראויים:

142

קמ״גומ"מ אין שליטת עמלק אלא על לבושי הנפש שזה נחשב חיצוניות כמו לבוש שהוא חיצונית האדם, אבל על הנפש בעצמותה אין לעמלק שליטה, וכמו מאז שלא הי' לו שליטה אלא על פליטי הענן, וכן בהעולמות עד עולם הבריאה ועד בכלל יש עוד מציאות לחלקי הרע אלא ששם רובו טוב ומיעוטו רע, ואף גם זאת רק בחיצונית העולמות, אבל משם ולמעלה אין שום מציאות לחלקי הרע וכמ"ש לא יגורך רע, וע"כ לעומתם למטה יש לעמלק שליטה רק בשלשה לבושי הנפש אבל לא בעצם הנפש:

143

קמ״דונראה דלעומת שלשה אלה שיש לעמלק שליטה בהם שהם מחשבה דיבור ומעשה, נצטוינו בשלשה מצוות בענין עמלק, לא תשכח בלב דהיינו מחשבה, זכור בפה דהוא דיבור, מחיית עמלק בפועל במעשה, וי"ל דכנגדם יש שלש מצוות בפורים, קריאת המגילה נכללו בה שתי מצוות, קריאה ושמיעה, כמו שהגדנו במאמר הקדום באריכות, ואין מהצורך לכפול הדברים, והנה שמיעה היא במחשבה וקריאה בדיבור, ואח"כ בעשי' הסעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ונראה עוד ששלש מצוות שבעשי' הם לעומת שלשה לשונות שבאגרות של המן להשמיד להרוג ולאבד, אנשים, ונשים, וטף, אשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ויש להקביל אלו לעומת אלו, ואין להאריך, ישמע חכם ויוסיף לקח:

144

קמ״הולפי האמור יובן הא דכתבתי לך שלישים ולא רבעים, להורות שאין לעמלק שליטה אלא בשלשה הנ"ל מקביל לשלשה עולמות, וע"כ נזכרה מחיית עמלק בתורה נביאים וכתובים, תורה היא בשכל ובמחשבה, וידוע מהאריז"ל דתורה דילן היא בבריאה, נביאים הוא בדיבור כמו שפירש"י בפרשת וארא שנביא מגזרת ניב שפתים, עיי"ש, כתובים היא נגד המעשה ששם של דבר הוא מהותו, ושם כתובים שהוא כתוב בספר בפועל ובמעשה, והנה בתנחומא שבהזכרת מחיית עמלק אנו מוחין את שמו, וע"כ במה שנכתב בתורה בנביאים ובכתיבים ואנו קורין את הפרשה בתורה ומפטירין בנביא, וקורין את המגילה בכתובים אנו מוחין את שמו משלשה הנ"ל ומשלשה עולמות, וע"כ יובן הא דכתבתי לך שלישים ולא רבעים, שאם הי' רביעים הי' מורה שיש לעמלק ח"ו שליטה גם בעולם האצילות ובעצם הנפש שצריכין למחותו משם, והי' פגם וזלזול ח"ו, ואין הדבר כן כי לא יגורך רע:

145

קמ״וולפי האמור יש לפרש הא שמצאו מקרא כתוב בתורה, היינו שבירושלמי איתא הלשון האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו מקרא כתוב בתורה, משמע הלשון דגם מקודם היו יודעין מזה הכתוב אלא שעד כה לא היו עיניהם מאירים לראות מה שראו אח"כ, והיינו דהנה כתיב כתוב זאת וגו' ולא סגי לי' למסור זה בע"פ, או לכה"פ שיהי' שוה לכל תורה הכתובה, אלמא שיש בענין עמלק תוספת חיוב כתיבה על כתיבת ספר התורה, מזה הבינו שנדרש שיהי' בפועל כנ"ל והיינו שיהי' מוזכר בכתובים שזהו בפועל ביותר כנ"ל לעומת המעשה, ומטעם הנ"ל למחות את שמו משלשה עולמות, ומחמת זה עצמו מובן שכאן ובמשנה תורה נחשב כאחד, שהרי שניהם הם בעולם הבריאה כנ"ל בשם האריז"ל:

146

קמ״זבש"ס מגילה ריב"ל פתח להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם, ומי חדי וכו' אמר ר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש, וברש"י וכשנתחייבו כלי' בימי המן היו אויביהן שמחין להם, ואינו מובן מה נ"מ הוא זה לענין המגילה עד שלקחו זה לפתיחה, וי"ל שמאהבת ה' לעמו ישראל שיתף שמו בצרתן, היינו שעם העונש יש נמי חילול ה' ובזה נססתם פי המקטריגים, שאינם יכולין לקטרג ולומר שיהי' שם שמים מתחלל ח"ו, והנה כשאויבי ישראל שמחין על צרת ישראל הם מחרפין ומגדפין, ומחמת זה עצמה הישועה מוכרחת, וא"כ מטעם זה אחרים משיש, וזה מדה המהלכת ע"פ כל הדורות השי"ת יזכינו לראות שיתגלה כבוד שמים בכל העולם כשם שראינו בחילולו בב"א:

147

קמ״חשושן פורים

148

קמ״טיש להתבונן בזה ששלשה זמנים חלוקים לענין מקרא מגילה כפרים ועיירות ומוקפין, ונראה עפ"מ שהגדנו תמול ששליטת עמלק הי' בגוף בנפש ושכל, וכאשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם נשתלמו ישראל בשלשה אלה, וע"כ תקנו לעומתם שלשה זמנים אלו, מוקפין כנגד השכל, שהשכל הוא מגדיר ומגביל את האדם שיהי' לו מעצור לרוחו, וכמ"ש עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, ובחי' השכל שבאדם הוא שם מעצור לרוח האדם, וכמ"ש בשהמע"ה ויתן ה' חכמה לשלמה כחול ובמדרש ריש חקת מה חול גדר לים כך היתה חכמה גדורה לשלמה, עיירות הוא מלשון התעוררות שהיא בנפש, כפרים הוא בגוף ובשה"ש לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים, וברש"י אמרה כנס"י רבש"ע אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהם גזל ועריות אלא כיושבי פרזות שהם בעלי אומנות ועוסקים בתורה מתוך הדחק, וברש"י עירובין (כ"א:) נצא השדה בני בגא ועובדי אדמה ועוסקים בתורה מתוך הדוחק עכ"ל, א"כ יושבי כפרים שהם בעלי עבודה מתייחסים לגוף:

149

ק״נולפי האמור מיושבת קושיית הראשונים מה ראו אכנה"ג לחלוק את קריאת המגילה לזמנים חלוקים, והתורה אמרה משפט אחד, ולהנ"ל י"ל שבזה מורים אשר כל חלק וחלק מישראל אפי' אותם שאין להם אלא העשי' לבדה נמי יש בהם שבח, ואילו היו כולם ביום אחד לא הי' נראה מעלתם בפ"ע, וזה עצמו המקרא שבשה"ש הנ"ל לכה דודי נצא השדה וגו' שם אתן את דודי לך, פירש"י שם אראך את כבודי ואת גדלי שבח בני ובנותי עכ"ל, היינו בני ובנותי שהם קטנים ועדיין אינם אלא בחי' גוף נמי יש בהם שבח:

150

קנ״אשנת תרע"ט

151

קנ״בשושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דישראל כשהרגישו את מעלתם עדיין התפעם רוחם בקרבם אם ישאר להם לאחר זמן מזה התעלות מאומה, כי אולי לעומת שבא כן ילך, אבל בראותם תכלת מרדכי ותכלת היא מראה שאינה משתנית, וזהו עיקר סימן בין תכלת של חלזון לשאר מיני צבעונין הדומין לה כבש"ס מנחות, מזה הבינו שימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים וגו' עכ"ד, ויש לבאר הדברים כי ידוע ההפרש בין ששון לשמחה, שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה ובישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום כמו המוצא מציאה שלא עלה על דעתו מקודם כענין שכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב:

152

קנ״גונראה כי צהלה היא בלי ישוב הדעת כלל עוד יותר מששון, כי המוצא מציאה הוא מכוין את דעתו להגביה עכ"פ וצהלה היא הבאה אל האדם ממילא עוד יותר מכלי כח הקיבול לשום מעצור לרוחו אלא גורם המיית קול עליזות, וזאת ידוע כי כל דבר הבא לאדם בלי הכנתו אין לו קיום כ"כ, וע"כ צהלה ושמחה היא ענין נתעלה בכפלים שהיא אור גדול הבא מבלי הכנה ואפיע"כ יש לו קיום כהוראת שמחה, וכ"ז בא להם לא מכח עצמם אלא מכח מרדכי, שכחו כח נעלם מאד, ובלי שום השתנות כמ"ש ולא קם ולא זע ממנו, אף שידע שהוא בסכנות נפשות, אעפי"כ עם שלא קם ממנו עוד נוסף שלא זע ממנו שהוא כח עצום מאד, וע"כ זכה ללבוש תכלת מראה שאינה משתנית כנ"ל:

153

קנ״דונראה להוסיף ולומר דהנה בעשו כתיב ועברתו שמרה נצח, וע"כ מרדכי שהתגבר על המן לקח ממנו מדתו זה להכניסו לקדושה, וזהו ולא קם ולא זע ממנו, ולא כתיב ולא זע מפניו כמשפט הלשון, מוכח שבא לרמז דבר נעלם שזה שלא קם ולא זע, ממנו היתה, היינו מידי המן היתה זאת לו שרווח ממנו מדה זו [וי"ל עוד שזה הי' ענין חמשה לבושי מלכות שנתלבש מרדכי כמ"ש תכלת וחור, עטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ, וארגמן, כי בהאריז"ל שאות ה' שבהמן רומז לחמש גבורות מנצפ"ך שהי' להמן, ובאשר מרדכי התגבר עליו והכניס את כל אלה להקדושה, נתהוה מזה למרדכי החמשה לבושים] וזה עצמו הי' פתח לכל ענין הנס ושישאר ממנו לדורות וידוע בדברי חכמי האמת שפורים הוא בנצח:

154

קנ״הובזה יתבאר לנו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם מלאכה לא קבילו עלייהו, שרצו שתשאר ההארה אף בימי החול שכחות הרעות ועמלק בראשם מתאמצים לשלוט בהם, עכת"ד, ולפי דרכינו יתבאר עוד, דבאם הי' יו"ט ואסור בעשיית מלאכה, הי' בהכרח נשתנה ביום חול ובהיתר מלאכה, ואין זה מעיקר הנס שהיתה הכוונה במדת נצח שלא ישתנה:

155

קנ״וונראה שזה הי' פתח לגאולה העתידה, היינו דבפשיטות הי' צריך להיות מעשה המן במלכות אדום, אלא מה' היתה זאת שנתגלגל מעשה המן במלכות שאינו של אדום, וע"כ לא הי' כח הנצח שבו כ"כ גדול ונצחו מרדכי, ושב מדה זו לכל ישראל ובכח הנצח החזיקו ישראל מעמד במלכות יון, ומזה בא נס חנוכה, וגם כל החיזוק שמתחזקים ישראל בגלות אדום עד ביאת הגואל משם הי', וזהו תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור:

156

קנ״זכתוב זאת זכרון בספר, ובש"ס מגילה כתוב זאת מ"ש בתורה זכרון מ"ש בנביאים, בספר מ"ש במגילה, ונראה עפ"מ שהגדנו כבר שעמלק הי' מקולקל הן במחשבה הן בדיבור הן במעשה, וע"כ נצרך למחות את שמו הן מתורה והן מנביאים והן מכתובים, תורה היא השכל שהיא במחשבת האדם, נביאים היא בדיבור כמ"ש ואהרן אחיך יהי' נביאך, ועי' ברש"י שם, כתובים ע"ש המעשה שהוא כתוב בקלף, וע"כ במלחמת עמלק הי' שלשה משה ואהרן וחור שתמכו בידיו, ובמכילתא אהרן בזכות הכהונה, חור בזכות המלכות, מרע"ה הוא המחשבה של ישראל, אהרן הדיבור כנ"ל ואהרן אחיך יהי' נביאך, וכן הוא ענין הכהונה ברכת כהנים, חור הוא בזכות המלכות שמתיחס לעשי' כידוע למבינים, וכתיב ודוד מנגן ביד, וכן המן הי' בו כח עמלק מקולקל במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה כמבואר בפדר"א שכן דרכן של הרשעים שמחשבין את הסוד בלבם כמ"ש ויאמר המן בלבו, דיבור ויאמר המן אל המלך, במעשה עשרת אלפים ככר כסף, וכן הפיל פור וכולם נרמזים בשלשה אותיותיו, ה' הוא בחי' דיבור, ויש רמז לזה מ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וידוע דעוה"ז נברא בה', מ' הוא מחשבה מחשבת הלב, נון פשוטה מה שמתארכת הנון מורה על עשי' סופה דכל דרגין, וע"כ לעומתו עמדו מרדכי ואסתר וישראל, מרדכי בסוד המחשבה, וזה מרדכי מרי דכי ראש לכל הבשמים שהקטורת דבר שבחשאי, אסתר בדיבור לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, וישראל בצומות וזעקתם הוא במעשה, וכן עשו אח"כ המלחמה בעשי' והכניסו עצמם בסכנות נפשות המלחמה:

157

קנ״חוי"ל שזהו ענין שלשה מצות שבפורים, קריאת מגילה וסעודה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, קריאת המגילה היא בדיבור, סעודה היא במחשבה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דחייב לבסומי בפוריא, היינו שאפי' הדעת שלו יתן עבור המצוה, ושמירת הדעת שנסתלק ע"י השכרות לא יעצור בעדו, וכל דבר שאדם נותן עבור המצוה, זוכה עבורו לאותו דבר עצמו ביתר שאת, ע"כ בעבור עד דלא ידע זוכין בעבורו למחשבה טובה ודעת שלימה, ומשלוח מנות ומתנות הוא בעשי', וכ"ז מחמת סילוק כח עמלק ממחשבה דיבור ומעשה, וכנגד סדר ג' אותיות של המן נסדרו שלש מצות אלו:

158

קנ״טיש להבין שייכות סעודת אחשורוש והריגת ושתי לנס המגילה עד שאם חיסר בקריאת המגילה גם מענין הזה ג"כ לא יצא, ובפשיטות אינו מובן דאפי' לא הי' מעשה זה כלל, אלא שהוצרך אחשורוש לאשה ונלקחה לזה אסתר, הי' יכול להיות כל ענין הנס:

159

ק״סונראה דהנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, וכפי הנימוס טבע המלכות שיהי' ענינה בהסתר ולא בהתגלות כאמרם ז"ל מאן דלא אשתעי במחוג יתחזי קמי מלכא, וסעודות אחשורוש לכל העם מקטן ועד גדול להראותם את כל גנזי המלכות הרי הוא יוצא מחק וגדר המלכות, אך כ"ז הוא מכלל הנס ויד נעלמה שהתנהגה את כל ענין זה, למען אח"כ כשחזר כל הכבוד אל היהודים כמ"ש ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכולם מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם, ובזוה"ק פחד אחשורוש לא כתיב אלא פחד מרדכי, ומרדכי יצא בלבוש מלכות וגו', ונהפוך התגלות יקר המלוכה להתגלות יקר מלכות שמים, ומזה נצמח בנין בית שני שהי' יקר האהבה עצום מאד עוד יותר מבית ראשון כבש"ס יומא (נ"ד.) שבמדבר היו ישראל ככלה בבית אבי', וע"כ כתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקודש, אבל בבית ראשון היו ככלה בבית חמי', אבל בבית שני מסיק הש"ס בלשון זה נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה פירש"י האי מעשה בבית שני הוה שלאחר שנתגרשו וחזרו חזרו לחיבתה הראשונה לתחילת חיבתן שאין גסין זב"ז עכ"ל, ומצד הסברא י"ל שישראל עדיין היו בשפלות הקומה מכח צרות הגלות, ע"כ לעומתם התגלות יקר מלכות שמים נמי לא הי' יכול להיות במעלה רוממה כי הכל תלוי במעשה התחתונים כבזוה"ק ח"ב (קפ"ד:) והי' צריך ליקח זה מצד ההיפוך היינו שנהפך התגלות מלכות האומות להתגלות מלכות שמים, וע"כ שוב היו ככלה בבית אבי' שאין גסין זב"ז, וע"כ כל הסיפור שמתחילת המגילה וכל סדר הסעודה הכל הי' לצורך ובנס:

160

קס״אבפייט לפרשת זכור תכלית שבעים נתלה על חמשים, הפירוש שבמדרש פ' נשא פרשה י"ד סי' י"א שיש שבעים פסוקים מגדל המלך את המן עד ויתלו את המן, וזהו תכלית שבעים פסוקים נתלה המן על עץ חמשים:

161

קס״בוטעם הדברים יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח עמלק הוא למטה מהשמים, וע"כ כשישראל דבקים בתורה שהיא למעלה מהשמים [וכאמרם ז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו אבל בתורה שלמעלה מהשמש יש לו, ומה שנקרא בכל מקום שמים נקרא בקהלת שמש] אינם מתייראין מעמלק, אבל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה אז ויבוא עמלק, וע"כ המצוה למחות את זכר עמלק מתחת השמים ששם משכנו, והנה כל הארץ שהיא תחת השמים נתחלקה לז' איקלימים כענין ימי בראשית, ומשם הם האומות כמספר שבעים, ע"כ המן זרע עמלק ראשית גוים הי' לו כח שבעים ולא יותר, וזהו ענין השבעים פסוקים המדברים מענין המן, אך הוא הי' רוצה להתגבר על מרדכי בכח שלמעלה מיצירת שבעת ימי בראשית, וע"כ עשה העץ גבוה חמשים אמה כמספר חמשים שערי בינה, ומשם היתה מפלתו כי למעלה משבעים אין לו מקום כלל, וע"כ נתלה על עץ חמשים:

162

קס״גשושן פורים

163

קס״דבהר"ן ריש מגילה ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנה"ג לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים, משא"כ בשאר מצות, שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהי' לכם וכו', והנה כבר דברנו בישוב קושיא זו, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

164

קס״הוהנה בש"ס חולין (צ"א.) בהא דכתיב ביעק"א ויאבק איש עמו עד עלות השחר רשב"נ אמר כגוי נדמה לו וכו' רשב"א קמי' דר"פ משמי' דרבא בר עולא כת"ח נדמה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר יש שתקפו בכח שלא ישום מעצור לרוחו אף שיודע שזה אסור יתכוין לעשות איסור, ויש יצה"ר המסמא את עין האדם ולהחליק הדבר בעיניו שאיננו כ"כ חמור ויכול להיות יהודי נאמן רוח גם אחר מעשה זה, או לומר שהוא צורך ומצוה בו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, והנה יצה"ר זה התוקפהו בכח לעבור עבירה אף שיודע שהוא עבירה, זהו כגוי נדמה לו הלהוט אחר הרע, ויצה"ר המסמא את עיניו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, זהו כת"ח נדמה לו המראה פנים להיתר עכ"ד, והנה בודאי אלו ואלו דא"ח, דבא על יעק"א ע"ה לפגמהו בשני מיני יצה"ר אלו כה או כה, אבל יעק"א ע"ה הי' מצבו איתן מנצח את המלאך:

165

קס״וויש להוסיף ולומר דהנה ידוע שע"ז אין בה שום היתר אפי' לשעתה עפ"י נביא, ונביא המתנבא לעבוד ע"ז יהרג, אבל שאר מצות שבתורה יש בהן היתר לשעתו עכ"פ עפ"י נביא, ועוד זאת דכל מה דאסר לן רחמנא שרא לן רחמנא דבר כנגדו, לבד מע"ז שאין דוגמתו שום היתר, וע"כ יצרא דע"ז אין שייך לומר שיצה"ר מסיתו ומטעהו שהיא איננה אסורה או עוד מצוה, וכל יצרא דע"ז במזיד הוא רק כגוי נדמה לו אך יצרא דשאר ענינים ואפי' פגם ברית רח"ל באשר יש בענינים אלו צד היתר, וכאמרם ז"ל שרא לן רחמנא, יש שייכות ליצה"ר לסמא את עיניו ולהחליק הדברים שזה איננו בכלל האיסור, וזה בכלל כת"ח נדמה לו:

166

קס״זוהנה ליעק"א ע"ה לא הי' יכול לפגום לא באופן זה ולא באופן זה, אבל אמרו ז"ל ויגע בכף יריכו אלו צדיקים וצדיקות העתידים לצאת ממנו, וי"ל דהא דהי' לו שליטה ליגע בזרעו אחריו, היינו יצה"ר זה שכת"ח נדמה לו והוא בכלל שאר עבירות, ואפי' פגם ברית עמהם, אבל לעבוד ע"ז במזיד אף שיודע שהוא ע"ז שזהו כגוי נדמה לו אין לו שליטה כלל אף בזרעו הצדיקים, ולא עוד אלא שזה מדה המהלכת אפי' בין פשוטי העם למסור נפשם שלא לעבוד ע"ז, וכבר הי' אלפים ורבבות מפשוטי העם שנשפך דמם כמים שלא לעבוד ע"ז במזיד:

167

קס״חובזה יש לפרש הכתוב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו, שבענין ע"ז ראה שלא הי' יכול להטיל פגם אפי' בזרעו אחריו, ומ"מ ויגע בכף יריכו היינו ביצה"ר דכת"ח נדמה לו הי' לו שליטה בזרעו אחריו עכ"פ, וחטא פגם ברית ובכללו שאר חטאים כנ"ל מתיחס ביותר לכף הירך ששם מקומו, בזה הי' לו מקום שליטה לפגום את זרעו אחריו עכ"פ, וי"ל עוד דמה"ט כל מקום שיצרא דע"ז מתפשט להכריח וכגוי נדמה שם באותו מקום לעולם נצמח קידוש שם שמים, שהקידוש עולה ע"י אותם שמסרו את נפשם, ולעומת שיצר זה מדמה למעט כבוד שמים, אדרבה נתרבה בזה כבוד שמים יותר, והדברים ידועים בקורות עולם:

168

קס״טוהנה ידוע שישראל בשעת גזירת המן היו בידם שני חטאים, חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועוד חטא לאנשי שושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והנה ענין סעודתו של אותו רשע איתא במדרש פרשה ואו אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זימה העמיד להם זונות ועשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה א"ר ישמעאל י"ח אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו' הרי שכל ענין הסעודה היתה עצת יצה"ר להמשיכם לפגם ברית, אבל הי' הדבר מוסתר מכלל העם שפורש רשת לרגליהם והי' נראה שהוא כבוד מלכים לבד, ולא עוד אלא שבפדר"א פרק מ"ט שכל מי שהי' מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכלו בטהרה, עד שמצא היצה"ר מקום לסמא את עיניהם שאין בו נדנוד עבירה ואולי עוד מצוה לכבוד המלכות ויצמיח מזה טובה לכלל הגלות, א"כ זהו ממש יצה"ר שכת"ח נדמה לו, שבענין זה יש לו שליטה כמ"ש ויגע בכף יריכו שרומז לפגם ברית כנ"ל, ובעוה"ר עלה בידו כי רבים נתקלקלו ר"ל כנ"ל במדרש, אך יצה"ר שכגוי נדמה לו להשתחוות לצלם בימי נבוכדנצר, לא עלה בידו כלום למעט ח"ו כבוד שמים, כי לעומת רוב המשתחוים התגבר כבוד שמים תיכף במעשה דחמו"ע עד שכל הגוים אמרו יש לכם אלוק כזה, וגם נבוכדנצר בעצמו הודה בכבוד ה' וכמו שהגדנו לעיל שזה נרמז בפסוק וירא כי לא יכול לו:

169

ק״עומ"מ מחמת חטא המשתחוים נצמח גזירת המן על כל המקומות, וא"כ בכל העולם הי' רק חטא אחד של המשתחוים בסיבת יצה"ר שכגוי נדמה לו, והנה תשובת ישראל ודברי הצומות וזעקתם עלה למעלה ראש והיתה תשובתם כעין תשובה מאהבה כדאיתא בספה"ק, שהרי הגזירה לא היתה אלא על היהודים וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם הי' מי מהם נתרצה לעזוב דתו ח"ו לא הי' חלה עליו הגזירה, וע"כ הי' כמשפט תשובה מאהבה שזדונות נעשו להם כזכיות, וע"כ לא די שנצולו אלא אדרבה ונהפוך הוא אשר ישלטו המה בשונאיהם כאלו היו ידיהם מלאים זכיות:

170

קע״אולפי האמור יתבאר מה שבכל עולם לא הרגו בשונאיהם אלא יום אחד ובשושן שני ימים, דבכל העולם שלא הי' בידם אלא חטא של השתחואה לצלם מיצה"ר דכגוי נדמה לו שלא הצליח במעשיו כנ"ל שנצמח קידוש השם גדול יותר מהחילול שע"י המשתחוים, ע"כ כשנהפכו להיות זכיות נמי לא הי' נחשב זכות כ"כ גדול, שהרי בזכות שנהפך להיות, א"א שיהי' יותר גדול מכפי מסת החטא שהי' מעיקרא, וע"כ נזדמן להם שיום שנחו מאויביהם ועשו אותו יו"ט הי' ביום ארבעה עשר ביום שסיהרא איננה כ"כ בשלימותא, אך אנשי שושן שהי' בידם גם חטא הסעודה מיצה"ר שכת"ח נדמה לו, שהצליח מעשה שטן מרבים שנתקלקלו, ולא הי' אז תיקון כ"כ מהרה, מתחילת מלכות אחשורוש בשנת שלש למלכו עד זמן גזירת המן שעשו תשובה שלימה ונהפך לזכיות, היו הזכיות גדולים עוד יותר, ע"כ הרגו בשונאיהם עוד יום אחד, ובאשר הי' חטאם גם בפגם הברית וידוע שפגם ברית נוגע למלכות שמים שנמשלה ללבנה, ע"כ עלה בידם יום נוח שלהם ביום ט"ו לחודש דסיהרא בשלימותא:

171

קע״בוי"ל דהיינו טעמא דאסתר לא בקשה לתלות את עשרת בני המן ביום הראשון אלא ביום השני, דהנה ידוע דפגם ברית גורם כפיפת הקומה וסילוק צלם אלקים כבזוה"ק, וע"כ ביום השני דזדונות הסעודה של אותו רשע נחשב לזכיות נתגבר כח צלם אלקים שבישראל וזקיפת קומתם, ולעומתם נסתלק זה משכנגדם. ע"כ הגיע העת לתלות את עשרת בני המן לקיים בהם בעיר צלמם תבזה, כי אין בזיון יותר מהתלוי כמ"ש הרמב"ן פ' תצא:

172

קע״גויש להוסיף ולומר דהנה יצי"מ הי' מחמת תיקון פגם ברית במצרים כאמרם ז"ל במצרים נמצאו שלמים ושם י"ק מעיד עליהם, וכבמכילתא ד' דברים הי' לישראל במצרים ואחת היתה ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה שוגגת כסבורה שהיא בעלה, ובזכות זה יצאו קודם הד' מאות שנה ודילג על החשבון, וע"כ נתקשרו באהבה האלקית לעומת הריחוק מאהבה החומרית כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' וכתוב ובנ"י יוצאים ביד רמה כמשפט שומרי ברית היפוך כפיפת הקומה של פוגמי ברית, וזה נתחדש בכל שנה כשמגיע זמן הפסח, וכן בכל שלשים יום קודם הפסח מתעורר אור החוזר של הפסח, מחמת שמירת הברית, וע"כ ביום י"ד באדר מתחיל השלשים יום קודם שחיטת הפסח [כי כל השלשים יום מחמת שחיטת הפסח הוא כבש"ס ריש ע"ז] וע"כ אנשי שושן שזכו מצד עצמם למעלת שומרי ברית כנ"ל נסתייעו עוד ביום י"ד באדר מאור החוזר של פסח, והרגו בשונאיהם גם ביום ההוא ולקחו את מעלת הצלם משונאיהם וע"כ את עשרת בני המן תלו:

173

קע״דומכל מה שכתבנו מובן הטעם שקבעו אנשי כנה"ג את ימי הפורים לימים חלוקים, ולא ראי זה כראי זה, אלא משום התאחדות ישראל אסרו של זה בזה, כי כל אחד משפיע לזולתו היהודים, אבל עיקר הקביעות משום הזדונות שנעשו כזכיות הי' מוכרח להחליק לכל מקום כפי הזדונות שהי' שם שנעשו כזכיות:

174

קע״היש להבין דבהודאה לא נזכר כלל נס המלחמה שהי' אז בי"ג וי"ד אדר, אלא ממפלת המן שלא הי' באותו העת כלל אלא בט"ז ניסן, ואגב גררא נזכר גם תליית בניו, משא"כ בחנוכה שנזכר הנם שנעשה בחנוכה, ולמה לא נזכר נס המלחמה בפורים:

175

קע״וונראה דהנה ידוע בספה"ק שכל אויבי ישראל שנהרגו אז היו כולם עמלקים שמדין תורה לעולם בני מיתה נינהו כשסיפוק בידינו אך בעודנו בגלות שלא הי' סיפוק בידינו אין אנו נצטוינו במצות יהרג ואל יעבור, וממילא בימי המן שניתן ליהודים רשות מאת המלכות להרוג בשונאיהם שוב הי' מצווים להרוג אותם מדין התורה, והנה כתיב לא בשמים היא וכו' פירש"י אלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה וכבר דברנו כי היתכן שתהי' המצות לעלות השמים וללמדה שהרי אי אפשר ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ופרשנו שבאם הי' המצוה כך, אז הי' באמת יכולת בידינו לעלות אחרי' לשמים, כי הביט בתורה וברא את העולם, ואם הי' המצוה כך בתורה הי' סדר הבריאה ג"כ באופן שהיינו יכולין לעלות אחרי':

176

קע״זומעתה דבימי אחשורוש אחר שניתן לנו הרשות להרוג בהעמלקים, והי' המצוה עלינו מדין תורה אף בלעדי המלחמה שוב לא הי' ניצוח המלחמה נחשב נס יוצא מהיקש הטבע, כי מאחר שכך המצוה כך יש יכולת בידינו, ועיקר הנס הי' מפלת המן עם היותו אז בגודל הצלחתו גבוה מכל השרים נפל בבירא עמיקתא לחרפות ולדראון עולם על עץ גבוה חמשים אמה, וכן תליית בניו שזה איננו בכלל תמחה את זכר עמלק, שהרי כבר מונחים פגרים נהרגים מאתמול, ע"כ נחשב בכלל הנס, אבל נס חנוכה שזולת המלחמה לא הי' מצוה להרוג את היוונים, א"כ נחשב הריגת היוונים לנס:

177

קע״חארור המן אשר בקש לאבדי, יש להבין הרי כבר נתלה על העץ ונמחה שמו, מה שייך לומר שעוד יהי' ארור שהוא לשון חיסור וקללה הלוא איננו עוד במציאות כלל:

178

קע״טונראה דהנה אמרו ז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, וכבר הקשינו הלוא איתא במכילתא שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ואפי' בדיעבד כשיקבלוהו אין הקבלה כלום כמפורש במכילתא שמפני זה הרג דוד את גר העמלקי בהודאת פיו ולא דנוהו כישראל, ועוד דבגוף הדבר שהרג את שאול אחר ששאול ביקש זאת ממנו בודאי לא הי' חטא בדבר כמו שלא הי' נחשב חטא בשאול גופי' שהרג א"ע כאמרם ז"ל יכול כשאול ת"ל אך, ועוד שלא הי' אפשר לשאול לחיות אחר נפלו ומיתתו היתה רק להציל את כבוד ה', ומוכח שדוד דנוהו כגוי אחר שנשבע הקב"ה כנ"ל, וא"כ איך יתכן שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ובהכרח יש לפרש שרק נפשות שלהם היו מגולגלות ממקור מוצא בני בניו של המן, והא שנשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מעמלק היינו בעודם בגוף העמלקי, והטעם מפני שעיקר חטא עמלק אף שבדרך מלחמה בא עלינו, וכבר היו אומות שעשו עמנו באכזריות חימה יותר ממנו ולא נענשו בעונש חמור כעמלק, הטעם כי עמלק הי' בו ניצוצי קדושה מאליפז אביו שקיבל מיצחק אבינו וכמ"ש בתנדב"א שאליפז צוה לבנו עמלק שידע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל אם רצונך לזכות עמהם צא וחפור להם בארות ותסייע אותם ביציאתם ממצרים, כיון שידע רשימו של דבר נהפך לאויב ושונא ובא והלחם עמהם, וא"כ המעט ניצוצי קדושה שהיו בידו נהפכו לרוע, וע"כ עונשו נמי שלא יקובל גרים ממנו, כי כל גר נהפך גופו הטמא לקדושה, וזה עמלק באשר הפך הקדושה לטומאה הי' עונשו נמי להיפוך שלא יהי' ביכולת גופו הטמא להתהפך לקדושה, וא"כ זה ניחא בגופו הטמא, אבל מעט ניצוצי קדושה שהיו בו אחר החרימו אותו נצרף בצירוף אחר צירוף וליבון אחר ליבון ושב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, ואלו הם שלמדו תורה בבני ברק, אך באשר הי' לאותן הנשמות בראשונה צירוף להמן צריכין שמירה שכח רע של המן ברוחניות [שבודאי עדיין היא במציאות עד גמר התיקון לעתיד] אותן הכחות יהיו ארורים חסרים ומקוללים שלא יהי' ביכולתם להטיל פגם או להתחבר לאותן נשמות המגולגלות:

179

ק״פשנת תר"פ.

180

קפ״אותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל ותקרא אסתר להתך וגו' ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה וגו' ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף וגו' ולצוות עלי' לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה וגו', ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי וגו', ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר, הדקדוקים בפרשה זו רבו, וגם יש להתבונן בעיקר משא ומתן שבין מרדכי לאסתר, וכבר דברנו בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

181

קפ״בוהנה כתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק "מתחת השמים" תמחה את זכר עמלק "מתחת השמים" ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל כחו ושליטתו של עמלק הוא רק תחת השמים, ומשם צריכין למחותו, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה שהיא למעלה מהשמים והי' מציאתם למטה מן השמים, ע"כ אז נתגרה בהם עמלק עכ"ד, והנה ידוע הפירוש תחת השמים הוא בסדר הטבע, ולמעלה מהשמים הוא למעלה מהטבע, וידוע דסדר הטבע הוא לבוש לדברים נעלמים וכחות שלמעלה מהטבע המתלבשים בה, וכחות החיצונים ואפי' שרי האומות אינם יודעים אלא מה שהוא נגלה ולא במה דתחות כנפי דלבושא, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמהאי טעמא אין בית הסתרים מקבל טומאה, והברכה אינה מצוי' אלא בדבר בדבר הסמוי מן העין, עכ"ד, וממוצא הדברים ששליטתו של עמלק שהוא רק תחת השמים והוא למטה והשר שלו למעלה אינם יודעים בהנעלם כלום, אלא רק בכנפי דלבושא, ולא במה דתחות כנפי דלבושא:

182

קפ״גוהנה בזוה"ק ח"ב (י"ט.) אמר ר' יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם ניתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם של ישראל כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים, ובודאי הפירוש שהוא סותם וחוצץ בפני התפלה, שהרי היא נשמעת בגלוי, וזהו ענין תפלה בלחש, זולת בציבור שהוא בקול מטעמא דבעינן למימר קמן, ובכל דבר הגלוי יש לו שליטה כשניתנה לו שררה על ישראל, ובזה הבנתי מה שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהי' קובל על רב גדול אחד בדורו, שהי' מרעיש העולמות בגלוי על מלך הצר ואויב שהי' בימיו, ואמר בזה"ל היתכן שלעומת מלך גדול כזה יעמוד כ"כ בגלוי, ואם רוצים לעשות מה צריכין להשמר שאפי' מלאך לא ידע מזה עכ"ד, ובודאי כוונתו על שר הארץ שצריכין להשמר ממנו שהרי יודע ומרגיש מה שבגלוי, וע"כ אפי' תפלה הנדברת בפה ולשון הוא מרגיש, ונגדו אין עצה אלא עבודת המחשבה שאין שום ברי' יודע מחשבות אלא השי"ת לבדו:

183

קפ״דולפי זה י"ל דזה הי' טעמה של אסתר וכוונתה ששלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, שהיא הבינה שזה שמרדכי עושה בודאי מחמת שיש צרה גדולה ואיומה על ישראל ח"ו, וזעקתו היא בתפלה שתעלה השמימה, וחשבה שבזה אין תועלת שבאשר הזעקה תהי' נודעת לשר הארץ בודאי יהי' סותם וחוצץ בפני התפלה, וזהו שרצתה שיסיר שקו מעליו, שכבר דקדקנו שלכאורה הי' די בבגדים ממעלה ומה איכפת אם ילבש שקו מתחת למדיו, וכמו שמצינו במלך ישראל מלכים ב' ו' למד ויקרע את בגדיו והוא עובר על החומה וירא העם והנה השק על בשרו מבית, אך לפי דרכינו גם זה לא יתכן שהרי זה נחשב גלוי אצל שר הארץ, וכמו שגלוי הוא לענין קבלת טומאה, אבל מרדכי לא קיבל את עצתה ולא ביאר למה, ע"כ שלחה לו לדעת מה זה ועל מה, ובגמ' שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, ויש לפרש שהתורה היא כולה נעלמת כמ"ש ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה ובמדרש נצבים מעיני כל חי אלו החיות, ומעוף השמים נסתרה אלו המלאכים, וע"כ מה שיכולין ישראל לעורר למעלה ושיהי' נעלם משר הארץ הוא רק בכח התורה ובאמצעותה שהיא נעלמה אף מהמלאכים, ואם ח"ו עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, היינו על כל התורה כולה בלי שום שיור, א"כ שוב אין מקום לעורר באופן שיהי' בהעלם משר הארץ:

184

קפ״האבל ח"ו לא כך הי', וזה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ובמדרש אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד אשר קרך בדרך, והיינו עמלק ששליטתו תחת כל השמים שהוא עולם הטבע, ועולם הטבע היא צמצום החיות והעדר התלהבות, היפוך עולם העליון והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וע"כ הי' בכחו של עמלק לקרר את ישראל בעבודתם כמו שבמפרשים בלשון אשר קרך וכבר דברנו בזה, וכן הי' ענין המן שלא בחנם אמר ישנו מן המצוות, היינו שעושין המצוות בבחי' שינה העדר החיות והתלהבות, שהמן בעצמו הי' הגורם לזה כמו עמלק לשעבר, וע"כ קודם לעשות התעוררות למעלה בבחי' שיהי' נעלם משר הארץ נחוץ שישראל יתעוררו למטה בתשובה ע"י זעקתו ברחוב העיר קרוע בגדים בלבוש שק היפוך ענין עמלק, ואז ממילא יתחלש כח עמלק מעצמו ואז תבוא אל המלך להתחנן לו, ובודאי נכלל בלשון זה מלך העליון כבמדרש שכל מקום שכתיב מלך סתם יש שבמלך מלכי המלכים הקב"ה הכתוב מדבר, אבל איננו כמו שחשבה אסתר שמעשה מרדכי הוא ענין תפלה שתעלה השמימה, אלא שכל אלה הוא לעורר את ישראל, ומ"מ היא עדיין לא נתרצתה, שהרי אחת דתו להמית, ובאשר עדיין כח עמלק שולט אין לסמוך על הנסים במקום דשכיח הזיקא:

185

קפ״ואך טענת מרדכי אדרבה באשר קליפת עמלק שולטת בכל מה שתחת השמים, ע"כ אין עצה כי אם לאחוז למעלה מעולם הטבע, והיינו מסירת הנפש שזה דבר למעלה מן הטבע, שמה"ט אין ב"נ מצווה על קידוש השם, וכמו שכבר דברנו מזה במק"א, והיא השיבה לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי, והיינו שמסירת נפשה לבד עדיין אינו מספיק, וכמו תפלת יחיד שאיננה בקול ומטעם הנ"ל, אלא כנוס את כל היהודים וצומו עלי ושיהי' כחה כח הציבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח הציבור היא למעלה מהכלי ולשון ציבור היא מלשון צבורין ועומדים למעלה מן כלי המגביל, עכ"ד, וע"כ תפלת ציבור היא בקול כי מאחר שאינה נגבלת בכלי ע"כ לעולם היא למעלה מהטבע שהיא תחת השמים ותפלת ציבור היא למעלה מהשמים, וזהו שאמרו ז"ל שאין הקב"ה מואס בתפלתן של ציבור, באשר שכחם מגיע למעלה מהגבלת הטבע ומשליטת החיצונים שהם למטה מהשמים, וכאשר תהי' נסתייע מכח הציבור אז חפץ ה' בידה יצליח, והסכים עמה מרדכי:

186

קפ״זובזה יש לפרש מה שאמרו שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ואף שבודאי התיקונים הגדולים שנעשה ע"י עבודת ישראל בליל הפסח ואכילת מצה ומרור וארבע כוסות והסיפור של יצי"מ גדול יותר מתיקון התענית, וכמו שאיתא בתנחומא שעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות, ומזה תקיש לתיקון עבודת ישראל בליל פסח, מ"מ באשר כל תיקונים אלו נעשו בגלוי בעובדא ובמלולא שזה נרגש לשר הארץ, ע"כ בחר מרדכי יותר בתעניות שהם בלתי שום עשי' אלא שלילת אכילה, זה יתכן שיהי' נעלם משר הארץ:

187

קפ״חואפשר לומר דאידך מ"ד שאמר שעבר ערקומא דמיא רמז יש בו, היות ידוע שכמה כחות חיצונים אין להם כח ושליטה אלא מעבר אחד של נהר ואין בכחם לעבור לצד השני, כי מים הם מקום טהרה, וענין זה נרמז בש"ס סנהדרין שכישוף אינו שולט במים, וזהו שאמר שעבר ערקומא דמיא, רמז למקום עליון נעלם שאין לשר הארץ שליטה שם, היינו למעלה מהשמים, שאין כח בשר הארץ לעבור שם:

188

קפ״טבש"ס גיטין מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, בודאי אין הפירוש שהיו בני בניו ממש, שהרי נשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, אלא ודאי הפי' שהי' בהמן רב ניצוצי קדושה אלא שהפכם לרע, וכמו שהגדנו כבר ממהות עמלק שהפך נהורא לחשוכא ומתקא למרירו, דאל"כ לא הי' להמן כח כ"כ, ומ"מ חלקי הטוב אינם נאבדים ואחר רב מירוק וזיכוך ע"י גיהנם וגלגולים מגלגולים שונים הם חוזרים אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה ושבו עוד לזה העולם להשתלם בתורה ובמצוות, ואלו הם נקראים בני בניו של המן וכענין שפרשו המקובלים בפסוק פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, שהם אותם החוטאים עצמם שבאו בגלגול, כן י"ל נמי להיפוך שחלקי הטוב שבהמן נתגלגלו ובאו לזה העולם, והם הם שלמדו תורה בבני ברק, ואולי טיבותא אתעביד בהו שלא נצטרכו לכ"כ גלגולים, אלא בני בנים ממש היינו שני גלגולים גלגול אחד להעביר הזוהמא וגלגול השני לבוא בקהל ה', וזכו ללמוד תורה בבני ברק:

189

ק״צונראה שזכה לזה משום דבמדרש שבשעה שהעביר את מרדכי רכוב על סוס המלך ברחוב העיר אותו רשע מה הי' אומר ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל, הנה בא והודה שהכל הוא מהשי"ת, ובזה נתעוררו בו חלקי הטוב שהיו טמונים בקרבו, ונתפרד מעצמותיו הרע, ומאחר שלא נשארו כ"כ דבוקים בו, ע"כ הי' די להם גלגול אחד להעביר הזוהמא, וברוך ה' היודע:

190

קצ״אומזה לימוד לכל אדם אף כשהוא במצב רע נורא מאד ר"ל אל יקטן בעיניו שום הגה ודיבור ואפי' מחשבה טובה, אף שאין בכחו להשאר על דרך טוב, מ"מ עוד היום, ויהי' לו לתועלת עצומה מאד, שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב עד כמה מגיעים הדברים:

191

קצ״בבש"ס מגילה א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו ארי' שנאמר הושיעני מפי ארי', ויש להבין מדקאמר לבית הצלמים ולא לבית אחשורוש סתם משמע דצלמים הם דגרמי [וכיוצא בו מצינו במצרים שלא הי' הדיבור נגלה למשה בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים] א"כ למה לא הרגישה אסתר שהצלמים הם דגרמו ויצאת לידון בדבר חדש שמא אתה דן וכו' או בשביל שקראתו כלב, ולא עוד אלא דמשמע דכשחזרה וקראתו ארי' חזרה עלי' שכינה, ולמה הרי עדיין הצלמים לא נסתלקו, וכבר דברנו בו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

192

קצ״גונראה דהנה בזוה"ק פנחס דיש עננין חשוכין דכל אור שבא בהן נטבע ונאבד והם כדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה דכתיב ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, ונראה שזהו קליפת עמלק שהי' השקר שלו כפול ומכופל עד שהי' מחשיך כל אור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמלחמת עמלק היתה צריכה להיות קודם מ"ת, דאל"כ לא הי' אפשר ליתן את התורה כי שקרו של עמלק הי' מוצא תירוץ להכחיש את הכל, ולא היו מועילים נגדו כל הדברים הנפלאים ואורות הגדולים עכ"ד, א"כ עמלק הוא העננין חשוכין המבליע כל אור ולא נודע שבאו בקרבו, והנה אחשורוש שגידל את המן וינשאהו, ובמדרש שעשה לו בימה למעלה מבימתו, א"כ הרי אחשורוש נעשה מחובר וטפל להמן והרי הוא כמוהו, עד ששב גם אחשורוש להיות כעננין חשוכין הנ"ל:

193

קצ״דובזה יש לפרש הא דאמרו שהגיעה לבית הצלמים, כי לשון צלם הוא דמות ודמיון של דבר אחר, וע"כ הע"ז נקראת צלם, שבאמת אין בה ענין אלקי כלל אלא היא מתחפשת בדמות ודמיון, וזהו ענין שקר שהוא מטעה לומר על דמות ודמיון שהוא יש בו כח אלקי וע"ז כוונו ז"ל לכנות את בית מלכותו של אחשורוש לבית הצלמים אחרי שנטפל להמן שורש השקר:

194

קצ״הולפי האמור יש ליתן טעם למה נסתלקה הימנה שכינה בהגיעה לבית הצלמים, כי כבר הגדנו שמהותו של עמלק וכחו הגדול הי' מחמת שהי' בו ניצוצי קדושה נסתעף מיצחק אבינו ע"ה, אלא שהרשע זה הפכם לרע והפך מתקא למרירו ונהורא לחשוכא, ע"כ בשביל ניצוצי קדושה שהיו נבלעים בו הי' בו כח יותר, ויש לומר שזה עצמו הוא באשר הי' כדמיון עננין חשוכין שאין שום אור יכול להאיר אותם ונבלע האור בתוך העננין חשוכין עד שלא נודע כי באו אל קרבו, ע"כ הי' יכול להעשות להיפוך שהחושך יתגבר עד שיהפך נהורא לחשוכא, וע"כ להתגבר על כחות עמלק אין עצה ע"י ריבוי האור שידחה את החושך, כי אדרבה שיש חשש שעוד האור יתהפך לחושך ועי"ז יתחזק החושך וכחו של עמלק עוד יותר, וע"כ אינו דומה עמלק לשאר האומות, שהם מחמת ריבוי האור יתכן שישתנו לטובה וכמו שיהי' לעתיד שכתוב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', אבל עמלק אין לו תקנה אלא מחיית זכרו, כי ריבוי האורות מגרע גרעו שיתחזק ברשעו עוד יותר, וע"כ אסתר שלבשתה מלכות שהיא רוה"ק והבהיק ממנה זיו השכינה, הי' האור רב מאד לדחות את חושך מלכות מדי, אך כיון שהגיעה לבית הצלמים שהוא כחו של עמלק שהשתרר אז שמה, שאינו נדחה מפני שום אור, ויש חשש עוד להיפוך שיתחזק עי"ז עוד יותר ברשעתו נסתלקה הימנה שכינה:

195

קצ״ווהנה אסתר בחכמתה הרגישה שסילוק השכינה היא מפאת חשש שהאור לא ידחה את החושך, ויתחזקו כחות הרעות עוד יותר, וחשבה שבאשר יש לאחשורוש שליטה עלי' כבעל על אשתו והיא המצאתה אליו, והי' לו נמי שליטה ח"ו על זיו כבוד הוד השכינה שעלי', אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד וכו', והיינו דהנה שם א' הוא הראשון מהי"ג מדות של רחמים לפי סדר האריז"ל, וידוע שהיא תכלית הנסתר והנעלם, ונאות למדתה כשמה אסתר שמורה על עולם הנסתר כמ"ש מהר"ל, ע"כ אמרה אלי היינו שהיא נאות להקרא בשמו זה לי ועלי, וע"כ מאחר שמהותי היא הסתר והעלם ופנימית, לא יתכן לדון אותי שוגג כמזיד ואונס כרצון שזה היא רק בחיצונית המעשה אבל לא בפנימית רעותא דלבא, וע"כ אי אפשר שיהי' לאחשורוש שליטה על מהות הנעלם, וממילא אין עוד שום חשש שתתחזק רשעתו של אחשורוש מחמת שליטתו עלי שאיננה רק בחיצונית ולא בפנימית, וזיו כבוד הוד השכינה שעלי הוא רק מכח הפנימית וכחי הנעלם שאין לאחשורוש ע"ז שום שליטה כלל, חזרה ואמרה שמא על שקראתיו כלב, והיינו שידוע שעמלק נקרא כלב ואחשורוש בשביל שנטפל להמן והרי הוא כמוהו ע"כ קראתיו כלב, ונגד כח רע זה אין עצה בריבוי האורות ומש"ה נסתלקה השכינה, וזה באמת הי' טעמו של דבר כנ"ל שהגיעה לבית הצלמים שהיא מהותו של עמלק, ע"כ חזרה וקראתו ארי', והיינו שבקריאתה שמו ארי' הוציאה אותו מהיות לו בחי' כלב נטפל להמן, אלא העמידתו בעצם כח המלוכה שלו, וא"כ שוב הרי הוא כיתר העמים שריבוי האורות יכולין להחזירו למוטב:

196

קצ״זויש לומר עוד דהנה ארי' אף שהיא חי' טמאה מ"מ צורתו נרשמת במרכבת יחזקאל, מורה שורשו בקדושה, וע"כ יכול להתהפך לקדושה היפוך כחו של עמלק שהוא המהפך נהורא לחשוכא, והם כלבים עזי נפש חוצפא מלכותא בלי תגא שאין בו שום שורש קדוש, ואדרבה מעט שורש טוב שיש בו הוא בחי' שמירה לאדוניו הוא מהפך לעזות, היפוך מדת הארי' שיש בו מדת רחמנות אף בשעה שהולך לטרוף טרף כמו שאיתא בספרי הטבעיים, והיינו שנהפך מדת הרע שבו לטובה, ומטעם הנ"ל, וע"כ במה שקראתו כלב שהוא נטפל להמן בזה עצמו התגברה בו מדת עמלק שאינו נדחה מפני האור הגדול ונסתלקה הימנה שכינה, חזרה ותקנה במה שקראתו ארי' שהיא המתהפך לטובה, ע"כ חזרה עלי' שכינה ונעשה נכנע לשעתו עכ"פ לאסתר ולסטרא דקדושה:

197

קצ״חשושן פורים

198

קצ״טלאסור של זה בזה, נראה הטעם שתקנו כך, כי הנה אמרו ז"ל הדור קבלוהו בימי אחשורוש, ומסתמא כמו בראשונה שבלתי אפשר הי' ליתן את התורה עד שהיו ישראל כאיש אחד בלב אחד כמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר כבמדרש ובזוה"ק, כן נמי הי' בעת שהדור וקבלוהו בימי אחשורוש, ויש לומר שכל עצמו שנספח המן למלכות מדי ולא הי' סגי מלכות מדי לבדם לגזור גזירות בכדי להחזיר את ישראל למוטב מהאי טעמא הוא, דהנה בעשו כתיב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש שהי' מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו מפוזר בין הכחות של עצמו מדתו הרע זה מושכתו לכאן וזה לכאן ואין שלום בעצמיו, ומזה נסתעפו כחות חיצונים לעשות פירוד בין איש לרעהו, ומפורד משורשו, ומזה מסתעפים כחות חיצונים למרוד בקונו ולהיות חפשי ברעיוניו, ופסולת של עשו ירש עמלק, וע"כ נקרא קוצץ שהוא כחות הרעות לקצוץ ולעשות פירוד בין הדבקים, וזהו מענין מפורד של עשו, וגם מרד בקונו כי שמעו עמים ירגזון, וזה להיפוך בא ונלחם עמהם וחתך את מילתם וזרק כלפי מעלה, וזה מענין מפורד של עשו, והנה כל הפוסל במומו פוסל, ע"כ אמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ואולי באשר אז הי' שליטה להמן הכניס כחות הרעות האלו בעולם ונפגמו גם ישראל קצת בענין זה, ובאשר הסרת הטבעת החזירן למוטב התאמצו ישראל בכל עוז וחגרו שארית אונס, וחזרו והתקשרו באביהן שבשמים בתפלה ובבכי ודברי הצומות וזעקתם היפוך ממפורד משורשו, עוד זאת עשו שהתאחדו כולם יחד כאיש אחד חברים כמ"ש נקהלו היהודים ויקהלו היהודים היפוך ממפוזר שבכחות עשו לעשות פירוד בין איש לרעהו, ומחמת שהגיעו למדה זו שהי' מעין דכתיב במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר זכו למה שהדור קבלוהו בימי אחשורוש, וע"כ כתיב וקיבל היהודים וכן קימו "וקבלו" היהודים הכתיב היא "וקיבל" ומעתה מובן למה הוצרך שיסתפח המן למלכות אחשורוש ועל ידו תצמח הגזירה, כי מבלעדי עמלק זה שכל מהותו הוא מפוזר ומפורד אלא מלכות מדי לבדה היתה הגוזרת לא הי' בבחי' מפוזר ומפורד, ושוב לא היו ישראל מתאמצים להיפוך ממהות זה אלא היפוך ממלכות מדי לבד, ושוב לא היו ישראל מגיעים לבחי' זו להיות הדור וקבלוהו כנ"ל:

199

ר׳ולפי האמור יובן שגם לדורות תיקנו שיהיו הפורים בזמנים חלוקים ולאסור של זה בזה, להורות שכל ישראל מקבלים זה מזה והם כאיש אחד חברים אעפ"י שנראים כחלוקים, מה גם כשהם מפוזרים בגליות, וארצות שונות ששינוי האוירים והאקלימים גורמים שינוי וחילוק, מ"מ באמת אינם חלוקים, כמו שימי הפורים נראים חלוקים ומ"מ אינם חלוקים ונאסר של זה בזה:

200

ר״אחל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, יש לדקדק דבכל גווני דמתני' לא נאמר אלא מקדימין וכאן הוסיפו לומר וקורין. ויש לומר דלשון וקורין הוזכר רק בעיירות וכאן שגם עיירות מקדימין ע"כ הזכיר קורין, אבל גם זה אינו מובן למה שייך לשון זה בעיירות יותר מכפרים, אשר ע"כ נראה דהנה הסעודה אינה נוהגת אלא בזמנה, ולפי הירושלמי אינה באה בשבת, והי' סברא לומר דכשחל בשבת דא"א לעשות הסעודה בזמנה תקדים ותדחה ליום הכניסה שתהי' עכ"פ ביום הקריאה ולא ביום שאין בו מענין פורים כלום, ע"כ דקדק לומר וקורין שרק הקריאה מקדימין אבל לא הסעודה, ולפי זה יש להבין למה בברייתא לקמן דר"י ס"ל דכשחל בע"ש מוקפין וכפרים מקדימין ליוה"כ, הי' צריך נמי לאשמעינן הלשון קורין אבל לא הסעודה של מוקפין, ואולי יש לומר דבהא לא איצטריך לאשמעינן דאין מקדימין הסעודה ליום הכניסה שהרי כל ההקדמה ליוה"כ משום מגו דכפרים מקדימין מקדמי נמי המוקפין הואיל ואידחי, אבל הסעודה דהכפרים אינן מקדימין שוב הסברא פשוטה דגם המוקפין אינן מקדימין:

201

ר״בבהר"ן בהא דמוקפין מימות יהושע קורין בט"ו דלא ניחוש דילמא ישבה ולבסוף הוקפה תירץ דישיבת גוים אינה ישיבה ונמצא שבשעה שכבשה יהושע הי' בה חומה ולא ישבה עד שנתיישבו בה ישראל עכ"ד, ולא זכיתי להבין דא"כ ישבה ולבסוף הוקפה היכי משכחת לה דבשלהי ערכין יכול אפי' הקיפוה ישראל [ברש"י לאחר שכבשו את הארץ, ואפי' קודם שישבו בה] נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה [כל אלה חומה גבוה דלתים ובריח] מה להלן נכרים אף כאן נכרים, א"כ מבואר שהחומה צריכה להיות מקודם שכבשה, א"כ אם נאמר שישיבת נכרים אינה ישיבה, אפי' ישבו בה הנכרים קודם שהקיפוה, ואח"כ הקיפוה, אין הישיבה נחשבת ישיבה וכשכבשוה ישראל הרי קדם ההיקף להישיבה, ואם ישבו ישראל במקום אחד ואח"כ הקיפוהו, הלוא אינו נחשב חומה כלל מה שהקיפו ישראל ואפי' הקיפו ואח"כ ישבה נמי לא, וא"כ ישב ולבסוף הוקף היכי משכחת לה:

202

ר״גשנת תרפ"א.

203

ר״דבש"ס מגילה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, המהר"ל בספר אור חדש פירש שמחמת הוצאה מהשפלות והחושך באה קריאת הלילה, ומחמת שלא הי' די הצלתם אלא היו עוד מתגברים על שונאיהם באה קריאת היום עכ"ד, ונראה עוד לומר דהנה יש שני סוגי נסים, נס הדוחה ומבטל את הטבע כמו קריעת ים סוף והעמדת נד אחד של מי הירדן, ויש שהטבע אינה מתבטלת, ומ"מ אינה פועלת אלא מה שהוא לרצון הש"י, כמו נס חמ"ו שהושלכו לכבשן האש והאש הי' בוער ומ"מ לא שלט בהם לרעה, ואדרבה הי' מלהט ושורף את האנשים שהשליכו אותם לתוך הכבשן, ולכאורה שהנס בסוג הראשון הוא רבותא יותר, אך לא כן הוא, וכבר הגדנו פירוש הש"ס פסחים (קי"ח.) דרש ר"ש השלוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חמ"ו לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, ולכאורה בלתי מובן במה שיהי' ניכר גבורתו של הקב"ה ע"י גבריאל יותר מע"י יורקמו, שזה יקדיח מבחוץ שקורא נס בתוך נס, הי' יכול להיות נמי ע"י יורקמו שידחה את האש, מפנים לחוץ, ורחוק הוא לומר שמחמת זה לבד יקרא נס בתוך נס, והגדנו דהנה זה שהקב"ה מתגבר על הטבע אינו מורה אלא שהשי"ת הוא חזק יותר מהטבע, אבל מ"מ עדיין יש מקום לומר שהטבע נמי יש לה מציאות נפרדת לעצמה אלא מציאות חלשה ונכנעת להשי"ת, וכמו שהגבור מתגבר על החלוש, שמ"מ החלוש נמי יש לו מציאות בצד מה, אך באמת אין לשום נמצא מציאות נחשב נגד השי"ת כי הכל נמצא מאמיתת המצאו, והי' בדין שהטבע לא תוכל לפעול כלל שום פעולה נגד רצון השי"ת שהרי אין הטבע נפרדת לעצמה כלל אלא מפלאות תמים דעים שמחמת ריבוי הסתרות והצמצומים אין הטבע מרגשת רצון ה' ופועלת כפי טבעה, ואלמלי היתה הטבע נתעלה מן ההסתרות לא הי' במציאות שהטבע תפעול פעולתה נגד רצון השי"ת, וזהו שאמר גבריאל ליורקמו אתה שר הברד והכל יודעים שמים מכבין את האש, ולא הי' ניכר גבורתו של הקב"ה אלא שהוא יכול להתגבר על הטבע והוא חזק יותר מהטבע, וזה מיעוט כבוד גבורתו של מקום, אלא אני שר של אש וכשאני ארד לתוכה תתעלה מהות האש באשר יסור בצד מה ההסתר והצמצום ואז מעצמה לא תוכל לעשות דבר נגד רצון השי"ת ואקרר מבפנים, ואקדיח מבחוץ, כי כך הוא רצון השי"ת, ובזה יהי' ניכר ביותר גבורתו של השי"ת שכל הבריאה אין לה מציאות מצד עצמה אלא מאמיתת המצאו ית"ש:

204

ר״ההיוצא לנו מזה שנסים בסוג השני שאיננם ביטול הטבע אלא שהטבע עצמה פועלת רק מה שרצונו של הקב"ה בכך הוא רבותא יותר, וכך יהי' לעת"ל כמ"ש כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, והיינו שלא יהי' כמו בקריעת ים סוף והעמדת נד אחד של מי הירדן אלא שהאש והמים. כמו שהם יתעלו עד שירגישו רצונו של מקום ולא יפעלו אלא רצונו ית"ש, ובזה פרשנו דברי המדרש וישב למה וישנאו אותו בשביל שיקרע הים לפניהם כפשוטו, שקי"ס הי' עוד נמוך בעיניהם והם חשבו את יהודה למלך ושיהי' מעלתו כמו מלך המשיח וכמו לעת"ל כנ"ל, שהים אף בלתי הקריעה לא יזיק להם וכמ"ש כי תעבור במים אתך אני וגו', וחשבו שהמעכב לזה הוא יוסף שאיננו מכניע א"ע ליהודה, וע"כ ההנהגה הוא בזכות יוסף ולא הגיעה זכותו אלא לקי"ס ולא למעלה יתירה כנ"ל:

205

ר״ווהנה בנס פורים מצינו שהיו שם שני סוגי הנסים יחד, נס מסוג הראשון היינו היפוך ממהות הטבע, כאמרם ז"ל שנשתרבב השרביט ונעשה של מאתים אמה, ועוד אמרו שהי' שמשי מוחק וגבריאל כותב, ועוד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן, ועוד שהיו מלאכי השרת עוקרין אלני דביסתנא, כל אלה הם נסים מסוג הראשון, והיו ג"כ נסים מסוג השני שלא הי' ביטול הטבע אלא שהטבע עצמה לא היתה יכולה לפעול אלא רצון השי"ת, וכנראה שזה הי' הענין שהי' הפכפכן הרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו שטבעו לא היתה בבחירתו אלא כפי רצון ה', ועיקר הנס בהמלחמה אף שהיו אויביהם עם רב מאד שהרי נפלו ביום אחד חמשה ושבעים אלף ובשושן שמונה מאות, מ"מ לא היו בכחם לעמוד כלל בפני היהודים שהיו מועטים בכל עיר ועיר, וממספר עולי הגולה אתה למד שלא הי' מספרם רב ובודאי היו שפלים ומרודים מעוני הגלות ובלתי מלומדי מלחמה, ואעפי"כ לא עמד איש בפניהם, ובזוה"ק כי נפל פחד מרדכי עליהם פחד אחשורוש לא כתיב אלא פחד מרדכי, ומלחמה באופן נפלא כזה בודאי הוא מחמת התעלות והתרוממות הטבע שלא היתה יכולה לפעול אלא מה שהוא רצון ה', היד לא התנודדה הרגל לא הלך ולא ירים איש את ידו ואת רגלו בלתי מה שהי' רצון ה', ומעין לעת"ל, ואולי מטעם זה ימי הפורים לא יבטלו לעת"ל, כי הנס הי' בהתדמות של לעת"ל:

206

ר״זוהנה י"ל שנסים שהם מסוג הראשון בביטול הטבע מתייחסים ביותר ללילה שהוא זמן שביתת הטבע ובחי' שינה שהוא בכל הדברים, וכמו שיסד הפייטן אז רוב נסים הפלאת בלילה, כי הנסים שהם שביתת הטבע נאות בזמן שביתת הטבע, אבל הנסים מסוג השני שהטבע עצמה פושטת מעלי' את ההסתר והצמצום מתייחס ליום זמן סילוק ההסתר והחושך בצד מה, ויש לומר שלעומת שני סוגי הנסים שהי' בפורים תקנו שני זמני קריאת המגילה קריאת הלילה לעומת הנסים שהיו אז מסוג הראשון המתיחס ללילה, וקריאת היום לעומת הנסים שהיו אז מסוג השני המתיחס ליום, ובאשר הנסים שמסוג השני המתייחסים ליום הם רבותא יותר ובהתדמות של לעת"ל, ע"כ עיקר הקריאה ביום ואין יוצאין בשל לילה:

207

ר״חולפי האמור יתורץ קושיית המהר"ל בהקדמת אור חדש למה לא נעשה בכל המגילה נס נגלה מאחר שהי' הנס כ"כ גדול, ותירץ מפני שהנס בא ממקום עליון הנסתר ואי אפשר להיות אותו מעשה בנגלה, ולפי דרכינו אדרבה זה עצמו מורה על רבותא עוד יותר, ואולי בכלל דבריו דברינו:

208

ר״טרב שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס, תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים וכו' תחת הסרפד תחת ושתי הרשעה ב"ב של נ"נ הרשע ששרף רפידת בית ה' דכתיב רפידתו זהב יעלה הדס זו אסתר הצדיקת שנקראת הדסה שנאמר ויהי אומן את הדסה והי' לה' לשם זו מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים, ויש להבין מדקאמר שזו פתיחה להאי פרשתא משמע שזו סיבה לכל ענין הפרשתא, ובשלמא תחת המן הרשע יעלה מרדכי הוא סיבה לכל הענין דבאם לא הי' מרדכי והמן לא הי' נעשה מה שנעשה, אבל תחת הסרפד תחת ב"ב של נ"נ הרשע ששרף רפידת בית ה' יעלה הדס זו אסתר אינו מובן, למה תלה כל ענין ושתי ואסתר בנ"נ כלל, שהרי אפי' לא היתה ב"ב של נ"נ אלא רשעה אחרת נמי הי' יכול להיות כל הענין:

209

ר״יונראה דהנה במדרש ריש חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקי' מאחז כו' מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא פרחה בכולו טהור מי עשה כן מי צוה כן לא יחידו של עולם וכו' המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הרי הוא טמא מי עשה כן וכו' לא יחידו של עולם, ופרשנו כי אי אפשר שיפעול דבר את מה שהיפוך לו כמו שהאש אינו פועל קרירות והמים אינם פועלים חמימות כך לא הי' ראוי שיצא טהור מטמא, אלא מחמת שכל הנמצאים מציאתם מאמיתת המצאו ית"ש ואפי' טמא איננו נפרד וחולק רשות לעצמו, ואין שום מציאות בעולם אלא מאמיתת מציאותו ית"ש, והוא אחד בתכלית ואין שום נמצא בלעדו, וע"כ מצד אמיתת יחידו וכו' יכול להיות טהור מטמא כי שורש אחד להם הוא יחידו של עולם, ולא לבד שיצא טהור מטמא אלא אפי' טומאה עצמה יכולה להתהפך ולהיות טהור מהאי טעמא, וזהו שהביא ראי' מבהרת פרחה בכולו טהור ומסיים כנ"ל לא יחידו של עולם:

210

רי״אונראה שכך הי' כל ענין נס פורים שכל הענינים היו תלויים זה בזה וסיבה זה לזה, ותכלית הכל הי' בנין בית שני, ובא ר"ש ב"נ ופתח פתחא להא פרשתא כנ"ל לומר עוד יותר רבותא שהרע הי' סיבה להטוב, וכענין טהור מטמא מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, וענין זה הוא יסוד בנין בהמ"ק אבן שתי' שממנה הושתת העולם, שהאמצע מורה על נקודה הפנימית שהוא שורש הכל, וע"כ הי' צריך דווקא שהטובה תסתעף מהרעה להיות מורה על ענין נכבד זה, וע"כ אמר שהסיבה הראשונה היתה ע"י נ"נ ששרף רפידת בית ה' שהוא הי' המחריב את בהמ"ק, הוא הי' סיבה ראשונה לבנין בית המקדש, והיינו שלולא שהיתה ושתי ב"ב של נ"נ שהחציף נגד השי"ת להחריב את ביתו, לא הי' אפשר שיהי' בה כ"כ גסות הרוח להקניט את אחשורוש בדברים, כאמרם ז"ל ששלחה לי' בר אהוריירי' דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי האי גברא רוי, אלא מחמת שהיתה ב"ב של המחריב את רפידת בית ה', זה הי' סיבה לגסות הרוח שבה, וע"י כן נהרגה ומלכה אסתר במקומה, וא"כ זה שהי' נראה לכאורה שהי' שארית לנ"נ הרשע הי' להיפוך שהי' סיבה שלא ישאר לו שם ושארית, אלא סיבה לבנין בהמ"ק, ותחת המן הרשע שגדלו המלך שעשה עצמו ע"ז היפוך מהות ישראל שהם נכנעים לשמים, ע"כ חשב לאבד את היהודים, זה עצמו הי' סיבה להתרוממת קרן מרדכי כי לולא המן בגזירותיו לא היתה אסתר מגדת מולדתה ושמרדכי הוא דודה ולא הי' בא מרדכי לכלל גדולתו זה, ושכל זה הי' סיבה לבנין בהמ"ק, וזש"ה תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד ועלה הדס, שלשון תחת מורה שזה סיבה לזה, כלשון זה תחת זה שזה סיבה לזה, וזה מורה על יחידו של עולם כנ"ל, וזה יסוד ואבן פינה לבנין בהמ"ק, וזהו והי' לה' לשם והבן:

211

רי״בר' יהושע בן לוי פתח והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש וכו' הוא אינו שש אבל אחרים משיש, ולכאורה אינו מובן מה תועלת לישראל בזה, ונראה עפ"מ שאמר הכתוב בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, א"כ זהו עצת ה' ברב חסדו לבית ישראל כאשר רואה שח"ו ישראל אינם ראויים ויש עליהם חרון אף, ומחמת החרון אף הם מרוחקים מאד עד שנעשה לבם כאבן ואינם יכולים לחזור בתשובה, הוא משיש את אויביהם עליהם ומחמת זה עצמו השיב מעליהם חרון אפו, וע"י זה באין לתשובה, וזהו פתח לכל ענין המגילה, שכל הצרה שהיתה שם ושמחת אויביהם עליהם הי' לתכלית זה, וזהו מדה המהלכת ע"פ כל הדורות ונסתלק החרון אף וישראל זוכין לתשובה:

212

רי״גאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, נראה דהנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך שבת, ויש לפרש דהנה בכל ששת ימי המעשה הי' כל הבריאה כענין גוף הנברא להיות מוכן לקבל הנשמה, וכמ"ש באדה"ר וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה, וברש"י צבר עפרו מכל האדמה ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, באופן זה היו שמים וארץ נמתחין והולכין שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתרחקים מן השורש ונתגשמו עכ"ד, אך בהגיע שבת הי' השבת כמו נשמה בהבריאה, וזהו מ"ש וינפש היינו שניתנה בהבריאה בחי' נפש, וזהו שבת יומא דנשמתא, וזהו המתנה ממעלה למטה כמו נשמה ממעלה הניתנת באדם למטה, זה בחי' אחת בענין שבת, ויש עוד בחינה אחרת היינו ששבת היא מלשון שביתה והשבה למקור כידוע מענין עליות העולמות שבשבת שבים למקורם, והוא עלי' ממטה למעלה, וזהו ויברך ויקדש, ברכה היא המתנה ממעלה למטה, קדושה היא הבדלה והתרוממות ממטה למעלה, ומכח שתי הבחינות אלו היינו ממעלה למטה וממטה למעלה, מתקבצים ומתאחדים העליונים ותחתונים, וזהו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שנעשה מכולם כלל אחד, ויש לומר דזהו ענין זכור ושמור:

213

רי״דוהנה היפוך מזה הוא עמלק קוצץ בן קוצץ הוא הנרגן מפריד אלוף, ולעומת שהתאחדות העולמות בשבת היא מכח שתי בחינות כנ"ל לעומתו עמלק המפריד הוא נמי מכח שתי בחינות, היינו שלעומת שבשבת ניתן בהבריאה כח עליון נפש דקדושה כמו נשמה בגוף, הי' ענין עמלק להכניס כחות רעות ע"י כישוף וכבזוה"ק שבלעם ובלק התפארו שבין שניהם יש אותיות עמלק, וזהו בא ללמד ונמצא למד שכמו בלעם ובלק הי' כל ענינם ע"י כישוף כמפורש בכתוב וקסמים בידם ובזוה"ק באריכות, כן הי' עמלק וכברש"י שהיו מכשפים וזה הי' הענין שהי' מטמאם במשכב זכור להשפיע בהם כתות חיצונים, הנה הוא היפוך מענין ברכה הכתובה בשבת כנ"ל, ולעומת שבשבת הבריאה שבה למקורה, וזה מביא בהכרח הכנעה ואימה, וכאמרם ז"ל אפי' ע"ה אימת שבת עליו כי כל הקרב לפלטין של מלך נעשה נכנע ביותר, וע"כ נמי ביצי"מ שהי' התגלות מלכות שמים בעולם כתיב שמעו עמים ירגזון וגו', אבל עמלק לא נתפעל ולא נתרגש אלא להיפוך שהחציף פניו ובא והלחם, וזה היפוך מענין קדושה שהוא הבדלה דכתיב בשבת, וזהו שבפדר"א שעמלק הוא היפוך שבת היינו בשתי בחינות אלו:

214

רי״הויש לומר דזה הוא הענין דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, שם הוי' מורה שהוא מהוה כל נמצא מאין ליש כדאיתא בספה"ק, וע"כ עמלק שמהותו להכניס כחות רעות ע"י כישוף ולהשפיע כחות המחריבים את העולם הוא היפוך משם הוי', כסא הוא ענין השגחה והנהגה כענין מלך יושב על כסא מלכותו ומנהיג את בני המדינה וכל בני המדינה נכנעים אליו ומקבלים את הנהגת מלכותו, כמו שמורה שם אדנ' שהוא אדון על כל, היפוך מזה הי' מהותו של עמלק שלא נכנע, ולא נתפעל מהדר כבוד מלכות שמים, ואדרבה החציף ובא והלחם הוא היפוך מכסא המלוכה, וע"כ לעומת שתי בחינות הרעות של עמלק היפוך משם הוי' ב"ה, והיפוך מענין כסא מלכותו ית"ש אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק המתנגד לשניהם:

215

רי״וולפי האמור י"ל דזהו ענין שני הגואלים שהיו בימי המן מרדכי ואסתר, ששני אלה הם לעומת שני כחות רעות של עמלק הנ"ל, לעומת כחו הרע להכניס רוחות רעות ע"י כישוף, הי' עומד כנגדו מרדכי מרי דכיא שהי' בו ענין קטורת המדחה כחות רעות ומעציר המגפה, כי קטרת היא לשון קישור אורות העליונים, ובמקום רב האור אין שום מציאות לחושך, ולעומת כח השני של עמלק שהי' בעזות פנים ולא נכנע ואדרבא עוד החציף ככלבין דחצופין ובא והלחם, היפוך מענין כסא מלכות כנ"ל, היתה אסתר ע"ש אסתהר שפירש"י ירח יפה כלבנה, ובמדרש פ' בא יפה כלבנה במלכות מד' ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום כך אסתר אמרה ואני לא נקראתו לבוא אל המלך זה שלשים יום עכ"ל [והדברים מובנים עפ"י דברי המדרש דבמקום שנאמר מלך סתם פעם במלך ממ"ה הקב"ה הכתוב מדבר] ובסידור האריז"ל כי אסתר גמטריא שושנה גמטריא אדנ' מלא פחות יוד סוד נקודת העצמית והוא יוד דאדנ' עכ"ל, ועיין במעשה רוקח, והנה ידוע כי סיהרא לית לה מגרמה כלום, וכל מדתה היא הכניעה לרצון השי"ת ובסוד אסתר ירקרקות היתה וחוט של חסד משוך עלי' וידוע גוון ירוק בקדושה מהו, וידוע עוד מענין דהמע"ה שהי' מרכבה למדת מלכות שמים שהי' בכניעה עצומה לרצון השי"ת וכל ספר תהלים מלא מזה, וכענין זה היתה מדתה של אסתר, והיא שעמדה נגד כח רע השני של עמלק כלב חצוף שבשבילו אין הכסא שלם:

216

רי״זויש לומר עוד שלעומת שתי בחינות אלו תקנו ז"ל להיות ימים האלה נזכרים ונעשים, נזכרים מקביל למדתו של מרדכי, ונעשים מקביל למדתו של אסתר, והיינו שע"י זכירה ועשי' דמצוות פורים זוכין לדורות הארה משני גואלים אלו, וי"ל עוד דבאשר כלולים הם, ע"כ יש כפל בזכירה היינו זכירה דלילה וזכירה דיממא לעומת שניהם, וכנגדן בעשי' משתה, ושמחה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים, זכירה דלילה לעומת אסתר ודיממא לעומת מרדכי, וכן משתה לעומת מרדכי, ושמחה לעומת אסתר, משלוח מנות לעומת מרדכי, מתנות לאביונים לעומת אסתר, ישמע חכם ויוסיף לקח:

217

רי״חשנת תרפ"ד.

218

רי״טואריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, נראה בטעמו של דבר, דהנה שניא מצות מחיית עמלק משבעה עממים דשבעה עממים אם נתגיירו מקבלין אותן, ועמלק נשבע הקב"ה בכסאו שאין מקבלין גרים מעמלק ואפי' לדעת הרמב"ם שבשניהם אם קבלו עליהם מסים ושעבוד מקבלים אותם, כבר ביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אבני נזר שהיינו שקבלו עליהם להיות שפלים למסים ולשעבוד תחת יד ישראל, אבל לא להתגייר ולהיות שוה כישראל, וי"ל דהפרש ביניהם עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי הש"ס חולין בהאי דויאבק איש עמו חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, דשני מיני יצה"ר יש זה שמסיתהו לעבור עבירה אף שיודע שזה עבירה, זהו כגוי נדמה שתקפהו בכח, ויש מין יצה"ר שיעור את עיניו לאמור לרע טוב ולטוב רע וזהו כת"ח נדמה לו לאמור שזה עוד מצוה ע"כ בקיצור הדברים שזה קלקול מדות לבו, וזה בעיקום השכל:

219

ר״כוהנה בתרגום יונתן בפסוק וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות תרגום מרי מכילין בישין, הרי דשבעה עממין הם מקולקלים במדות שבלב מוסיף עליהם עמלק בעיקום השכל כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעק"א שנקרא ישראל וישרון מלשון ישר, ועמלק הוא מלשון עיקול ועקלקלות:

220

רכ״אולפי האמור יובן ההפרש שביניהם, דלשבעה אומות שהקלקול הוא ביודעים שזה רע אם קבלו עליהם להתגייר ולעשות היפוך טבעם מקבלין אותם שהאדם בעל בחירה ובידם לשנות את טבעם, אבל עמלק שמדתו היא גם עיקום השכל לומר לטוב רע ולרע טוב מה יועיל התגיירותו לשנות מעשיו לטוב, הלוא הוא האומר לרע טוב וסוף סוף ישאר בקלקולו לעולם:

221

רכ״בולפי האמור יתפרש לשון מחי' כפולה הנאמר בעמלק באשר קלקולו כפול קלקול המדות וקלקול השכל, ויש לומר דהיינו הך דחייב לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, כי לילה מתיחס לטבע הלב שהרי השכל מסתלק בעת השינה, ולא נשאר בו אלא קיסטא דחיותא, והיום מתיחס להשכל שאורו בהיר, וא"כ בקריאה של לילה מוחין את עמלק בקלקול המדות שבלב, ובקריאה של יום בקלקול עיקום השכל:

222

רכ״גולפי האמור יש ליתן טעם על הא דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו דסעודת פורים מורה על שמחה שבמחיית עמלק, כי בכל שנה על ידי קריאת המגילה נתעורר הנס שלשעבר, ואחר הקריאה באה הסעודה, להורות על השמחה, ומאחר שעיקר קלקול עמלק שהי' יותר על ז' עממים נמחה בקריאת המגילה שביום, ע"כ האוכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, ולפי האמור יתפרש הלשון לא יצא יד"ח, ומשמע דמצוה איכא אבל עדיין לא יצא דמ"מ מצות שמחה איכא על המחי' שבקריאת לילה:

223

רכ״דבש"ס מגילה דשמואל דייק דאסתר ברוח הקודש נאמרה קימו וקבלו קימו למעלה מה שקבלו למטה, ואמר רבא עלה דלית לי' פירכא, והקשו בתוס' דרבא גופי' הוא דאמר בש"ס שבת מהאי קרא הדר וקבלוהו בימי אחשורוש, ותירצו דהא לא חשוב פירכא דהא שפיר שמעינן מינה תרתי, ונראה לפרש דהא דקיימו למעלה נסתעף ממה דהדר וקבלוהו שהי' כל כך מעומק הלב בשביל אהבת הנס עד שהגיעו יותר מהנשיקין של מ"ת, מחמת זה עצמו נתעלו מעלה מעלה עד שקימו למעלה מה שקבלו למטה:

224