שם משמואל, פורים א׳Shem MiShmuel, Purim 1
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, ונראה דרק שאינו יוצא בה מידי חובתו אבל מצוה איכא, דהנה ענין סעודה כעין מה שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר של מצוה באה הארה אלקית וצריכין לעשות לה חיזוק וקיום שלא תתפרד, וזה ע"י הסעודה, וכעין שפירש"י קדושים גבי לא תלך רכיל שתרגום לא תיכול קורצין שבאכילה עושה חיזוק לדבריו שנתקבלו, וזהו נמי סעודת פורים שאחר התגלות האורות גדולות בקריאת מגילה שמגילה כשמה שהתגלה הנעלם, וכידוע מכתבי האריז"ל, צריכין לעשות חיזוק שישארו, וע"כ עושין סעודה גדולה ושמחה יתירה, ומאחר שעיקר קריאת המגילה ביום כמ"ש התוס' בודאי האורות המתגלין ע"י קריאת המגילה ביום יותר נעלין משל לילה, וע"כ לאותן אורות של יום צריכין לעשות חיזוק ביום דוקא אחר קריאת המגילה של יום, והאוכלה בלילה לא יצא י"ח, שהרי עדיין לא באו ואיך יעשה להם חיזוק, אבל מ"מ לאותן האורות של לילה בודאי מצוה לעשות להם חיזוק וקיום:
2
ג׳וי"ל עוד בלשון אחרת דהנה כתיב נזכרים ונעשים, ובגמ' כדי שלא תקדים עשי' לזכירה, אף דבכל מקום עשו' קודמת ושמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום, הטעם דבכל מקום ע"י העשי' מעוררים הזכירה, וכאן האורות גדולות כ"כ שא"א לעוררם ע"י העשי' רק באין מאליהם, וצריכין לעשות להם כלי ע"י העשי', וע"כ סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא שהרי הקדים עשי' לזכירה, וכל זה לגבי הזכירה דיום, אבל לגבי קריאת המגילה דלילה שפיר הוי עשי' אחר הזכירה ומצוה הוא, וכן משמע בתוס' (מגילה ד'.) ד"ה חייב שכתבו דעיקר הסעודה ביממא, משמע דעכ"פ מצוה איכא אלא דאינו יוצא בה:
3
ד׳במדרש והי' חייך תלואים לך מנגד זה מעת לעת ופחדת לילה ויומם בשעה שכתבים פורחים, נראה פירושו דהנה באגרות הראשונות הי' דברים סתומים, וכאשר נסתכל בפשוטי הכתובים נראה כי שני מיני כתבים הי' מגילת סתרים להשמיד את היהודים ח"ו, וכתב הגלוי הי' רק להיות עתידים ליום הזה ולא פירש בו מה יעשה, ומובן שהמגילת סתרים רק ביד הראשים המפקדים את צבא המלחמה ללוות לאנשי המלחמה, והכתב גלוי הי' לאנשי המלחמה שיהיו מוכנים ליום ההוא, ובמדרש או"ה דבריהם סתומים להיות עתידים ליום הזה ולא פורש אם להרוג אם ליהרג, ואף דלעיל מיני' כתיב להשמיד וגו' מזה נראה ג"כ דשני מיני כתבים היו, ונראה שהמן הרשע ימ"ש התחכם שלא יתודעו היהודים תיכף שעליהם הדברים למען לא יגרום להם שינוי ושמיעה הפתאומית להתפעלות גדולה כי עי"ז בודאי ישובו בתשובה שלימה ויצא בבושת פנים, ע"כ התחכם שיהי' הדבר סתום ובסוד, ובודאי היהודים ירגישו לאט לאט ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ועכ"פ לא יהי' הדבר ברעש כ"כ רק בקרירות ולא יתעוררו כ"כ לתשובה, ויצא לו עצתו זו משורשו המר עמלק ימ"ש אשר קרך בדרך שפירשו בו מלשון קרירות, שקליפת עמלק הוא לקרר את האדם [וע"כ בשביל שרפו ידיהם מן התורה, היינו שלא התחזקו ברגש הנפש ובחיות בתורה, כי רפיון ידים הוא היפוך החיזוק, ובזה המשיכו עליהם את עמלק הרוחני שהוא קרירות כנ"ל, וכמו ששלטה עליהם קליפת עמלק הרוחנית, לעומתה התעורר עמלק הגשמי ובא והלחם, וכ"כ הי' בימי אחשורוש בשביל שנהנו מסעודתו שעשה משום דאמר ודאי תו לא מיפרקי, וזה רפיון ידים וקרירות מיעוד המקוה לכונן הר בית ה' בראש הרים, ע"כ התעורר עמלק הרוחני והגשמי, ומטעם זה נשמר הרשע ימ"ש שלא יהי' הדבר כ"כ ברעש ושלא יחלש כחו הרוחני] אבל מרדכי ידע את כל אשר נעשה מכלל ששאר אנשים לא ידעו, וזהו שצעק מרדכי ברחוב העיר היפוך עצת המן הרשע ועלתה בידו לעורר ישראל לתשובה והופרה עצת רשע, וזה הי' המשא ומתן בין מרדכי ואסתר, שהיא שלחה בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו, היינו שעצתה הי' לעשות הכל בהסתר ובהעלם כמו מדתה ושמה, וג"כ יוכלו לעורר גם כח עליון ממקום גבוה ונשא מאד עולם הנעלם, אבל מרדכי לא קיבל מטעם הנ"ל שלהחליש כח עמלק צריכין דווקא ברגש והתעוררות גדול, וזהו פי' דברי המ"ר והיו חייך תלואים לך מנגד מעל"ע מהסרת טבעת, כי לשון תלואים דרש המדרש מלשון אשם תלוי שהוא לשון ספק, היינו שהיו מרגישים אבל לא היו יודעין בבירור, וזה הזמן הי' מעל"ע מהסרת טבעת שהי' בי"ג בניסן כמ"ש ויקראו סופרי היינו באותו יום עצמו של הסרת טבעת, ובי"ד נתפרסם ע"י מרדכי כל כוונת האיגרות, וא"כ כל מעל"ע הי' תלואים, אבל אח"כ כשנתוודעו הי' להם פחד ממש, ומה גם כפי שאחז"ל שהסכימו העליונים על כך ונמשך זה הפחד ליל ט"ו ויום ט"ו, ואח"כ בלילה ההוא נדדה שנתו של המלך כאמרם ז"ל שנת מלכו של עולם, בודאי הרגישו בעצמם ולא הי' עוד כ"כ פחד כמקודם, וע"כ אין לחשוב זמן הפחד בהחלט רק לילה ויום, וז"ש המ"ר ופחדת לילה ויומם בשעה שהכתבים פורחים היינו באויר הרקיע עד לילה ההוא שנדדה שנת מלכו של עולם, והבן:
4
ה׳ליהודים היתה אורה, בגמ' זו תורה פי' המהר"ל דמה שקיבלו עליהם המגילה שניתוספה על התירה מזה עצמו נעשה קבלת התורה, ואינו מובן דהא בגמ' מבואר דלשנה הבאה קיבלו עליהם והאיך באפשרי שהיתה אורה תיכף, אך פי' הפשוט דעמלק מונח כאבן על לב שלא לנוח להכניס ד"ת בלב, וכשנמחה עמלק נפתח הלב, ומפלת המן היתה מחיית עמלק ונפתח הלב ונכנס ד"ת בלבן, והבן:
5
ו׳בגמ' בן יאיר שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו שמעי כו' קיש שהקיש כו', ולכאורה הסדר מהופך דבתחילה הקיש על דלתי רחמים ואח"כ שמע אלקים, ואח"כ האיר עיניהם של ישראל, הענין דחז"ל דרשו על הפסוק והי' ביום ההוא יאבד לב המלך והשרים דבחורבן הבית נסתמה לבן של ישראל, וכן בכל פעם בכל צרה שלא תבא נטמטם הלב ואינו מרגיש כ"כ החסרון שחסר לו, וכשמרגיש הוא התחלת הישועה, וכן הי' בימי המן שנטמטם הלב וזה התעורר מרדכי ויזעק זעקה וגו', ופתח לבן לידע החסרון, וזהו שהאיר עיניהם כו' שלא יהיו בחשכות וטמטום הלב, ואז עשו תשיבה, וממילא אח"כ שמע השי"ת לתפלתו כמאה"כ אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה, שפירש"י משה ושמואל החזירם מקודם למוטב ואח"כ התפללו עליהם, וכן במרדכי שמתחילה האיר עיניהם ועשו תשובה ואח"כ שמע ה' תפלתו והחליף כח להקיש על שערי רחמים:
6
ז׳שושנת יעקב צהלה ושמחה, הענין דהנה במדרש למנצח על שושנים ששונים, שעשו תשובה ונשתנו, ובימי המן ג"כ כשעשו תשובה והכירו גודל הפגם שנעשה אז איך היו ביכולת להיות בשמחה, אך כשעשו תשובה מאהבה נעשו זדונית כזכיות ומזה היתה השמחה וזהו תכלת מרדכי, דתכלת כל הגוונין משתנין לה, ואז נעשה מהכל זכיות, והבן:
7
ח׳בגמ' ובמות אבי' ואמה עיברתה מת אבי' כו', הענין דהנה נתגלה אז אור ממקום מוצנע ונעלם, היינו שמרדכי ואסתר חדשו ופתחו פתח חדש ממקום גבוה מאוד שהי' קודם זה נעלם, ולכך הוצרך שיהי' הגואל איש התחדשות, והנה טבע הבן למשוך אחרי הנהגת אביו ואמו, ולכך לא הי' לה לאסתר אב ואם כדי שתהי' בהתחדשות לגמרי כמו שדרשו במדרש אחד הי' אברהם שלא הי' לו רב שילמדנו והוא כנ"ל שהי' התחדשות מכל וכל, והבן:
8
ט׳בגמ' משפחת יהודה אומרת אנא גרים דאתייליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי כו', הענין דהנה בזוה"ק ע"פ חי ה' אם אמיתך בחרב, אם אמיתך סתמא, והשבועה היתה בחרב שחקוק עלי' שם הוי' ב"ה, הענין דהנה שמעי הי' מורד במלכות והי' מחויב מיתה והי' גברא קטילא, רק שדוד הי' מושך לו חיות משם הוי' ב"ה שמהוה הכל, דהחרב היא בעצם משחית, ורק דשם הוי' הוא מהוה גם אחר העדר, וזה הכח נתן לשמעי דאף אחר שכבר הי' גברא קטילא והי' לאחר העדר הי' מהוה לי' חיות, וזה הכח ג"כ הי' למרדכי, דשונאיהם של ישראל היו חייבין כלי' ח"ו משום שנהנו וכי' והסכימו העליונים על כך, והי' מהוה להם חיות גם אחר ההעדר, והבן:
9
י׳בגמ' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, הנה שחגי מתחיל להאיר בעוד לילה מחמת אור החוזר מהחמה, כך הי' נס פורים אור החוזר מבית השני, והאיר להם אף בעודם בגלות וזה דוגמא על כל ימי גלותנו הנ"ל אשר תאיר לנו הארה מגאולה העתידה אף בעודנו בחשכת הגלות:
10
י״אלהבין למה בפסוק יבוא המלך והמן היום, השם כסדרן ובפסוק וכ"ז איננו שוה לי למפרע הלא ידוע דהשם כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, ואז היו ישראל שרוים בצער ולמה נכתב כסדר, הענין דהנה חז"ל אמרו כ"מ שנא' במגילה מלך סתם בממהקב"ה הכתוב מדבר, וזה היתה עצת אסתר להגביה את המן ימ"ש למקום גבוה אשר איננו בכח לעמוד שם, ומזה עצמו בא לו השבר, ומזה באה הגאולה, ולכך בא השם כסדרן, וכן הווא בכל איש ואיש יראה שלא יאחוז במקום גבוה אשר איין שייך אליו, כי אדרבה ריעותא הוא לו, ואמר כ"ק אביו אדמו"ר זצללה"ה שראה אנשים מפורסמים אשר בסופן לא היו כראוי מחמת שאחזו בדברים גדולים בעוד שעשו מעשיהם ולא הי' להם שייכות לזה הדברים גדולים, אך מ"מ אם עכ"פ בכל לב האדם רוצה להשליך ממנו את הרע, מזה בעצמו נעשה כראוי כמו שאחז"ל בחמץ הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו הוי ביטול:
11
י״בענין הגזירה אז היתה ע"י שהי' אז זמן בנין בית שני והי' אז זמן רחמים וחסדים שראוין להופיע על ישראל, ונעשה דין ע"ז אם הם ראוין לכך, כדאי' בזוה"ק שימי תשרי הם ימי רחמים רק הדין הוא אם ראוים לרחמים:
12
י״גבזוה"ק בראשיית די"ג תיבות בין אלקים ראשון לשני וה' תיבות בין ב' לג' הם הי"ג מכילין דרחמי וה' עילין סחרין לה, הענין דא"א להוריד רחמים לעולם ושלא יינקי חיצונים לכך ה' דינין סחרין לה שלא יוכלו להניק, והמן הי' לו יניקה מאותיות אחוריים דמנצפ"ך, ואח"כ נהפך הוא ונלקח לקדושה ומועיל שלא תוכל להיות יניקה להחיצונים מהי"ג מדות של רחמים, ע"כ ניתגלו אז י"ג מדות של רחמים, וזה שושנת יעקב צהלה ושמחה כו' תכלת כו', דתכלת היא דינים המסמא עיני החיצונים והבן:
13