שם משמואל, פורים ה׳Shem MiShmuel, Purim 5
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ובירושלמי דאם חל פורים בשבת מאחרין סעודת פורים לאחר השבת דכתיב לעשות אותם וגו' יצא שבת ששמחתו בידי שמים, והקשו האחרונים דמ"ש מיו"ט שחל להיות בשבת שהסעודה עולה גם ליו"ט שהרי אם לא אמר יעלה ויבוא מחזירין אותו, ונראה לפרש דבפורים בהסעודה משפיעים בהימים שמחה, וזה הפי' לעשות אותם ימי משתה ושמחה, והעשי' אימים קאי, וזה א"א בשבת דקביעא וקיימא, ואין בשבת תפיסת יד האדם שיהי' ביכולת להשפיע ליום השבת שמחה, וזה הפירוש ששמחתו בידי שמים, וכל ענין סעודות שבת ויו"ט הוא להמשיך למטה עונג ושמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הכתוב וקראת לשבת עונג, כמו הקורא לחבירו שיבוא אליו הלום, כן קוראין להעונג מלמעלה למטה, וכן נמי שמחת יו"ט, וע"כ יו"ט שחל להיות בשבת עולה הסעודה גם ליו"ט, ואין זה ענין לסעודת פורים:
2
ג׳רבה בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ושמתי כסא בעֵלם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי ושרים אלו המן ועשרת בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה פתיחה לכל ענין נס פורים להורות ענין הנס איך הי', והיינו שהי' שמה התגלות אלקית ונתבטלו כהמס דונג מפני אש עכת"ד, ויש לבאר הדברים דהנה אמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה וגו', ומ"מ משונה לשון שנאמר בגלות פרס ומדי משאר הגליות, שבכולם לא נזכר לשון כסא, כי כסא מורה על הנהגת המלוכה בהתגלות, וזה א"א בגלות שהרי הכל הוא בהסתר עד שאמרו הגוים ידינו רמה, ואמרו ז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכאן כתיב ושמתי כסאי בעלם ואיך הוא זה, אך יש לומר דכל ענין מלכות פרס ומדי תחילת צמיחתה וכבישתה את בבל הכל הי' ע"פ נביא כמפורש בישעי', וכל הנביאים עד דניאל שפירש פסת ידא דכתבא בי' בליליא דקטיל בלשצר מה שלא הי' כן בכל המלכיות, א"כ התהות מלכות זו איננה מצד הסתרת פנים בלבד אלא מצד הנהגת הש"י בגלוי, והטעם שצריך לזה יש לומר משום שצפה הש"י שעתיד המן מזרע עמלק לספח למלכות זו כלשון ויק"ר פ' ט"ו, ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש, ובשביל עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם, ע"כ למען יהי' ביכולת ישראל להתגבר על עמלק, הי' נצרך שיהי' כל ענין התהות מלכות זו ע"י גלוי הנהגת הש"י ע"י הנביאים מקודם, וזה ענין פתיחה זו ושמתי כסאי בעלם שבכח זה התגברו על עמלק, וזכו לקריאת המגילה מלשון גלוי שנתגלה הנהגת מלכות שמים עוד יותר, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל מלכי הארץ את ישועת אלקינו בימי המן:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש מה שהקשה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק מה רבותא כ"כ שהמן לא הי' יכול לעמוד נגד מרדכי שהי' מסנהדרין עכ"ד, ויש לבאר דבריו דהנה ידוע דשבעים שרים בקדושה סובבים את הכסא למעלה, וכנגדן שבעים סנהדרין למטה כמבואר בשערי אורה, והנה בגלות שאין הכסא שלם כנ"ל, וע"כ אף השרים למעלה וכנגדן הסנהדרין למטה נתקיים בהם נאלמתי דומי', וממילא מובן שהמן הי' לו אז יכולת לעמוד נגד מרדכי והגביה ראש וגדל המלך אחשורוש את המן, אך מצד ושמתי כסאי בעלם והאבדתי משם מלך זו ושתי וזה הי' עוד קודם גדולת המן, ומשום דכל התהות מלכות זו הי' בהתגלות הנהגת אלקית כנ"ל, יובן קושייתו זצללה"ה מה רבותא כ"כ, ומ"מ יש ליישב שזה עצמו הי' מכלל הנס שצפה הקב"ה שעתיד המן וכו' כנ"ל, ולמעלה העבר והעתיד וההוה הכל אחד שהרי הוא למעלה מהזמן, א"כ זה עצמו הוא הרבותא:
4
ה׳אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הנה בפדר"א דעמלק הוא היפוך השבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דבשבת יש שתי בחינות זכר למעשה בראשית ככתוב בלוחות הראשונות, וזכר ליציאת מצרים ככתוב בלוחות האחרונות, והיינו דכמו במעשה בראשית כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, כן בשבת נשמה יתירה, וכמו דביציאת מצרים הי' ביטול והכנעת כחות החומר כמבואר במהר"ל וכדכתיב אז נבהלו אלופי אדום וגו', כן בשבת אותיות בושת שהחומר נכנע, ועמלק הוא היפוך שבת שלא התפעל ולא נכנע עכת"ד, ויש לי להוסיף בו דברים שהוא נמי היפוך בחינת שבת הדומה למעשה בראשית במה שיש בו נשמה יתירה, וענין מלחמת עמלק הוא להיפוך מזה לגמרי שהוא בכשפיו רצה להכניס בהם כחות הטומאה, ונסתייע זה ממאמר הזוה"ק שבלעם התפאר שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק ובלק האחרונות, והנה כבר כתבנו באריכות שכוונת הרשעים האלו הי' להכניס כחות הטומאה בישראל, ובזוה"ק דאעטרו לה [היינו כזבי] בחרשיהון למתפס רישא דלהון, והוא כעין שאמרו ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, ומאחר שמצינו כוונת בלעם ובלק כן, שכל כוחם הוא מעמלק ממילא מבוארת כוונת עמלק, וזהו הענין שהי' מטמאם במשכב זכור לכוונה זו, וא"כ הוא היפוך נשמה יתירה שבשבת, וזה היפוך בחי' הראשונה שבשבת, ובבחי' השני' שהוא זכר ליציאת מצרים שהוא הכנעת החומר כתבנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הי' היפוך מזה, שהרי לא התפעל ולא נכנע אדרבה כל אומות היו יראים ובא צד הכנעה בלבם ובא זה ונלחם עמהם והקרה אותם בפני אחרים א"כ הרי הוא להיפוך לגמרי משתי הבחינות שבשבת:
5
ו׳ובזה יש לפרש הענין דאין השם שלם וכו', דהנה שם הוי' ב"ה הוא המהוה כל הנמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, וזהו הענין מעשה בראשית, ועמלק ימ"ש היפוך מזה במה שכוונתו להכניס כחות הטומאה בכשפיו, ולמה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וא"כ במה שהיא היפוך מבחי' הראשונה שבשבת כביכול נחשב שאין השם שלם, וכשימחה זרעו של עמלק אז יהי' השם שלם היינו השתלשלות החיים ממקור החיים כהוראת השם הוי' ב"ה, ובמה שעמלק הוא היפוך מבחי' השני' שבשבת יובן הא דאין הכסא שלם, היינו שהנהגת המלוכה מכונה בשם כסא, והנה הנהגת מלכות שמים היינו שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ובאשר קליפת עמלק הוא להיפוך מזה שלא התפעל ולא נכנע, כהנהו כלבין דחציפין, והקרה אותם בפני אחרים, כביכול כאלו אין הכסא שלם עד שימחה זרעו מן העולם, ויאתיו כל לעבדך וכו' ויתנו לך כתר מלוכה, בב"א:
6
ז׳יש להתבונן בענין הגאולה שבימי המן שלא הספיק מרדכי לבדו להיות גואל אלא נצרך להשתתף עמו את אסתר, דהנה כבר אמרנו בשם הזוה"ק פ' בלק שבלעם התפאר בעצמו שיש בו שתי אותיות הראשונות של עמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, ואמרנו במק"א דלפי מה שאיתא בזוה"ק שם דבלעם במלולא ובלק בעובדא, ומאחר שכח שניהם נמשך מעמלק מוכח שעמלק הי' בו שתי הכחות לרוע, דיבור ומעשה, והנה בפרקי דר"א דרכן של הרשעים שמחשבין את הסוד בלבם ואין מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו ויאמר המן בלבו, הרי שיש לו ג"כ כח המחשבה לרוע, וא"כ הרי יש לו כל ג' כתות לרוע, מחשבה דיבור ומעשה, והנה כבר אמרנו שנראה מדברי זוה"ק שמשה ואהרן משה במלולא ואהרן בעובדא, הרי לעומת בלעם ובלק, ומובן שבבחינת מחשבה בודאי היו משה ואהרן שלמים בקדושה יותר מעמלק להבדיל בטומאה, וע"כ בעוד הי' אהרן קיים לא הרהיב עמלק עוז בנפשו לבוא להלחם בישראל אחרי אשר הוכה במלחמה הראשונה, ביידעו שמשה ואהרן קיימים שהם יותר חזקים ממנו בקדושה בכל השלש בחי' מחשבה דיבור ומעשה, אך אחר שמת אהרן חשב עמלק שיעמוד לו שעתו להתגבר על ישראל שחשב שאין להם עוד כח בעובדא, וזה וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב ואמרו ז"ל זה עמלק ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכבר אמרנו ששלש מתנות טובות שהי' לישראל מן ובאר וענני כבוד מתיחסים לג' אלה מחשבה דיבור ומעשה, מן למחשבה לחם שמלאכי השרת אוכלין, באר לדיבור פה מלכות קרינן לה, ענני כבוד שהי' מקיף על כל האדם אפי' על בחי' התחתונים שבו מתיחס ביותר לעובדא, וע"כ בראותו שנסתלקו ענני כבוד מחמת מיתת אהרן חשב שעוד אין לישראל כח בעובדא, ובזה יתגבר עליהם ח"ו, אך חשב וטעה כי משרע"ה הי' כלל הכל, ונכללו בו גם מדתו של אהרן והי' כהן ולוי יחדיו, ע"כ כולן חזרו בזכות משה, וע"כ נפל גם אז ביד ישראל:
7
ח׳ובמה שכתבנו יתיישב לנו דקדוק עצום מדוע לא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו, אלא ישראל לבד, והלוא ידו היתה בכל מלחמה ההוא, והנה בכל הפרשה של הבאר ושירתה לא נזכר ג"כ שמו של משה, ונתעוררו ז"ל בזה ואמרו מפני שלקה עלי' משלו משל להד"ד לספקלטור שאין אדם מקלם לספקלטור שלו, וכאן לא הקשו להם ז"ל כלל, אך להנ"ל יובן שהרי אז הוצרך לשמש משה בכח הכללי שכולל את משה ואהרן יחד, ולא נתפס אז בשם משה שלא תוכל לומר שידיו של משה וכחו עמד לנו במלחמה ההוא שהרי גם כחו של אהרן שותף עמו, וכמו שתאמר כחו של משה תוכל נמי לומר כחו של אהרן [ואינו דומה לשירת הבאר אף שחזרה נמי בזכות משה, מ"מ הרי מתחילת ארבעים שנה הי' כמו שפירש"י שם שהענין נדרש לשלמעלה ממנו באר חפרוה שרים זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן ולאו מכח כללי שבו באה, וא"כ הקשו למה לא הזכיר שמו של משה בפירוש בשירה זו, והוצרכו למה שתירצו, אבל כאן שמדבר מהמלחמה שנעשתה בכח כללי שבו] וזה איננו נתפש בשם משה, וכתיב רק ישראל שהוא שם כללי כמו שאיתא בתיקה"ז שיר משמאלא אל מימינא:
8
ט׳ויש להסביר הדברים עוד יותר עפ"י מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (נ"ג: נ"ד.) ובפי' אור החמה שם בשם הרח"ו ששלשה אותיותיו של משה הם נגד נפש רוח ונשמה מם נשמה, שין רוח, הא נפש, עיי"ש, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אף שמשה זכה לבחינת חי' ומשיח יזכה לבחי' יחידה, למה בשם משה נרמז רק נפש רוח ונשמה, והי' צריך להיות בו רמז גם לבחי' חי', והגיד הטעם מפני שרק נפש רוח ונשמה הם מלובשים בתוך הגוף אבל לא בחי' חי' שאינה אלא אור מקיף עכת"ד, ויובן עפ"י מה שכתבנו במקום אחר שקריאת שם הוא לחיבור גוף ונפש, שהרי נשמות הבאים בגלגול גוף אחר אינם נקראים בשם הראשון כמו ער ואונן שבאו בגלגול פרץ וזרח ומחלון בעובד, ובכן מאחר שבחי' חי' איננה מלובשת בגוף איננה נרמזת בשמו, והנה ידוע כי דבר המקיף הוא הדבר הכולל את הכל, ע"כ באשר זכה משה לבחי' חי' הי' לו כח כללי, והנה כבר כתבנו במק"א שמחשבה דיבור ומעשה שורשם בנפש רוח ונשמה, מעשה מתיחס לנפש, דיבור לרוח, מחשבה לנשמה, ועמלק באשר הי' לו נפש רוח ונשמה בקליפה, והי' מקולקל במחשבה דיבור ומעשה, וכשהיו צריכין להתגבר עליו היו צריכין לכח כללי שאין דוגמתו בעמלק בקליפה, כי להתגבר על זולתו איננו מספיק כח שוה דוגמתו אלא כח נעלה וגבוה ממנו כמובן, והוא כללי הכולל את נפש רוח ונשמה שהיא בחי' חי' כנ"ל, וזה איננו נרמז בשמו של משה מפני שאיננו מלובש בו כלל, וע"כ לא נכתב שמו של משה במלחמה ההוא כלל:
9
י׳ועם מה שאמרנו יש ליתן טעם למה מלחמה הראשונה עם עמלק היתה כ"כ קשה שמשה עלה ראש הגבעה, ומטה האלקים בידו וכל הפרשה כולה, וכאן לא הוצרכו לכל אלה אלא וידר ישראל נדר לבד, הגם שיש לומר בפשיטות שאז עדיין טרם קבלת התורה אבל לעומת זה הי' חסר כאן אהרן וחור וזכות קבלת התורה הי' להם גם אז שהרי אף ממצרים נגאלו רק בזכות קבלת התורה שהם עתידין לקבל כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו', אך להנ"ל יש לומר אולי עדיין לא זכה משה לבחינת חי', ולא זכה עד מתן תורה, ולא הי' להם עדיין כח כללי, ע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, באשר גם עמלק כחו בקליפה לעומתם בקדושה, והוצרכו להשתמש במה שבשלש בחינות עצמם כחם גדול בקדושה יותר מעמלק בטומאה, וע"כ הי' הדבר כ"כ קשה, אבל במלחמה השני' שהי' למשה כח כללי בקדושה מה שלא הי' לעמלק בטומאה, לא הי' הדבר כ"כ קשה מצד משה, אלא ישראל הם שהוצרכו לנדר לדבק למעלה כידוע שלשון נדר נ' דר, ובזה נתדבקו במדריגה גבוה לקבל הארה ממשה, ואז שוב המלחמה היתה בנקל מאד:
10
י״אומעתה נבוא לביאור ענין הגואלים שבימי המן, דהנה מרדכי הוא ניצוץ משה כידוע מכתבי האריז"ל ובגליון הזוה"ק פ' וישלח ויצו גם את השני, שלשה פעמים גם רומז גואל משה, גואל מרדכי, גואל משיח, וכמו שמשה הי' במלולא כנ"ל כן מרדכי כחו הי' במלולא, והנה אמרו ז"ל מרדכי מן התורה מנין מר דרור ומתרגמינן מרי דכי, הרי שנרמז בו ענין הקטורת והוא עיקר עבודת אהרן, וא"כ יש בו נמי כח העובדא, ובאשר הי' מתוקן לגאולה הי' בו כח המחשבה ודבר זה ידוע למבינים וזה סמיכת גאולה לתפלה, מחשבה ודיבור, ובאשר נשלם בכל שלשה בחינות מחשבה דיבור ומעשה מצינו שהשתמש בכל ג' בחינות אלו, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה הרי בחי' מחשבה שידיעה היא במחשבה, ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר, הרי בעובדא, ויזעק זעקה גדולה ומרה הרי במלולא, אך שלשה אלה עדיין לא הספיקו להתגבר על המן שהרי כחו של המן בטומאה הי' לו נמי כל ג' כחות, ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד הרי במלולא, ונתינת עשרת אלפים ככר כסף שכתבנו במק"א שהנראה מפשטי הכתיבים שקיבל ממנו אלא שהחזירם לו, ומ"מ המן עשה מעשה הרי בעובדא, ויאמר המן בלבו וממנו דייק הפרקי דר"א שדרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינן מגלין בפיהם הרי במחשבה, והוא כחו של עמלק בג' בחינות אלה, ע"כ נצרך לזה שתשתתף עמו אסתר שכחה הי' מעולם הנעלם הכולל הכל כמ"ש מהר"ל בספר אור חדש, ואז בכל הכחות האלו התגברו על המן:
11
י״בבש"ס חולין (קל"ט:) אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקראת על שם הגלות ולא על שם הגאולה שנראה ח"ו גרעון בשמה, ונראה דקיום ישראל בימי הגלות וההסתר הוא ממקום יותר פנימי ונעלם שאינו נרגש לשום כח חיצוני ואין מקום למקטריגים והן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, והוא כענין שאמרו ז"ל וידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שהם פרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, והנה ידי תרתי משמע, וי"ל דהיינו הך דאמרן, וכמו לענין קבלת בעלי תשובה ממטה למעלה יד אחת של הקב"ה מצלת מפני מדת הדין, והוא כענין שאמרו ז"ל אל תיקרי ויעתר לו אלא ויחתר לו מלמד שחתר לו הקב"ה חתירה מתחת כסא הכבוד, כן נמי לענין הורדת השפע מלמעלה למטה ידו השני' של הקב"ה מצלת את השפע הבאה מעולם הנסתר שלא ירגישו המקטריגים בירידתה, וכבר דקדקנו בכתוב ואמרת בלבבך מי ילד לו את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גידל הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם, כי ידוע דמי הוא אתר דלא קיימא לשאלה עלמא דאיתכסיא, ואני הוא עלמא דאיתגליא ואיפה אי' פה וידוע מילת איה, א"כ הפי' בניחותא, מי היינו עלמא דאתכסיא ילד לו את אלה ואני הוא עלמא דאתגליא שכולה וגלמודה גולה וסורה בגלות שאין השפע יורד מעלמא דאתגליא כלל, ואלה מי גידל היינו שאף הגידול היא מעלמא דאיתכסיא נעלם מכל קטרוג שלא ירגישו בירידת השפע הן אני נשארתי לבדי בסוד ודודי חמק עבר ואלה איפה הם שאיה הוא פה, והדבר כמבואר, ושם הוא שורש אסתר ומשם משכה חיים חדשים לכל ישראל, וא"כ שמה נאה לה ואיננו לגרעון ח"ו אלא למעלתה:
12
י״גליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, בגמרא אורה זו תורה ושמחה זו יום טוב וששון זה מילה ויקר זה תפילין, ביאור הדברים הנה כבר אמרנו שעמלק הי' בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, ע"כ הי' לו כח גדול, ונראה שמהאי טעמא הי' בעל סוד כמו שאמרנו בשם פדר"א דרכן של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלין בפיהם ויאמר עשו בלבו, ויאמר המן בלבו, אף דסתם גוי מפעי פעי כבש"ס עירובין, מ"מ הרשעים האלה באשר הי' להם ניצוץ קדוש כנ"ל, והוא מעולם הנעלם שורש יצחק אבינו משך אותם להיות בעלי סוד, וכל דבר שהוא בהעלם כחו גדול, וזה הענין שחמל שאול והעם על מיטב הצאן והבקר להביאם לקרבן, שע"כ אין הפירוש כפשוטו ששוה ממון הרבה, שלא לממונם היו צריכין, ועוד שלא רצו להנות מהם אלא להביאם לקרבן, אבל הפירוש הוא שכל טוב הוא בקדושה, והסט"א הוא כולו רע, וע"כ הרגישו שבמיטב הצאן והבקר יש קדושה רבה מהניצוץ שהי' ביד עמלק, וחמל שאול שלא תלך הקדושה שבהן לאיבוד, והיתה עצתו להביאם לקרבן להחזיר הקדושה לשורשה, אך טעה בזה שבאשר ניצוץ ההוא נתהפך בעמלק לרע אי אפשר לקבלו ולהחזירו לקדושה כמו שהיא, אלא דווקא להחרימו לאיבוד, ובזה יתמרק ניצוץ הקדוש שבו ויתלבן ויצטרף ע"י סיבות שונות עד ישוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, וזה עצמו תקנו ישראל בימי המן אף שהי' להם רשות לשלוח ידם בבזה דכתיב ושללם לבוז, הם לא רצו לנגוע בבזה כדכתיב ובבזה לא שלחו את ידם, ומסתמא החרימו הכל ולא הניחו לעורבים ולעטלפים, ובזה הי' מירוק לניצוץ הקדוש שבו ובא ונדבק בישראל ומצא מין את מינו וניער, וע"כ ניתוסף ליהודים קדושה פנימית בהתגלות שמחמת רב אור הקדושה שהיתה אז היתה בוקעת ועוברת בלי שום מסך המבדיל לפניו על היפוך עמלק שהוא מסתיר בפני האור כי טוב, וכבמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד מוריך, ואז השיגו ישראל זה לשעתם עכ"פ מעין לעתיד, ויצאה הקדושה כנוגה מאיר בהתגלות, ומזה נשאר רושם בצד מה בכל שנה, וזה ענין קריאת המגילה מלשון התגלות:
13
י״דוזה ליהודים היתה אורה זה תורה, כי תורה היא בהתגלות, ותורה היא אותיות אורה בחילוף אלף בתיו בא"ת ב"ש, ואורה שייכת כשהיא בהתגלות ומאיר לארץ ולדרים עלי', כי כל עוד שהיא בכיסוי ובהצנע אין האור מאיר, והיינו שאז נתגלו להם רזי תורה שדרכה בהצנע והעלם, ובזה מיושב קושית האור חדש בהקדמה עיי"ש, וכן שמחה זה יו"ט כי שמחת יו"ט הוא התגלות פנימית הלב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ושע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים שמלובשת בו קדושה פנימית, וכן יין הוא פנימיות ענבים, וזה מעורר התגלות פנימית שבלב, עכת"ד, וכן וששון זה מילה התגלות אות ברית קודש ונשלם באתגליא שם שין דלת יוד באברי האדם כידוע, וכן ויקר זה תפילין תפילין הם בגובה של ראש וראו כל עמו הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והוא התגלות שם ה' השורה על איש ישראל, ויש עוד לומר כי ארבע אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, תורה מתיחסת ליוד שבשם כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת, תפילין מתיחס להא ראשונה כידוע בכוונת ובודוי שבק"ש שעל המטה שפגם במצות תפילין הוא נוגע להא הראשונה, מילה מתיחסת לואו כידוע שמילוי הואו הוא יסוד ומשם צריך להסיר הערלה ונשאר הואו מאיר במלואו, יו"ט מתיחס להא האחרונה זכר ליציאת מצרים, ואומרים הלל שהוא בגמטריא שם אד' כידוע, והנה הכל הולך אל כוונה אחת הוא התגלות הנעלם הנצמח מחמת מחיית עמלק והחרימהו והוציאו את בלעו מפיו:
14
ט״ושושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד פירושו כי שושנה היא רכה כאמרם ז"ל למנצח על שושנים על ת"ח שהם רכים כשושנים, וכל דבר רך יכולין בקל לנטותו ומקבל שינוי, וע"כ נקראה שושנה מלשון שינוי, וע"כ ישראל אז שהגיעו למעלה הגדולה וקבלו התורה מחדש מאהבת הנס עדיין נתייראו פן מחמת רכות לבם לאט לאט ישתנה הדבר ותתקרר האהבה, אך בראותם יחד תכלת מרדכי, היינו שמראה התכלת אינה משתנית והיא מתיחסת לבני' של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום ויהי כאמרם אליו יום יום, ובאשר ראו שמרדכי הוא הגואל שלהם שיש בו מדה זו היתה שמחתם שלימה ודפח"ח, ויש לומר עוד בלשון אחר בסגנון זה דהנה כתיב בעשו ועברתם שמרה נצח וכאשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם ירשו היהודים מדת נצח, מעמלק זרעו של עשו, וידוע בכתבי האריז"ל שבפורים נתקן מדת הנצח אחר שנפגם בימי שאול, וזה בראותם יחד תכלת מרדכי. כי כל שכחה באה מצד החיצונים כי אין שכחה לפני כסא כבודך, וכל שינוי באה מצד השכחה, ואך תכלת היא המסמאה את עיני החיצונים, וע"כ גורם זכירה כמ"ש בציצית וראיתם אותו וזכרתם, ומרדכי זכה ללבוש תכלת מפני שהוא דבוק בזכירה ויהי כאומרם אליו יום ויום ולא נשתנה מכמו שהי', ומחמת שמעשה זה שהתגרה בהמן הי' שורש כל נס זה וכל ישראל היו מחמת זה בסכנה, ע"כ כשזכו להתגבר על עמלק זכו כל ישראל במדה זו, וע"כ ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וימי הפורים האלה הם המעמידים את רגליהם של ישראל שלא יתמוטטו ח"ו בגלות:
15