שם משמואל, ראה א׳Shem MiShmuel, Re'eh 1

א׳שנת תרע"א

ב׳במ"ר (פרשה ד') שמור תשמרון וגו', מהו את כל המצוה הזאת, אמר ר' לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה ע"כ, הנה ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים באהבה וצריכה כוונת הלב, והיינו שמסלק א"ע מכל עניני עוה"ז וחמדת שעשועיו רק לדבק א"ע באהבת השי"ת, ובאמת זו כלל התורה כי כל מצוות התורה הן עצות מרחוק לדבק א"ע לשמים כמ"ש הזוה"ק תרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין דאו', היינו שהכל הוא עצה לבוא אל התכלית, והתכלית היא הדביקות, וזו דביקות ממטה למעלה, וז"ש כל המצוה הזאת זו ק"ש שענינה הוא כלל כל המצוות כולן, וחד אמר זו שבת ששבת היא קביעא וקיימא, והקדושה באה מלמעלה למטה והאדם צריך להשתדל רק שיהי' כלי מוכשר לקבל, והוא כעין כלל כל המצוות כולם שיקדש אדם את כל רמ"ח אבריו ע"י רמ"ח מ"ע להיות כלי לשרות עליו שם ד':

ג׳וז"ש במדרש ששבת היא כנגד כל התורה כולה, שהתכלית כולם היא להשיג קדושה מלמעלה למטה וכעין זה היא שבת, וזה הוא עיקר מחלוקתם דר' לוי סובר דעיקר התכלית הוא להיות האדם דבוק בשם השי"ת, ורבנן סברי דעיקר התכלית הוא מה שנותנין לו מן השמים:

ד׳עוד שם במ"ר שמור תשמרון אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, והתורה דכתיב (שם ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי וכו', אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ע"כ הנה הנפש היא בדוגמת הנר, שהוא כדי לקבל את השמן, והשמן נמשך אחר הפתילה, והאור נתלה בפתילה, וכדוגמת זה היא הנפש, שנפש הצומחת נתלית על אד הדם, ונפש החיונית על הצומחת, ונפש המדברת על החיונית, ורוח בנפש והנשמה ברוח, והנשמה מקבלת אור מזיו השכינה, נמצא שע"י ההרכבה והתלויות זו בזו יכול אף הגוף לשאוב חיים ממקור החיים ע"י הנשמה, וזה הוא נר מלמטה למעלה, וזהו נרך בידי ולהיפוך מזה היא התורה שהתורה בשורשה היא רמה ונשאה וגבוהה מאוד ואורייתא וקוב"ה כולא חד רק ע"י מסכים וצמצומים בכל עולם ועולם יותר ויותר וכל עולם נתלה בעולם שלמעלה הימנו, ובכל עולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם עד שבזה העולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, דיני שור ובור וכו', וכאשר אדם משמר את התורה בעוה"ז ולומד לשמה מגיע הדבר עד למעלה למעלה ונמצא האדם משפיע בהתורה כמו שביאר הרב זצ"ל מלאדי בסידור בדרושים לחתונה והכל ע"י תליית עולם בעולם, יש כח ביד האדם למטה, שגם התורה מלמעלה תקבל תועלת מלימוד האדם למטה, והוא ג"כ כדמיון נר ונפש, רק הוא להיפוך שהנפש היא מלמטה למעלה עד הנשמה ומשם מקבלים תועלת עד בחי' התחתונה מלמטה, ועי' בכוזרי בפירוש את קרבני לחמי לאשי, אך התורה היא להיפוך, שהיא הרכבה ותלי' מלמעלה למטה עד אדם התחתון, וזה נרך בידי היא הנפש להאיר את כח הנשמה, ונרי בידך היא התורה להביא תועלת להתורה ע"י הלימוד לשמה, והוא כדמיון ק"ש ושבת הנ"ל שזו מלמטה למעלה, וזו מלמעלה למטה, וק"ש מתיחסת לנפש, שהנפש תדבק בשורשה באהבה, ושבת לתורה, ושבת יעשה כולו תורה והבן:

ה׳במ"ר למה אין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' אל תעש את התוכחות קוצין קוצין ע"כ, הענין הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהקללות אינן תכלית רק הן פתח שפותחין להאדם לבוא לתשובה עי"ז כמ"ש (איוב ל"ו י') ויגל אזנם למוסר, וא"כ אחר שאינן תכלית השלימות אין שייך להפסיק באמצע ודומה כאדם שבא לאיזה מקום ונשאר עומד באמצע הפתח, והנה שבת שהיא התעוררות לתשובה כמ"ש שבת בו תשיב, איננו בדרך ויגל אזנם למוסר כנ"ל רק ע"י קדושת שבת נתגלים לו ממילא הקלקולים שעשה ועד היכן הוא רחוק מהשי"ת, וזהו צווחין אף עקתין וכו', ברם אנפין חדתין, היינו פתחים חדשים ואנפין היינו פתחים כענין שכתוב על פני המזבח:

ו׳רצה והחליצנו, י"ל שהוא מלשון ועצמותיך יחליץ (ישעי' נ"ח י"א), ובתרגום שם וגופך יחי' בחיי עלמא שהוא אחר תחיית המתים בגופות, וכמו שעוה"ב הוא תחה"מ בגופות כמו כן שבת היא תחיית הנפשות, וע"י התחי' באין לעבודה להתחיל בעבודה כראוי וכמו כן בר"ה, שמצינו בפ"ג דעירובין (ל"ט ע"א) שבר"ה אומרים והחליצנו כי אז בריאה חדשה כמ"ש זכרון ליום ראשון, יוצדק ג"כ הלשון והחליצנו:

ז׳כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, לכאורה נראה שקדושת שילה גדולה משל בית עולמים שנאכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה וא"צ חומה, אך מדשילה נקראת רק מנוחה וירושלים נחלה, נראה שבית עולמים יתר על שילה:

ח׳והענין הוא דהנה במשכן היו קרשים ויריעות מלמעלה שכולן מדבר הצומח ומדבר החי קרשים מצומח ויריעות שמצמר הן דבר הבא מן החי רק חלק שש שבו שהוא מצומח, ורק האדנים שהם מתכות הם דומם, ומשכן שילה הי' בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, הרי שהיו הכתלים שהם דוגמת הקרשים שבמדבר ג"כ נעשים מדבר הדומם כאבנים, רק היריעות נשארו כמו שהיו במדבר מבע"ח, ובבית עולמים היו גם התקרות מצומח ואמה מעזיבה מדומם, הרי שבכל הג' מקדשות משכן שבמדבר ושילה, ובית העולמים, בכל אחת היתה השראת השכינה במקום היותר חמרי, והנה תכלית המכוון במקדש היתה כדי שתהי' השראת שכינה למטה כמאה"כ מ"א ח' כ"ז האמנם ישב אלקים על הארץ, ובזה יובן האיך הקדושה משתלשלת ויורדת שבמשכן היו מעט מדברים הדוממים כגון האדנים, ובשילה היו יותר דוממים, והקדושה היתה משתלשלת ויורדת עד בית העולמים שהיו עוד יותר דוממים ונתקדשו כל חלקי הדוממים, וזהו תכלית המכוון שתהי' השראת השכינה מטה מטה, ולכך נקראת נחלה שאין לה עוד הפסק, וזה הי' דווקא עצם התכלית, והי' בית עולמים יותר גדולה כנ"ל, משא"כ לענין אכילת קדשים הי' בהיפוך, שמחמת שהקדושה לא היתה כל כך בלבוש דומם רק בדבר הבא מן החי, א"כ היתה הקדושה בהתגלות יותר, וכעין שבת שכל דינין ערקין ואתעברו מינה, ולכך היו נאכלים בכל הרואה:

ט׳כי מנסה ד' אלקיכם אתכם, להבין הלא הוא סבר שמצוה היא, כי הוא מתנבא בשם ד', וא"כ מה ראי' היא זו שאינו אוהב השי"ת, אדרבא כוונתו לעשות רצון השי"ת:

י׳והענין דכשעובד בשלימות איני בא לידי טעות כזה שיסבור שזאת מצוה, וכדרך שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על הגמ' חולין (צ"א.) שח"א שליעאע"ה השטן נדמה לו כגוי, וחד אמר שכת"ח נדמה לו, שהענין שהיצה"ר הוא בב' אופנים, א' כגוי שמראה לו שאיסור הוא ואעפי"כ מפתהו לעשות האיסור, וכגוי שאין בו כח המעצור, והשני כת"ח שמטעהו שזאת מצוה, ויעאע"ה הכניס בכלל ישראל שלא יטעו כלל, והבן:

י״אבגמ' ב"ב (ע"ה ע"א) ושמתי כדכד שמשוחיך אמר ר' שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל וכו' חד אמר שוהם וח"א ישפה, אמר להו הקב"ה ליהוי כדין וכדין, הנה שוהם וישפה הם מאבני חושן, שוהם משל יוסף וישפה משל בנימין ובזוה"ק יוסף נקרא צדיק לעילא, ובנימין צדיק דלתתא, ויש לפרש שיוסף קידש הברית שהיא מקור לכל שייפין דגופא, ובזה שעמד בנסיון קידש כל רמ"ח אברים שלו להיות כולם מרכבה לשכינה, ומשך את הקדושה מעילא לתתא, גם על כל כלל ישראל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, זהו פי' צדיק דלעילא, ובבנימין מצינו שעבודתו היתה בתשוקה עצומה ממטה למעלה וז"ש חז"ל (יומא י"ב ע"א) רצועה היתה יצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה הי' מזבח בנוי, ובנימין הצדיק הי' מצטער עלי' לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום, וזהו הפי' צדיק דלתתא שהוא ממטה למעלה וזהו שוהם וישפה, ולזה פליגי מיכאל וגבריאל, כי מיכאל הוא חסד ממעלה למטה, וגבריאל גבורה מלמטה למעלה, וע"ז אמר הקב"ה להוי כדין וכדין דמחמת התשוקה של ישראל ממטה למעלה עי"ז באה אח"כ מלמעלה למטה, וכמו שיוסף הי' תחילה בהעלם במצרים והי' במקומו בנימין צדיק דלתתא כמבואר בזוה"ק להמשיך ממטה למעלה ואח"כ בא יוסף באתגליא להמשיך ממעלה למטה, והיו שניהם כאחד טובים, וכמו כן אלול בראשונה הוא אני לדודי ובשביל זה בא אח"כ ודודי לי והבן:

י״בבתיקוני זוה"ק ברוך שכמל"ו שחרית וערבית, הענין שמתפללין על התגלות אלקות שמלכותו תהי' ברוכה באתגליא, שחרית לשון ביקור, שכשמאיר לאדם יוכל לבקר ולבדוק א"ע, וערבית היא מלשון חושך, שאף שהוא באפילה וחושך שתהי' לו תשוקה עזה וחזקה עכ"פ, וזהו אמת ואמונה בערבית מלשון (ישעי' כ"ב כ"ג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, והבן: