שם משמואל, ראש השנה י״אShem MiShmuel, Rosh Hashanah 11
א׳ליל ב'
1
ב׳תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לשראל הוא משפט לאלקי יעקב, יש לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים, כי ר"ה הוא יום המשפט, ומשפט הוא המוציא דבר הנעלם לאור, וע"כ הי' זמן ליוסף שהי' מוסתר ונעלם בבית האסורים לצאת לאור המציאות עכת"ד:
2
ג׳ויש להוסיף ולומר בטעם שנקבע אחד בתשרי ליום המשפט והוצאת דבר הנעלם לאור, והר"ן כתב משום דבאחד בחשרי היתה בריאת האדם עיי"ש, ועדיין צריך למודעי כי בריאת העולם היתה בכ"ה באלול, אבל מה שאזיל בתר בריאת האדם יש לומר היות בכל ימי בריאת העולם היו שמים וארץ נמתחין והולכין כבמדרש, והיינו שהתרחקו מהשורש והתגשמו עוד יותר, ונעשה מרוחני גשמי, והכל לצורך שכשיבוא אח"כ אדה"ר יחזור ויעשה מגשמי רוחני ביתר שאת וביתר מעלה, כדאיתא בספה"ק שהבריאה היתה ירידה צורך עלי', והנה בריאת האדם היתה בהעלם דבר כל ימי הבריאה עד יום הששי שאמר הקב"ה נעשה אדם ופרשו בו המפרשים שאמר למלאכים, ובמדרש שאז היו המלאכים מדיינין אלו עם אלו, אלו אמרו יברא, ואלו אמרו לא יברא עד שאמר להם הקב"ה הרי כבר נעשה האדם, ומכלל שקודם לכן לא ידעו ממנו, והיתה כל הבריאה בלתי מובנת להמלאכים למה יעשה ה' ככה לעשות מרוחני גשמי, עד שביום הששי שראו את אדה"ר ואמר להם הקב"ה חכמתו מרובה משלכם, נגלה להם סוד בריאת העולם, נמצא שביום הששי הוא אחד בתשרי יצא תחילה הנעלם לאור ונתגלה מה שהי' סוד כמוס, ע"כ בכל שנה כבוא זמן ההוא, הוא מסוגל להוציא את הנעלם לאור, והוא המשפט כנ"ל, שנקבע לדין האדם:
3
ד׳ויש לומר דהיינו טעמא דשופר, דהנה ידוע דכל דברים העליונים צריכין להתעוררות התחתונים, וע"כ לעורר בחי' התגלות הנעלם, הוא קול השופר היוצא מהבל הלב בלתי מוצאות הפה, שהקול הי' בהעלם תוך הלב ונתגלה לחוץ, זה מעורר לעומתו התגלות הנעלם, ובזה יובן מה שאיתא בספה"ק שזמן התקיעות הוא זמן הדין:
4
ה׳ויש לומר עוד שכמו שמעורר הוצאת הנעלם לאור, דהיינו המשפט, מעורר נמי שתתגלה לכל בחירת ישראל שהיא למעלה מהטעם, כמו שהגדנו כמה פעמים בשם מהר"ל שלכן לא כתיב קודם מאמר לך לך שהי' אברהם צדיק, להורות שבחירת ישראל היא למעלה מהטעם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מהא דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ובתרגום עדב אחשנתי', כמו גורל שהוא למעלה מהטעם, וכ"כ ממטה למעלה אהבת ישראל להשי"ת למעלה מן הטעם וכבמדרש כתפוח בעצי היער, תפוח אין לו צל כך היו האומות בורחין מלישב בצל הקב"ה אבל אני בצלו חמדתי וישבתי, וזה היו העשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה ונסיון העשירי היתה העקידה שהיא בחי' יחידה שבלב, וע"כ כתיב את יחידך, ומעיד על אאע"ה שהי' אהבתו להשי"ת למעלה מן הטעם לא לתקות שכר ולא לשום דבר, ומחמת זה עצמו נסתלק כל קטרוג, אחר שנתגלה שהכל הוא למעלה מהטעם הן ממעלה למטה והן ממטה למעלה, וע"כ אפי' חוטאים ח"ו שכינה ביניהם ולא זז מחיבתם, וזהו שאמרו ז"ל תקעו לפני בשופר של איל ואני זוכר לכם עקידת יצחק בן אברהם:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש הכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, היינו לעורר בשופר שיתגלה הנעלם ויסתלק הכיסוי, כי אז הוא זמן המשפט לאלקי יעקב שהוא צאת הנעלם לאור כנ"ל:
6
ז׳כדי לערבב את השטן, ובירושלמי דחשוב דמטי זימנא למתבלע, נראה לפרש דהנה בהא דאיפלגו אי בניסן נברא העולם אי בתשרי, כתבו התוס' דאו"א דא"ח, דבתשרי עלה במחשבה ולא נברא עד ניסן, וטעם האיחור ששה חדשים מאת המחשבה כבר אמרנו משום דעלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים וברא במדת הרחמים ושתפה למה"ד, וע"כ המחשבה שהיתה במה"ד היתה בתשרי זמן מדת הדין, ומזלו מאזנים להורות שפלס ומאזני משפט לה' כמ"ש הרמב"ן, אבל הבריאה בפועל שהיתה במדת הרחמים היתה בניסן זמן הרחמים:
7
ח׳ודוגמת הבריאה הי' ענין יציאת מצרים שבפועל היתה בניסן, אבל במחשבה היתה בתשרי הקדום, וע"כ ששה חדשים מקודם שהוא בתשרי פסק השעבוד, שמעת שעלה במחשבה נסתלק בשמים כח מצרים מעל ישראל כמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום במרום וגו', וע"כ למטה פסק השעבוד כמו שפסק למעלה, ומייתי לה מיוסף דכתיב הסירותי מסבל שכמו דכל ישראל נקראו ע"ש יוסף, והיינו דראש של ישראל הוא יוסף כבמדרש פ' ויחי, והראש הוא מקום המחשבה, וע"כ יוסף בפועל וישראל במחשבה הם בסגנון אחד, וע"כ יצא יוסף בפועל בר"ה וישראל פסק מהם השעבוד לבד דזה תלוי בשליטת השר למעלה, שהוא ענין מחשבה, וכן הוא בפייט של פרשת החודש בעינין גאולה העתידה, שלהצדיקים שתגיע להם הגאולה בדין תהי' להם הגאולה בתשרי, וליתר העם בניסן, והטעם שכימי צאתך מארץ מצרים וכו' שעלה במחשבה בתשרי, והיציאה בפועל בניסן כן תהי' גאולה העתידה ב"ב, וע"כ צדיקים מגיעה להם הגאולה בדין, מתייחסים אחר המחשבה שבתשרי, אבל שאר העם אחר המעשה שברחמים בניסן:
8
ט׳והנה בכל ר"ה יוצאים משעבוד מלך זקן וכסיל בפנימית, וכדוגמת יצ"מ בפועל בניסן, כן הוא יציאה בפנימית בתשרי, וע"כ למדין זה מזה כדאיתא בפוסקים טוש"ע סי' תקפ"ה דתקיעת שופר מעומד ילפינן מספירת העומר דבמעומד, והיינו דהנה בהרמב"ם דתקיעת שופר מעוררת לתשובה, הנה דתקיעה היא מוקדמת לתשובה. אך בזוה"ק כד בני נשא תייבין מחטאיהון צריכין לנגדא קול שופר לתתא, הנה דס"ל דתשובה מוקדמת לתקיעת שופר, וכבר אמרנו דאו"א דא"ח, דתקיעות מיושב קדמו לתשובה, ומעומד התשובה קודמת, והנה היציאה לחירות משעבוד מלך זקן וכסיל היא בתשובה, וע"כ כמו ביציאת מצרים אחר היציאה התחילה הספירה, חושבנא לדכיותא ולמקרב אתתא בבעלה כבזוה"ק, כן אחר התשובה השופר הוא חושבנא לדכיותא ולמקרב אתתא בבעלה, וע"כ למדין זה מזה כי ענין אחד לשניהם:
9
י׳ולפי האמור יובן מה שבתקיעת מעומד מתערבב השטן וחושב שמטא זימני' למתבלע, דכמו ביציאת מצרים דמני חושבנא לדכיותא ולמקרב אתתא בבעלה, זכו אח"כ למ"ת שהי' חירות ממלאך המות, כן נמי אחר התשובה שע"י תקיעות מיושב הוא חושבנא לדכיותא ולמקרב אתתא בבעלה ע"י תקיעות דמעומד, מתירא שמא יזכו ישראל כמו אז במ"ת ויהי' חירות ממלאך המות ומטא זימני' למתבלע, ובודאי כן יהי' בר"ה האחרון לגלות, ומתירא בכל ר"ה שמא זה הוא, השי"ת יזכינו אליו:
10
י״איום תרועה יהי' לכם, יש לדקדק דהו"ל העברת תרועה או תרועת תרועה כמ"ש זכרון תרועה שפרש"י כשחל בשבת מזכירין אבל לא תוקעין, וא"כ כשחל בחול הי' לו לומר שעושין תרועה במעשה, אבל יום תרועה צריך פירוש:
11
י״בונראה לפרש דהנה במשנה הלשון שמצות היום בשופר, והיינו שבאמת היום עצמו הוא שנצרך לשופר לצורך עצמותו, כי היום עצמו עושה את שלו להדיח כתמים מעל נפשות ישראל ולעשותם רעים וחברים למקום, ככל פרושי לשון תרועה שבזוה"ק, וכמשל אדם שרוצה ליקח את בנו הילד שעשועים על זרועותיו להשתעשע בו, ואם הוא מלוכלך מקנחו ומרחיצו עד שיהי' ראוי ללוקחו, א"כ הדין בא מחמת הרֵעות והתחברות, וגורם לסילוק חלקי הרע וכמ"ש (ישעי' כ"ד י"ט) רועה התרועעה הארץ, תרועם בשבט ברזל, ושני הפרושים לדבר אחד עולים, ועיצומו של יום עושה את כל אלה, בלי שום מעשה האדם, אבל את כח עיצומו של יום נמסר ביד ישראל, וכמו שהם מקדשין את החודש ועושין אותו יו"ט, כ"כ באה המצוה שבשופר יעוררו את היום ויעשו אותו יום תרועה, היינו שיסלקו ממנו את כחות הרעים ויעשו אותו מחובר למקום, וזה שמצות היום בשופר, שעושין מצוה על היום בשופר וכלשון המדרש מצוה אתם עושים על עולמי, וכל זה לצורך ישראל, וזהו יום תרועה יהי' לכם לצורך עצמיכם:
12
י״גיום תרועה, ומתרגמינן יום יבבא, גנוחי גנח, או ילולי יליל, יש לפרש דהנה יש באדם חמש הרגשות, ראי', שמיעה, ריח, טעם, מישוש, וברח"ו שהם חמשה שערי הלב היינו שמובילים את ההרגש ללב, וכבר הגדנו שיש כח ששי אשר ממנו תוצאות כל חמש הרגשות והוא כולל את כולם, וכנגד ששה כחות אלה הם ששה לאוין שבריש פ' שופטים שהם מקלקלים את חמשה שערי הלב, ולאו הששי היא לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום, רמז למה שאמרו ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא, וכמו כח ששי שממנו תוצאות כל חמש הרגשות והוא כולל הכל, כן נמי גסות הרוח הוא כולל הכל, וכל תנועה וכל מדה ומדה צריכה נקיון מגסות הרוח עיי"ש:
13
י״דונראה דכמו דחמש הרגשות וכח ששי הכוללם הם שערים המובילים אל הלב, כן נמי יש שערים המוציאים מן הלב חוצה, והם חמש מוצאות הפה, וכח ששי הכוללם הוא הבל הלב בלי חמש מוצאות הפה והוא קול השופר שהוא הבל הלב לבד בלי מוצאות הפה, וכמו שלעומת כח הששי הכולל את חמשה שערי הלב המובילים אל הלב הוא גסות הרוח, כן לעומת כח הששי המוציא מן הלב החוצה הוא היפוך מגסות הרוח, והוא לב נשבר ונדכה:
14
ט״ווהנה ר"ה יום בריאת אדה"ר יום ששי למעשה בראשית, והיינו שאדם הוא כולל כל הבריאה, וע"כ נברא בששי, לעומת כח כולל כל הרגשות הן מחוץ לפנים, ומפנים לחוץ, ע"כ בכל ר"ה צריכין לעורר הרצון להבריאה ע"י כח כולל, והוא קול השופר בשבירת הלב גנוחי גנח ילולי יליל:
15
