שם משמואל, ראש השנה י׳Shem MiShmuel, Rosh Hashanah 10
א׳יום א'
1
ב׳בש"ס ר"ה (ת':) כי חק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לאומה"ע מנין ת"ל משפט לאלקי יעקב א"כ מת"ל כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין כדרב חסדא, דאר"ח מלך וציבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו, מ"ט אבע"א לאו אורח ארעא למיקם מלכא מאבראי, ואבע"א מקמי דליפוש חרון אף, [פירש"י בשביל עונות ציבור]:
2
ג׳ויש להבין מאחר דבטעמא תליא מילתא, למה ישראל נכנסין תחילה לדין, דאין שייך טעמא בהו מקמי דליפוש חרון אף בשביל עונות אוה"ע, אדרבה אז יהי' בולט יותר יתרון האור מן החושך, ועוד יש להבין דמפיק לה דבר"ה יש דין נמי על אומה"ע מקרא דכתיב משפט לאלקי יעקב, איך משמע מזה אומה"ע, אדרבה אם הי' כתיב לאלקי העולם הי' משמע לכל העולם, אבל מדכתיב לאלקי יעקב משמע דווקא ישראל ולא אומה"ע:
3
ד׳ונראה דהנה עיקר הדין בר"ה אם החטא דבוק בעצם נפש החוטא ואז אין לו הסרה ונדחה למצולות ים עם החוטא יחדיו, או אם החטא איננו דבוק בעצם נפש החוטא אלא מרחף עליו מלמעלה, ואז נדחה החטא לבדו, ונפש החוטא נשארת נקי' ומקבלת את האור פני מלך חיים כמ"ש בדיבור הקדום, והנה נפש ישראל בעצם אינה מעותדת לחטא, והחטא הוא רק במקרה ואינו מתאחד עם עצם הנפש, כי אינו מהם אלא כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ובזוה"ק ח"ג (קצ"ח.) אלא מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא בשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכתיב ויאכל העם וישתחוו, דעיקרא ויסודא אכילה ושתי' כד עבדין בשאר עמין, דא גרים לון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, ובפשיטות נראה לעינים שכל החטאים נמשכים מחמת האומות או ע"י פיתוי, והם נקראים אובדים בארץ אשור, או ע"י אונסין ומצירים והם נקראים נדחים בארץ מצרים, או בפשיטות שאומה"ע מטמאין את האויר והאויר נעשה משחת ומושך לחטא, ומה"ט כשישראל עושין תשובה נהפך הדין עליהם, כמ"ש (ישעי' מ"ג ד') ואתן אדם תחתיך, משום שהם הם הגורמים בנזקין, וע"כ בהכרח דין ישראל צריך להיות קודם, אם יצאו זכאין מוטב, ובאם לאו ח"ו יהפך הדין על הגורמים, ויתברר בדין עד כמה גדלה פשע הגורמים, ויש לומר שזה עצמו הוא חוסם פי המקטרגים בדין ישראל, בידעם שאם ח"ו יצאו ישראל בלתי זכאים, על ראש אומתם יחול, אבל אם הי' משפט אומה"ע קודם שוב מה דהוה הוה, והיו מתאמצין בקטרוגם בכל יכולתם:
4
ה׳ובזה יש לפרש הא דאמרו ז"ל למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, דתקיעת שופר מעוררת הלבבות לתשובה כמ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וברמב"ם פ"ג מהל' תשובה הל"ד שרמז יש בדבר, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וגו', וידוע בספה"ק ששעת התקיעות היא שעת הדין, וע"כ בשעת תקיעות דמיושב שטענת המקטריגים היתה קדם התשובה ולא ידעו שישראל יעשו תשובה ויחול הדין על אומתם, היו מקטרגים בכל יכולתם והיתה תוצאת הדין שמחמת שישראל עשו תשובה יחול הדין על ראש אומה"ע, ואח"כ בתקיעות דמעומד שנתחדש הדין בענינים יותר פנימים, השטן עומד ומתבהל ואינו יודע אם לקטרג או לחדול, שמא יעשו ישראל תשובה ושוב יחול העונש על אומתו נמצא גחלים הוא עצמו חותה על ראשו, ותו לא עבד קטיגוריא:
5
ו׳בש"ס (שם ט"ז:) אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר"ה אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמרים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלויין ועומדים מר"ה ועד יוהכ"פ זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה, ויש לדקדק הך ספר של בינונים מה עבידתי', אי זכו יכתבו בין הצדיקים, ואי לא זכו יכתבו בין הרשעים, ולמה להם ספר מיוחד:
6
ז׳ולכאורה יש לומר דאע"פ דזכו מ"מ צדיקים גמורים עדיפי, ע"כ אין נכללין בספרן של צדיקים, אך א"כ תאמר נמי באותן דלא זכו דאעפ"כ רשעים גמורים גריעו מנייהו ואינן נכללין בנייהו, א"כ בינונים לבדם יצטרכו שני ספרים, וא"כ ד' ספרים נפתחים מבעי לי', ודוחק לומר דכל עצמו של בינונים לא נצרך אלא לביני ביני עד יוהכ"פ, דזה דוחק דהרי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכל עצמו של ספרים הוא להיות קיום בפסק דינם לעולם, ובינונים דביני וביני שעוד לא נתברר דינם אין ענין להם לספר, אלא ודאי הספר שלהם הוא מה שיכתבו בו אחר יוהכ"פ הוא, א"כ או שצריכין לשני ספרים לעצמם, או שנספחין לספרי דאינך, וא"כ ספר של בינונים מה עבידתי':
7
ח׳ונראה דהנה יש להבין ענין מה שנצרך לשלשה ספרים ולא סגיא בספר אחד, שזה יכתב לחיים, וזה למיתה, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין הדין בר"ה שהוא בירור הטוב מהרע, וע"י הבירור שנעשה למעלה בין טוב לרע מזה בא שגם האדם יכול להבחין בין טוב לרע, לידע מהו טוב ומהו רע ויוכל לעשות תשובה עכת"ד הצריך לענינינו, והנה ביוסף הצדיק שסירב לאשת פוטיפר אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, דקדק בס' קול שמחה למה לא אמר וחטאנו, שהרי גם היא נצטותה על עריות אך יוסף לא רצה להשתתף עמה אפי' בדיבור בלבד, כי הי' נבדל ממנה לגמרי עכ"ל:
8
ט׳ובסגנון זה יש לומר דהיינו טעמא דלא סגיא בספר אחד דמאחר דעיקר הכוונה בירור הטוב מהרע, ובזוה"ק ודינין קשיין אתעברו מעלמא מאן אינון דנין קשיין אלין רשעים גמורים, ע"כ נעשה בשבילם ספר מיוחד למען יהי' ההבדל לגמרי ולא ישתתפו עמהם אפי' בספר:
9
י׳והנה זה שייך באלו שנכתבים לחיים שהם מצד הטוב, שכל ענין הטוב הוא שיהי' ומבורר בלתי שום חיבור למה שאינו ראוי לו, ואפי' בין צדיקים לבינונים שזכו, נמי שייך שיהיו מבוררין אלו לעצמן ואלו לעצמן, וכענין אין קוברין צדיק אצל חסיד, אבל שנכתבין למיתה שנדחו לצד הרע שהם היפוך הבירור ובהם נאמר צלמות ולא סדרום, ע"כ אפי' בינונים שלא זכו ונכתבין למיתה מאחר שנדחו לצד הרע שוב אין בהם בחי' הבירור כלל ושוב נכתבו בספר אחד עם הרשעים גמורים:
10
י״אולפי האמור ספרן של בינונים הוא רק לאותן שנכתבין לחיים, אבל אותן שנכתבין למיתה אין להם ספר מיוחד אלא נספחו לספרן של רשעים גמורים, ומסתייעו דברים אלו מדברי הש"ס שם אמר ר' אבין מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים, חיים זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינונים, הרי דספרן של בינונים הוא צדיקים, והיינו אותן שזכו וכנ"ל
11
י״בבפייט בקדושה דמוסף יסד הקליר, קול שופר כפוף כפוף לב אחד, ציון שופר פשוט, פשוט לב אחד, הנה הפייטן מזכה שטרא לבי תרי, כי באם מצוה בכפופין איננה בפשוטין, ואם בפשוטין איננה בכפופין:
12
י״גונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבירושלמי טעם דבכפופין כדי שיכפפו לבם למקום, מובן נמי הענין פשוטין שמורה היפוך זה, אלא חירות והוא מרידה במלך זקן וכסיל עכ"ד, ובודאי דתרוייהו צריכי, דהאדם צריך לפרוק עול של יצה"ר וכמ"ש הא"ע בפרשת נזיר שכל העולם הם עבדי התאות, ולעומת זה צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים, כבזוה"ק ריש פרשת בהר דבלי עול אינם נחשבים כל עשיית המצות מאומה, אך זה בלי זה אי אפשר, דא"א לפרוק ממנו עול יצה"ר אלא בקבלת עול מלכות שמים ומשום דשטרי קודם, וכן להיפוך א"א לקבל עליו עומ"ש בעוד שהוא כפית באחרא וכבזוה"ק:
13
י״דובזה תובן המחלוקת דמר סבר דזה קודם, ומ"ס דזה קודם, דאף שאיננו לגמרי עכ"פ מועיל קצת והוא עושה פתח לחבירו, והלכה דבכפופין שראשית כל דבר היא קבלת עול מלכות שמים שיכפף לבו למקום, ואף שא"א לקבל עומ"ש שלימה בעוד דהוא כפית באחרא, מ"מ מועיל עכ"פ ששוב נותנין לו מן השמים כח למרוד במלך זקן וכסיל, וכענין שכתיב כבודי ומרים ראשי, שהשי"ת מרים ראשו, וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן, שנותן בו עוז ותעצומות לפרוק ממנו עול היצה"ר אחרי שהאדם מכניס עצמו בעול מלכות שמים וחפץ בו, א"כ לפי"ז תרוייהו אתנייהו, תחילה מכניסין עצמם בעומ"ש והוא ממטה למעלה, ולעומתו השי"ת נותן בו רוח חזק ואמיץ לב בגבורים ממעלה למטה, ואף שבמעשה אי הוא כפוף איננו פשוט, ואי פשוט איננו כפוף, מ"מ ברוחניות תרוייהו אית בי', וזה שאמר הפייטן תחילה קול שופר פשוט שזהו במעשה, ואח"כ זוכין לציון שופר פשוט, דאף שאיננו במעשה, מ"מ ציון ורמז יש בו דהיינו ברוחניות זוכין לזה:
14
ט״ואשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הנה המלאך נקרא עומד באשר הוא עומד תמיד בבחי' אחת, אבל האדם נקרא מהלך כי א"א לאדם להיות עומד בבחי' אחת אלא מהלך לפנים או לאחור ח"ו, וע"כ כתיב (זכרי' ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, היינו שההילוך שלו יהי' לפנים בין העומדים האלה שהם המלאכים, ולא לאחור ח"ו, ואשוריו של אדם שההילוך שלו הוא באור פניו ית"ש דרגא בתר דרגא, וזה בסיבת התרועה המסלקת ומעבירה את קליפת הלב המונעה את ההילוך באור פניו ית"ש, וזהו יודעי תרועה שיודעין ומבינים אחרית דבר פעולת התרועה, ומכוונין שיזכו בשבילה לעתיד להלוך באור פניו, וזש"ה יהלכון לשון עתיד ולא הולכים לשון הוה, והוא קבלה על העתיד אף שעדיין אינם יכולין, וזהו שבמדרש שיודעין לרצות את בוראן בתרועה, שהקבלה על העתיד היא ריצוי לפניו ית"ש, ומסייעין אותו שיוציא לפועל מחשבות לבו לטובה:
15
ט״זבאגרת שבס' קול שמחה שהכתוב מרחוק ה' נראה לי, והכתוב בתוך עמי אנכי יושבת היא סוד ר"ה, ונראה לפרש כי מאימת הדין צריך האדם להיות נרתע לאחוריו ועומד מרחוק, וכמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, אבל לא כבורח מפני ארי שניחא דעתו עליו בהתרחקו, אלא אדרבה שזה עצה איך יכול לראות, וכמ"ש אסורה נא ואראה, שפי' הכלי יקר כי כל עוד שיתרחק מן המקום ההוא ביותר שלטא בה עינא, אך איך הוא זה שיהי' נראה ה' בשביל הריחוק, לזה כתיב בתוך עמי אנכי יושבת, היינו שיטמין עצמו בתוך כלל ישראל, ולמשל כמו המטמין עצמו בתוך קיבוץ אנשים לראות דרך סדק שבין האנשים את המלך העובר על פניהם, אחרי שלא מצא כח ואומץ בנפשו לעמוד לפני המלך ולראותו להדיא:
16
